 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
הגאות ושירים נוספים
ענת גרי לקריף גיליון מס' 56 - ניסן תשע"ה * 3/15 הגאות
עת הגאות שוטפת את החוף מתמסר האוקיינוס לקצב הפועם האינסופי מעלה ומטה עד קץ כל הימים הוא לוקח אתו את הכל את החול המתמכר לזרם את הקונכיות המתעגלות בטרם את המים וגם את הזמן. חותמת את מה שמטלטל את מה שמייסר את מה שמאותת וממהר להסתגר את מה שמבשר על בוא הסערה את מה שמשחרר רק הבכי הנורא אני כותבת. כי אין לי בררה. את מה שמטריף את הנפש את מה שנוטל את השקט את מה שנסתר מהשמש את מה שמסגיר את ליל אמש אל הדף אני הודפת. וחותמת. בלי כתובת "אָת יוֹדָעַת" – הוּא אָמַר "אֶת הָרְגַעִים הָעַצוּבִים אְַנִי זוֹכֵר בּקָלוּת". "וְאֶת הָשְׂמֵחִים?" – שָׁאַלְתִּי. "אוֹתָם, אָנִי יוֹדֵע רָק בְּרֶגַע הָהִתְהָווּת". "אְנִי מְבִינָה" – הִנְהָנְתִּי, "זֶה מִשׁוּם שְׁלָאוֹשֶׁר הָחַמָקְמַק אֵין כְּתּוֹבֶת וּשְׁמוֹ לֹא נִיתָן לְצִיוּן עָל דָלְתּוֹת זִיכְרוֹנְךָ". כשאבנה את ביתי כְּשֶׁאֶבְנֶה אֶת בֵּיתִי לְלֹא תְּרִיסִים אֵבְנֵהוּ לְלֹא מְחִיצוֹת הָמַרְחִיקוֹת בְּנוּקְשׁוּת אֶת הָאוֹר הָמְבַקֵשׁ לְלַטֵף מהָעוֹר הֶחָשׂוּף. כְּשֶׁאָתָאֵר אֶת בֵּיתִי הָבַּנוּי בְּאוֹזְנֵי זָרִים מָזְמִין אָתָאֵר אוֹתוֹ לָהֶם פָּתוּחַ וּמִתְמָסֵר אֶל מָה שֶׁיֵשׁ לָיְקוּם לָתֵת וְאֶל מָה שֶׁיֵשׁ לוֹ לְקָבֵּל. כְּשֶׁאָבִּיט בְּבֵיתִי הָבַּנוּי אֶזָכֵר בָּבַיִת הָהוּא עוֹטֶה צְלָלִים וְשָׁמוּר מוּגָף תְּרִיסִים עְַצוּמֵי עֵינַיִים וּוִילוֹנוֹת מְאוּיָרִים בִּכְבֵדוּת חוֹסְמִים שְׁמוּרוֹתָיו. וּבְדִמְיוֹנִי, כְּמוֹ בְּבֵיתִי שֶׁהוּשְׁלָם, אָסִיט אֶת כָּנְפֵי הָחַלוֹנוֹת הָמוּגָפִים וְאֶקְרָע אֶת מָסַךְ הָוִוילוֹנוֹת הָאוֹטֵם אָז אֶחְשׂוֹף אֶת הָעוֹר הָכַּמֵהַ לְמַגַע וְאֶקְרַא לָאוֹר שֶׁיַבוֹא. לא תוכל לֹא תּוּכַל למְחוֹק זִיכְרוֹנוֹת שׁנִצְרֵבוּ לֹא תָּצְלִיחַ לְהָחְלִיק קְמָטִים שׁנחְרַצוּ לּא תּוּכַל לְהָשִׁיב דִמְעָה שׁהִשְׁתָּחְרֵרָה וּלְעוֹלָם לֹא תְּנָצֵח אֶת הָרֶגֵשֹ הָבּוֹעֵט בְּתוֹכְךָ וּלִבְסוֹף, מוּבָס מִקְרָבוֹת אְָבוּדִים לֹא תּוּכַל לְהָכְנִיעַ אֶת יָם הָגַעְַגוּעִים. וּבְעֶצֶם לָמָה שׁתִרְצֶה? להמשיך מעבר לגעגוע לפעמים הגעגוע מציף אותנו מאיים להטביע את היום יום הפשוט הבלתי יומרני זה המנסה להתקיים בשוליים ומשתדל שלא למשוך תשומת לב מיוחדת. לעיתים כמו שמש בוקר מגיח הגעגוע מתוך שמיכת הערפל הסמיכה ממיס את הטל ומתנער לעוד יום חדש של נוכחות. במשך הזמן הופכים הגעגועים לסוג של זיכרון כזה שאפשר לנשום דרכו ולהמשיך. מחוץ לעטיפה אין לך לתת לי אלא את כמיהתך עטופה בקפידה בצלופן מרשרש אריזה רוטטת כהבטחה שלא תתממש ואני הן רציתי רק את מה שלא הצלחת לארוז ונשאר מחוץ לעטיפה. עיצובים בנוף עשב צמח מתחת לעץ הפקאן מכסה את הצעדים שפסעו עליו והם אינם נשמעים עוד כי מהלכים הם עתה במקום אחר והיד האוחזת במגרפה הארוכה לנער בה את פרי הפקאן מן הצמרת אף היא נחה עכשיו. גם את העץ הֶעָתִיק הֶעְתִּיקוּ ממקומו, העבירו לצד שלא יפריע לשמש להאיר את הגג החדש ורק העשב הלך אחריו לשם מתוך ההרגל בן עשרות השנים לצמוח זה מתחת לזה בהרמוניה מושלמת. העשב העץ והשמש הם כעת בשֵׁרוּת בעלי הממון המעצבים את הנוף כרצונם שיתאים לצבע הריפוד בסלון. עיר לבנה העיר הלבנה שותקת את עצמה נצמדת בדממה זוקפת אבניה. פני שיש מציצים בחלונות ריקים מספרים סיפור קטוע משפטים קצרים מתים חרוטים בדם. מולה נפרשת יריעה תכולה מוקצפת משתנה ללא הרף משמיעה נהמתה בנשימה עולה יורדת מתרגשת מתרפקת ורושמת על החול אותיות של קצף נמחקות עם גל. שב הביתה שב הביתה ומניח את גופך היגע על סף דלתי מבטך משוטט על הקירות הלבנים שהאפילו בשעות היעדרותך עת אני מציעה לעייפותך את רכות שפתי בהבטחה שיש בה נחמה. בין שפתותינו נלכד שקט מבורך מלטף ומרפה את כובד היום הופך את איברינו לאים מאהבה. |
|
