שירת כל חיי

קווים להגותו של אברהם יהושע השל

רחל ששון

גיליון מס' 56 - ניסן תשע"ה * 3/15

הפליאה במפגש הבלתי-אמצעי עם הממשות כסוד אפוף מסתורין המבקש לחשוף את המהותי שמעבר לכל הבעה מילולית, משותפת למשורר ולמיסטיקן. אך בעוד שהמלים הן כגשר הנטוי על פני תהום, בלשון ביאליק "כים אין סוף של אופל העולמים... שיישאר תמיד בחוץ" (גילוי וכיסוי בלשון, עמ' כ"ח), הרי שלגבי השל האין טעון "יראת קודש ודומיה". (אלוהים מבקש, עמ' 17).

אין ספק שעובדת הולדתו וחינוכו במשפחה חסידית מיוחסת בפולין הטביעה את חותמה על הגותו, שהיא המשך למסורת החסידית וחידושה בדרך ייחודית. עבורו "היות" בעולם משמעו להיות מוקף במסתורין שאינו ניתן להבעה הולמת. זהו הפן הלא מוגדר של הקיום. השל משוכנע כי הפליאה לנוכח יפי הבריאה ועוצמתה מפעימה, והיא ניטעה בנו כחסד האל בחיפושו אחר האדם. לקיום המופלא סביבנו "ליבנו מהדהד בצליל עז, כאילו היה זה הצליל היחיד בדממה האינסופית, ואנחנו היחידים להשיב לו" (האדם אינו לבד, 72). אכן, שורש הגותו בחוויה מיסטית רוחנית של זיקה עמוקה בין האדם לבין הנוכח הנשגב. העולם המתגלה כחידתי מסתיר מהות רוחנית טרנסצנדנטית, המתוארת בלשון פיוטית עשירה גם כנוכחות אימננטית בעולם. זוהי אינטואיציה הניזונה מרגעי ודאות של אלוהות נוכחת, שאותה הוא חש בחיוניות רבה. תשובתו כוויטליסט היא הצטרפות לשירת הלל אין-סופית של כל יצירי הבריאה, שכן כל גילויי החיים הפרטיים בחי, בצומח ובדומם נובעים משפע החיים העליון. הפנייה היא אל אל חי, שרוחו חובקת כל בתוך ומעבר ליקום. זוהי חוויית המאמין באפשרות הקשר של אל רחוק, שלמות טרנסצדנטית עם האדם שאינה נשענת על התבונה המוגבלת.

דרכו של השל היא להתווכח עם טענות פילוסופיות ידועות ביחס ליקום כמערכת סגורה של קשרים וזיקות לוגיות, יד המקרה או מושג האלוהים כנובע ממחשבה אנושית וכדומה. הספקות המועלים באשר לתקפותם מוכיחות את עקרותם לטעמו, כי הכול ביקום מצביע על מהות שמעבר לחלל ולזמן, שהם קטגוריות החשיבה האנושית המוגבלת. דבריו נאמרים משכנוע פנימי עמוק, ובניגוד לניטשה – לכל הנמצא יש משמעות. לדידו, פנייה לישות-על מוחלטת, סיבת הסיבות, היא בקשה לסיבה מתה, בעוד שהנשמה שואלת: "האם זה אלוהים שאוסף את הדמעות, מכבד את התקווה וגומל לסובלים על חפותם"? (האדם אינו לבד, 55). נקודת המוצא להגותו נעוצה בדאגת האל ליצוריו, כקטיגוריה המסבירה את קיום המציאות לא מכוח סדר, הכרחיות, אלא מתוך חירות האל ועניינו בהווייה. שכן הרצון, היסוד הפעיל בתהליך הבריאה מדגיש פעולה מכוונת ותכליתית של קירבה לעולם. "וירא אלוהים כי טוב" בסיום הבריאה מציין את ערכה המוסרי. הספרות הקבלית שהיתה ידועה להשל מבטאת זיקה דינמית בין המעשים לבין מצב האלוהות. "אתם עדי" מביע את ייחודיות ההדדיות, שכשם שהאדם מבקש את האל כך אלוהים מחפש את האדם. ובלשונו: "האדם מייצג את המסתורין הגדול של היות שותפו של אלוהים" (האדם מבקש, עמ' 325). משנתו של השל אינה מופשטת, והיא משלבת מיסטיקה ואתיקה כאחת.

בתקופה של ליקוי מאורות, מדגיש השל, ההרס וההשמדה נגרמים בשל האדם, שיהירותו מחקה את האל. דימוי ההיסטוריה כ"במה לריקודם של הרוע והעוצמה", כאשר מצב של ערפול בין טוב לרע סוחף את האדם שמצפונו דועך. אלוהים הושתק בשל מעשי העוולה שלנו. שלא כאמירתו של ניטשה שמיקד את האדם במרכז כמכונן היחיד של עולמו, השל חש את האסון בנסיגת האב ועזיבת האדם לנפשו. האל משול למי שנמצא בגלות ומשם הוא מבקש את האדם. השאלה "אייכה" פונה לאדם המנוכר לעצמו, לזולת ולאלוהים.

למרות שנדמה והמפגש בין האל לאדם סתום עד כדי גישוש באפלה, האפשרות קיימת; שהרי "אם אלוהים אינה מפנה אלינו שאלה, אזי כל חיפושינו להבל ידמו". (אלוהים מבקש, עמ' 109).

שלא כסארטר, היידגר ואחרים, המדגישים את הצורך בבחירה המייחדת את האדם כיצור אותנטי, השל מטעים שכל בחירה נמצאת בעימות עם האל, כי אין מפלט מפניו. כך נחשבים הפשע, החמדנות, הדם כבגידה, אך לא כניתוק מהאל. הציור המטפורי של מלכות הרשע החייתי כגן עדן אבוד ונכסף משמש כתמרור אזהרה. אולם התפיסה שמהות האדם היא במה שהוא יכול להיות, מעוגנת בהגותו ביחס ובקשר אל האל כמכונן את מהותנו כבני אנוש. במעשים אנושיים-מוסריים מגלה האדם את צלם האלוהי שבו. "גם ברגעים החשוכים ביותר חובה עלינו לשאוף לכך שאורנו הפנימי יבקע החוצה". (אלוהים מבקש, עמ' 114). אזהרתו לעולם היהודי שלא להסתנוור הציביליזציה החילונית ה"נאורה" כביכול, הגורמת לאובדן היופי הפנימי של הבית הישן. "המרנו קדושה בנוחיות, נאמנות בהצלחה, דעת בידע, תפילה בנאומים, מסורת באופנה. " (שמים על הארץ עמ' 87).

האתיקה מבקשת לטלטל חברה חומרנית תוך הצבעה על הסכנות בשעבוד לאינטרסים, לאידיאלים מזויפים. הבלבול והערפול הם בין צרכים הנובעים מהעצמי לבין אלה המדומים, הכפויים על-ידי מוסכמות חברתיות. נבחנות דרכים להמרת תשוקות אנוכיות תוך תיעולן לכיוון הרצוי. משנתו יוצאת חוצץ נגד האדרת מניעים אישיים כמטרה לעצמה, הפוגעת בחירות האחר. גם המבקש מענה למשאלותיו באצטלה דתית שוגה, שכן תוכנה של הדת אינו בסיפוק צרכים אישיים או כערובה לאלמוות.

כאן נועד לנביאים במשנתו תפקיד נכבד: לעורר את האדם מתרדמתו ולהורות לו מהו רצון האל. בספרו "הנביאים" (עבודת הדוקטורט) השל מבחין בין ציפיית היחיד לחוויה מיסטית-אזוטרית של דבקות עם האל לעומת עמדת הנביא, הפועל כמורה דרך רוחני ומשקף את הדאגה האלוהית הנעוצה בדרישות מוסריות מחייבות. לתפיסתו, האל זקוק לאדם. הוא אינו מוסתר אלא מסתתר, ודברו מובא בפי הנביאים בציטוטים אין-ספור מן המקרא המשובצים בכתביו. כך, למשל: "ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן" (עמוס, פרק ה', פס' כ"ד). הנביאים ביקשו לנפץ את אדישות קהלם בשם קוד אתי שהוא רצון האל המקשיב לזעקת הדל, היתום, האלמנה. הם התריעו למען חזון לתיקון עולם, שאותו מבין השל כהכפפת הרצון לאחריות מוסרית כלפי האחר. אף לשונם קסמה להשל בשל ריבוי תארי האל כרחמן, נסער, כועס ומצטער על התנהגות האדם, מה שמעיד על מעורבותו במהלך ההיסטוריה.

השל ראה עצמו כממשיכם של הנביאים שעמם הזדהה. זו הסיבה ללהט המאפיין את פעילותו במאבק למען זכויות אזרח לשחורים בארצות הברית. לדידו, הפעילות לטובת הכלל היא פרשנות מורחבת של רוח המצוות. לכן במצעד המשותף עם לותר קינג בסלמה 1965, אמר שחש כי רגליו "מתפללות". כמי שרגיש לסבל בן אנוש יצא בחריפות כנגד מלחמת וייטנאם. כן פעל לקידום דו-שיח יהודי-נוצרי. לטעמו, היות נדרש למען הזולת מעניקה תחושת ערך ושייכות.

לזמן משמעות מכרעת בהגותו. לגביו מעשה הבריאה אינו אקט שהסתיים, אלא מדובר בתהליך מתמשך, המתחדש בתמידות בגלל הנוכחות האימננטית של האל בעולמנו. נובע מכך שבניגוד לתפיסה שהכול חולף וחמקמק, השל מתייחס לזמן כעולם המתממש דרך אלוהים. משמע, שהרגע, השעה הנוכחית טעונה חוויה המתייחסת לממד הקדושה. אירועים שהתרחשו מתחיים לרגע ההווה, כמו למשל חובת היהודי לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. "אדריכלות הזמן" בלשונו פירושה החייאת ייחודיות השבת והמועדים תוך העלאתם לספירת הקדושה. בייחוד בשבת עולה המודעות למשמעות הנצח בזמן. השבת כמודעות להתנתק מחיי חולין של מתחים ותאוות כוח וממון, תוך התכוונות ליום שבו "אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו" (השבת, 33). הכרת ניצוץ הקדושה שבאדם היא הנקודה שבה יגיע לשותפות עם האל. אין קדושה למקום ואין יציבות לעצמים במרחב. על כן "הבריאה היא שפת אלוהים, הזמן הוא שירת אלוהים, והדברים שבמרחב הם העיצורים שבשיר. לקדש את הזמן פירושו לשיר את התנועות יחד עם אלוהים". (השבת 105). ההשראה הרוחנית ביום המקודש עשויה להביא עוצמה לחזון של שלום אין-סופי.

בספרו השבת (1951) אזכורים נרחבים מן המקורות. המלאות המושגת, המשופעת בלשון מטפורית מיסטית כגון "השבת כלטיפה, שיר מתנגן ברוח, הארות הנצח", מקנה רגעי רוממות אכסטאטית.

כתיבתו משלבת פסוקים מן המקרא, התפילה, סיפורי חסידים, אזכורים מן הספרות המיסטית והתורנית, התייחסויות להוגים ולאנשי רוח. פנייתו בגוף ראשון רבים מתייחסת לקוראים מעורבים, שניתן להשפיע על תגובתם.

השל החל לפרסם שירים בשנות העשרים לחייו. שיריו ביידיש (פורסמו ב-1933) –
"אדם, השם המפורש" על זיקת האל לסבל האנושי. הספר תורגם לאנגלית. זוועות השואה, אובדן משפחתו ומעברו לארצות הברית (1940) הותירו בו חותם. שירים אקספרסיביים כתגובה לשואה הם וידוי לצורך דחוף ונמרץ להתערב ולמנוע חורבן. הטחת האשמה באל רוויה אירוניה נוקבת, ויש וההעצמה מגעת לכדי אבסורד. כמו, למשל, היפוך בראיית האל הכל-יכול, ודרישה ממנו לסייע באופן מידי כדי שהוא – האדם – ימלא את חובו של האל כלפיו.

ביטויי ההטחה החריפים מקובלים בביקורת מצד מאמינים, ואינם פורצים את עולמם האמוני. כך, גילויי אמונה רבים מהדהדים בכתביו, לצד שירי תפילה. "אמונה היא מאמץ להקשיב באופן תמידי לקול הנצחי". (האדם אינו לבד, 174). אמונה לתפיסתו מעוגנת בהדדיות. כך ההתגלות פירושה נוכחות אלהית המחפשת ומשמיעה דברה לאדם. "נעשה ונשמע" כתהליך הזקוק להתחדשות מתמדת בחוויה הקונקרטית של קרבה לאל, תוך הפנמה ויישום הערכים המגולמים במצוות.

ספריו "האדם אינו לבד" ו"אלוהים מחפש את האדם" (1952) משלימים זה את זה. בכתיבתם הוא הושפע מאמירתו של ר' מנחם מנדל מקוצק, שאמר כי במעשים ראויים נאפשר לאל להיכנס לעולמנו.

שאלת התכלית נדונה בהתייחסו לקאנט, שהעמיד מערכת ציווים קטגוריים אפריוריים ככללי התנהגות נאותים. השל טוען שאין לחיות על-פי כללים, שכן ידיעתם אינה מבטיחה עשיית צדק. הוא מגנה אדישות פושה, ודורש מכל אדם לגייס כוח שיפוט וביצוע לפני המעשה. בניגוד לאידיאה של הטוב בתורת המוסר של קאנט כתנאי קודם לכל ניסיון המדגיש את הטוב, השל טוען לנוכחות האל כמקור לאתיקה. "אנו עושים את הטוב משום שאנו חבים זאת לאלוהים... והטוב בעיניו הוא הטוב לאדם". (אלוהים מבקש, 298).

השל מתנגד למושג החובה במשנת קאנט. חזונו הרוחני מעלה משימה של שיתוף עם אחרים המחפשים איך להגשים את הטוב כדוגמת המופת של הנביאים. הגאולה לא תתרחש כמעשה "חסד צרוף". זו טאוטולוגיה קיומית, המתבטאת בפיתוח רגישות ואחריות במעשה יום-יומי למען הזולת ולרווחת החברה. ההצלחה במשימה תלויה במימוש הצלם האלוהי, המשכנע דיו כדי לתעל מניע שלילי לדרך רצויה. ציור פיוטי ממשיל את רגעי החיים לגדילים שופעים של בגד יקר אם לפעולותינו יהיה ערך מוסרי. "אל לנו להשליך את חוטי הגדילים, אלא לאורגם לתוך תבנית המרקם הנצחי". (האדם אינו לבד, 205).

הוא בעד קיום רוחני של המורשת היהודית, עם זאת הדגשתו על הלכה מחודשת שאינה דוגמטית. אין נוסחות-פלא כובלות לבעיות השעה, ובעד ריבוי הגוונים והפרשנויות.

את שאלת העליונות הלאומית כ"עם סגולה" תוקף השל בשם אוניברסליזם של אל אחד שמשמעו אנושות אחת. תפיסה גזענית היא אלילות. ספרו הנביאים שולל אפלייה אלהית, ומדגיש את היבחרות העם לשם מילוי חובות לחומרה. "רק אתכם ידעתי, מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג א-ב).
יציאת מצרים אינה בלעדית למעורבות האל בתולדותינו, אלא דאגתו מופנית לכל-אוניברסליזם. "אלוהי ישראל הוא אלהי כל העמים, והאיכפתיות שלו נתונה לכל ההסטוריה האנושית" (הנביאים עמ' 32-33). המשימה לכולם לבוא היום וכל בני האדם יהיו נבחרים.

מקורות
דברי ספרות, "גילוי וכיסוי בלשון", עמ' כ"ח, ביאליק, הוצאת דביר.
אלוהים מבקש את האדם (פילוסופיה של היהדות), תרגם עזן מאיר-לוי, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים.
השבת, תרגם אלכסנדר אבן-חן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
האדם אינו לבד (פילוסופיה של הדת), אנגלית, ניו יורק.
Man is not Alone, Farrar, Straus & Giroux, New York.
שמים על הארץ: על החיים הפנימיים של היהודי במזרח אירופה, עריכה פנחס פלאי, הוצאת אוניפרס עמ' 87 -86
Abraham J ,Heschel The Prophets new York 1962