הרב קוק ודורו

מאמר שלישי

יאיר שטראוס

גיליון מס' 13 - תשע"ז - 2016/17

כדי להבין את ההתחדשות היהודית שנדרשת כיום, עלינו להבין באופן עמוק יותר מהי היהדות לפי הרב קוק. התפיסה הרגילה גורסת שדתיות היא עשיית רצון ה' כדי להגיע לזכויות בשמים ולעולם הבא. הרב קוק ראה ביהדות משהו הרבה יותר גדול ונשגב, היהדות לפי הרב קוק איננה דת כלל, היהדות היא חזון כלל עולמי, אוניברסלי, שבא להצעיד את המציאות מאפלת השחיתות והפירוד, לעולם של אחדות, הרמוניה ושלום תמידי.

שורש קיומה של הדת הוא הרצון לשלמות: הרב קוק מבחין שהתהליך המרכזי ביותר הקיים במציאות הוא תהליך של שכלול תמידי, העולם התחיל מפיצוץ גדול ואוסף חומרים נפרדים והוא הולך ומתאחד לישויות מורכבות יותר ויותר, כדור הארץ, צמחים, חיות, בני אדם. גם בני האדם מתגבשים לישויות משוכללות יותר שנקראות אומות.

התהליך הזה מעיד על כך שבתשתית המציאות ישנה מגמה להגיע לשלמות גדולה יותר ויותר, שנוצרת על ידי התאחדות כל החלקים בהרמוניה אלו עם אלו. המציאות מפיקה מתוכה ברואים שונים, כאשר האדם והאנושות הם פסגת הבריאה נכון לרגע זה. האדם הוא חלק מתהליך השכלול של המציאות ועיקר החיבור שלו לתהליך הזה נוצר בחווית הרצון שבתוכו, הרצון להתקדמות ושכלול הוא חוויה ממשית ורגשית של אותו תהליך עמום ובלתי מילולי שעוברת המציאות כולה בהיקפים רחבים יותר.

כאשר האדם חווה את הרצון לשלמות הוא גם פועל פעולות שונות כדי לממש אותו, כגון התגבשות לעמים והתאחדויות שונות, יצירת שירה, מוסר וטכנולוגיה ועוד תהליכים רבים שהאנושות מקדמת בהם את העולם, אך היסוד לכל התהליכים האלו הוא בחוויה הרוחנית והרגשית של הרצון לשכלול והתעצמות, חוויה שמקורה בעומקי התת מודע וזרמים פנימיים שקיימים במציאות כולה, מעבר לקיומו של האדם הפרטי או האנושות בכלל.

לרצון היסודי הזה לשכלול והתאחדות המציאות ניתן לתת את השם "נשמה", שהיא חלק אלוק ממעל, כלומר חלק מן התהליך שעוברת המציאות כולה בשאיפה להיות "אלוקית", מושלמת ואין סופית. ליכולת של האדם להתחבר לרצון הכללי והעצום הזה אנו קוראים "כישרון נבואי", כלומר יכולת לנהל את החיים ולהתמלא בכל פינות הנפש באותו רצון לשכלול ואחדות הבריאה. כל מטרת התורה והמצוות היא להביא את האדם לפיתוח הכישרון הנבואי שלו, על ידי ניהול חיים שמכילים יסודות הרמוניים וקיום מעשים שגונזים בתוכם רעיונות של שכלול הבריאה והרמוניה בין כל חלקיה.

הנביא רואה בחזונו את היקום כולו בהרמוניה, בעלי החיים מסתובבים ליד בני האדם ומשרתים אותם מרצונם והאדם חומל עליהם באהבה, השמש מאירה לצמחים בדיוק לפי צורכם והמים מגיעים מעצמם למקומות שזקוקים להם, הפרפרים מאבקים את הפרחים והאדמה מצמיחה פירות מתוקים וגדולים בכמות הנדרשת. העצים נותנים מחסה לחיות והאדם משרה על העולם מחכמתו ומידותיו. הכל הולך ומתעלה, הכל מתנגן בהתאמה מושלמת, בשלווה. הכל מלא שירה, עדינות, התאמה, פלגי חיים נעימים מתנגנים על פני המציאות. הדמיון הזה ממלא את הנביא בדפוס חיים אחר, שלווה מלאה ושמחה מן המציאות, הכל נראה יותר מואר ויותר שלם, גם אם כעת הדברים עדיין לא הגיעו לידי מימוש.

הרצון ומזג הנפש פועלים על גוף האדם ומעשיו, באופן תיאורתי אדם שמצליח להתגבר על כל שאיפותיו הפרטיות וחי אך ורק את השאיפה הכללית של שכלול היקום ואחדותו, חייו ינוהלו באופן זך ונכון כל כך שאפילו המוות לא ישלוט בו, זו המדרגה של אדם הראשון לפני החטא, שכולו היה נתון בשאיפת האחדות והשכלול של המציאות לשלמות האין סופית. משמעות חטאו של אדם הראשון וההליכה אחרי הנחש היא כניסת יסודות פרטיים ושלמות פרטית מצומצמת לתוך נפשו, כך שחייו החלו להתנהל באופן גס ומצומצם יותר, עד שנדרש תהליך של מיתה וצמיחת חיים חדשים מבניו ובני בניו כדי לממש את אותה שלמות והגעה בחזרה לאותו רצון טהור ומזוכך שהיה לאדם לפני החטא.

עם ישראל הוא ישות לאומית אשר מכילה יסודות רצון חזקים וטהורים יותר משאר העמים, הסגולה המיוחדת של עם ישראל היא היכולת לשאוף באמת ובטהרה לאותה שלמות אדירה שהמציאות חותרת אליה, ללא שום נטיה פרטית. שאיפה זו היא מביאה לעם ישראל את כישרון הנבואה, כלומר היכולת לחזות את השלמות שאליה המציאות חותרת ואת פרטי המצבים שאליהם העולם אמור להגיע בעתיד. הנבואה היא פסגה של תהליכים רחבים יותר שבהם האומה כולה חווה רצון לשלמות אלוקית בהירה ואחדותית בתוך תוכה.

בתקופת הנביאים ובמהלך בית ראשון השאיפות האלו בערו באופן טבעי בעם ישראל, תקופה שבה הדמיון היה חזק והיתה יכולת לחוש מגמות פנימיות בלי הפרעת השכל והביקורת. בתקופה זו גם שלטה באומות העבודה זרה שלקחה את יכולת הדמיון ושאיפת השלמות לפנים יצריים יותר, כגון גילוי עריות ושפיכות דמים. אך בעם ישראל התכונה הזו של היכולת לדמיין את השלמות ולחוות מגמות רוחניות באופן מוחשי ועז בחיי הנפש, הייתה הגורם שחולל נביאים רבים וחוויה לאומית כללית של השראה. הבעיה היתה שתהליכים אלו לא חילחלו לחיי הפרט היום יומיים והיו מעין שירה כללית שסחפה את האומה, אך לא נגעה בתשתית החיים, לפיכך היצר והשחיתות המשיכו להשתולל בתוך תחום חיי הפרט ולא איפשרו תיקון אמיתי של האומה.

המשך המצב שבו האנושות חווה רוחניות גדולה אבל מנהלת חיי פרט מושחתים, גרמה לכך שהאנושות מאסה בכל אותם חוויות גדולות והחלה להצטמצם בחשיבה פרטית ונקודותית, תוך זניחת החוויות הרוחניות הרחבות של תיקון והתנשאות לדמיונות שלמות גדולים. באומות בא תהליך זה לידי ביטוי בפיתוח הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון ואילו בעם ישראל בא תהליך זה לידי ביטוי במעבר מבית ראשון לבית שני, בהפסקת הנבואה ובגיבוש מערכת פרטית וסזיפית של תיקון חיי הפרט על ידי אין ספור תקנות חז"ל, לימוד הלכתי יבש ושינון פרטי פרטים של הלכה.

במשך אלפיים שנה שקע העולם לתוך החשיבה המצומצמת של ימי הביניים, עיקר העיסוק של האנושות נע בין דיונים שכליים קרים לבין שקיעה ביאוש מוחלט, גם הדת היהודית שפעם בערה באש הדמיון והלהט של שלמויות נשגבות, עברה לעסוק בהבטחות לחיי עולם הבא מעבר לאופק המציאות. באופן זה יכלו להתפתח דתות נוספות שעסקו בחשיבה על הישות האלוהית אשר מבטיחה שכר רוחני למי שמתבטל אליה ומעריץ אותה. מבחן האמונה הפך להיות המידה שבה האדם מקבל על עצמו את עיקרי הדת שנקבעו על ידי כהניה, ולא האופן שבו הוא חווה את חייו והשאיפות הפנימיות שבוערות בקרבו, החיים הדתיים הפכו להיות מסכת של מעשים שעל האדם לקבל על עצמו בזמנים קבועים ולא השתוקקות וצמא לשלמות העולם.

מהלך הכפירה שנוצר במאה וחמישים השנים האחרונות הוא חלק מתהליך כולל יותר, שבו עם ישראל מנסה לשוב ולחיות מחדש בכוחות של יצירה, אומנות, כלכלה ותרבות. הרב קוק אמר שזהו סימן לכך שצריך להשיב את ההזרמה הנשמתית של בית ראשון לתוך חיי האומה, אבל הפעם לא רק בהשראה כללית, אלא במגמה שגם חודרת לחיי הפרט היום יומיים ובאמת משנה את ניהול החיים ומתגברת על התאווה והנטיה לנהל חיי פרט מושחתים.

הרב קוק הדגיש כל העת שהתהליך שנדרש מן האומה הוא לא רק שינוי באופי הלאומי והקמת מדינה וכלכלה, אלא גם שינוי באופן שבו היא מממשת את הצרכים הדתיים שלה. כעת צריך מוקד הדתיות לעבור מריצוי אל מרוחק וסדרת מעשים ריטואלים, לרוח גדולה אשר מכילה בתוכה חזון ושאיפה לשלמות ואחדות המציאות באופן הכולל ביותר.

האנושות, ששכחה את תפקידה של הדת, חשה כעת באופן תת מודע את הצורך בשלמות והתעצמות והיא מיישמת את הצרכים האלו בפיתוח טכנולוגי ומדעי, אך הרובד הזה הוא רק קליפה דקיקה וקלושה של הנטיה האדירה והבלתי נכלית לשלמות אדירה שקיימת באנושות. אם תמשיך החברה להסתפק בביטוי מוגבל של הצורך הזה רק בקיום טכנולוגיה ושירה חילונית, היא תחוש בסופו של דבר מחנק וחסימה עצומה לרצונותיה. לשם כך עליה ללמוד מחדש את השפה הדתית, לשוב ולהתוודע לכוחות הדמיון והלהט הרוחני שקיימים בתוכה.

בדת המקורית בא לידי ביטוי הכישרון הנבואי, כלומר הדמיון והחוויה של שלמות ושכלול העולם, הרבה מעבר למגבלות החומר וההווה המצומצם שיש לנו כיום. הבעיה היא שהדתיים עצמם חיים עדיין בשפה הישנה ואינם מודעים למהפך שביכולתם ובחובתם לחולל, לכן החברה לא מוצאת מענה לצרכיה במסגרת הדת הקיימת והיא שוקעת בניוון ערכי ורוחני, מצד אחד ישנו צורך אדיר בביטוי תהליך השכלול וההתעצמות ומצד שני אין שום צינור וכלי ביטוי לצורך הזה, לכן שוקעת החברה בתרבות מועדונים ושלהוב יצרים ריק, כתחליף לאיזו עוצמה רוחנית בלתי מתאפשרת.

לימוד השפה הדתית החדשה דורש מאיתנו להגדיר לעצמנו באופן אחר מהי תפילה, מהם המצוות ומהו הלימוד תורה, הרב קוק כותב ללא הרף על כך שעלינו לעסוק בנשמת התורה, כלומר בביטוי העמוק והיסודי שהתורה מנסה לבטא, מעבר להלכות ולסוגיות המעשיות שכתובות בה. עלינו לחדור מבעד למעטה הטכני והמדוקדק שיצר הבית השני למען תיקון הפרט, ולחשוף את היסודות של בית ראשון, יסודות הנבואה והלהט הרוחני שבערו באומה כולה בהיותה דתית באופן המקורי של הדת.

ראשית לכל יש צורך לעסוק בנושא השאיפות, מהות הדת היא היכולת לשאוף, לרצות, להשתוקק. עלינו לחזור לשאפתנות ולחזון העתיד שהוא הלוז הדתי המקורי. כל מהות הדת היא להביא לידי ביטוי את אותו תהליך עצום שמתחולל מתחת לפני השטח של המציאות, של שכלול והתעצמות, התהליך הזה בא לידי ביטוי בנפש האנושית בעיקר בכח הרצון והדמיון שבה, היכולת לדמיין את העתיד, לשאוף ולרצות שלמויות גדולות יותר ויותר.

היכולת לרצות נראית במבט ראשון כדבר פשוט ובנאלי, אך באמת קשה מאוד לחולל רצון עמוק, באופן שמקיף את חיי האדם משפיע על אורחות חייו, לא כאמירה סתמית מן הפה ולחוץ, אלא כמשהו הבוער בעומק הנפש ומנהל את כל מערך החיים. עיקר חיי האדם סובבים סביב הצורך לתת מענה לצרכים היום יומיים ולהתנהלות של הכאן והעכשיו, האדם המקראי והאדם בעל ההשראה הנבואית, חי את שאיפות העתיד השלם והדמיוני כבר בתוך חיי ההווה, הוא חש סיפוק אדיר מכך שהוא יודע שהמציאות מתקדמת לשלמותה, מכך שבעתיד יבוא העולם למצב אחדותי ושלם, מכך שיגיע יום שבו תהיה הרמוניה בין כל הברואים, אפילו בין בעלי החיים לבין האדם, בין הצומח לדומם ובין כל חלקי המציאות. חלקי העולם ישלימו זה את זה והכוחות יזינו זה את זה בלי צורך להאבק, אלא מתוך רצון לתרום ולאפשר חיים גדולים ורחבים יותר אחד לשני. הכוחות המציאותיים, שאנו רואים כעת כדברים מובנים מאליהם, יפיקו מתוכם הרבה יותר.

החיים לא חייבים להיות הדבר המצומצם והחלקי שקיים לפנינו, אותה בריאה ואותם חיים יכולים להופיע באופן הרבה יותר שלם, אחדותי ועוצמתי, הפן האלוקי האין סופי באמת יכול להופיע פה במציאות, אך אנו חסומים אליו כבר בשלב הראשוני של הדמיון, אנו לא עוסקים בו ולא שואפים אליו. שאיפה לדבר היא היכולת לדמיין ולחוות ניצוצות ממנו עוד לפני הגעתו. רק לאחר שהעוצמות הללו, יהיו בתחום הדמיון והשאיפות של החברה, הם גם יגיעו באופן ריאלי ומוחשי לידי מימוש.

כל מטרת המצוות והתפילות היא בעיקר להחדיר בחברה יותר ויותר את שאיפת השלמות, על ידי מעשים שמבטאים את אותה הרמוניה עתידית, על ידי תפילות שמבטאות את השאיפה לשלמות עתידית. כל מהות הדת היא העיסוק בשאיפות ובעתיד הנשגב שמחכה לחברה ולמציאות. התרבות הדתית צריכה להתרכז סביב היכולת לרצות ולשאוף, המעשים של הדת צריכים להיות כלי לאותם תהליכי רצון שברצוננו להוביל, השיח הדתי צריך לעסוק בדמיון על חזון שלם ועתידי לחברה, ללא כל אלו אין הצדקה לקיומה של הדת.

באופן שטחי נראה שקל מאוד לרצות ולשאוף, לכאורה צריך רק לומר "אני רוצה", אבל באמת היכולת להחדיר בחברה שאיפות היא הדבר העמוק והקשה ביותר, לשם כך נדרשים מאמצים של מאות שנים, של מליוני מאמינים ועשרות מליוני שעות לימוד ותפילה. שינוי אמיתי דורש מערך שלם של אנשי דת וטקסי דת שילווה אותו, אבל המערך הזה צריך להבין את תפקידו ולהבחין לשם מה הוא קיים.

המעבר שמתרחש כיום מדת מנוונת ופרטית של הגלות, למערך חי ונושם בעל מגמות של שינוי הרצון והתודעה הלאומית, דורש מאיתנו הפנמה של משמעות היותנו דתיים וניהול אחר של כל חיי הדת שלנו מקצה לקצה. שינוי בצורה שבה התפילות שלנו נראות, שינוי באופן שבו אנו מקיימים מצוות ושינוי בחוויה שבה אנו לומדים תורה, הכל צריך לעבור אירגון מחדש ועריכה אחרת בהתאם לצורך הראשי שעומד בבסיס כל התהליכים האלו – שינוי הרצון והחדרת השאיפה לשלמות ואחדות לתוך התודעה של האומה והאנושות.

להרחבה: מאמר "קרבת אלוקים" ו"דרך התחיה" בתוך ספר מאמרי הראי"ה, מאמר "למהלך האידאות בישראל" בתוך הספר אורות.



החופש במשנת הרב קוק

החופש הוא מושג יסוד במשנת הרב קוק, כמעט כל פעם שהרב קוק מדבר על אמונה הוא מדבר על החופש המתלווה אליה, אך האמת היא שכלל לא ברור מה כל כך חשוב בחופש ומה הקשר שלו לאמונה? הרי דווקא אנשים מאמינים מגבילים את עצמם בדברים רבים שאינם עושים או שהם חייבים לעשות?!

מה כל כך חשוב בחופש ומדוע הרב קוק משתמש במושג הזה פעמים רבות כל כך?

לדעת הרב קוק החופש הוא פסגת המציאות ומהות החיים, אבל כדי להבין זאת יש לברר יותר לעומק כיצד הרב קוק תופס את האמונה ואת החיים, ובהתאם לכך מהו החופש ומהי חשיבותו.

הרב קוק רואה במציאות כולה שיקוף של עולמות רחבים ועצומים יותר שמעבר להכרתנו, המציאות עצמה במהותה היא מרחב אלוהי מושלם ואין סופי, העצמות האלוהית היא מה שעומד בבסיס המציאות. אדם יכול להיפגש רק עם רשמי הכרתו ולא מסוגל להבין מהו השולחן, הכיסא או הצבע האדום במהותם, אין לנו מפגש עם מהות הדברים אלא רק עם הגילויים של אותם דברים לרשמי החושים וההכרות שלנו. הדבר עצמו שמעבר להכרה הוא השלמות האלוקית, ששולחת אלינו ניצוצות קיום בדמות העולם כולו הסובב אותנו.

עניין האמונה הוא ללכת ולגלות שכל מה שאנו נפגשים איתו הוא שיקוף וגילוי של מהות גדולה ורחבה יותר, מהות אחת שלמה והרמונית שעומדת בבסיס כל המציאות ונגלית אלינו בתור מציאות עולמית כללית. לישראל יש כשרון רוחני – מוסרי שמעל השכל. חשיבה אמונית שבאה מתוך חיבור פנימי ותחושת אחריות מוסרית כלפי ההוויה כולה כיצור אחד שגם אני חלק ממנו ¹⁵, ככל שאדם מתקן את מידותיו ורצונו, ככל שאדם הופך את עצמו ליותר הרמוני בכוחות חייו ומאזן את נפשו, כך הוא יכול לחוש ולחוות שישנה מציאות שלמה ואחדותית שמחיה את העולם ומקדמת אותו לשלמותו.

אדם בעל נפש מסוכסכת ופירודית, אדם ששואף רק להשיג את קליפת החיים החיצונית, שחי את תאוותיו ומאוויי החושים, חווה רק את השטח החיצוני של המציאות ולא יכול להבין מה עומד מאחוריה, ככל שהאדם והאנושות ירצו את טובת החיים, ישאפו אל האחדות והשלום של העולם, יאזנו בין כוחות האנושות הנפש והחברה, כך תלך ותתגלה להם המהות האמיתית של המציאות, הכח האחד שעומד מאחורי הדברים ומחייה את כולם, האלוהות.

החופש של התודעה
החופש הוא הקיום האמיתי של המציאות, החופש האלוקי, הכח האין סופי שעומד מאחורי המציאות, היכולת להתעלות ולהתקדם ללא גבול. הבעיה נמצאת בכך שהאדם חוסם את עצמו בפני החופש האלוקי ומצמצם את אישיותו לפן החלקי והחסר של המציאות. מטרת היהדות היא להביא את החופש השלם לעולם, על ידי כך שתתגלה המהות האלוקית שלו כלפי ההכרה והחושים שלנו.

מה שמאפיין את ההכרות החושיות והפרטיות של האדם הוא תחושת ההכרח והצמצום, העולם שנגלה לענינו הוא עולם שמוגבל באין ספור חוקי טבע, חברה והגיון. ההכרח מקיף את האדם באופן רחב כל כך שהוא כבר לא חש שמדובר בצמצום, כמו אסיר שנולד בבית הסוהר וכלל לא מבין שיש עולם רחב יותר מעבר לחומות. אנחנו נולדים בתוך הכרות החושים שלנו ולכן ברור לנו שחוקי הטבע, שאופי המציאות המצומצמת והחסרה, הם המצב הטוב והרגיל ואין לנו אפילו אופק של שאיפה לשינוי.

ההכרח הגדול ביותר הוא ההכרח שנטבע כל כך בנפש האדם עד שהוא כלל לא מכיר בקיומו. העבדות החמורה ביותר היא לא שיעבוד הגוף, אלא עבדות התודעה, עבד שחור שעובד במטעי הסוכר בארצות הברית לפני 200 שנה כל כך שקוע בתודעת העבדות שהוא כבר לא שואף לשחרור, הצעד הראשון בשחרור שלו היא לספר לו שכל בני האדם שווים, שישנו ערך של חופש, שעליו לשאוף לחופש ולאחריות על חייו, רק לאחר מכן יכולה להתחיל תנועת שחרור ומאבק במשעבדים. האנושות כולה שבוייה בתודעה עבדותית של רשמי החושים וההכרות העולמיות המצומצמות. תודעה של עולם המרוכב מעשרות מליארדי פרטים העומדים לעצמם ללא קשר בין אחד לשני, תודעה השבויה בתחושה שכל מה שיש זה עולם חומרי מפורד בעל כוחות מוגבלים. האדם חווה את המציאות כדבר חומרי מצומצם ואזיקי החומר עוטפים אותו בלי שירגיש בהם.

אדם שחווה את עצמו כישות בעלת חיות פרטית, כהופעה של אטום אנושי בודד שהגיע לעולם, חש את שאיפותיו הפרטיות להצלחה וקיום אישי בתור מרכז חייו. ככל שאדם הולך ונהיה מודע לכך שהחיות שלו היא חלק מחיות אין סופית שמחיה את כל המציאות, הוא מבין שהעובדה שהוא רואה את עצמו כפרט בודד היא אשליה בלבד ובעצם כל החיים הם שיקוף של אלוהות אחת שרק עיני הבשר שלנו מסתירים אותה בעולם חומרי מפורד. הוא מבין שהרשמים וההכרות שלנו את המציאות אינם מדווחים לנו על המציאות עצמה, אלא על הרושם החיצוני והמצומצם שמסוגל להיכנס לתוך הכרתנו האנושית. במודעות כזו האדם מרחיב את רצונותיו ומתחיל לרצות את טובת היקום כולו, הוא לא רואה את קיומו כפרט בודד אלא כחלק מקיומה של ישות עולמית רחבה שחיה כולה מאותה נשמה פנימית גדולה, שחלק קטן ממנה נכנס לתוך גופו ואישיותו. האצבע רוצה בטובת הגוף וכואבת את חוליי הראש או הרגל, הכל קיים כהופעה אורגנית אחת בעלת קיום אחדותי שיונק מאותו מקור.

מטרת האמונה באלוהים היא להבין שניתן להפוך את החיים לדבר שלם, הרמוני ואחדותי, להופיע בעולם חברה אנושית שחווה את עצמה כישות אחת גדולה, להפוך את הקשר בין האנושות, בעלי החיים, הצמחים והדומם למשהו אורגני אחד. להופיע במציאות כוחות חיים כאלו שמעבר לחוקי החומר ומעבר למצב הרגיל של החיים המצומצמים שיש לנו כעת. אמונה היא מהלך עולמי עצום שנועד לקדם את המציאות לשלמות בלתי נכלית, לתחיית מתים, למוסר שבו האדם חווה את החברה, בעלי החיים והצומח כחלק ממנו וחש אחד עם היקום. האמונה היא מהלך שנועד להביא את החיים לשלמותם, אבל לא לשלמות הקטנה שאנו קוראים לה שלמות, אלא לשלמות אדירה כל כך שההכרה האנושית כלל לא יכולה לתאר לעצמה עד להיכן הדברים יכולה להגיע מרוב שהם גדולים ובלתי נתפסים.

ההגבלה המרכזית שעומדת בפני האמונה היא מגבלת התודעה, תודעת האדם חסומה ושבוייה בהכרות המציאות המוגבלת, האנושות כלל לא מסוגלת לתאר לעצמה לאיזו שלמות עליה לשאוף, האנושות אזוקה בחיי החומר וההגבלות המורגלות שלה ואין לה אופק שאיפות המתאים לאותה שלמות שהיא עשויה להגיע אליה. לכן הצעד הראשון בהבאת האנושות והמציאות לשלמותה זה שחרור התודעה, פתיחת מגבלות ההכרה של האנושות ובניית אופק תודעה חדש וגדול יותר לחיים. זהו החופש.

שחרור הרצון
החופש איננו שחרור האדם לעשות את רצונו, אלא שחרור הרצון לרצות. הדבר המגביל ביותר את החיים הוא הגבלת הרצון. מרכז האדם זה הרצון שלו, שמוביל את החיים ומגדיר לאדם להיכן הוא צועד, הרצון שלנו מוגבל באין ספור הבניות תרבותיות, פסיכולוגיות וחברתיות, שגורמות לנו לרצות את עצמנו באופן מפורד משאר המציאות ולרצות את המציאות בפן החלקי והחסר שלה, האדם הנורמאלי לא שואף בכלל לקום בוקר אחד, לקפוץ מן החלון ולרחף באוויר, זה עניין שמעבר לאופק השאיפות שלו. באותה מידה האדם לא שואף באמת בעומק בעירת חייו לכך שהמציאות תתאחד או שהאנושות תגיע לכך שהיא תהיה ישות הרמונית שדואגת זה לזה.

העובדה שהרצון שלנו מצומצם הופכת את החברה שלנו לחברה מצומצמת, לא ניתן להביא את האדם ואת החברה לשלמות גדולה יותר לפני שבונים בה תודעה ורצון גדולים יותר. עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה ולקח לתנועה הציונית עשרות שנים של כתיבת מאמרים, קונגרסים ועיתונים כדי לשכנע את היהודים רק בעצם הרצון לעלות לארץ ולהקים מדינה, הרבה לפני שהתחילו הנסיונות המעשיים לעשות זאת היה צורך בבניית הרצון הלאומי לכך, רק השואה גרמה בסופו של דבר לעם ישראל להשתכנע בנחיצות העניין. לאחר שנבנה באופן חזק הרצון הלאומי למדינה שאר הפעולות של ההקמה והמלחמה על הארץ היו רק תוצאה טבעית והמשך "שולי" של אותו רצון לקוממיות לאומית.

תפקיד האמונה היא לשחרר את האדם, לא שחרור פיזי אלא שחרור התודעה, לתת דרור לשאיפות העמוקות של הנפש האנושית לחזור לכור מחצבתה, לתת חופש ליכולת של האדם לרצות בטוב ולחוש חלק מעולם רחב ועוצמתי הרבה יותר ממה שהכרות החושים הרגילות נותנות לנו. רק חברה שתבנה בתוכה שאיפה לשלמות אדירה, רצון עז להפיכת החיים למשהו הרמוני ושלם, תוכל להתקדם לעבר השלמות הזו. השאיפה היא הדבר המרכזי ביותר שיש לכונן בחיי האדם כדי להפוך את הדברים למציאות.


להיות עם חופשי בארצנו
בחיי הגלות שכחה הדת מהות קיומה, נשמת האמונה הלכה ונשחקה כתוצאה מחיי דת פרטיים ללא לאום וללא ציבור, מה שנשאר זו קליפת הדת בדמות הקפדה על הלכות ודקדוקי חומרות רבים, אבל נשמת הדת, השאיפה והחזון הנשמתי המלא שלה, הלכו ונשכחו. כתוצאה מכך חלק גדול מן החברה היהודית מרד באותם דקדוקי הלכה ועזב את הדת לחלוטין. האומה נותרה בחיי החומר היבשים שלה, עניה סוערה לא נוחמה, מערכת לאומית ריקה ועזובה שעוסקת בהישרדות יום יומית, בפיתוח עוד טכנולוגיה וניצחון עוד מלחמה, אבל חסרת שאיפה, חסרת ברק של חיים וחזון.

הדבר החסר ביותר לעם ישראל הוא החופש, לא החופש מאוייבים או מחוקי דת מגבילים, אלא החופש מתודעה המצומצמת שנקלענו אליה. האומה שבוייה במערכת שאיפות קטנה לקיום חומרי והשגים לאומיים חלקיים ושוכחת את עומק שאיפות חייה. תפקיד האמונה ליצור בעם ישראל בסיס תודעתי אחר, פסיכולוגיה חברתית שמעמידה במרכז הוויתה את השאיפה לאחד את המציאות, להקים אומה שכל רצונה הוא להביא את הטוב והשלמות לעולם, תודעה שמבינה שישנה אפשרות לשנות את חוקי החיים, ליצור מצב שלם והרמוני, לרצות את הטוב והשלם, לפרוץ את חוקי האגו והחלקיות ולהפוך את עצמנו לממלכת כהנים, למקום שבו ישנה קדושה, למקום שבו ההרמוניה האלוקית חודרת לתוך המציאות להיות יותר מוסרית, יותר אחדותית, יותר שואפת אל הטוב.

המהלך הגדול הזה מתחיל בפרט הבודד, כל אדם שבוי באופן טבעי בתוך רצונותיו הפרטיים,התודעה הפרטית מניחה באופן סמוי שכל מה שיש לאדם זה הכרות חושיו וכוחותיו הקטנים. תפקיד האמונה הוא לשחרר את תודעת האדם להכיר שכל המציאות שהוא רואה היא רק הופעה חלקית של הוויה אלוקית גדולה וחופשית, תודעה שחייו אינם הדבר הקטן והפרטי שהוא חווה אלא חלק מחיים כלליים יותר שמתרחשים בכל המציאות. התודעה האמונית מבקשת מן האדם לרצות את טובת היקום כולו ולהכיר שהרצון שלו לשלמות פרטית הוא חלק מרצון המציאות כולה לשלמות אלוקית אדירה.

החופש הוא הקיום האמיתי של המציאות, העולם מלא חופש, מלא תנועה, החופש הקטן של שחרור היצרים והאגו הפרטי מסתיר מאיתנו את החופש הגדול יותר שקיים במציאות, החופש להתעלות ללא גבול, ללכת ולהשתפר, ללכת ולרומם את כוחות החיים של העולם להרמוניה, אחדות ושלום פנימי שיעצים את כל הכוחות ללא סתירה וללא מאבק בניהם.

אופק הקיום של החברה הוא אופק השאיפות שלה, מטרתו של עם ישראל הוא לבנות לאנושות אופק שאיפות גדול ורחב יותר, לשם כך עלינו להאמין בקיומו של החופש, בקיומה של האפשרות להגיע לשלמות בעולמנו המצומצם וההכרחי. האמונה היא מסר לקיומה האלוקי של שלמות אדירה בתוככי המציאות. מאחורי מסתרי החוקים וההכרח עומדת שלמות אין סופית, חופשית, משוחררת, שעלינו ללכת ולגלות, קודם כל ברצון ולאחר מכן גם במציאות הממשית של חיינו.

להרחבה: המאמר "חירותנו" בתוך מאמרי הראי"ה, עולת ראי"ה ח"ב ענייני פסח.




לכאורה רעיון המוסריות הוא פשוט מאוד, על האדם לא להזיק לחברו ולאפשר לו לחיות בכבוד. אך אצל הרב קוק קיבל רעיון המוסריות עומק הרבה יותר גדול.

הרב קוק טען שתפיסה מוסרית איננה רק עזרה לזולת או נתינת צדקה, תפיסה מוסרית היא מהפך שלם בחיי הנפש של האדם. המוסריות איננה מתחילה מרגש החמלה האנושי, המוסריות היא האופן שבו המציאות כולה מתנהלת ואדם שרוצה להיות מוסרי צריך לשנות את כל תפיסת עולמו.

המציאות כולה מתחילה מאי סדר גדול, כפי שאנו רואים בשאר הגלקסיה ובמערכות אקראיות בחלל, אך היא הולכת ומתעצבת, הולכת ומסתדרת למערכת אקולוגית של מקורות מים, צמחים, בעלי חיים ובני אנוש. הסדר וההרמוניה הזו בין חלקי המציאות הם התשתית המוסרית של המציאות כולה. לכן מוסריות איננה רק לעזור לזולת, מוסריות היא להתחבר לכל התהליך העצום של שכלול המציאות, שהולך ונוצר ונוצר לאורך מליוני שנים ואנו נקראים להיות חלק ממנו.

עיקר האמונה באלוהים לפי הרב קוק איננה אמירה כלפי ישות השוכנת בשמים, ישות שאין לנו תפיסה בה ואפילו איננו יכולים לחשוב עליה מרוב גודלה, רק באיזו עריגה פנימית נסתרת. אמונה באלוהים היא בעיקר ההכרה בכך שהמציאות כולה חותרת לאלוהים, שישנו במציאות פן שואף ומתעלה ללא סוף. החיים שואבים את האדם לשגרה יום יומית מתישה, אשר משאירה את התודעה שלו בשאיפה לגמור את החודש או אפילו לעזור לזקנה לעבור את הכביש, אבל לשכוח את התודעות הרחבות והעמוקות יותר שביכולתו להגיע אליהן. האמונה מכוונת אותנו לתודעה שמטרתנו להפוך את המציאות למקום אלוקי, הרמוני ואחדותי, שבו כל הכוחות משתפים פעולה זה עם זה ועוזרים זה לזה בשלמות.

מטרת היהדות היא ליצור חברה שרואה לפניה חזון לשינוי יסודי של כל המציאות שקיימת לפנינו, ליצור עולם בעל אחדות והדדיות מלאים. השאיפה הזו צריכה להתפשט אפילו על בעלי החיים, הצמחים והדומם, הכל מזינים ומקדמים זה את זה, האדם, בעלי החיים, הצמחים והסלעים, כולם יכולים ללכת ולהתרומם, להיות יותר משכילים ויותר שלמים.

הרב קוק מסביר שמעמד הר סיני היה אירוע של חזון, של מראה העולם העתידי בשיא כוחו ואיזונו, מעמד זה הוביל את עם ישראל לצרוב בתוכו סדרות רבות של מעשים יום יומיים שלא יתנו לאותה שלמות להישכח, שיפנימו בתוך שגרת חיי האומה את החזון העתידי העצום שלה. רבות מן המצוות אינן מובנות לנו, בגלל שהן מדברות על שלמות עליונה כל כך שקשה לנו לדמיין במצבנו הנוכחי. שלמות של עולם רוחני, דק ומופשט. שלמות של יחס מוסרי וחומל אפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר. מוסריות מופשטת כל כך שנדמה שהיא רוחניות חסרת טעם, בעודנו שרויים במוסר הנמוך של ההווה.

המצוות שניתנו בהר סיני גורמות לנו לרכוש כבוד ולשנות את היחס למציאות, לצמחים ולאדמה. בחשיבה מוסרית עמוקה ניתן להבחין שאדם שאורג בגדי צמר גוזל את הכבשים, אדם שבונה בית גוזל את העצים והאדמה, אדם שמבשל וטוחן הורס את היבול הטבעי בגלל צרכיו האנושיים. מצוות רבות נועדו להתמודד מול היחס המנצל הזה: באיסור שעטנז אנו מבדילים בין צמר שנגזל מן הבהמה לבין בגד עשוי מן הצומח שאיננו נגזל כל כך, באיסור בשר בחלב אנו מבדילים בין הבשר שנוצר בנטילת חיים לבין חלב שמבטא נתינה וחסד דווקא. כיסוי הדם מבטא בושה מלקיחת חיי הבהמות. כך מצוות רבות מכוונות אותנו לשלמות מוסרית ורוחנית עתידית, דווקא דרך מעשים יום יומיים שמחלחלים אל הנפש גם בלא ידיעתה ומזככים את החברה לאורך מאות ואלפי שנים.
דוגמא מרכזית למצווה שנועדה לצרוב בתוכנו מצב עתידי ושלם יותר של המציאות, היא השבת: כיום חווה האדם את הקידמה בעיקר על ידי שימוש בטכנולוגיה, אבל הטכנולוגיה היא כח עזר שנועד לחפות על הפגמים בטבע המציאות, הבגדים נוצרו כיון שיש חום או קור מזיקים, הבתים נוצרו כיון שהרוחות והגשם מפריעים לאדם, הבישול נוצר כיון שאין מספיק מזון ראוי לאכילה טבעית וכן הלאה. כל המצאה נועדה כדי לחפות על פגם וחיסרון שזקוק לשיפור. אך בחזון העתידי אנו שואפים דווקא לעולם טבעי שאיננו זקוק לפתרונות מלאכותיים.

החזון האקולוגי שמתווה השבת אומר שבעולם יש פוטנציאל להזין, לשמור ולקיים את כל הברואים באופן מושלם בכוחות עצמו, ללא התערבות מלאכותית של האדם. הטמפרטורה יכולה להיות מתאימה לגוף האדם בארצות מסויימות, השיחים והעצים יכולים לתת מחסה מושלם כאשר הם צומחים כראוי, הפירות שצומחים באופן טבעי מזינים את האדם ללא צורך בבישול ועבודת אדמה. יש בכח העולם לתת פיתרון לכל צרכי האדם, ללא צורך בטכנולוגיה ופתרונות מלאכותיים, שגם גורמים נזק, כגון זיהום אוויר ושיבוש המאזן האקולוגי. השבת היא מעין עולם הבא, מעין העולם המתוקן שאנו שואפים אליו, לכן בשבת אנו חיים יום אחד בשבוע במצב העתידי שבו אין צורך כלל במלאכות ושינוי המציאות.

מטרת התורה היא לעורר את תודעת המוסריות החבוייה באדם ולעורר אותו לעוד ועוד שאיפת שלמות, מוסר ויושר שימלאו את המציאות. אדם שיחיה באופן כזה יוכל להגות בשלמויות נוספות שניתן להגיע אליהם, למצב שבו המציאות כולה תשתנה עוד יותר ותהפך לרוחנית יותר, במדרגות הגבוהות האדם לא יהיה זקוק לאכילה ושתיה בשביל לקיים נפש דקה ומופשטת, בעל החיים יהיו מחונכים ואולי יוכלו כבר ללמוד לפרנס את עצמן ולהקים מערכות משוכללות יותר. הצמחים ינועו ויהיו בעל תודעה מסויימת, הכל יפעל מתוך רצון להיות יותר שלם ויותר קרוב לשלמות האלוקית האין סופית.

משמעות ההבנה הזו היא שחלק מרכזי מן התורה הוא הדאגה לשכלול המציאות. התפילות, הדבקות והקדושה צריכים להיות מכוונים לשאיפה אל עתיד שלם יותר של המציאות. לשם כך חלק מרכזי מעבודת ה' הוא הדאגה והחשיבה על הרמוניית החיים בעולם, על האיזון הנכון בין המערכות האקולוגיות, על חמלה מוגברת כלפי בעלי החיים, על צמחונות כחזון עתידי לאופן האכילה של האנושות, על דאגה לאזורי מחיה למינים נכחדים, צמצום השימוש בטכנולוגיה שהורסת מערכות אקולוגיות וחשיבה על היקום כולו כמכלול שצריך לאזן את צרכיו ומשאביו באחדות מלאה.

החידוש של היהדות הוא שהחשיבה האקולוגית איננה מתחילה ונגמרת באדם ובטובתו, אלא היא חושבת באמת על כל היצורים וכל מערכות הבריאה ורואה אותם כמכלול שלם שצריך ללכת ולהתקדם ביחד. לנו כבני אדם יש אחריות על כל המציאות והאמונה באלוקים היא הביטוי הנשגב והמלא ביותר לאותה אחריות, בצורך להביא את העולם למצבו האלוקי והשלם, ללא זלזול בשום חלקיק חומר ובשום פיסת חיים, הכל צריך להצטרף ולהתאחד במערכת אחת גדולה ומאוזנת. משמעות היות האדם מאמין איננה מחילה אלוקית לחטאיו או התבודדות מנותקת ביער, האמונה היא קודם כל אחריות, כלפי עצמו, כלפי החברה וכלפי הברואים כולם, בכל מקום שהם.

היכולת לקבל השראה, דבקות וקדושה, התחדשות רוחנית פנימית, תבוא באמת כאשר האדם יחיה בכל נימי נפשו את החזון השלם והעתידי שאליו המציאות חותרת. לא בהתכנסות פנימית וניתוק מן המציאות, אלא דווקא בחתירה למעורבות והכרה בצורך של המציאות להתקדם ולהתעלות עוד ועוד. שם נמצאת הדבקות, הקדושה והחיבור האמיתי אל האלוהות שקוראת לאדם מבעד לחרכי החיים ומצפה ממנו לשאוף ליותר, לייחל לשלמות גדולה יותר שתלך ותופיע, פה בעולם.
להרחבה: מאמר "חזון הצמחונות והשלום" ומאמר "טללי אורות" של הרב קוק, מאמר "אחדות המציאות השלמה" של הרצי"ה.




האם ישנו על טבעי? האם ישנם שדים ורוחות? האם אדם יכול לעשות מופתים מחוץ לסדר הטבע הרגיל? מצד אחד אדם דתי לכאורה אמור להאמין בקיומו של העל טבעי. כשם שישנה נשמה על טבעית, כך יתכן שישנם רוחות ושדים, ניסים ומופתים. מצד שני אנו חיים בעולם מערבי ורציונאלי שלא מאמין בדברים האלו, לכן אנו חשים רתיעה מסויימת מלקבלם.

ננסה להציג את גישת הרב קוק לנושא זה: הרב קוק מחדש שהמציאות הטבעית היא מספיק שלמה ורחבה כדי לכלול בתוכה את ההשגחה האלוקית, ללא צורך בנסים, מופתים וחריגה מן הטבע. דבר זה דורש העמקה מסוימת במבנה המציאות לפי הרב קוק ובירור יסודות התפיסה הרוחנית שלו.

לפי הרב קוק משמעות האמונה באלוקים איננה שישנו עולם וישנה אלוקות נפרדת ממנו אשר מוחלת לחטאיו ויש להעריץ אותה, אלא תפיסה מורכבת יותר, שעולם מכיל בתוכו, בתוך חוקיו ותהליכי הטבע שלו, את השאיפה להיות יותר ויותר אלוקי. היחס שלנו לאלוקים איננו ביטול לישות עליונה, אלא חזון של שלמות אדירה שהמציאות כולה שואפת להתקרב אליה, בלי להגדיר מהי והיכן היא נמצאת.

העובדה שהאלוקים איננו פועל כישות חיצונית למציאות אלא מתוך המציאות, משפיעה על כל ההבנה שלנו את ההשגחה האלוקית: אדם שתופס את האלוקות מחוץ למציאות, חושב שישנו טבע שגרתי ואפל ואנו מתפללים שאלוקים יפרוץ אותו וישנה את סדריו לטובתנו. לעומת זאת אדם שמבין שהאלוקות פועלת מתוך המציאות, מבין שההשגחה האלוקית פועלת דרך מבנה העולם וחוקיו ולא מצפה לשינוי חוקי הטבע.

כלומר, אלוקים יצר את הטבע וחוקיו מלכתחילה באופן שבו המציאות הולכת ומתקרבת לשלמות האלוקית, הולכת ומשתכללת, הולכת ופורצת את גבולותיה. הן במישור החומרי, הבריאה הולכת ומפתחת מתוכה דומם, צומח, בעלי חיים ואנושות משוכללים יותר ויותר והן ברובד הרוחני, הרעיונות והחברה הולכים ומתפתחים ומשכללית את תודעתם הרוחנית. לכן ההשגחה האלוקית אינה צריכה לפרוץ את הטבע וחוקיו, אלא הטבע עצמו פועל באופן שהולך ומתקדם. ה' פועל כך שהמציאות "משגיחה" על עצמה בעצם טבעה והקישור שלנו לאלוקים איננו צריך לפרוץ מעבר לטבע, אלא להעמיק במבנה הטבע עצמו שמכיל בתוכו את ההשגחה האלוקית ¹⁶.

היהדות איננה מנסה לברוח מן המציאות החומרית והטבעית אלא להעמיק בה ולראות את משמעותה ואת המגמות העמוקות שזורמות בה, מגמות של מוסר, יושר, אחדותיות והרמוניה שהולכים ומתגברים בתוך הטבע עצמו, לאט לאט, לאורך אלפי ומליוני שנים. בראיה כזו אדם שעוברת עליו צרה מבין שאין מדובר פה בכך שה' כועס עליו כשליט שעומד מחוץ למציאות ומביט בו, אלא שעצם המציאות בנויה בצורה כזו שמי שלא מתאים להרמוניה והסדר האלוקי נפגע ונענש, לא בגלל שיש עליו גזירה שרירותית מחוץ לסדר הטבעי, אלא כיון שהכיוון של המציאות הוא האחדות וההרמוניה ואילו החוטא שפעל באופן לא הרמוני שמנוגד לכיוון המציאות וממילא הוא סופג מחיר.

לסיכום ¹⁷: ההשגחה הפרטית על האדם היא מדויקת לחלוטין, אין תזוזה קטנה ביותר שנעלמת מן הידיעה וההשגחה האלוקית, אבל ההשגחה הזו פועלת אך ורק דרך ההשגחה הכללית, דרך חוקי המציאות והטבע שבנויים כך שמי שהולך נגדם נענש ומי שמתאים להם מקבל שכר. למה הדבר דומה? לתא בגוף האדם, אם התא מתנוון הגוף פולט אותו מתוכו, אבל אין זו החלטה שרירותית בתור עונש לאותו תא, אלא תוצאה מכך שהתא איננו מתאים יותר להרמוניה ולסדר של מבנה הגוף הבריא.

אדם שמתיימר לומר שהוא חורג מן הטבע פועל בעצם נגד הרצון האלוקי, ה' רוצה לנהל את המציאות דרך הטבע, אמנם התהליכים של הטבע הם יותר ארוכים ויותר מעורפלים לידיעת האדם, אבל זה האופן שבו ה' משגיח על עולמו ולכן איננו רוצים לפרוץ את הטבע או לצפות לנס, אנו רוצים להיטיב את המציאות ולשכלל אותה ומאמינים שהטבע כולו הוא בעל מגמה חיובית. לכן אם נלך בדרך ההרמונית והאחדותית של הטבע נקבל מן המציאות עצמה שכר, שהוא עצם הקרבה לשלמות האלוקית ואם נפעל באופן המנוגד להרמונית המציאות נקבל מן המציאות עצמה עונש, על ידי עיקוב הקרבה הזו.

כמובן שישנם מצבים נדירים שבהם הצורך של המציאות להתקדם ולהתעלות דחוף כל כך, שנוצרת מעין "מוטציה", מעין שינוי מהיר ופתאומי, שנראה לנו כנס החורג מהחוקים, על אף שבעצם אלו אותם חוקים שבאים לידי ביטוי באופן חריג ומזורז. כך ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני היה העולם במשבר עצום שנזקק לקפיצה אדירה של יצירת עם ישראל באופן פתאומי ומהפכני ולכן התחולל שינוי אדיר בהתנהגותו הרגילה, אבל אלו הם מאורעות יוצאי דופן שאינם הצורה שבה אנו אמורים לנהוג ולצפות לה. אנו רוצים דווקא בשכלול האיטי והסבלני של הטבע הרגיל, דרך חוקיו והאקראיות הרוחשת בו. דווקא מתוך אותה אקראיות אנו רואים את הסדר וההרמוניה, דווקא מתוך האי סדר אנו מאמינים שישנו סדר נסתר שפועל בתוך תוכו ומוביל אותו. אדם שמצפה לנס הוא קטן אמונה, שכן הוא חושב שהאי סדר של המציאות הוא מוחלט ורק אלוקים במרום יכול להצילו, אדם שפועל דרך הטבע ואיננו רוצה נס, הוא המאמין הגדול שמביט על הערפל הטבעי ורואה בו את אלוקים, אדם שמביט על אקראיות הטבע וההיסטוריה ומבחין במגע אצבעותיה של ההרמוניה והסדר הכללי המתקדם, בתוך החוקים הטבעיים והאקראיים לכאורה ¹⁸.

לתפיסה זו ישנה משמעות רבה בכל עבודת ה' של האדם, ניקח לדוגמא את נושא התפילה: כאשר אדם מתפלל הוא לכאורה מצפה לנס, אך האמת היא שהתפילה כציפיה לנס היא ראיה פשטנית של התפילה, הראיה העמוקה יותר אותה מבסס הרב קוק ¹⁹, היא שהבקשה לשינוי המציאות איננה כלל מטרת התפילה, אלא שהבקשה היא אמצעי לכך שהאדם עצמו ישתנה. בעצם תפילה מזוככת לחלוטין צריכה להיות תפילה שה' יעשה את רצונו בלבד. אלא שדרך בקשת הצרכים שלנו אנו זוכרים ומגבירים את הקשר בנינו לבין הרצון האלוקי השורה בעולם, אנו רואים את הבקשות הפרטיות שלנו לא באופן מצומצם ואגואיסטי, אלא דרך הפריזמה של הרצון האלוקי הכללי, דרך השאיפה הכללית לאחדות היקום כולו, וכך אנו מזככים את האגו והנפש הפרטית והופכים להיות אנשים רחבים ואלוקיים יותר. ממילא, כיון שמצבנו הרוחני התעלה, גם המציאות מגיבה לכך ותפילתינו נענית.

התפילה אכן פועלת, אך לא דרך החלטה אלוקית לפריצת הטבע, אלא דרך כך שהאדם הופך להיות מתאים יותר אל האחדותיות וההרמוניה העולמית וההתאמה זו גורמת למציאות להגיב באופן יותר חיובי והרמוני גם עם פרטיותו ומילוי בקשותיו. אדם שיתפלל ללא שינוי של מצבו הרוחני לא עשה דבר וחצי דבר, התפילה איננה מילות קסם שיש לומר אותם כדי להענות. באותו אופן כל משמעות המצוות היא לגרום לאדם לאיזו התרוממות רוחנית ואדם שיניח תפילין ללא התרוממות רוחנית כלשהי (גם הקטנה ביותר) לא באמת מושפע מן המצווה. גם ההשפעה של תפילת האדם על חבירו נגרמת מכך שהתפילה מעוררת שינוי רוחני אצל החבר ועל ידי כך מצבו משתנה. אנו רואים שישנה השפעה הדדית נסתרת וגלויה בין כל בני האדם, לכן התעלות של אדם אחד משפיעה על התעלות כל החברה שסביבו. כאשר צדיק מתפלל על אדם אחר, החברה כולה וגם אותו אדם משתנים לטובה,הם יותר מתאימים למבנה המציאות ומקבלים ממנה שפע גדול יותר.
אדם מדוכא כמעט תמיד יבחין בתסמינים שונים בגופו, כגון כאבי ראש או חולשה כללית, אנו רואים שישנה התאמה בין המצב הרוחני של האדם למצב הגשמי של המציאות, באותו אופין ישנה התאמה וקשר בין המצב הרוחני של האנושות לבין מצב מציאות כולה. היכולת לשפר את המציאות מבחינה רוחנית איננה נס, כשם שאדם הבונה בית ושותל גינה איננו עושה נס אלא מתקן ומשכלל את המציאות הקיימת, כך גם אדם שעובד על מידותיו דרך תפילה וברכות, מתקן ומשכלל את נפשו הפרטית וממילא מחולל התאמה רבה יותר בינו לבין מבנה המציאות, לא דרך פריצת הטבע, אלא דווקא דרך התאמה פנימית למבנה היסודי הטבעי של העולם.

ההבנה שישנו מבנה וסדר רוחני שמתאים למבנה המציאות, שישנה השפעה בין המצב המוסרי והרוחני של האדם לאופן שבו המציאות מגיבה אליו, היא המפתח להבין ביטויים רבים בחז"ל, שנראים על טבעיים במבט ראשון:

הרב קוק מסביר ²⁰ שקיומם של שדים ורוחות המופיע בגמרא, איננו של ישות על טבעית עם זנב וקלשון, אלא ביטוי ומשל לתודעות שליליות אשר פועלות במציאות. ניתן להביט על התודעה בתור הברקה שכלית פעוטה או השראה אקראית, אך השקפת חז"ל רואה בתהליכים רוחניים ובמגמות חברתיות דבר בעל סדר ומבנה, שהולך ומחולל בעולם שינויים רבים. ישנם תודעות של מוסר וצדק אשר חוללו בעולם מהפכות חברתיות חיוביות, הקימו והחריבו משטרים ויצרו מדינות. כמו כן ישנם תודעות שליליות שגם להם מבנה מסויים ותהליכי פעולה מסויימים אשר גורמים נזק ופירוד למציאות. תודעות אלו הם הדבר שלו קוראים חז"ל בשם שדים ורוחות, שפועלים במציאות ושואפים לפירודה והחרבתה ואילו תודעות חיוביות והרמוניות הם המלאכים שגורמים לשיפור המציאות ותיקונה.

לדוגמא, הגמרא מדברים פעמים רבות על שד של "זוגות" אשר מזיק לאדם אם הוא עושה דברים באופן זוגי, בגלל שד זה אומרת הגמרא לא לאכול או לשתות דברים בזוג אלא בשלישיות או חמישיות וכו'. הרב קוק מסביר שרעיון הזוגות איננו שד בעל זנב, אלא משל לתודעה של פירוד אשר רואה במציאות מאבק בין כוחות הטוב והרע, כאילו שיש לרע קיום עצמאי המסוגל באמת להילחם בטוב. עניין הזוגות מבטא את הראיה המפורדת שמחלקת את הטוב והרע זה מזה. פירוד זה עלול להתעורר באדם כאשר הוא עושה דברים בזוגות ולכן יש להימנע מכך, כיום איננו חושבים באופן כזה ולכן פוסקים רבים אומרים שאין לחשוש לזוגות בימינו ²¹.

הרב קוק מסביר שעין הרע היא ביסודה תופעה של לחץ חברתי, אדם שאיננו נאמן לעצמו ופועל לפי רצון החברה ושאיפותיה מושפע מעין הרע. לכן כאשר אדם חושף את הצלחתו לחברה הוא גורם לשיעבוד רצונותיו לרצונות החברה, וכאשר הוא מביט על הצלחת הזולת הוא משפיע עליו מרצונותיו ושיפוטו ²². כדי שנהפוך לחברה יותר אותנטית שנאמנה לעצמה, עלינו להימנע מלהביט על הזולת ולשפוט אותו וכן להצניע את הצלחתנו כדי לא להיות מושפעים מדעת החברה עליה.

היכולת לפתור חלומות מוסברת על ידי הרב קוק ²³ בכך שגם החלום הוא תופעה רוחנית שמהווה חלק מן המציאות, כשם שכל המציאות בנויה לפי סדר ומגמה מסויימת, כך גם ההופעות הרוחניות הן בעלות סדר מסויים. אדם שחולם חלום מושפע מאין ספור מגמות רוחניות, חברתיות ופסיכולוגיות שקיימות במציאות, בתוכם יש דברי שקר אך גם דברים בעלי תוכן אמיתי. מצד שני אדם שפותר חלומות לא רק מבין את ההשפעה הרוחנית, אלא גם משפיע על האדם החולם לקבל את פירושו, ישנה השפעה פסיכולוגית של פותר החלום על החולם, בדומה להיפנוזה, שמשפיעה על החולם לקבל את פירוש החלום ולנהוג לפיו. לכן יתכן שהפתרון של החלום קשור גם לאופן שבו יפתרו אותו.

במסכת ברכות מופיע סיפור שבו אדם מוצא רמז לחטאיו באות שנמחקה מן התפילין שלו. הרב קוק מסביר ²⁴ שיתכן שישנה השפעה של מעשי האדם על חפציו, אך היא לא באופן של קוסמות על טבעית, אלא כתוצאה מכך שכל מעשה בעולם הוא חלק מאין ספור השפעות רוחניות וחומריות שפועלות עליו. כשם שאדם שאומר מילה מבטא בכך את המחשבה שעומדת במוחו, כך אדם שעושה פעולה מסויימת של כתיבה או יצירה, מבטא בכך את אישיותו ומצבו הרוחני. כאשר נכתבות התפילין או כאשר מתרחש מצב מסויים, הוא קשור לאופן הרוחני של האדם הפועל, ויתכן שפגם באישיות האדם הפועל גורר אחריו גם פגמים מסויימים במעשיו וחפציו. כאשר אדם כותב תפילין המציאות מגיבה לאופן שבו האישיות שלו בנויה ויתכן שגם מה שהוא יכתוב יהיה פגום בהתאמה לאופן שבו האישיות שלו חסרה. לא מעשי האדם נפגמו כתוצאה מהפגם במזוזה, אלא המזוזה נפגמה כתוצאה מכך שבעליה פגום. לכן השינוי שאדם צריך לעשות איננו תיקון המזוזות, אלא בעיקר תיקון מעשיו ומידותיו הפגומות. (וכמובן שלאחר מכן יתקן גם את המזוזה או התפילין)

לסיכום: אדם מאמין הוא אדם שמכבד ומוקיר את הטבע, ששואף לשלמותו, יופיו ושכלולו של הטבע. כיון שהטבע הוא הופעת השלמות האלוקית דרך החוקים והאקראיות החיצונית. אך התפיסה של הטבע אצל אדם מאמין היא תפיסה עמוקה ומשוכללת יותר, הוא רואה את הטבע בתור דבר אחדותי ושלם בעל רבדים מרובים, הרובד הנפשי והרוחני הוא מישור מקביל ומקושר לרובד החומרי והפיזי, הכל נערך במערכה אחת גדולה שמקושרת בינה לבין עצמה, לכן האמון שלנו בהשפעת הרצון והנפש על המציאות איננו סותר את האהבה שלנו לחומר הפיזי ולמציאות החומרית.

אדם מאמין לא מזלזל בטבע ולא חושב שכל הפגמים יתוקנו אם רק נתפלל טוב יותר, אדם מאמין מבין שכדי להצליח צריך לעבוד ולהרוויח כסף בלי לסמוך על הנס מצד אחד, וגם להתפלל בכוונה ולתקן את מצבו הרוחני בלי לסמוך על מעמציו החומריים מצד שני. הרבדים החומריים והרוחניים שלובים זה בזה בתוך מבנה המציאות ואסור שהמודעות שלנו לחשיבות הנפש והרוח תגרום לנו לזלזל ולבטל את המאמץ החומרי ה"ריאלי".

יש להקים צבא וגם בית מדרש, יש לפתח את הכלכלה וגם את המוסר, לחסוך כסף לעתיד וגם להרבות במצוות וזכויות. אדם שמזלזל במאמץ הטבעי דומה בדיוק לאדם שמזלזל במאמץ הרוחני, שני המישורים הם מבנה אלוקי חשוב ונערץ. אדם שמעשן או מסכן את גופו וסומך על ההשגחה האלוקית שתציל אותו, דומה לאדם שאוכל חזיר וסומך על הטבע שיגרום לנשמתו להישאר זכה וטהורה. אסור להזניח אף רובד אלא לפתח את שניהם ולראות בהם מערכת אחת שלמה ואחדותית²⁵.


¹⁵ תודה לאבי מורי, גלעד שטראוס, על ההגדרה הזו.
¹⁶ שמונה קבצים, קובץ ז', פיסקה ל"ה.
¹⁷ שמונה קבצים, קובץ ז', פיסקה כ"ז
¹⁸ עין איה, שבת א', פרק שני, פיסקה קצ"ה.
¹⁹ שמונה קבצים, קובץ א', תרס"ד.
²⁰ עין אי"ה, ברכות ב', פרק שביעי, פיסקה נ"ג.
²¹ עין אי"ה, ברכות ב', פרק שביעי, פיסקה נ"ו – נ"ז.
²² עין אי"ה, ברכות ב', פרק תשיעי, ס"ג – ס"ב.
²³ עין אי"ה, ברכות ב', פרק שמיני, פיסקה ע"ח.
²⁴ עין אי"ה, ברכות ב', פרק שמיני, פיסקה צ"ט.
²⁵ עין אי"ה, ברכות ב', פרק תשיעי, פיסקה ז'.