הדיוקן הספרותי של חנוך ברטוב

דיון על ספרו של אבנר הולצמן "מפתח הלב" – בהוצאת מוסד ביאליק 2015, 232 עמ'.

יוסף אורן

גיליון מס' 57 - מרחשוון תשע"ו * 10/15

הספר "מפתח הלב" התגבש מפרקי "אחרית דבר" שאבנר הולצמן הוזמן להוסיף להדפסת ספריו של חנוך ברטוב במהדורה חדשה במסגרת "הספריה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שהיא מהדורה נוחה יותר לקריאה מזו שהיתה זמינה לקורא בתבנית ספרי הכיס של "ספריה לעם" בהוצאת עם עובד.

האופן שבו התגבש הספר מצדיק להגדיר אותו כספר דיוקן – ספר המגשר בין פרקי הביקורת הנפרדים שנכתבים על ספריו של סופר סמוך להופעתם, שהיא צורת ההתייחסות הביקורתית השוטפת ליצירותיו, לבין המונוגרפיה, שהיא צורת ההתייחסות המחקרית המאוחרת, אשר מסכמת את כל מדף ספריו של סופר בזיקה לאירועים בחייו ועל רקע התקופה שבה פעל.

ואכן, כלולים בספר "מפתח הלב" פרקים משני הסוגים הללו של העיון ביצירתו של חנוך ברטוב. בשני הפרקים הראשונים, שהם המחקריים יותר, קיים את הבטחתו "להציג דיוקן רב-צדדי של יצירתו בהקשריה הביוגרפיים, הספרותיים וההיסטוריים" (עמ' 11), ובשמונה פרקים נוספים, שהם הפרשניים יותר, קיים את הבטחתו בכותרת המשנה על עטיפת הספר, להתרכז בספר זה ב"אמנות הסיפור של חנוך ברטוב".

במבנה המתודי הזה של הספר קידם הולצמן בספר הנוכחי את הדיון מהכרת ההיקף השלם של יצירת ברטוב אל העיון בכל אחד מספריו בנפרד. ועל-ידי כך הצליח לא רק לרתק את קורא לטקסט מחקרי על מקומו של חנוך ברטוב בתוך משמרת הסופרים שאליה הוא משתייך, אלא גם לשכנע את הקורא בחשיבות תרומתו של ברטוב לספרות העברית בכל אחד מהספרים שכתב במשך כשבעים שנות כתיבה רצופות ומבורכות.

הפרקים הפרשניים
בשמונה הפרקים הפרשניים, שבהם דן הולצמן בספריו של חנוך ברטוב על-פי סדר הופעתם, כדי לחשוף התפתחות באמנות הסיפור של המספר, מדגים הולצמן מיומנות קריאה החושפת רבדים סמויים שקיימים בעלילותיהם, לפיכך יגלו בהם עניין לא רק אלה שכבר קראו את הרומאנים ואת קובצי הסיפורים של ברטוב בעבר, אלא גם אלה שטרם קראו אותם עד כה.

אף שעיין בספרים על פי סדר הופעתם, ביצע הולצמן חריגה בולטת מהסדר הכרונולוגי של פרסומם, שאין מוצדקת ממנה, כאשר ריכז יחד את פרקי העיון בארבעת כרכי "הטטרלוגיה הביוגרפית" על-פי מקומם ברצף הביוגרפי בחייו של הגיבור ולא על פי מועדי כתיבתם והדפסתם, כלומר: ברצף הבא: "של מי אתה ילד" (1970) המספר על ילדותו במושבה, "רגל אחת בחוץ" (1994) המספר על שנות נעוריו, "פצעי בגרות" (1965) המספר על בחרותו כחייל בבריגדה על אדמת אירופה ו"מתום ועד תום" (2003) המספר על חייו הבוגרים ממלחמת תש"ח ואילך.

באמצעות חריגה זו ביטא הולצמן את הערכתו שכרכי הטטרלוגיה הזו הם ביחד הכרכים החשובים ביותר במדף ספריו של ברטוב, כי הם "אינם רק פורשים סיפור חיים אישי, אלא גם משמשים זירה לבחינת שאלות על זהות אישית וקיבוצית, ובייחוד ניכרת בהם הנטייה להפריך את הדימוי המקובל של הצבר המיתולוגי, המנותק כביכול מעולמם של אבותיו" (עמ' 9).

ראויים להערכה גם שני חידושים נוספים שחידש הולצמן בספר הדיוקן הזה על יצירתו של ברטוב, החידוש הראשון – ששילב בפרקיו דיון גם בספרים תיעודיים שכתב ברטוב: החיבור הביוגרפי המקיף על חייו של דדו ושני כרכים של מסות ומאמרים "אני לא הצבר המיתולוגי" ו"לגדול ולכתוב בארץ ישראל". והחידוש השני – שריכז בפרק האחרון עיון גם בשלושת ספרי המסע שכתב ברטוב במהלך השנים. עקב כך זהו הספר היחיד שמקיף את כל עשרים וחמישה הספרים שכתב ברטוב במשך יותר משישים שנה.

סגולות הכתיבה המחקרית
אך לא רק מבנה הספר, המקדם את הקורא מהמסקנות המכלילות אל הפירושים הפרטניים לכל היצירות של ברטוב בנפרד, הופך את הספר "מפתח הלב" לכל-כך קריא עבור הקורא, אלא גם הקצב המתון שבו מבאר הולצמן את הנחותיו ואת מסקנותיו. קצב מתון זה משתלב היטב בכישרונו המיוחד של הולצמן כחוקר להציג לקורא גם את התוכן המורכב ביותר ללא הסרבול הסגנוני שלוקים בו הרבה חוקרים אחרים של הספרות העברית, הנוטים להכביד על הקורא את הקריאה על-ידי שימוש מוגזם במונחים מתורת הספרות המובנים רק לאלה שהתמחו בתחום דעת זה בתקופת לימודיהם באקדמיה. כתחליף למונחים הרבים מקפיד הולצמן להדגים מתוך הספרים עצמם את התופעות שהמונחים הללו נועדו לציין אותן ולצרף להדגמות הסברים קצרים ומדוייקים.

בזכות סגולות הכתיבה המחקרית שלו, מצליח אבנר הולצמן להציג בספר זה שתי סוגיות כלליות שכל מחקר על אחד מסופרי תש"ח מוכרח לדון בהן. הראשונה היא סוגיית התהפוכות בהערכת יצירתם של סופרי המשמרת הזאת, שבה דן הולצמן בעיקר בפרק הראשון של הספר, הפרק שכותרתו "תחת מכבש ההיסטוריה" (הסוגיה שבה יעסוק המאמר הנוכחי). והשנייה היא הסוגיה הקשורה בדמות הצבר, דמות השלֵמוּת שגולפה בסיפורת דורו של ברטוב (ובה יעסוק מאמר ההמשך "האם היה לדור תש"ח גיבור ספרותי?").

תהפוכות בהערכת המשמרת
פרט לס. יזהר שהפתיע בפרסום הסיפור הבשל "אפרים חוזר לאספסת" ב-1938, הצטרפו רוב סופרי "דור בארץ" האחרים לספרות העברית במהלך שנות הארבעים במאה הקודמת (ברטוב פירסם את סיפורו הראשון, "צל העבר", ב-1945). כחבורה ספרותית מגובשת הצטיירו סופרי תש"ח בעיני סופרי העליות הוותיקים רק אחרי פרסום ארבע החוברות הראשונות של "ילקוט רעים" ב-1946, ולמעשה התקבעו כמשמרת הראשונה בסיפורת של שנות המדינה רק אחרי שפירסמו את סיפוריהם על מלחמת העצמאות – הנושא הראשון שבו התבלטו כדור ספרותי.

מאחר שהצטרפותם לספרות לא נעשתה במאבק בין-דורי קולני ביותר, קידמו רוב המבקרים שצמחו מקרב סופרי העליות את חידושי-הכתיבה של הסופרים הצעירים בברכה. ואף שלא נמנעו מלטעון טענות שונות על להיטות היתר שלהם להמליך את המֶשֶׁךְ הקצר של חייהם על המֶשֶׁךְ הארוך של חיי הדורות (ובכך בעיקר התמקדה הביקורת שהשמיעו נגדם שני מבקרים בולטים מסופרי העליות – ברוך קורצוויל ואברהם קריב), שיבחו את החידושים בתוכן ובצורה שמצאו בסיפוריהם ובשיריהם. ואכן, באופן טיפוסי פתח אחד מהמבקרים הבולטים מדור העליות, בנימין יצחק מיכלי, את המסה שכתב על "הפרוזה הצעירה" בספרו "פרי הארץ" במשפט הבא: "גם ברפיונה היא מפליאה אותנו ברעננותה השופעת, בדופקה החי, בטבעיותו של המחובר לקרקע".

מעמדם של סופרי תש"ח כמשמרת ספרותית ראשונה בספרות של שנות המדינה התייצב בזכות ספריהם הראשונים, שבהם הוכיחו רובם יכולת מרשימה ללוש מחומרי ההיסטוריה של זמנם יצירות ששיקפו את האירועים שחוו הן בשנות "המדינה שבדרך" והן בשני העשורים שלאחר ייסודה. באחד מפרקי הספר מפרט הולצמן את האירועים הבולטים שחוו ושעליהם גם כתבו: "מדובר ביוצרים שנולדו אל תוך דרמה היסטורית כבירה. הם עמדו על דעתם בשנות המאבק של היישוב היהודי בארץ-ישראל בערבים ובשלטון המנדט הבריטי, צפו מרחוק בשואת יהודי אירופה בעצם התרחשותה, קצתם לחמו במלחמת העולם השנייה, כולם השתתפו במלחמת העצמאות והיו שותפים לחוויית ייסודה של מדינת ישראל ולפרשת העלייה הגדולה שהתלוותה אליה" (עמ' 145).

באמצעות רשימת אירועים זו מסביר הולצמן את מאפייני הכתיבה של סופרי המשמרת הזו, ושל ברטוב בכללם: העדפת הסגנון הריאליסטי (סגנון שבו הכותב מקפיד לנמק את העלילה באמצעות חוקי הממשות השונים: האידיאולוגיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים וכדומה), חתירה לשפת כתיבה דיבורית יותר (המשלבת גם מילות סלנג במשפט העברי), העדפת קונפליקטים שאירועי הזמן הציפו בחיי הקולקטיב על פני מתחים פנימיים בעולמו של היחיד, והתרת קונפליקטים בחיי הכלל ומתחים בחיי היחיד בהתאמה לערכים של בני הארץ (השונים מהערכים של קודמיהם, אשר נפשם היתה חצויה בין שני נופים, נוף הארץ שבה נולדו ונוף המולדת שאליה עלו, ובין שתי תרבויות).

משמרת "הגל החדש"
לכאורה, היתה צריכה התקבלותם החיובית של סופרי תש"ח להתמיד לאורך כל שבעים שנות פעילותם בספרות העברית בשנות המדינה, אך יחס אוהד זה השתנה בשנות השישים במאמריהם של המבקרים (מגרשון שקד ועד נורית גרץ) שהגיחו מתוך המשמרת השנייה, משמרת "הגל החדש". הולצמן מסכם ביעילות את הטענות המכלילות שייחסו מבקרים אלה לפרוזה של המספרים מדור תש"ח: "הביקורת הציגה אותם כאילו היו שיבוטים אחידים שנוצרו בפס ייצור של ספרות ריאליסטית, סוציאליסטית, ציונית, צברית, קונפורמיסטית, מגויסת" (עמ' 52), אך הוא גם חושף את המניע הלא-טהור להשמעתן: באמצעות הכללות אלה ניסו לבסס את הדעה "שספרות ישראלית ראויה החלה להיווצר רק בשנות השישים, עם הופעתם של עמוס עוז וא"ב יהושע ואהרון אפלפלד ויהושע קנז וחבריהם" (עמ' 48).

הולצמן מתקומם נגד הצגתם של סופרי "דור בארץ" כ"פרק אבוד בתולדות הספרות העברית" (עמ' 23), אך לטעמי בפחות נחרצות מכפי שהגיבה נורית גוברין על קביעה מוטעית זו בכרכים ב' ו-ד' של כינוס כתביה "קריאת הדורות" וכפי שהגבתי באחדים מכרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית". כך לפחות משתמע מדבריו הבאים: "אם לקביעות אלה היתה איזו אחיזה בסיפורת שכתבו בשנות הארבעים והחמישים, אין הם מבוססים, כשמדובר בספרות שכתבו בני דור תש"ח משנות השישים ואילך. - - - עם השנים, כשהתפוגג האקלים החברתי המשותף שאפיין את ראשית דרכם, חידד כל אחד מבני החבורה את מאפייניו האישיים וטווה לו חוט משלו במרקם הרב דורי העשיר של הסיפורת הישראלית" (עמ' 39). ואף על פי כן מנמק הולצמן היטב בדרכו המתונה את דרישתו הכפולה: לבצע בדיקה מחודשת של ההכללות הללו שייחסו מבקרי "הגל החדש" לפרוזה של "סופרי תש"ח" ולקבוע הערכה מאוזנת יותר כלפי התרומה של יצירתם לספרות העברית.

לחיזוק שתי תביעות צודקות אלה של הולצמן, אוסיף כהדגמה את העובדה הביבליוגרפית הבאה: בעוד מבקרי "הגל החדש" מגנים בתחילת שנות השישים את הפרוזה של סופרי תש"ח כפרוזה רדודה קונפורמית ומגויסת, פרסמו סופרים אלה בשנים 1965-1964, את ספריהם הבאים: בשנת 1964 הופיעו "יהודה איש קריות" של יגאל מוסינזון ו"פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו ובשנת 1965 הופיעו בזה אחר זה "פצעי בגרות" של חנוך ברטוב, "החי על המת" של אהרון מגד ו"חיי אליקום" של בנימין תמוז. לא רק שכולם הופיעו במסגרת סדרת הפרוזה החשובה ביותר באותן שנים, סדרת הפרוזה ספריה לעם של הוצאת עם עובד, אלא שהציגו סיפורת מגוונת מאוד בנושאיה ובדרכי הסיפֵר שלה וגם נשארו מהטובים במדפם האישי של סופרים אלה.

- - - - - -

* מחבר המאמר הוציא לאחרונה בהוצאת "יחד" את ספרו החדש "מוקדים חדשים בשירה העברית" הכולל גם את הפרק "מדריך למפרש שירה מתחיל". פרטים באימייל: yoseforen@bezeqint.net