לימודים - שמונה נושאים במחשבת ישראל

המחבר: יאיר שטראוס
ר"ם בישיבת נתיבות דרור, ורב בית ספר "קשת התקוה" באליקים.

הנושאים:
האם ניתן להוכיח את קיומו של אלוקים?
האם התפילה משנה את רצון ה'?
האם התורה נכונה?
האם היהדות גזענית?
האם צריך ענווה או ביטחון עצמי?
האם יש אמת אחת או שכל אחד והאמת שלו?
כיצד יש בחירה אם ה' יודע מה שאעשה בעתיד?
מה בין הציונות הדתית לתפיסה החרדית?

האם ניתן להוכיח את קיומו של אלוקים?

שאלה המטרידה מאמינים רבים, והעסיקה את אנשי המחשבה והפילוסופיה היא אם ניתן להוכיח את קיומו של אלוקים.

נציע מספר תשובות שנאמרו במהלך ההיסטוריה, ולאחר מכן את התשובה של הרב קוק המעקרת את השאלה מיסודה.

כיוון אחד הוא להוכיח את קיומו של אלוקים מתוך ההתבוננות בטבע, לא יתכן שעולם מסודר ונפלא כל כך נוצר מעצמו ללא עזרה של כח תבוני יוצר. הוכחה זו בעלת משקל רב אבל יש הטוענים שהטבע מלא גם בכאוס ואי סדר וכן ישנם כוחות אבולוציונים שגורמים לסדר של הבריאה, כיון שהרצון של בעלי החיים והצמחים להישרד, גורם להם לפתח תכונות מסוימות מעצמם ולא בעזרת כח תבוני חיצוני.

כיוון שני הוא להוכיח את קיומו של אלוקים מתוך ההתבוננות על ההיסטוריה ובעיקר על ההיסטוריה של עם ישראל, העובדה שעם ישראל שרד במשך אלפי שנים ללא ארץ ובהיותו בגלות בקרב עמים אחרים לא נטמע בהם מפליאה ביותר, ובעיקר לאור נבואות שנכתבו לפני אלפי שנים שכבר חזו זאת מראש. היתרון בהוכחה זו הוא שהיא מוכיחה גם את המסורת של עם ישראל והתורה ולא רק את קיומו של אלוקים, החולשה שלה היא בכך שישנם הסברים נוספים לכך שעם ישראל שרד, כגון שנאת הגויים שהכריחה אותו להיות מבודד או המנהגים הדתיים החזקים שלו שגרמו לו להתבדל משאר האומות.

כיוון שלישי הוא הפן הרגשי, כמעט כל אדם חווה רגעים של התעלות וחוויה פנימית של הארה רוחנית, רגעים אלו מתקשרים אצלו לקיומה של נוכחות אלוקית בתוך תוכו וגם בעולם שמחוץ לו. היתרון של הוכחה זו היא שלא ניתן להפריך אותה שכן היא תוצאה של חוויה פנימית. החיסרון שלה הוא בכך שכמו כל חוויה פנימית, היא לא ניתנת להעברה לזולת וכן עלולה להישחק במהלך השנים ולהתכסות בחוויות אחרות שישכיחו אותה.

ההוכחה האחרונה שנציג היא גישתו של הרב קוק, שיש בה מהפך בכל היחס אל השאלה על קיומו של אלוקים ולפיכך היא חזקה ביותר.

הרב קוק טוען שלפני ששואלים האם אלוקים קיים צריך לברר מהו אלוקים? התפיסה הרגילה היא של אלוקים היא ככח עליון, תבונה שלמה או אין סוף שמנהל את המציאות, הכשל בכל התפיסות הללו הוא שאנו מנסים להגדיר את אלוהים ובעצם לשים אותו בתבניות שאנחנו יצרנו, לפיכך כל האמירות האלו על אלוקים הם סוג של הגשמה לגבי האלוקות האין סופית. חיסרון נוסף הוא בכך שאלוקים מוצג כדבר חיצוני למציאות שמנהל אותה מבחוץ. דבר שמביא בעומק הדברים לפחד מן האלוקים ולצמצום כוחות החיים שמנסים להתנתק מחיי החומר כדי להגיע אל האלוקות המנותקת.

התפיסה שאותה מציג הרב קוק היא שאין לנו יכולת לדבר על אלוקים עצמו שמעבר לכל מושג שלנו, עצמות האל היא דבר שלא ניתן לכפירה בדיוק כמו שהוא לא ניתן להוכחה, כיון שעל עצמות האלוקים אנחנו לא מסוגלים לדבר ואפילו לא לחשוב. הנסיון להוכיח את קיומו של אלוקים וכאילו לתפוס אותו במחשבתנו הוא דבר פסול שגורם רק לבלבולים ונזק רב.

אם כך כיצד נאמין במשהו שאנחנו לא יכולים לחשוב עליו? התשובה של הרב קוק שאנו לא חושבים על אלוקים עצמו, אלא על ההשפעה של אלוקים עלינו. את אלוקים עצמו בלתי ניתן לתפוס, אבל את ההשפעה של האלוקות על החיים שלנו ועל המציאות שסביבנו ניתן לדבר ולהכיל במחשבתנו. ההשפעה של אלוקים על המציאות נקראת "האידיאלים האלוקיים", וההקרנות האלו של אלוקים על המציאות שלנו הם הדבר שאותו צריך לקלוט יותר ויותר וניתן בהחלט להתחבר אליהם. בעומק הדברים המפגש שלנו עם כל דבר במציאות הוא רק עם ההשלכה של הדבר עלינו ולא עם הדבר עצמו, כפי שהוכיח הפילוסוף המפורסם קאנט לפני כמה מאות שנים.

הטענה הנוספת והמשמעותית של הרב קוק היא שההשפעה והאידיאלים האלוקיים שמוקרנים אלינו מאותה אלוקות בלתי נתפסת הם בעצם המציאות כולה. כל מכלול החיים הרצונות, החפצים והמחשבות שאנו חווים בעצם חיינו, הם הקרנות והשפעות אלוקיות שעוטפות אותנו כל רגע ורגע. אנו חווים את אלוקים בכל נשימה ובכל רצון. בעצם חיינו אנו מהווים הוכחה וקיום לאידיאל אלוקי שמהווה אותנו ואנו חלק ממנו.

אלוקים איננו המציאות, אבל המציאות היא חלק מאלוקים. האלוקות עצמה היא דבר שאין לדבר ולחשוב עליו, וממילא אין לנסות להוכיח את קיומו. אבל ההבנה שהעולם שלנו כולו, שעצם חיינו, הם הקרנה אלוקית, זה דבר שעליו ניתן לחשוב ובו צריך להעמיק. האמירה שאני מאמין באלוקים איננה מדברת על האלוקות עצמה, שבה לא ניתן לדבר ולחשוב, אלא אמירה עמוקה ויסודית הרבה יותר שעצם החיים שלי והמציאות שבה אני חי היא הקרנה אלוקית ושיקוף של מציאות אלוקית שקיימת סביבי ובתוכי.

תפיסה זו נותנת לאדם יחס אחר לעולם שסביבו, האדם מתחיל לקלוט בנפשו ושכלו שישנה עוצמה אלוקית ומהות אין סופית בתוך כל דבר ודבר בעולם, ישנו כח ומשמעות לכל ציוץ של ציפור ולכל מחשבה של משורר, ישנו סדר פנימי שהולך ומתנגן מתוך עצם החיים ומקרי המציאות, ישנה אחדות וישנו תהליך של השתלמות וחשיפה של אותם כוחות אלוקיים, שאיננו מתעסקים במקורם העצמי אלא פשוט חווים את השלמות שהולכת ומתגלה בהם.

לפי גישה מהפכנית זו אין צורך כלל להוכיח את קיומו של אלוקים, אלוקים עצמו הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו ולכן לא ניתן גם לכפור בו, הוא דבר שכל מה שנגיד עליו רק יקטין אותו. המשמעות של האמונה שלנו איננה בכך שאנחנו מבינים את אלוקים אלא בכך שאנו חיים מתוך תודעה שהמציאות כולה היא הוויה אלוקית שעוטפת אותנו גם אם איננו מבינים את מקורה. האמונה איננה דיבור קר על ישות אין סופית, האמונה היא החיים, האופן שבו האדם חי, בעצם העובדה שאדם נושם, מדבר, חי, יוצר ומתפתח הוא הולך ומגלה את המהות האלוקית שבו.

האמונה איננה רק שמירת מצוות, האמונה היא לחיות את החיים בצד הגדול והאין סופי שבהם, האמונה היא למצות את הכוחות האלוקיים שזורמים בתשתית המציאות. לפי היהדות עצם החיים הם עבודת אלוקים אחת גדולה. המצוות והטקסים הדתיים הם עצות ודרכים כיצד להגיע לתוכן האין סופי של המציאות, ולכן הם מוכרחים על מנת לשמור על איזון ופיתוח נכון יותר של ההוויה האלוקית שבתוכנו. מצד שני כל אדם אשר מכיל בתוכו עוז חיים ותעצומות נפש מגלה את האמונה באלוקים, את האידיאלים האלוקיים.

המשמעות של גישה זו היא שגם אדם שמצהיר על עצמו ככופר באלוקים אבל חי באופן מוסרי ומנסה לפתח את כוחותיו ואת כוחות החברה והמציאות, הוא אדם מאמין באופן מסויים. שכן אדם שלא היה חש שיש מקור אין סופי ושלם למציאות לא היה מנסה לפתח אותה או להיות מוסרי כלפיה. האידיאלים האלוקיים, כוחות הצדק, המוסר, היופי ועצם הצורך לחיות, פועלים על כל האנושות כל הזמן. יש הקוראים להם בשם המפורש של אמונה ואלוהות ויש החיים אותם באופן תת מודע בלי הבנה של מקורם האלוקי.

לפי הרב קוק השאלה האם יש אלוקים היא בעצם השאלה "האם ישנה מציאות?" או "האם יש חיים?" כל אדם חי הוא אדם מאמין, כל אדם יוצר ומוסרי הוא אדם שעובד את אלוקיו. להאמין פירושו לחיות את עומק המציאות, להכיר, לחוות ולהרגיש כמה שיותר, לשמוח, לפעול ולרצות בטוב. האמונה היא לחוש את ההרמוניה שעומדת במקור המציאות ולהכיר את השלמות האלוקית שהמציאות זורמת אליה כל העת. הצורך להיות שמח או הרמוני עם סביבתך איננו זקוק להוכחה, הוא עצם החיים וזרימתם הפנימית ששוטפת את האדם, כמו עצם קיומו.

לעיון נוסף:
מאמר "דעת אלוקים" ומאמר "ייסורים ממרקים" של הרב קוק.

האם התפילה משנה את רצון ה'?

כיצד ניתן לשנות את רצון ה', על ידי הבקשות שלנו? אם נגזר על האדם גורל מסוים בהתאם למעשיו ותפקודו, מדוע בקשה מה' לפרנסה או בריאות אמורות לשנות גזירה זו? וכי ה' הוא מלך בשר ודם שניתן לשנות את דעתו על ידי בקשות ותחנונים?

נביט קודם כל על התשובה המקובלת לנושא זה, לאחר מכן נעמיק במשמעותה לפי תפיסתו של הרב קוק.

התשובה המקובלת היא שהתפילה איננה משנה את רצון הבורא אלא את האדם המתפלל. הגורל שנגזר על האדם דומה לחץ שנשלח לעבר מטרה מסויימת, המטרה היא האדם באותה דרגה רוחנית ומצב נפשי שאליו ראוי אותו גורל. כאשר האדם מתפלל עצם הפניה לה' מרוממת אותו ומשנה את אישיותו במהלך התפילה, ולכן הגורל או העונש שנגזרו כבר אינם חלים עליו. התפילה איננה מזיזה את החץ של רצון ה' אלא את מיקומה של המטרה. כאשר מזיזים את מצבו הרוחני של האדם, אותה גזירה אלוקית שהייתה מיועדת לו איננה מגיעה אליו, שכן הוא כבר איננו אותו אדם שהיה לפני שהתפלל.

לפי תשובה זו מטרת הבקשות של האדם איננה לשנות את רצון ה', אלא לשנות את אישיותו של האדם המתפלל. הפניה של האדם לאלוקיו בתחינה צריכה להציב אותו מול בוראו וליצור בו התחדשות ותיקון רוחני. הבקשה הופכת ממטרתה של התפילה לאמצעי לתיקון רוחני. מסיבה זו כתבו הוגים רבים שעיקר הכוונה בתפילה איננה למילוי בקשה פרטית זו או אחרת, אלא שה' יקיים את רצונו האלוקי, בין אם רצון זה יהיה נעים או קשה. האדם איננו יכול לדעת את החשבון האלוקי ויתכן שדברים שנראים לו קשים ורעים הם בעצם לטובתו או לטובת החברה והמציאות, לכן עיקר הכוונה איננה קיום משאלותי הפרטיות, אלא שרצון ה' יתמלא כפי שעליו להיות.

גם לפי הסבר זה עדיין נשארת השאלה: כיצד יתכן שאדם אחד יתפלל למען אדם אחר או יפעל להורדת גשמים ועצירת מחלות בעולם?

גישתו הרב קוק לנושא.
הרב קוק טוען שהאמונה באלוקים היא ההבנה שהמציאות כולה, הבריאה החיצונית וחיי האדם, הם חלק מן האלוקות שמוקרנת אלינו. המשמעות של דבר זה היא שהמציאות כולה מבטאת אורגניות אחת בעלת אחדות בין פרט אחד לשני. לפי תפיסה זו אין באמת חפצים נפרדים או אישיות ורצון נפרד מן הקיום האלוקי, כל התפיסה החומרית ומפורדת שלנו את המציאות כאוסף פרטים נפרדים, היא אשליה גדולה שאנו חיים בתוכה. מטרת עבודת ה' היא להתוודע לאחדות האלוקית שעומדת ביסוד הכוחות שקיימים סביבנו.

בהמשך לכך ניתן לדבר גם על אישיות האדם ורצונו כחלק מהוויה רוחנית אחת שקיימת באנושות כולה ואפילו ביקום כולו. הרצון של האדם איננו פרט בודד אלא חלק ממארג גדול יותר של רצון כללי ומקיף שפועל בכל היצורים בעולם. האדם חווה את רצונו בתור דבר פרטי וחלקי, אך עליו להיות מודע לכך שישנם השפעות וקשרים נסתרים בין הרצון שלו לבין הרצון של שאר האנשים ואפילו של שאר היצורים בעולם. המציאות כולה היא אחדות אלוקית ופועל בה רצון אלוקי אחד רחב ומקיף, כמו נהר גדול המכיל זרמים רבים של רצונות פרטיים הפועלים בתוכו.

לבן האנוש יש חלק חשוב בעולם הרוחני, אך הוא חווה רק את התהליך המצומצם שמגיע לתוך אישיותו ולא מודע לתהליכים רחבים יותר שעוברת המציאות כולה. כאשר אדם מתעורר בבוקר וחש רצון לאכול או שאיפה לנגן על הפסנתר, הוא לא יכול לדעת אילו תהליכים רצוניים רחבים יותר השפיעו עליו באותם רגעים, וכיצד רצונו הוא בעצם פיסה בודדת ממארג רצונות גדול יותר שהוא נתון בתוכו.

ההצהרה היהודית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" איננה מדברת על אל אחד מבין הרבה אלים, אלא על כך שיש ציר אחד, עץ חיים אחד, שהוא המציאות כולה. הרב קוק טוען שהיקום כולו חי ברצון אחד כללי, שכל הפרטים במציאות הם שיקוף של אחדות אלוקית אחת אשר קיימת בשורשם של כל הדברים. ככל שאדם חי במודעות אחדותית וחווה את עצמו כחלק מן ההרמוניה של המציאות, הוא חווה גם את הרצון שלו כחלק מרצון מקיף יותר ומצליח לאט לאט לצאת מעצמו, מרצונותיו הקטנים, ולחוש ברצון הכללי של טובת המציאות כולה.

התפילה היא חלק מתהליך רוחני שעל האדם לעשות במעבר מתודעה פרטית לתודעה כללית, כאשר האדם מתפלל ומבקש מן הבורא פרנסה או בריאות, הוא בעצם מקשר את עצמו לצרכים של המציאות כולה. הבקשה מן הבורא משמעותה ביטוי של רצון האדם להיות חלק מן הרצון הכללי של המציאות. למשך חצי שעה של תפילת שחרית האדם מנסה לחוות את קיומו האמיתי כחלק מן הרצון הכללי של היקום, שהוא הרצון האלוקי ששורה בעולם.

תפיסת הרצונות כמארג אחד גדול מסביר את היכולת של האדם הפרטי להשפיע על המציאות שסביבו, כיון שמושג הרצון בגישת הרב קוק מקיף לא רק את האנושות אלא אף את בעלי החיים והדומם. כאשר האדם מרומם את הרצון שלו, הוא מרים את כל שאר חלקי הרצון של המציאות שסביבו, כמו אדם שמרים שמיכה בקצה אחד, אך השמיכה כולה מתרוממת בעקבות מעשה זה. השיפור של הרצון הפרטי משפר את מצבו של הרצון העולמי כולו, וממילא העולם נעשה טוב ושלם יותר, ההרמוניה הפנימית בין חלקי המציאות מתגברת, וכל חלק מן המציאות עושה את תפקידו באופן שלם ונכון יותר.

התפילה איננה פעולה חד פעמית אלא התוודעות למציאות רוחנית שקיימת כל הזמן בעולם, הנשמה תמיד מתפללת, האדם תמיד מהווה חלק מן הרצון העולמי הכללי. בתפילה האדם ניגש באופן מודע לחוויה שלו כחלק מרצון כללי יותר ומתוודע לקיומו האמיתי. האדם שיוצא מן התפילה אמור לחוש קשור יותר לחלקי המציאות השונים, ומתוך כך להיות מוסרי ואכפתי יותר למתרחש סביבו.

עיקר הקשיים שיש לאדם תלויים באופן שבו הוא מתייחס אליהם, כאשר האדם חש שהנסיבות שהוא חי בהם הם חלק ממארג גדול יותר של מציאות אלוקית שהולכת ומתקדמת, הוא מבין שלכל מכשול יש סיבה, לכל קושי יש תפקיד בהתשלמות המציאות. הוא מסוגל להביט מעבר לקשיי היום יום ולחוש את ההרמוניה האלוקית ששוררת בעולם.

הצרה הראשית של בני האדם היא התודעה השקרית שהם אטום בודד בעולם, התפילה מזכירה לאדם שרוחו ורצונו מחוברים למציאות רחבה וגדולה יותר. התפילה היא תכלית האדם, היכולת להתנתק מחסימות של חשיבה פרטית, מתחים, לחצים וטרדות קיומיות, ולהגיע לחשיבה כללית רחבה ומאחדת. המפגש עם האלוקים הוא קודם כל מפגש של האדם עם תוכיותו הרוחנית וזרמי חייו הפנימיים, לכן אסור להניח לחווית התפילה להיות שגרה של מלמול טקסטים, אלא לנסות להעמיק בתשתית הרעיונית שלה ולהפיק ממנה את כוחה האמיתי, שביכולתו לשנות אותנו ואת העולם כולו.

לעיון נוסף:
הפרק "ענייני התפילה" בסידור עולת ראי"ה חלק א', הספר "תפילת ישרים" של הרב אלי אדלר.

האם התורה נכונה?

גם אדם שמאמין בקיומו של אלוקים שואל את עצמו מדוע צריך כל כך הרבה חוקים שנציית להם? האם החוקים האלו הם באמת רצון ה', או שהם המצאה אנושית? מה מחייב אותי לציית לחוקי התורה?

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי מתייחס לשאלה זו. ריה"ל טוען שההוכחה הניצחת לנכונותה של התורה היא מעמד הר סיני, כיון שלא יתכן שקבוצה גדולה של אנשים תצהיר על אירוע היסטורי בעל קיום פומבי ורחב ללא שאירוע זה התרחש באמת במציאות. כשם שלא ניתן להכחיש שהיה פיגוע בנייני התאומים או מחנות השמדה בשואה, כיון שקבוצה עצומה של אנשים חוותה את האירוע והעבירה אותו במסורת מדור לדור.

הוכחה נוספת היא של ר' סעדיה גאון, הוא טוען שרובה של התורה איננה זקוקה להוכחה על נכונותה כיון שהיא פשוט הדבר הנכון ביותר באופן שכלי, לפי הרס"ג כל מי שיחקור את חוקי התורה באופן פילוסופי ומוסרי יגלה ברוב המקרים שמדובר בחוקים בעלי ערך מוחלט ונכון להתנהגות האדם (מצוות שכליות), לכן ירצה ללכת לפיהם בגלל נכונותם ובלי צורך להוכיח האם הם נאמרו בהר סיני או לא.

גישתו של הרב קוק
כדי להבין את גישת הרב קוק לנושא זה צריך להבין לעומק את המושג "תורה". לפי הרב קוק האמונה באלוקים היא אמונה בכך שיש למציאות מקור אחדותי ושהמציאות כולה היא הקרנה של כח אלוקי אין סופי שמכוון אותה לפעול באופן הרמוני ושלם. כל הפירוד שאנו רואים במציאות איננו אלא שלבים שונים בדרך לשלמות המלאה של המציאות.

הדרכים להגיע להרמוניה שהמציאות כולה ונפש האדם מסוגלים להגיע אליה, הם אותם עצות רוחניות שאנו קוראים להם מצוות, אלו מעשים שמקפלים בתוכם המון אידיאלים וערכים מאוזנים שמסוגלים לגרום לעם ישראל למזג את כוחותיו לצורת חיים הרמונית, שכוללת את כל כוחות המציאות באופן שלם ומאוזן.

נביאי ישראל הגיעו לאיזון של כוחות נפש וגוף, כך שיש בכוחם להבין את אופן פעולת המציאות ואת סדר הכוחות שבה באופן מושלם. נוצרת בתוכם נבואה אשר קולטת את מבנה המציאות ההרמוני ומתוך כך יכולה לנבא מה עומד להתרחש. הנביא שומע את דבר ה' בתוך נפשו ומתוך החיבור שלו לעומקם של כוחות החיים האלוקיים המאוזנים שבתשתית המציאות.

לפי הרב קוק ההוכחה לנכונותם של חוקי התורה היא – העובדה שהם עובדים. כלומר ההרמוניה והאחדות שיצר עם ישראל בעולם לאורך אלפי שנים. התבוננות על נביאיו ועל כח ההישרדות של עם ישראל לאורך השנים, המוסר והצדק שעם ישראל הביא לעולם והערכים הנעלים שהתורה הולכת ומנחילה למציאות. כל אלו גורמים לאדם אמון בכך שחוקים אלו הם בעלי יסוד אמיתי ויש בכוחם להביא את עם ישראל ומתוך כך את האנושות, לעוד ועוד שלמויות והרמוניה שתלך ותתגבר עד שהמציאות תבוא לשיא מיצויה.

הוודאות בדבר חוקי התורה היא תהליך שמתפתח בתוך האדם ככל שהוא מקשר את עצמו לחוקים אלו, הוא חש כיצד צומח בתוכו עולם הרמוני ומאוזן של כוחות נפש, ומתוך כך הוא חווה את הצד האלוקי והשלם של המציאות. האדם חש שכוחות המציאות מסוגלים להכיל בתוכם נטיה אלוקית אחדותית, הולך ומתחוור לו שיש מקום לכל גרגר מציאות ולכל פרט במערכת שלמה. תהליך זה הוא עניין אישי שדורש מן האדם התמדה ותשומת לב לא רק לקיום המצוות, אלא גם למשמעות הרוחנית שלהם ולאופן שבו הם מצמיחים הרמוניה פנימית בתוכו.

הרב קוק טען שהסיבה המרכזית לכפירה בדורנו היא שעזבנו את "נשמת התורה", כלומר שקיום המצוות הפך להיות דבר חיצוני של סדרת פעולות מכאנית ועם ישראל לא עסק מספיק במשמעות הרוחנית והפנימית של המצוות. כפירת הדורות האחרונים לא נובעת מקטנותם ותאוותם של הכופרים אלא דווקא מגדלות הנפש שלהם, אנשי הדור דורשים רעיונות גדולים וחיבור עמוק לתוכן מוסרי וערכי ולא מסתפקים בעשיה המצומצמת והקטנונית של ההלכות באופן חיצוני.

חוקי התורה אינם הוראות אלוקיות חיצוניות אלא הדרך של המציאות לבטא את כוחותיה באופן שלם ואחדותי, על ידי יצירת גוף אנושי שלם, עם ישראל, שיצליח לאזן את כוחות חייו ולבטא ניצוצות חיים שטמונים בו ובמציאות כולה. הנבואה וההשראה האלוקית של חכמי התורה הם האופן שבו הם קלטו את אותה שלמות והצליחו להתחבר לעומקם של הכוחות האלוקיים שבה, ועל פיה הם פסקו את ההלכה באופן הנכון ביותר. דבר ה' הוא האופן שבו המציאות מתנגנת בתוך האדם, ואיננה תהליך כפוי וחיצוני לו.

גם אדם שעדיין לא רכש את הקשר הפנימי לתורה ואין בתוכו וודאות פנימית בנכונותה, ראוי לו להביט על המציאות ולראות את הפעולה המוסרית העמוקה שעשו ערכי התורה ועם ישראל בעולם, ומתוך כך לכבד אותה ולהעריך את התוכן הגנוז בחוקיה. לאחר שהוא יחוש קשר לתורה ויתנסה בה, הוודאות הפנימית של המנוחה וההרמוניה שנוטעים חוקי התורה באדם ילכו ויגדלו בתוכו, והוא יגיע גם לשכנוע פנימי ועמוק יותר.

לעיון נוסף:
ספר "אורות התורה", איגרת תפ"ג של הרב קוק.

האם היהדות גזענית?

כאשר קוראים בספר הכוזרי או בפסוקי התנ"ך המדברים על עם ישראל, נדמה שמסרים רבים הם גזעניים ומפלים את עם ישראל לטובה משאר העמים. האם באמת אנו טובים ונעלים יותר משאר הגויים, או שצריך להבין את הדברים באופן שונה? דווקא כיום, לאחר השואה שבה התבררו הנזקים האיומים שעלולה להביא הגזענות, חשוב לברר את הנושא.

בתחילה נראה שני כיוונים מרכזיים שנאמרו אצל הוגים מוקדמים ולאחר מכן נציג את שיטת הרב קוק שמבטא הבנה עמוקה של הנושא.

כיוון אחד שהציג הרמב"ם הוא שעם ישראל איננו שונה משאר האומות באופן מולד. מה שהופך את עם ישראל למיוחד ובעל ערך נוסף הוא לא הגזע והתורשה אלא העיסוק שלו בתורה. לפי הרמב"ם גם גוי שמתגייר ועוסק בתורה יכול להגיע לנבואה ולכל המעלות העליונות ביותר שאליהם מגיע יהודי. כלומר שהמדרגה המיוחדת של היהודים איננה נושא גזעי ומושרש אלא תרבות התורה אשר גורמת לאדם להתעלות ולהתקדש, בלי קשר למוצאו.

כיון שני הוא של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, ריה"ל לכאורה טוען שההבדל בין יהודי לגוי הוא כמו ההבדל שבין אדם לבהמה, אמירה זו נראית לנו גזענית באופן מזעזע ודומה לאמירות של הנאצים בדור האחרון. אבל אם נתבונן לעומק בשיטתו של ריה"ל נבחין שהאופן שבו הוא מציג את עם ישראל הוא כמו היחס בין הלב לאברים. כלומר שלפי ריה"ל האנושות כולה היא ישות אחת גדולה, כאשר לכל אומה יש תפקיד באותה ישות ועם ישראל הוא הלב שבין האברים. לפי הבנה זו היתרון של עם ישראל לא נועד כדי להשפיל את שאר האומות אלא דווקא לשרת את שאר הגויים. תפיסת ריה"ל היא מה שמכונה "אליטה משרתת", כלומר אליטה בעלת יתרון שרואה את עצמה כמשרתת את שאר האוכלוסיה ולא כמנצלת אותה. הפער העצום בין ריה"ל לבין הנאציזם הוא שאצל הנאצים הגזע העליון נועד לשרוד על חשבון שאר הגזעים, ואצל ריה"ל עם ישראל נועד לשרת ולקדם את שאר האומות. זהו פער מהותי ועקרוני שמשנה לחלוטין את היחס לנושא.

גישתו של הרב קוק
הגישה השלישית היא של הרב קוק, הוא מסביר שהמושג "אלוקים" ו"אמונה באלוקים" איננו בגורם חיצוני למציאות, אלא הוא האמונה בכך שהמציאות כולה היא הקרנה של אלוקות, ושיש כח אלוקי אין סופי ששורה בתוך כל גרגר חול ובכל מחשבה ורצון. המושג אלוקים מבטא אמון בכך שהמפגש שלי עם המציאות הוא מפגש עם אלוקות אשר מסתתרת בתוך המציאות ומעבר אליה, וכן בתוך נפש האדם ומעבר אליו. האמונה היא עצם תחושת החיים של האדם שמגלה בתוך חייו את האלוקי שבו בכל רגע של רצון ומעשה.

הרב קוק מסביר שהבעיה שעמדה בפני האנושות היא שיש חסימה נפשית פנימית שמונעת מן האדם לחוש את האלוקות שבתוכה הוא חי, האדם חווה את המצב החומרי, המפורד והנמוך של המציאות ולא מודע לאין סוף הטמון בה. לפיכך במהלך ההיסטוריה קם גוף אנושי גדול, עם ישראל, שראה לעצמו משימה להחזיר את המודעות האמיתית לבני האדם, על ידי הפצת הרעיון שישנו אל אחד, כח אחד מרכזי שהמציאות מאוגדת סביבו ושואפת אליו כגוף אחד. הדרך היחידה להגיע למודעות השלמה הזו היא להתחיל לחיות באופן שאיננו נכנע לתכתיב של התודעה המפורדת והדמיונית של ההוויה כאוסף פרטים, ולגבש תוכנית חיים אשר פועלת לפי התודעה של המציאות כהקרנה אלוקית, כישות הרמונית ואחדותית שהאלוקי טמון בתוכה.

במעמד הר סיני הגיעו עם ישראל להארה רוחנית גדולה, והאדם החכם והשלם ביותר בעם ישראל, משה רבינו, עלה להר סיני ושם חווה באופן מושלם וייחודי את אותה אלוקות שבתוכה אנו חיים. משה רבינו הסיר את הלוט מעל הצד החומרי והמצומצם וראה את הפן האמיתי של החיים והמציאות. בהשראה זו התגלו למשה רבינו הדרכים שבהם ניתן להוביל את האומה כולה, ומתוך כך את האנושות כולה, לאותה חשיפה פנימית של אמיתות המציאות. עצות אלו הם התורה והמצוות שמוליכים את עם ישראל דור אחרי דור לחשיפה עמוקה יותר ויותר של מהות המציאות שבה אנו חיים. ההולך אחר התורה אמור להכיר את העובדה שחייו והמציאות הם הוויה אלוקית ולהתמלא בכוחות שמחה וחיות גדולים יותר ויותר. כפי שעשו נביאי ישראל לאורך השנים.

התפקיד של עם ישראל איננו ליצר קבוצת איכות חדשה או לברוא כח רוחני חדש, אלא לחשוף את האלוקי שקיים בכל שאר המציאות, מתולעי האדמה ועד לאחרון הפילוסופים. אין מטרתנו לברוא משהו חדש אלא לגלות את מה שטמון כבר בעומק המציאות, לעזור לאנושות לעורר מחדש את כוחות חייה ולהגיע למודעות אל האלוקי שבתוכה. לפי הרב קוק אכן יש הבדל בין יהודי לגוי אך הבדל זה איננו בתשתית הקיום שלו, אלא בכישרון של היהודי להיות מודע יותר לאלוקי שקיים בכל המציאות ובכל האנשים. לכישרון היהודי אמנם יש קשר לנטיה הגזעית ולשייכות לעם היהודי, אבל אין זו יצירה חדשה אלא כישרון להיות מודע יותר לאותו כח אלוקי שקיים בכל המציאות ובכל בני האדם.

התשובה לשאלה אם היהדות גזענית היא שהמציאות כולה היא חלק אלוק ממעל ולכן כל מטרתו של היהודי הוא להביא להכרת המציאות את עצמה, להתוודע לאין סוף המחיה אותה. כיון שכולנו חלק מאותה אלוקות מוחלטת אין שום טעם לדבר על גזענות או השפלת הזולת, שכן כולנו חלק מאותה שלמות אחת הממלאת את הכל, בגווניה השונים.

הרב קוק טוען שאין אידיאל שכל יושבי הארץ יהיו יהודים, קיומו של מיעוט קטן של גויים אשר פועלים באופן מוסרי ומקבלים את השלטון עם ישראל, יכול לעזור בקיומם של הלכות שונות, כגון קיום החברה בשבתות וחגים. ובאופן עמוק יותר הגויים יושבי הארץ יכולים להיות החוליה המחברת אשר תפיץ את המחשבה של אחדות המציאות והבשורה היהודית לשאר האומות.

כולנו שותפים בשורש אלוקי אחד ואמורים להגיע למטרה אחת, של הארה האלוקית שתבוא מתוך המציאות. בדרך למטרה זו ישנם גוונים שונים ותהליכים ששותפים להם אומות שונות, כאשר הציר המרכזי הוא עם ישראל, אשר מיוחד בכשרונו ונטיתו להוביל את המציאות כולה לאותה אחדות, שתהיה משותפת לכולם.

לעיון נוסף:
פרקי "אורות ישראל" בספר אורות, איגרת פ"ט של הרב קוק.

האם צריך ענווה או ביטחון עצמי?

כיצד להתייחס לענווה? האם האדם נדרש להיות שפל רוח, או שעליו לפתח ביטחון עצמי וכבוד? האם על האדם להיות שתקן וביישן או להתבלט ולהשמיע את קולו?

נתבונן בכמה גישות לנושא זה ולבסוף בתפיסת הרב קוק.

הרמב"ם טען שעל האדם להיות עניו עד הקצה האחרון, עליו להיות שפל רוח ונחבא אל הכלים, לרצות להיות נמוך קומה וביישן כמה שיותר. הענווה היא אחת המידות היחידות שבהם אין ללכת לדרך האמצע, אלא לשאוף לענווה מוחלטת ושפלות גמורה.

הרמח"ל במסילת ישרים טוען שהעניו הוא אדם שיודע את מעלותיו, אבל איננו מתפאר בהם ואיננו חושב שהם נותנים לו מעלה מיוחדת על הזולת. כשם שהשור ניחן בכח חזק והברדלס במהירות רבה, כך האדם ניחן בכשרונות מסויימים בטבעו, אל לו להתפאר בהם ולחשוב שהם הופכים אותו באופן מהותי לטוב יותר מאנשים אחרים.

גישתו של הרב קוק
הרב קוק טוען שהענווה היא שורש האמונה והיסוד לכל תפיסת העולם היהודית. לפי הרב קוק הענווה איננה יחס כלפי החברה או מעמד האדם, אלא שורש תפיסת הקיום כולה. האמונה והענווה הם היכולת להפנים שהמציאות כולה איננה דבר עצמאי אלא הופעה של אלוקות אחת שלמה ואחדותית, אשר מופיעה דרך כוחות החיים והמציאות. האמונה בה' היא היכולת לראות את המציאות כולה כהופעה אחדותית גדולה, שמקושרת בציר אחד הרמוני שהולך ומתעלה כל העת. האמונה איננה להגיד שישנה אלוקות חיצונית מנותקת, אלא הבנה שמציאות שאנו חיים בה היא הופעה אלוקית הרמונית אחת.

בתפיסה זו ניתן להבין את משמעותה האדירה והיסודית של מידת הענווה. הענווה היא היכולת הנפשית לחוש את עצמו כאבר קטן במערכת אדירה של יקום אחדותי שלם. לאדם יש נטיה להעצים את קיומו הפרטי כדבר עצמאי וחשוב בפני עצמו, ההגעה למידת הענווה היא האופן היחיד שבו אדם יוכל להכיר את המציאות האמיתית שבה הוא חי. להכיר שמציאותו הפרטית היא גילוי מסויים מעוצמה אחדותית אחת של הופעת המציאות. צמצום האני האגואיסטי, הבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה.

הרב קוק טען שיש קשר בין האלילות לגאווה ובין האמונה היהודית לענווה. האלילות מביטה על הצד החיצוני של המציאות בו כל דבר קיים לעצמו, נאבק על מעמדו, היהדות מביטה על צד העומק הרוחני שבו הכל מאוחד. האלילות מדמה את כוחות המציאות לאלים שונים שנאבקים על מעמדם, לפיכך כל כח מנסה לחוש כמה הוא חשוב והכרחי בעולם ולא מוכן לקבל את הכוחות שלידו. האדם האלילי פונה לכוחות השמש או הירח שיתנו לו מעוצמתם, תוך שהוא רואה אותם כמתחרים זה בזה. הוא תופס את אישיותו הפרטית ככח עצמאי שרוצה לגבור על הכוחות האחרים במציאות. לעומת זאת תפיסת האמונה היהודית באל אחד, רואה בכוחות המציאות חלקים של הרמוניה כללית, כל כח נותן את תרומתו למאמץ הכללי ומתאחד עם הכוחות האחרים. האדם האמוני תופס את עצמו כחלק מהרמוניה הכללית של המציאות ולא כיסוד עצמאי שנאבק על קיומו הפרטי.

זהו שורש דברי הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה", כלומר, ראה ברצונותיו של חברך חלק מרצונותיך שלך. מטרת התורה היא להפוך את האדם לבעל רצון כללי אשר לא חושב על עצמו כדבר עצמאי, אלא רואה את המציאות כולה כישות הרמונית שהוא נועד לשרת אותה, לחוש שהוא והזולת אינם שתי ישויות נפרדות. "ואהבת לרעך כמוך" - אתה ורעך הם דבר אחד, זו המסקנה ההכרחית והסופית של האמונה היהודית, אשר רואה ביקום כולו שירה אחת גדולה ואחדותית.

הענווה בתפיסה זו איננה מחלישה את האדם, אלא נותנת לו תעוזה לפעול ולעשות, לא מתוך מאבק השגי של אגואיזם פרטי, אלא מתוך תחושת שליחות ועוצמה. האדם בעל הענווה הוא אדם שחש שעליו לתרום את חלקו הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן עליו להתאמץ יותר ויותר כדי להביא את עצמו לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותו בעולם והבאת התרומה שלו למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. הוא חש שותפות במתרחש בעולם ומסוגל להיות אסרטיבי מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.

הענווה מביאה לשמחה, הגאווה מביאה לעצבות. רבים מכישלונות האדם וטרדותיו נובעים מכך שהוא חש חסר, האדם נולד עם רצון להיות מושלם וללא חסרונות, המפגש עם מוגבלותו וחסרונותיו מוליד בו תחושה איומה שהוא חסר וחלקי. האדם מחפה על תחושה זו בגאווה דמיונית שאין בו חסרונות, או שהוא נקלע לתחושת יאוש שאיננו מצליח להתגבר עליה. האדם הגאוותן שרואה רק את קיומו הפרטי, מלא אכזבה תמידית, האכזבה של האדם מעצמו הופכת להיות מרכז חייו והוא חוזר אליה שוב ושוב בצורות שונות. היאוש או הגאווה המדומה גורמים לו לחזור ולהיכשל שוב ושוב באותם דברים, ללא יכולת לצאת מן המשבר הפנימי שבו הוא נמצא.

מידת הענווה מבהירה לאדם שהוא חלק ממערך כוחות גדול ואיננו פרט בודד בעולם, המציאות איננה מתחילה בו ואיננה נגמרת במותו, הוא חלק מהרמוניה שלמה ואחדותית שניתן להשתייך אליה. רק תפיסה זו יכולה להביא את האדם לשמחה בדברים שיש בו ולהתגברות על חסרונותיו, מתוך שלוות נפש פנימית. הענוה יוצרת שייכות להרמוניה שלמה שמעבר אליו ונותנת את העוצמה הפנימית להתגבר על חסרונותיו ולעשות שינוי.

גם בחינוך הילדים אנו נוטים להתרגש יתר על המידה מכל כישלון או חולשה, דבר שגורם לילד לחזור ולהיכשל באותם דברים. הילד חש אכזבה מעצמו ומהוריו, הוא שב ומתבוסס בכישלונותיו ומעשיו הרעים. לעומת זאת גישה מאמינה שנובעת מתוך ענווה, מסוגלת להבין שגם לחסרונותיו של הילד יש מקום בהרמוניה הכללית, שכולנו חלק ממערך גדול יותר ובעל משמעות, מלא אור ויופי. גם חסרונותיו של הילד יהיו לבסוף במקום המתאים ובייעוד שנועד להם. באופן זה ניגשים לבעיות של הילד מתוך שלוות נפש, יודעים לכוון אותו באופן רגוע והחלטי אל ההתנהגות הרצויה, בלי אכזבה ומתוך סבלנות מאמינה שהילד יגיע אל מקומו המתאים במציאות. הילד שחש את שלוות הוריו מתמלא בכוחות מחודשים ומצליח להתגבר על חולשותיו, לעומת הורים שמתאכזבים ומנסים לשנות אותו באופן מיידי, מתוך לחץ שנובע בשורשו מגאווה.

לא קל להתחנך לענווה, היא דורשת אמון עמוק בכך שהמציאות היא הרמונית ושכל אותם כישלונות וחסרונות שיש בנו יגיעו בסוף למקום שלם וטוב. לשפוט את המציאות לצד החיובי שבה ולהאמין בטוב שמוביל את הכל. רק האמון בהרמוניה של המציאות, פיתוח תחושת שייכות אמיתית לכל אשר מתקיים סביבנו כמערכת אחת גדולה, נותנים לאדם כוחות להתגבר על חולשותיו ללא רתיעה וללא צורך בהתגוננות.

העולם המודרני רחוק מאוד מתפיסת הענווה, ההישגיות המודרנית ששמה את הפרט במרכז ורואה את המימוש העצמי המצומצם כתכלית החיים. נוצרת חברה דכאונית, שרויה בלחצים בלתי אפשריים, שפעמים רבות מנסה לברוח לעבר פתרונות דמי של אלכוהול, סרטים ואסקיפיזם לסוגיו. חברה ענוותנית היא צורת חיים וצורת חשיבה שונה לגמרי מדפוס החשיבה המודרני, לכן היא דורשת עבודה פנימית עזה ויכולת התמודדות מול תפיסת החיים המערבית השלטת כיום.

הענווה איננה עוד מידה נפשית, הענווה היא תודעת חיים שלמה, שיסודה הוא השייכות הפנימית לכל חלקי המציאות, תחושת הקשר וההתכללות באחדות הגדולה של היקום. על האדם למצוא בתוך עומקי נפשו את המקום הפנימי שבו הוא מחובר לשאר המציאות, שבו הוא באמת אוהב את הכל ושייך לכל. התודעה הענוותנית היא היכולת להגיע לרוגע פנימי שכלפי חוץ נראה שברירי ושקט אך כלפי פנים הוא בעל עוצמה אדירה וכוחות רצון אין סופיים. משה רבנו הגיע לענווה המוחלטת, ליכולת לבטל את מצבו הפרטי ולחוש את הקשר לשאר היקום, מתוך כך נוצר בו קשר לפן האלוקי שמחיה את הבריאה ולחוקי החיים שיביאו את המציאות למצבה השלם בעתיד.

הענווה היא תכלית האמונה והשמחה, כל הישגיו המדומים של האדם המודרני לא יובילו אותו לרגע אחד של שמחה אמיתית. רק הענווה משחררת את האדם מן האגואיזם והשאפתנות הפרטית ומביאה את האנושות סוף סוף לגילוי אוצר החיים הקיים בה. הענווה מרוממת את האדם מעל חסרונותיו, מאפשרת לו שלווה ואורך רוח, לפעול בסבלנות ובשמחה פנימית. מכוח הענווה ניתן לשמוח בטוב הקיים במציאות, להשלים עם החסר ולתקן את הצריך תיקון. להיות חלק מן השירה האדירה של האדם הפרטי, האנושות והיקום כולו.

לעיון נוסף:
שמונה קבצים, קובץ ו' פיסקה קפ"ז. ספר מידות הראי"ה, מידת הענווה.

האם יש אמת אחת או שכל אחד והאמת שלו?

(היחס לפוסט מודרניזם)

מהי הוודאות לצורת החיים שאדם דוגל בה? האם הוא תופס את המציאות נכון? כיצד ידע שאיננו מוטעה לחלוטין ו"מבזבז" את חייו לשווא?

במאה הקודמת העולם המודרני דגל באידיאולוגיות גדולות, הוגים שונים פיתחו תפיסות עולם כלכליות וחברתיות שמנסות לתת תמונת מבט כוללת על המציאות באופן מסויים, כגון קומוניזם, נאציזם, פאשיזם ועוד תנועות שונות. כל תפיסת עולם רכשה לעצמה אוהדים רבים שהלכו אחריה באש ובמים והיו מוכנים להקריב כסף רב וחיי אדם, למען השלטת תפיסת העולם שלהם באנושות כולה.

במהלך המאה העשרים הביאו רבות מתפיסות העולם מלחמות אדירות בהם נהרגו מיליוני בני אדם, לדוגמא הנאציזם שהביא למלחמת העולם השניה והקומוניזם של סטלין שהרג אנשים רבים. בעקבות כך התפשטה תפיסה פוסט מודרנית שדוגלת בכך שאין אמת אחת. לכל אדם יש את הזכות לחשוב ולפעול באופן שהוא מאמין בו, כל עוד אינו פוגע בחברו, בלי לשפוט את הזולת.

היתרון של השיטה הפוסט מודרנית הוא בענווה ויכולת לקבל את הגישות האחרות, החיסרון שלה הוא שאין ביקורת מוסרית וערכית, לכן החברה עלולה להידרדר למצב של אדישות רוחנית כלפי ערכים ושאיפות רוחניות ולשקוע בנהנתנות חומרנית, כפי שאכן מתרחש בחלקים רבים של החברה המערבית כיום.

היסוד הפילוסופי של התפיסה הפוסט מודרנית עומד על כך שהאדם נתון להשפעות זרות, לכן לא ניתן לבודד את העמדה הפילוסופית והערכית של האדם או החברה מהנסיבות האקראיות של מקום גידולם וחינוכם. אין לאדם את נקודת הארכימדס לומר שהוא צודק או טועה באופן מוחלט, לכן כל דעה שקולה מבחינה ערכית לדעה הנגדית לה ולא ניתן להוכיח באופן מוחלט שעמדה אחת יותר נכונה מעמדה אחרת.

הוגה דתי חשוב שעסק בנושא זה הוא הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), טענתו הייתה שרעיון ריבוי האמיתות הופך את האמונה בקב"ה להחלטה פנימית של האדם. לשיטתו דווקא הנפילה של הוודאות בתפיסת העולם, מכריחה את האדם לבסס באופן פנימי ונפשי את ערכיו, על תחושת הזדהות האישית וקשר הנפשי אליהם, ללא צורך בהוכחות חיצוניות. אופן זה של עבודת ה' מצריך עבודה פנימית ורוחנית חזקה שאמורה להוסיף לקשר עם בורא עולם ולא לגרוע ממנו.

החיסרון בשיטת הרב שג"ר הוא שתחושת המחויבות של האדם לערכיו הדתיים עלולה להחלש אם הוא לא בונה לעצמו וודאות מוחלטת לגבי הצדק והנכונות של תפיסת עולמו. בנוסף מתערערת היכולת לשפוט את הנוהגים אחרת ממנו ולומר על דברים אחרים שהם פסולים או נכונים, בכך נחלשת החברה כולה, שלא יכולה להעמיד סולם ערכים ברור ויציב ועלולה להגיע לרפיון מוסרי וערכי.

כיצד מסביר הרב קוק את הנושא?
הרב קוק טוען שהאדם צריך לחתור אל האמת, אבל הוא מסוגל לראות רק חלקים ממנה. יסוד תפיסת הרב קוק שהמציאות היא הופעה מן האלוקות האין סופית שמתגלה אלינו ביקום כולו. כיון שהמציאות היא הופעה של האלוקות, אין שקר ושלילה גמורים במציאות, אלא גוונים שונים של האמת האלוקית הגדולה שמתגלה אלינו באופן חלקי. הרב קוק טוען שאין יכולת לתפוס את כל האמת, אבל יש אפשרות להכיל ממנה חלקים רחבים יותר ויותר. תפקיד היהדות הוא להיות הגוף המאזן והמשכלל שיוצר הרמוניה בין כל האמיתות המופיעות במציאות ועל ידי כך להכיל חלקים רבים יותר של האמת הגדולה. העם היהודי נועד להיות מעין מקלט פנימי אשר מסוגל לבטא בתוכו את האמיתות של העמים כולם, בפן ההרמוני והמאוזן שלהם.

כל מעשי המצוות ולימוד התורה נועדו כדי להביא את עם ישראל ליעודו, כמבטא את מכלול האמיתות של האנושות בתוך חייו הלאומיים. עם ישראל לא נועד לכפות או להשליט אמת מסויימת על החברה האנושית, אלא לבשר לה את תקוות השלום והקשר בין כל הדעות. עם ישראל מכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כלומר אין מלחמת כוחות בין אלילים שונים, אלא יש ציר אחד, עץ חיים אחד, שיגיע לביטויו דווקא כאשר תוכל האנושות לאזן ולקשר בין כל חלקיה.

הצורך לקבל את נקודת האמת בדעתו של הזולת ולהאזין לכל נטיות החיים, מבקש ליצור אדם בעל ענווה, שמסוגל להיפתח למציאות ולראות את הצדדים היפים והמאוזנים שבה. הוא דורש חברה בעלת אמונה בטוב וביושר שבעולם, בעלת אמון ביכולת ליצור צדק וחברת מופת אשר מאזינה לכל הדעות ומביאה את הצד הטוב בשהן לידי ביטוי שלם ואחדותי.

הרב קוק מסביר שבמתן תורה נוצרה התעלות פתאומית של עם ישראל, שנטעה בו את התמצית הפנימית של מצבו האחדותי של היקום. התרגום של תמצית זו למימוש מעשי הוא מה שאנו מכנים מצוות, דברי חז"ל והנבואות הם לבוש משלי לאותה תמצית פנימית. האיזון המלא של המציאות חרוט במסתרי הנפש היהודית, הוא שנותן לעם ישראל את הכישרון להאמין ביכולת המציאות להתאחד ולמצוא את המינון הנכון לקשר בין האמיתות השונות.

המאפיין המרכזי של התרבות הפוסטמודרנית הוא היאוש וההסתפקות בהנאות הרגע הפשוטות, תפקידו של עם ישראל הוא לעורר את האמון בניצוץ האמת שקיים בכל דעה, המסר הפשוט והעמוק שניתן להגיע לאיזון, שיש אפשרות לאחד את הדעות השונות למערכת אחת שלמה. היהדות היא תקוותה של האנושות, ייתכן שדווקא האכזבה שיש היום מן האידיאולוגיות השונות תביא את העולם לחפש את נקודת האמצע המאחדת שלהם.

העולם הפוסט מודרני דרש מן האדם ספקנות וחוסר מחוייבות לשום דעה. היהדות מבקשת מן האדם להיפתח לכל הדעות מתוך אמון שבכל דעה יש נקודת אמת, והן מסוגלות להתאחד זו עם זו. לדוגמא, כוחות השמאל צודקים שצריך לרחם על הערבים החפים מפשע וכוחות הימין צודקים שצריך מדינת לאום חזקה. החילונים צודקים שתפיסת האמונה עלולה להביא לרפיון והיסמכות על הנס והדתיים צודקים בכך שהעולם מכיל בתוכו זרמי עומק ורוחניות ואיננו קליפת חומר ריקה. הסוציאליסטים צודקים בכך שצריך לדאוג לכך שהנכסים הלאומיים יחולקו בצורה שווה בין כולם, והקאפיטליסטים צודקים בכך שרק תחרות חופשית מובילה למיצוי אמיתי של כוחות הפרט. ה"דתיים לייט" צודקים שיש צורך בהתחדשות יהודית בנושאי מעמד האישה והלכה קשובה, והחרדלי"ם צודקים שנדרשת עזות רוחנית והכרה עמוקה בערכו האלוקי של כל פסיק הלכתי, וכן הלאה בכל מישורי החיים.

ההקשבה לכל צדדי האמת דורשת אומץ נפשי ואמון גדול בנפש האדם. ההליכה בדרך התורה והמצוות היא האיזון היסודי שאנו נעזרים בו כדי לשמור על ההרמוניה הבסיסית שטבועה בנו, אך זוהי רק תמצית יסודית של הסדר הנכון שאמור לכוון את כל כוחות המציאות. כל מצווה מכילה איזון של ערכים שונים וכך נוצר באדם האיזון הנכון בין כוחות חייו ובין כוחות המציאות והדעות איתם הוא נפגש.

הרב קוק עצמו הצליח להיות קשור גם לאנשי העליה השניה שהיו כופרים מוחלטים וגם לעולם התורה כראש ישיבה חשוב. הוא הגשים בחייו את ערך אחדות ההפכים ועשיית השלום בין הדעות, הוא הורה לממשכי דרכו להיות אנשים בעלי אופק רחב ויכולת הכלה של דעות שונות באומץ ובעדינות. החברה הדתית שאליה שאף הרב קוק צריכה להיות פתוחה למגוון דעות ותרבויות, אך לקבל מהם רק את הדברים הקדושים והטהורים. החברה שעליה חלם הרב קוק איננה מפחדת מן הזר והשונה אך לא נסחבת אחרי כל אופנה חולפת. חברה שמציבה דגל של הרמוניה, הקשבה ואיחוד, עם אומץ לדחות את הצריך דחיה ולקבל את הזקוק לשימור. חברה שאיננה מסתגרת בד' אמותיה בפחד אלא קשובה לתרבות הכללית, מתוך אמון שניתן להפיק דבר חיובי מכל דעה, כדי לברר כיצד הדעות השונות מאזנות זו את זו ויוצרות מבנה רוחני שלם ומתוקן.

לעיון נוסף:
מאמר "למלחמת הדעות והאמונות" בתוך הספר אורות, מאמר "טללי אורות" בתוך הספר מאמרי הראי"ה.

כיצד יש בחירה אם ה' יודע מה שאעשה בעתיד?

כיצד יכול להיות שה' יודע מה אעשה, ולמרות זאת יש לי יכולת לבחור אם לעשות זאת? הרי ידיעת ה' משמעותה שאני מוכרח לפעול לפי מה שה' יודע, וממילא אין לי בחירה.

ר' חסדאי קרשקש טען שאכן אין לאדם באמת יכולת בחירה אלא אשליה של בחירה, ה' מצידו יודע כל מה שנבחר, אבל הוא נותן לנו אשליה שניתן לבחור את ההפך, כדי שנוכל לקבל שכר ועונש ולחוש אחראים על מעשינו.

הרלב"ג הלך בדרך הפוכה וטען שידיעת ה' איננה מוחלטת, ה' יודע לאן העולם הולך באופן כללי, אבל פרטי המעשים יכולים להיות מעבר לידיעתו ונתונים להחלטת האדם ובחירתו.

הרמב"ם טען ששאלת הידיעה והבחירה היא נסיון להגשים את האלוקות על ידי הבנתה ולכן אין לאדם אפשרות לענות עליה. הידיעה האלוקית היא דבר שונה לחלוטין מן הידיעה האנושית, כל נסיון להבין כיצד ה' יודע הוא חסר תכלית ומגוחך.

פרופ' שלום רוזנברג כותב שההבדל בין הידיעה האנושית והידיעה האלוקית הוא מושג הזמן. כיום אנו יודעים שהזמן הוא חלק מעולם החומר, לדוגמא במהירויות גבוהות הזמן יכול "להתעקם" ולהשתנות. הידיעה האנושית חשה את זרימת הזמן מן ההווה לעתיד, אך הידיעה האלוקית איננה תלויה בזמן ולכן ניתן לומר שאצל הקב"ה התהליכים שעובר העולם מתרחשים כולם בהווה אחד גדול, באותה נקודת זמן. ממילא אין הידיעה של האלוקות סותרת את הבחירה של האדם, כיון שהידיעה מתרחשת באותו זמן שבו נעשית הבחירה, באותה נקודת הווה. כשם שהעובדה שאני יודע שבחרתי לאכול שוקולד לא מונעת את הבחירה שעשיתי באותו רגע שאני יודע את בחירתי.

גישת הרב קוק לנושא
יסוד טענתו הוא שהאלוקות אינה מופיעה כגורם חיצוני אשר יודע את המתרחש מבחוץ, אלא שהמציאות כולה היא הופעה של האלוקות אלינו. תהליך הטוב האלוקי שהולך ומתגלה במציאות הוא מה שמוביל את כל התהליכים שאנו רואים סביבנו. בהתאם לכך הידיעה האלוקית איננה הכרה חיצונית של העתיד, אלא החוקיות והסדר שטבועים במציאות כדי להופיע את האלוקי שבה.

כיון שהידיעה האלוקית איננה דבר חיצוני לעולם אלא עצם הסדר של המציאות, האדם פועל בתוך הסדר הזה ויכול לבחור מצידו בטוב או ברע, אבל סדר המציאות לוקח את מעשי האדם אל המקום המתאים של הופעת האלוקות וההרמוניה המדוייקת, ומוביל את כל מעשיו אל הטוב. סדר המציאות לא מונע מן האדם לבחור, אלא מסדר ומאזן את המציאות כדי שאותם בחירות יובילו אל המקום שאליו הם צריכות להגיע בשביל הופעת הטוב המוחלט. כמו שהקיבה בגוף האדם מכילה חומצות רעילות מאוד, אבל הן נלקחות למקום שיש בהם תועלת בשביל לעכל את חומרי המזון.

ההשגחה האלוקית איננה החלטה חיצונית של שליט מתבונן, אלא האופן שבו הבריאה מתאימה את עצמה לאחדות האלוקית שצריכה להופיע בעולם. ההשגחה הכללית היא התהליכים הכלליים שהחברה והמציאות עוברים, במגמה לגלות את השלמות האלוקית שבהם, וההשגחה הפרטית היא ההתאמה של מעשי האדם הפרטי אל המגמה הזו.

תפיסה זו מאפשרת מבט אחר על מושג השכר והעונש, האדם איננו מקבל עונש על מעשיו מתוך ידיעת גורם חיצוני שמחליט להעניש אותו, אלא עצם בחירותיו הרעות גורמות לחוסר התאמה בינו לבין המציאות האלוקית שסביבו ומסתירות ממנו את השלמות שבה הוא נמצא. גן עדן וגיהינום אינם מקום חיצוני לנפש, אלא הסבל או האושר שנגרם לאחר שהנפש מתנתקת מן ההסתר של הגוף וחווה את ההתאמה שלה אל השלמות האלוקית.

כלומר השכר והעונש הם תוצאה טבעית של ההתאמה למגמה של המציאות. העובדה שעם ישראל מתאים את עצמו להרמוניה הפנימית שהמציאות שואפת אליה, יוצרת מצב שאומה זו שורדת זמן רב יותר משאר האומות, כלומר מושגחת יותר. העובדה שאדם מתנהג באופן הרמוני ומאוזן על פי הכוחות האלוקיים שמהווים את העולם, יוצרת השפעות חיוביות על מצבו, שאנו קוראים להן "שכר". השכר הוא חלק ממבנה המציאות כהופעה של האלוקות, ולא החלטה שרירותית של גורם חיצוני עליון.

ידיעת ה' היא טבע המציאות שהולכת ומתעלה ומגלה את מקורה האלוקי, בתוך ידיעה זו כלולים גם המעשים של כל בני האדם שהולכים אל הטוב השלם. הבחירה לעומת זאת נובעת מתחושת הפרט את עצמו כישות נבדלת ובוחרת. כשם שרכבת נוסעת סוחבת קדימה את כל חלקי קרון, כל חלק חש שהוא נע קדימה או אחורה לפי רצונו, אבל הרכבת כולה נמצאת במסע כללי לעבר התחנה הבאה. האלוקות מובילה את מגמתו של העולם על כל פרטיו, אבל זה לא מונע מכל פרט לחוש שהוא בוחר לעשות טוב או רע במעשיו, אף על פי שבראיה האלוקית הכוללת אין העולם נפגע או מתעקב בגלל בחירה זו, שכן גם הרע וגם הטוב מובילים לאותה מטרה כללית של השלמות, שאליה נע העולם.

הידיעה קיימת בפן הכללי של מגמת המציאות כולה, הבחירה קיימת בפן הפרטי של תחושת האדם את עצמו כיישות בודדת. האדם לעולם מבטא את האלוקי שבמציאות, אך הוא בוחר האם לקיים מצוות ולהיות מודע ושותף לגילוי זה, או לחטוא ולעשות זאת באופן מאולץ ובלתי מודע. הבחירה משפיעה על מודעות האדם בלבד, ולא על הכיוון השלם והמוחלט שאליו המציאות מתקדמת.

עיקר הפגם של החטא איננו עצם המעשה, אלא השפעתו על תודעת האדם והתרחקותה מן ההרמוניה והשלמות האלוקית של העולם. לכן יכול האדם לעשות תשובה ולשנות את המודעות שלו כלפי אותם מעשים שעשה, וממילא הוא מתקן את מה שנעשה בעבר, אף על פי שהמעשה עצמו לא השתנה. נהג הקטר יודע להיכן הרכבת מתקדמת, אך נוסעי הקרונות יכולים להחליט האם להביט מן החלונות ולהיות שותפים לכך, או להסתגר בתוך עצמם ולחשוב שהם עומדים במקום.

תודעת הבחירה של המבט הפרטי חשובה כדי שהאדם יקח אחריות על מעשיו ויתאמץ להתנהג באופן חיובי. תודעת הידיעה של המבט הכללי נותנת לאדם את האמון בטוב שבמציאות וביכולת לתקן ולהשתפר גם אם חטא ונפל. האדם שמכיל בתוכו את שתי התודעות, הפרטית בעלת הבחירה והכללית שיודעת שהכל מוביל לטובה, מסוגל להיות שרוי במאמץ תמידי לקדם את המציאות מצד אחד, אך גם באמון ושקט נפשי ש"לא עליך המלאכה לגמור" וגם אם יכשל, בסופו של דבר ילקחו כל מעשיו אל הטוב השלם המטובע במציאות.

לעיון נוסף:
אורות התשובה פרק ט"ז פיסקה א*, אורות הקודש חלק ב' מאמר רביעי "הטוב הכללי".

מה בין הציונות הדתית לתפיסה החרדית?

דומה שהציונות הדתית היא פשרה למי שאין לו כוח להיות חרדי, ואינו רוצה להיות חילוני. ננסה להבין מהי הציונות הדתית כפי שנתפסה אצל הוגים שונים ואצל הרב קוק.

הרב ריינס: הגישה שהתחילה את הציונות הדתית היא של הרב ריינס מייסד המזרחי. הוא טען שאמנם יש מאבק בין החילונים לדתיים, אבל השיבה לארץ ישראל היא דבר חיובי והקשר של החילונים לארץ ישראל יכול במשך הזמן גם להשיב אותם לקיום תורה ומצוות ולכן צריך לתמוך בו.

גם בעיסוק במדע ובעבודה ראה הרב ריינס דבר חיובי שיכול לעזור לאדם להתקיים בכבוד, לכן הקים ישיבה בשם "תורה ומדע" ששילבה בין לימודי הקודש והחול. הרב ריינס לא התעסק במגמות אלוקיות של גאולת עם ישראל או תיקון החומר, אלא פשוט שיתף פעולה עם כל דבר שיכול לקרב את היהודים ליהדות או לשפר את תנאי חייהם.

לעומתו טענו החרדים שכיון שהציונות מובלת על ידי יהודים חילונים, היא חלק ממגמת הכפירה בהשגחת ה' וכן לימודי חול עלולים להסיט את האדם מן הקודש, לכן התנגדו בנחרצות לרב ריינס ולציונות הדתית.

הרב קוק תמך בציונות הדתית
הרב קוק תמך בציונות הדתית באופן שונה לחלוטין. הוא טען שהציונות היא תחילתה של מהפכה עצומה שמשמעויותיה נודעות לא רק בנוגע לחזרה לארץ ישראל, אלא גם ביחס שונה אל האלוקות ועתידו של העולם כולו.

טענתו הייתה שהעובדה שעם ישראל מתחיל לתפוס את עצמו כאומה ולא כאוסף יחידים המפוזרים בעולם, נובעת מכך שיש רצון לאומי תת מודע לעשות משהו אדיר שלמענו צריכה האומה להתאחד. הדבר דומה לאדם שנמצא חולה במיטה ולפתע הוא מתחיל להבריא, מתעוררים בו רצונות עמוקים ליצור ולדבר, לשם כך הוא אוסף את אברי גופו השרועים במיטה ומתמלא במרץ מחודש – האברים חשים צורך להתאגד ולזוז אך הם עדיין לא מודעים לצרכים העמוקים יותר שלמענם הם עושים זאת.

לפי תפיסת הרב קוק הקשר שלנו אל האלוקות איננו כאל ישות ערטילאית מנותקת, אלא אל האלוקות שמופיעה אלינו דרך כל כוחות החיים והמציאות על כל גווניהם, בגלל מצבנו הירוד איננו רואים בגלוי את האלוקי שבכוחות המציאות, תפקידו של עם ישראל הוא לסדר את המציאות וכוחותיה בהרמוניה שתוביל להופעה של כוחות אלו בתוך חיי החומר.

הצורך הפנימי שגורם לתחיית עם ישראל הוא אינטואיציה עמוקה שהעולם כולו הוא הופעה של אחדות אלוקית, ולכן עלינו לסדר ולאחד את המציאות כדי לקדם אותה להוויתה האמיתית. ישנה עריגה פנימית לאלוקי ולאין סופי שיופיע בעולם החומר, והיא דוחפת את האומה להתאגד ולהיהפך לישות לאומית.

בגלות האדם חש כפרט בודד שעובד את האלוקי הרחוק והנבדל כחלק מנסיון פרטי להגיע להשראה ולזכויות בעולם הבא. בעת התחייה ניתן לעבוד את ה' כאבר מיישות לאומית גדולה שמטרתה להביא את האלוקי לעולם הזה ממש, בתוך חיי החומר, לכן על האדם לקשור את עצמו לחיי החומר הממשיים כדי לתקנם.

כדי ליצור יחס נכון לאדמה צריך להיות חקלאי, כדי ליצור יחס נכון לכסף צריך לעסוק במסחר, כדי ליצור יחס נכון לשירה צריך להיות משורר וכדי ליצור יחס נכון לגוף וליופי צריך לעסוק בספורט ואומנות. לא ניתן לתקן את המציאות בלי להיות נוכח בה, רק מתוך הקישור לעולמות החומר יהיה ניתן ליצור יחס לאומי נכון ומבורר אליהם, תוך מציאת המינון הנכון לכל כוח ויחס הנכון לכל אגף בחיי הלאום. אז יגיע עם ישראל להופעה הרמונית ואחדותית בכל מישורי חייו ותופיע במציאות החומרית הארה אלוקית שלמה, שתרומם את חיי החול להיותם חלק מן הקודש.

הרב קוק טען שהקישור לחיי החול איננו מוריד את האדם כמו בתפיסה החרדית ואיננו רק אמצעי של רווחה וקיום כפי שטען הרב ריינס. העיסוק בחול הוא אידיאל שנועד להפוך את חיי החול למאוזנים ומאוחדים כמערכת אורגנית מדויקת שבה כל כוח תופס את מקומו ומביע את עצמו בהרמוניה עם הכוחות האחרים. כך שבכל חלקי המציאות תהיה עוצמת חיים אדירה שתהפוך אותם למזוככים ומביעים את האלוקי שבהם.

האלוקות מופיעה אלינו דרך החול כמו דרך הקודש. חיי החומר אינם נגמרים היכן שאנו רגילים להופעתם, יש בכוח העולם להתאזן ולהופיע עוצמות אלוקיות ותפקידו של עם ישראל לאחד את המציאות על פי האורגניות הזו ולהביא להופעת הקודש בכל רבדי המציאות. איננו מזלזלים בשום כוח חיים ואיננו דוחים אף שאיפה, מטרתנו להעצים את כוחות החיים לפסגתם השלמה, אך דבר זה ייווצר אך ורק אם נהיה מצד אחד קשורים לכל רבדי החיים ולא נסתגר בבתי המדרש ומצד שני נשמור על טוהרת הכוחות ואיזונם ולא נסטה לשפלות החיים ופראותם.

האדם הקדוש שאותו צופה הרב קוק יראה חזון בכל עיסוקיו, גם בפינוי זבל או נהיגת אוטובוס הוא יחפש את האיזון הנכון ומימוש עניינם. שום כוח לא נעזב ושום תענוג, שירה או יופי לא מזולזל, אלא נתפס כדבר שצריך להילקח ולמצוא את מקומו במערכת חיי החול הלאומיים השלמים. חזון קדושת חיי החול עד לתיקון המציאות כולה היה דבר בלתי נתפס בעת הגלות, כאשר אדם היה פרט בודד בין המון גויים בורים. אך כעת חזון זה פורץ ממעמקי התת מודע הלאומי ומייצר את התגבשות האומה. כעת הוא יכול להיתפס בהכרה המודעת של היהודי הפשוט, שרואה את עצמו כחלק מאומה שלמה שבכוחה ליצור תהליכים עולמיים רחבים ולהציב חזון כלל מציאותי של תיקון עולם ממשי ועכשווי.

גישת הרב קוק דורשת אמון גדול הן בכוחה של המציאות החומרית להכיל כוחות אלוקיים אדירים והן בהיותם של כל פרטי המצוות לא טקסים פרטיים, אלא מובילים לאיזון המציאות ותיקונה השלם בעתיד. כל מצווה ואפילו מעשה חומרי שנעשה לשם שמים, מקבלים משמעות קוסמית אדירה, הרבה מעבר לתוכן הפרטי של זכות או השראה אישית כפי שהיה בגלות.

גם סיבוכי החברה שאנו רואים כיום, באלימות הנוער או טשטוש האידיאל הציוני, הם ביטוי מעורפל ומעוות של הצימאון הפנימי אל אידיאל קידוש החול והבאת העולם למצבו האלוקי. החברה מחפשת תודעת חיים שלמה יותר, תחושת היות האדם אבר ממערכת עולמית רחבה, הקשבה לניגון המאחד שעולה מכל פרטי המציאות, תחושת הרמוניה בסיסית שגוברת על כל מצוקות הרגע. ידיעת השלם שנוכח מעבר לתזזית העולם המודרני השקוע בחרדותיו. הפיכת החיים לנחל שקט ופנימי של האזנה לעולמות אחדותיים שקיימים בתשתית המציאות ורוצים לבוא לידי מימוש.

לעיון נוסף:
"למהלך האידאות בישראל" בתוך הספר אורות. פנקס הדפים, א', 20.