טניה הדר: בודדה במועדה בשירה העברית

הרצל ובלפור חקק

גיליון מס' 56 - ניסן תשע"ה * 3/15

המשוררת טניה הדר הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה, וביום שני, י"א בסיוון תשע"ד נערך בבית מורשת אצ"ג בירושלים אירוע לזכרה ביום השלושים למותה. טניה הדר (עם נישׂואיה בשנית בשנים האחרונות למנחם קליין חתמה על שיריה "טניה הדר- קליין", ולא פעם רשמה גם: רבקה- תניא, אך היא ממותגת בספרות כטניה הדר). טניה נולדה ב-1947 במחנה עקורים בגרמניה (מחנה צלסהיים ליד פרנקפורט-מיין) להורים שניצלו מגטו ברנוביץ ברוסיה הלבנה.

המשפחה עלתה ארצה ב-1948. היא התחנכה בשכונת עולים בלוד. סיימה תואר ראשון במדעי הרוח באוני' העברית, נישאה למחזאי יוסי הדר ונולדו לה שתי בנות: רקפת ומיכל. פרסמה ספרי שירה: "אין רחמים אחרים" (1976), "בארצות החיים" (1992). קובץ שירים "חלק" פורסם ב-2007, ועתה יצא לאור ספר השירים "שיר מעלות חרוך", והיא לא זכתה לראותו.

צל השואה מלווה את שיריה מראשית צמיחתם, כבת הדור השני לשואה. היא מחפשת בתוך הקיום היומיומי את סימני השריפה ואת משמעות החיים, את הפֵּשר עבורה כבת לשאֵרית פְּלֵיטה, שׂרידה לאלה שאינם עוד. מי שהיטיבה לחקור את שירת השואה של טניה הדר הייתה פרופ' חנה יעוז קסט.

מאמר מאת חנה יעוז

באופן עקבי הלכה טניה הדר בשיריה מן החושך אל האור, מעצבת בשיריה עולם ייחודי לה. למרות שלא פעם זיהו אותה עם קבוצה ספרותית זו או אחרת, היא הייתה בודדה במועדה. בדרך כלל בקבוצה ספרותית המשוררים "יונקים זה מזה ומיניקים זה את זה, וכל כולם כחטיבת חיים גדולה אחת", כהגדרתו של דב סדן ("אבני בוחן", תשי"א- 1951, עמ' 12). טניה אמנם הייתה מחוברת לכתב העת "משיב הרוח" ולאירועי קבוצת "משיב הרוח", אך הייתה קול בודד וייחודי, מראשית צמיחתה בשירה העברית.

מבקשת את סימני השריפה
ספרה החדש של טניה הדר "שיר מעלות חרוך" נועד להיות ספר מסכם של שירתה, והיא לא זכתה לראותו. לא פלא שהשיר המציג את הפואטיקה של הספר נושא את שם הספר ומבטא את החיפוש אחר סימני השריפה: "בְּתוֹךְ שִׁיר מַעֲלוֹת חָרוּךְ, פְּנִימִי/ עוֹמֶדֶת אִשָּׁה/- - - הִיא עוֹמֶדֶת מוּלִי וְשָׁרָה..."

כדי להציג את הפואטיקה שלה, בחרנו באופן לא מקרי לפתוח בשיר "הבית השרוף":

הבית השרוף/ טניה הדר
מְחֻתֶּלֶת עֲרָפֶל
נִסְתֶּרֶת כְּהָרִים
עֲדַיִן צוֹפָה בִּי, אִשָּה אַלְמוֹנִית לְבֵית
קַתְרוֹס

אִשָּה רָצָה לְמִטְבָּחָהּ- מִקְלָטָהּ הַחַי
לְעֵת שוֹאָה
נֶאֱחֶזֶת בְּסִירֶיהָ

מַחֲזִיקָה בְּמַדְרֵגָה, כְּמוֹ בְּשַׁד חַי
מַחֲזִיקָה, וְהֶעָפָר נוֹפֵל עַל פָּנֶיהָ...

הַחֶדֶר מִתְמַלֵּא אַט אַט אֵפֶר חַי וּדְמָעוֹת
כִּפְנֵי סָבָתִי הַמְּנֻקָּבִים בְּכַדּוּרֶיהָ.
(מתוך הקובץ "בארצות החיים", 1992)

שיר זה של טניה הדר מאפיין את הפואטיקה שלה ואת העולם הרוחני שלה. הוא מתעתע בנו במעבר בין אז לעכשיו. בקריאת השיר אנו מדַמים לעצמנו שמדובר בשיר שמתרחש בימי בית שני, בימי החורבן של ירושלים ושריפת בית משפחת הכוהנים קתרוס. היא מתמקדת בדמות האשה שניסתה לשרוד בתוך השריפה הגדולה והניסיון לא צָלח. כל מי שהיה בבית השׂרוף ברובע היהודי (סמוך לרחוב המשוררים...) זוכר את המראות הללו.

בחפירות נמצאה רק הזרוע של הצעירה, שניסתה להימלט מן הבית. דמותה של הצעירה המנסה להיאחז בחיים קרובה ללִבּה של המשוררת:

מְחֻתֶּלֶת עֲרָפֶל
נִסְתֶּרֶת כְּהָרִים
עֲדַיִן צוֹפָה בִּי, אִשָּה אַלְמוֹנִית לְבֵית
קַתְרוֹס

להבנת הצירוף "מחותלת ערפל" נזכור, כי בספר איוב ל"ח, 9 כתוב: בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. גם בשיר זה הערפל חופף ועוטף את הדמות של האישה הנסתרת המופיעה בשיר. ההבדל: איוב מתאר תהליך של בריאה כשהערפל עוטף את הכול, וכאן הערפל מופיע בתוך תהליך של חורבן. דמות האישה מתוארת כדמות נסתרת, והדימוי לא ברור: נסתרת כְּהרים. ואנו תוהים: הרי ההרים גלויים ובולטים הם, ומדוע כאן היא נסתרת כהרים?

השיר מתרחש בירושלים, המתוארת כ"ירושלים הרים סביב לה" (תהילים קכ"ה 2), וכאן ירושלים של בית שני היא בעת מצור וחורבן וגם הָרֶיה נסתרים הם בעת מצור. למרות שהאישה שמֵתה בימי בית שני אינה עוד, בכל זאת חשה המשוררת באמצעות השׂריד האנושי שנותר ממנה, שהיא עדיין כאן, היא עדיין צופָה בה.

האשה הקדומה מבקשת חיים היא, כשהבית שׂרוף הוא והמוות מתקרב. לאן היא רצה? למטבח. המשוררת מגדירה את המקום: "מקלטה החי":

אִשָּה רָצָה לְמִטְבָּחָהּ- מִקְלָטָהּ הַחַי
לְעֵת שוֹאָה
נֶאֱחֶזֶת בְּסִירֶיהָ

המטבח בבית הקדום הוא המקום החי בבית, והוא מבטֵא מאוד את החיים "לעת שואה". מעניין השימוש במילה "שוֹאָה" כאן בַּמובן הקדום של המילה: בימי המקרא ובימי בית שני, עדיין לא נודעה המשמעות של המילה "שואה" בַּהקשר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה: הַשמדת היהודים כחלק מהפתרון הסופי של היטלר והמִשטר הנאצי.

הפסוקים, שבהם נזכרת המילה "שואה" בתנ"ך, מתייחסים כולם לאסון הבא בפֶתע: ישעיהו י,3: "ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא". וכן: "תבואהו שואה לא יידע" (תהילים ל"ה, 8), וכן הפסוקים: ישעיהו מ"ז 11, צפניה א 15, תהילים ס"ג 10, איוב ל 3.

כדי להיאחז בחיים, האישה הנסתרת מן העבר "נאחזת בסיריהָ". אנו רגילים מן התנ"ך לצירוף "נאחז בקרנות המזבחַ", עקב האיסור להרוג אדם האוחז בקרנות המזבח ( כך בסיפור על אדוניה ועל יואב בן צרויה האוחזים בקרנות המזבחַ- מל"א ב', 28 וכן: מל"א א, 45). אחיזה בסירים היא אחיזה בחיים הרוחשים של המטבח, כהתגרוּת במוות המתקרב.

האישה, לפי המתואר:
מַחֲזִיקָה בְּמַדְרֵגָה, כְּמוֹ בְּשַׁד חַי
מַחֲזִיקָה, וְהֶעָפָר נוֹפֵל עַל פָּנֶיהָ...

גם כאן מתוארת האישה כמנסה להיאחז בחיים בכל מחיר. הטֵראסות היו אז בכל מקום, גם בהרים וגם בחצרות וגם בבתים. בבית הניחו על טֵראסה- מַדרגה זו חפצים או עלו לגלֶריה בתוך הבית. הטרַאסות לא היו מאבן, ולכן היא נאחזת בטֵראסה כמו בשַד חי. המוטיב של אימא אדמה כל כך מוחשי כאן. היא נאחזת במדרגה של אדמה ׁ)עפר) ומבקשה בה שַד חי, חום אימהי, שיגונן עליה ממוות. אך האדמה מכזיבה כאן, רק עפר היא, ואין בה חיים של אימא אדמה וגם לא שַד חי ורַך. העפר הזה מתפורר ונופל על פניהָ...הוא מכַזב וחוזר להיות האדמה כִּמקום מוות: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, 19 ). הכול סוגר על האישה הקדומה המבקשת חיים והיא שבה אל העפר. אין היא יכולה עוד לעמוד מול אֵיל המצור המחריב את הבית ומול האש השׂורפת הכול:

הַחֶדֶר מִתְמַלֵּא אַט אַט אֵפֶר חַי וּדְמָעוֹת

כך מתואר המצב בבית האחרון של השיר. המצב הוא אירוני לחלוטין: האישה שמחפשת בַּמטבח מקלט חַי ובַמדרגה שד חַי מקבלת מול עיניה אפר חַי, צירוף קשה לכל מי שרואה בּאֵפר סימן של מוות. הכול נשׂרף והופך לאפר והאֵפר רוחש וחם, והוא "אפר חַי". לא פלא, אפוא, שהוא מלוּוה בדמעות של נשׂרפים ושל אבֵלים שרואים במות יקיריהם בשׂריפה הגדולה.

וכאן באה הפואנטה:
כִּפְנֵי סָבָתִי הַמְּנֻקָּבִים בְּכַדּוּרֶיהָ

המראֶה של האישה הקדומה מחזיר את המשוררת לִדמות סָבָתָה הנלכדת במָקום סגור וזוכָה למטר כדורים המנַקבים את פניה. שני הבתים השרופים הופכים לבית אחד עִם גורל אחד: האשה הקדומה מתה בבית השׂרוף, וגם סָבתה של המשוררת מתה מכדוּרי הקלגס הנאצי. ושתיהן מתות בבַית אחד, הבַּית של הגורל היהודי המר, שבו נלכדו יהודים בכל הדורות, מידֵי אלה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכַלותנו". וכאן בשני המקרים לא היה מי שיציל את הנשים הללו מיד הפורעים וההורגים.

שיר זה מבטא את עולם הנושׂאים של טניה: משוררת המחפשת את מקומו של היהודי בעולם ואת הגורל היהודי בכל הדורות. כדי לתת מבט עומק על השיר הזה, מעניין לקרוא שיר אחר של טניה הדר, שהוא כמו הֶמשך לקודם, ובו מדברת הדוברת השירית על עצמה:

ומי אני/ טניה הדר
וּמִי אֲנִי?
אֲנִי שוֹאֶלֶת עַצְמִי
מוּל הַר הַבַּיִת
מִי אֲנִי?
בְּשִמְלַת הַשַּבָּת שֶלִּי,
יַלְדָּה יְהוּדִּיָּה שֶנִּצְּלָה מִן הָאֵש---
עֲדַיִן, בְּגִיל אַרְבָּעִים וָתֵשַע
יַלְדָּה יְהוּדִיָּה שֶנִּצְּלָה מִן הָאֵש

כאן המשוררת כמו ממשיכה את גורל היהודִיָה הקדומה, שנשׂרפה בבית השׂרוף, שוזרת עם גורַל סָבתה בשואה, ושתי הדמויות מן השיר הקודם נשזרות בדמותה שלה. היא רואה עצמה בגיל ארבעים ותשע כִּפליטה של הגורל היהודי בכל הדורות: "ילדה יהודיה שניצלה מן האש". לכאן נוסף הפעם המוטיב מֵהסיפור הידוע "חנה'לה ושמלת השבת", המוטיב של שׂמלת השבת שֶכּולה טוהר ולובן והיא נחרכת ומתפחמת משַׂק הפֶּחמים. כפי שחנה'לה מִיטהרת מן הפחם, גם המשוררת העומדת בהר הבית חשה את מוטיב השִיבה מן התופת, ההצלה מן התופת. לכן היא מסכמת את דמותה בחמש מילים:
יַלְדָּה יְהוּדִיָּה שֶנִּצְּלָה מִן הָאֵש

חיפוש מתמיד אחר משכן השירה
מאפיין אחר לפואטיקה של טניה הדר מלבד התנועה המתמדת בין דמויות ובין זמנים היא התנודה המתמדת במִנעַד (בַּסקאלה) שבין קודש לחול. משאת נפשה – להגיע אל הקודש, להתקדש במשכן השירה.

המִשכּן הוא סמל הקדושה, והנה שיר שֶלה, שבו הדוברת השירית לשה את המילים במחוזות הקדושה ויודעת לנַתב את הקדושה לתוך הפריזמה האנושית, לתוכֵנו, לתוכָה.

במקום משכן/ טניה הדר
וּמָה אֶתֵּן –
אֶת עָנְיִי –
אֶת נִוּוּלִי
אֶת
בְּדִידוּתִי
בִּמְקוֹם מִשְׁכָּן וְעוֹרוֹת מְאָדָּמִים וּתְחָשִׁים...
מְשַׁבֶּצֶת אֶת פְּנִימַי
אֶחָד אֶחָד
בָּאֵפוֹד וּבַחֹשֶׁן...

אכן, זו מנחתה הדלה של המשוררת שעושה דרכה בענווה בעולם השירה העברית.
המִשכּן מבטא פנימיות של כוח, של אמונה – וכאן בשיר של טניה, היא מאצילה ומרוממת את הקיום החומרי בשֵפל דלותו למדרגת משכן. כמשוררת היא שֵרתה במשכַּן השירה. יש בכוח המלים והשיר להעניק ממד של חיים רוחניים עילאיים גם לדַרגות החומריות הנתפסות כנחותות, גם לעוני ולבדידות. יש בתוכה פנימים רבים, עולמות פנימיים רבים, ולכל המורכבת הזאת היא קוראת: פְּנִימַי.

מְשַׁבֶּצֶת אֶת פְּנִימַי
אֶחָד אֶחָד
בָּאֵפוֹד וּבַחֹשֶׁן...

זוהי קריאה לאדם להתעלות רוחנית: יש באדם יכולת לבנות משכן משלו, משכן שמבטא את עליונות הרוח שבו על הרבדים הנגלים.
המשוררת היא זו שמשבצת את הקיום הפשוט בתוך מקדש- מעט, רם ונישׂא.

במבנה שירי זעיר, שכל כולו שורות קצרות ושבורות, הצליחה טניה הדר לעצב יצירה שאוצרת בחובּה התמודדות עם המתח שבין קודש לחול, הפנמה של ממד העומק שמֵעבר לנגלה:

אנו קוראים שיר כה קצר, ולרגע אנו חשים, שהמלים פרצו מתוך מחזור התפילה, מתוך מחזור הנפש היהודית.

לעתים, יודעת טניה לנַתב את המלים לא למחוזותיה, אלא למחוזות של דמויות מקראיות, כדי להאיר את חיינו וחייה דרך ההשתקפות האחרת. זו דרכה להבזיק לנו כיוונים רוחניים באמצעות האנלוגיה בין חיינו וחיים אחרים, בין זמנים.
ראינו בשיר על הבית השרוף אמפתיה עם יהודייה אלמונית ממשפחת הכוהנים קתרוס בימי בית שני. אך יש שהיא הולכת בעקבות דמויות מקראיות:

רות / טניה הדר
רוּת לוֹבֶשֶׁת בִּי צוּרָה שֶׁל כְּאֵב,
דָּוִד מְצַפֶּה, אֲבָל עֲדַיִן הַכֹּל
סָגוּר
הַבַּעַל הַמֵּת, מוֹאָב, הָאָרֶץ
הַחֲדָשָׁה
*
וּכְמוֹ רוּת מוֹעֶכֶת בֶּכִי,
רְגָעִים חֲרוּכִים אֵלֶּה שֶׁל מִיתָה
*
בֵּין קֹעַר כְּתֵפַי
מֻנַּחַת רוּת,
צְחוֹקָהּ, בִּכְיָהּ,
רוּת הָעֲזוּבָה, הַקְּטַנָּה
מוּל אָבְדָנֵךְ, מוּל בְּדִידוּתֵךְ
מְסִירוּתִי נִרְאֵית קְטַנָּה וְיוֹמְיוֹמִית

זָהָב בֵּין יָדַיִךְ, בֵּין כְּתֵפַיִךְ,
בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ שֶׁהִתְאַדֵּם כֹּה
בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם

גם בשיר זה היא מבקשת אמפתיה עם דמות קדומה, עם רגשותיה, והיא כותבת ממבט על של מי שיודע את ההתרחשויות העתידיות, של מי שמצפה כבר להולדתו של דויד:

רוּת לוֹבֶשֶׁת בִּי צוּרָה שֶׁל כְּאֵב,
דָּוִד מְצַפֶּה, אֲבָל עֲדַיִן הַכֹּל
סָגוּר
הַבַּעַל הַמֵּת, מוֹאָב, הָאָרֶץ
הַחֲדָשָׁה

בבית הראשון של השיר על רות, הרגעים נתפסים כקיום של סבל, כאב ובדידות, והם עוברים תהליך של עילוי רוחני. הכול כּמוּס בתוך הפנימיות המעַדנת, המאצילה. ואנו מגלים בסוף השיר בבית האחרון, שהייסורים טיהרו הכול, הכאב ניתַן לאדם על מנת לצָרף אותו ולהָאיר אותו.

השיר מתאר ברגישות את התהליך: השיר מסתיים ומקַבּל גוונים של זהב ושל אודֶם, גוונים שרומזים הן לאותו מִשכּן פנימי, הן למלכוּת - והן לָאודם שיתגלה בעתיד בִּדמות דוד.

לפנינו בשיר מתח בין קטבים. מצד אחד הקיום החומרי הקשה:
מוּל אָבְדָנֵךְ, מוּל בְּדִידוּתֵךְ

ובקצה המנהרה האוֹר הרוחני הנשׂגב:
זָהָב בֵּין יָדַיִךְ, בֵּין כְּתֵפַיִךְ,
בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ שֶׁהִתְאַדֵּם כֹּה
בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם

ההתקרבות של הכותבת לעולם הקדושה, מטמיעה חומר בָּרוח. חוויה זו של התעלות יוצרת תחושה של שבירת מחיצות, של היטמעות הזמנים. הארץ החדשה, שנזכרה בבית הראשון של השיר, נצבעת בגוונים של זהב ואודם, תוך ציון מפורש של המָקום – שְׂדות בית לחם.

בשיריה של טניה הדר אנו נסחפים כבמטה קסם אחר המסע הפנימי, הולכים לאן שהולכת הנפש. שירת המשוררת צורפת וּמַתיכה הכול באותה אלכימיה מיוחדת של השִירה, והכול מוטמע בה, בשירתָה, בחייהָ: "זהב בין ידייך, בין כתפייך".

מצד אחד, נצרב בה גוון של מלכות – ובה בעת ציוּן השם שׂדות בית לחם, נותן לכול משמעות של שדות קָמָה מבשילים: שיר שכל כולו האצלה של עולם גלוי, שירת היופי והעולם הנסתר.

חכמינו אמרו: אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ואכן גם בזכרם של משוררים, דבריהם ושיריהם הם זכרונם. המשוררת טניה הדר הותירה אחריה מורשת שירית ייחודית, ועלינו לשַמֵר אותה לדורות הבאים.

(המאמר מבוסס על דברים שאמרו הרצל ובלפור חקק ביום השלושים לזכרה של טניה הדר ז"ל בבית מורשת אצ"ג בירושלים, 9.6.2014. את האירוע יזמה מיכל פרץ, בתה של טניה, והנחה אותו המשורר שמוליק קליין, מקבוצת "משיב הרוח").