השינה כשער לעולמות עליונים בסיפור החסידי

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 13 - תשע"ז - 2016/17

1. הבעש"ט ז"ל בסטאמביל
הבעש"ט, הוא ר' ישראל בן ר' אליעזר, אבי תנועת החסידות. נולד באוקופ שבאוקראינה בין השנים ת"ס-ת"נ (1690-1700), ונפטר בו' בסיון, בשבועות. (1760) קבור במזיבוש.

נודע לכל ומפורסם הנסיעה מהבעש"ט ז"ל לארץ הקדושה, כי רצה לראות את עצמו עם הרב הקדוש בעל ספר אור החיים. ומן השמים עכבוהו והיה לו צרות גדולות בדרך, עד שפעם אחת נעצב וסר רוחו הקדושה ממנו מרוב התלאה ועמל הדרך כנודע לכל, כי לפעמים יפול הצדיק ממדרגתו הגדולה מפאת חסרון השמחה אצלו, אז בטל ממנו הרגשת האהבה והיראה ממנו. ולכן מגודל התלאה והצרות אשר מצאתהו בדרך נסתלק ממנו כל המדרגות הגדולות אשר היה לו מני אז.

ויאמר הבעש"ט ז"ל: "ומה לעשות? אעבוד את הבורא עולם יתברך שמו כשאר בני האדם פשוטים".

והיה לו אתו ספר תהילים אחד, מה שלקח מעיזבון הרב הקדוש ר' אדם בעש"ט ז"ל. ויהי כל ימי הנסיעה בספינה אמר שירות ותשבחות בספר תהילים כמו אדם פשוט עד בואו לסטאמבול עם בתו הצדקת המפורסמת מרת אדל, אם הבנים האחים הקדושים המפורסמים מורנו הרב אפרים מסדילקב ז"ל בעל המחבר ספר "דגל מחנה אפרים" והרב הקדוש ר' ברוך ממעזיביז ז"ל.

ויהי כבואם לסטאמבול בצר ובמצוק באין לחם ושמלה, והימים ימי ניסן איזה ימים קודם החג הקדוש חג הפסח. מה עשה הרב הבעש"ט ז"ל? הלך לבית המדרש אחד דשם ושם היה דירתו ולמד והתפלל בקטנות המוחין.

ויהי כשני ימים קודם החג, הלכה הצדקת מרת אדל עם חלוק אחד אל הנהר, לשטוף אותה ולכבסה על החג ליתן לאביה הקדוש בחג. ותזכור את מעמדה ואת מעמד אביה, איך הם ריקים מכל בלי לחם ושמלה, כי אין להם לא מצות שמורה ולא יין לארבע כוסות וכל הצטרכות. ותקטן עוד זאת בעיניה בראותה כי סר רוח אביה ממנו, כי הוא בקטנות שוכב בבית המדרש כאחד העם, ורוח הקדושה וכל המדרגות הגדולות שהיה לו נסתלקו ממנו. זאת היה לה לצער גדול מאוד ותבכה מאוד על יד הנהר, ודמעות רבות ירדו מעיניה באין הפוגות.

אז הלך על ספינה אחת גביר אחד גדול מאוד, וראה הצדקת ההיא בוכה. לא ידעה, אך רחמיו נכמרו עליה בראותה כי עיניה נזלו דמעות לרבבות. וישאל אותה: "בתי, מה זה תבכי?"

ותאמר: "מה תושיע לי אם תדע?!

ויאמר לה עוד הפעם: "אולי אוכל להושיעך, הגד נא לי".

ותספר לו, כי יש לה אב אחד קדוש, ותספר כל המוצאות אותם.

ויאמר הגביר: "בתי, מהר נא אל אביך וקרא אותו אלי, ויהי אתי בבית מלחמי יאכל ומייני ישתה". ויסמן לה המקום והבית אשר תבוא שמה.

ותמהר הצדקת אל אביה ותאמר לו כל הדברים, כי גביר אחד מבקשהו על ימי החג להיות אתו. וילך אליו בערב פסח אחר תפילת המנחה, בזמן מנחה קטנה. ויהי אך כדרוך הבעש"ט על מפתן היכל הגביר ובראותו יפוי הבית וכל מכוניו עם הכלים היפים והנחמדים אשר עמדו שם, נתמלא בשמחה למאוד ורחב ואור פניו שב אליו.

ויקחהו הגביר אל חדר אחד שהיה יפה עד מאוד, ושמה כבדוהו עם כוס יין, ואחר כך עוד כוס אחד מפני הטעם שאמרו חז"ל: "פורתא מסעד סעיד וטובא מגריר גריר".

ויהי כאשר שתה הבעש"ט ז"ל היין, אז היין שימח את לבבו ורוחו שב אליו, וכל המדרגות הגדולות שנסתלקו ממנו בעת נפילת המוחין מהדאגה והתלאה חזרו עתה אליו כבראשונה.

ויאמר הבעש"ט ז"ל: "אשכב מעט ואנוח, למען נוכל לספר ביציאת מצרים בלילה ההוא בלי רפיון". וישכב ויישן וירדם. וכמו שעה עשירית בלילה הגביר היה ממתין על הבעש"ט ולא התחיל לעשות הסדר זולתו, ויאמר הגביר: "מה זה היה לאורח הזה? אלך ואראה מה הוא עושה".ויקח נר בידו ויבט בפניו. וירא, כי האורח ההוא ישן ושתי עיניו דמעות כנהר יזולון, ותהי לפלא בעיניו מאוד. ויעמוד שם מעט להביט ולראות מה תהיה סוף דבר. וירא, כי בכל רגע ורגע נהפך לאיש אחר והדמעות ירדו מאין הפוגות, עד כמעט עיניו יצאו מחוריהן, ואז הרים קול וייקץ.

וירחץ הבעש"ט ז"ל פניו וידיו ויתפלל ערבית. ויקם וילך אל השולחן ויספר ביציאת מצרים עד תומו בהתלהבות גדול כדרכו בקודש, עד כי ירא הגביר מהביט אל פניו בראותו, כי איש אלוקים קדוש ונורא הוא. ויהי כאשר סיימו לאור הבוקר לספר ביציאת מצרים, וישאל הגביר את הבעש"ט ז"ל:

"מה היה בעת שהיה ישן, כי דמעות נזלו עיניו שלא כדרך הטבע, כי אם כשתי צינורות מים. ובהקיצו הרים קול וכמעט נפשו יצאה בדברו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן.

ויאמר הבעש"ט ז"ל: "היה לי אז עלית נשמה ושמעתי גזירה גדולה שנגזרה על אחינו בני ישראל בעיר, לגרשם מפה ולהרוג ולהשמיד ולייסרם בלי חמלה. ובכיתי מאוד במר נפשי לבטל הגירה הרעה ולא שמעו אלי. אז קבלתי עלי למסור נפשי לה' בשביל אחינו בני ישראל שלא ימותו ולא ילכו נדחים מפני צר ואויב. ואז קודם הקיצי מסרתי נפשי וכמעט יצאה נפשי. אז נתעורר רחמנות גדול למעלה וביטלו הגזירה גם בעבור שמסרתי נפשי בשביל אהבת ישראל נתנו לי נפשי בחזרה במתנה. ואיקץ. ואחר התפילה תתגלה הדבר ותדע קושט דברי אמת את אשר אספר לך".

ויהי בבוקר בעת התפילה לא באו להתפלל שני גבירים גדולים אשר התפללו שמה תמיד ערב ובוקר. ויהי כאשר אחרו לבוא עד כי עבר זמן התפילה, ויתפללו כל העם זולתם. ואחר כי השלימו התפילה באו שני הגבירים ויאמרו: "יום טוב! שלום! שלום לנו ולכל ישראל! " וישאלו העם מה זה חדש, כי לא באו אל מועד התפילה? ויענו: "כמעט קט נגרשו כל היהודים מעירנו. ותהילה לאל יתברך כי בטל הגזירה רעה רחמנא ליצלן". ויספרו כל המוצאות אותם, וכי רחמי השם יתברך גברה מאוד עליהם, כי מצאו חן בעיני אם המלך, והיא הייתה להם למליץ אצל המלך, ויעביר את רעת שר אחד שונא היהודים, אשר כתב לגרשם ולהומם ולייסרם. ותהי להיפך כי שילם גמולו בראשו ויצוו להביאו במאסר תחת אשר חפץ לשפוך דם נקיים.

ונתגלה אז הבעש"ט ז"ל. והשם יתברך יושיענו מכל צר ואויב וינקום נקמתנו וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. (מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים, בעריכת גדליה נגאל, הוצאת ירון גולן, ירושלים תשנ"א, עמ' 30 –31).

הבעש"ט הולך לישון במטרה להיות ער כדי לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצריים בליל הסדר. שלושת הפעלים: "וישכב, ויישן, וירדם" מעצימים את פעולת ההירדמות העמוקה שארכה מספר שעות מעבר למקובל עד כדי כך שהגביר התחיל לדאוג והלך לבדוק בעצמו מה קרה לאורח. התמונה שנתגלתה לו הדהימה אותו במוזרותה. בעזרת הנר שהיה בידו הבחין שהאורח ישן ומעיניו זלגו דמעות כנהר. הוא התפלא והמראה רק התעצם. בכל רגע הדמעות גברו עד כי נדמה היה לו שהעיניים יוצאות מחוריהן. תיאור מועצם זה לא השאיר את המארח אדיש וסקרנותו גברה. רק בבוקר לאחר שחווה בעצמו את סיפור יציאת מצרים מפיו של האורח שפניו זרחו והוא היה נדמה כאיש אלוקים, שאל מה קרה לו בזמן השינה.

תשובתו של הבעש"ט על עליית הנשמה שהייתה לו בשנתו ועל תחינותיו ובכיו להצלת בני העיר מפני הגזירה הרעה שנגזרה עליהם עד כי היה מוכן למסור את נפשו, מעידה על גדולתו של הבעש"ט. שנתו אינה שינה רגילה של אדם מהיישוב שנשמתו עולה לשמיים. זו עלייה המציינת את המשך פעילותו הרוחנית של הבעש"ט גם בעולמות העליונים. הוא מודע למהלכי הקב"ה ומאפשרים לו לנהל דו שיח עליון לטובת עם ישראל. מסירות הנפש שלו ונכונותו למות עבור בני עמו מעוררת את רחמי השמיים וגורמת לביטול הגזירה.

2. הבעש"ט בעולמות העליונים
מעשה נוראה ונפלאה ממרן רבינו הגדול והקדוש הבעש"ט זכר צדיק וקדוש לברכה. בשבת קודש בין כסה לעשור שנת תקי"ז (1757) לפרט קטן, אחר סעודת שחרית, הלך רבנו הרב החסיד זכר צדיק לחיי העולם הבא (הוא הבעש"ט), לישן שנת שבת קודש כדרכו וכעניינו. ומחברתו (אשתו) הטהורה הרבנית מרת חנה (אחות ר' גרשון מקיטוב) גם היא הלכה לשכב על מיטתה. וכמו שעה ומחצה נתעוררה הרבנית הצנועה משנתה מחמת ששמעה קול גדול מבעלה משנתו. וקמה והלכה בזריזות גדול למשכב בעלה הבעש"ט. וקראה בקול גדול: "ישראל, ישראל"!

וננער משנתו ויאמר: "הנני".

ותאמר אליו: "למה צעקת בקול גדול ומשונה מה שלא שמעתי ממך מעודי? ומה לך כי נצעקת, הלא שבת היום!

והשיב לה: "יפה עשית שנערת אותי משנתי, כי לולא זאת הייתי נשארתי מת על מיטתי".

ולקח רבנו מים לרחוץ פניו וידיו ואמר:

"קראי אנשי בריתי ואספרה להם מה שראיתי בעולמות עליונים כמו בהקיץ".

מיד באו כולם כאחד, אנשי השם גדולים ומפורסמים. ואמר להם בזה הלשון:

"ידעתי שבכל שבת ושבת בתפילת מוסף בלחש, בהעלותי נשמתי בייחודים, מראים לי עולמות עליונים ונשמות קדושות בישיבה של מעלה ועוסקים בפנימיות התורה, סודות עליונים, ונותנים לי רשות לשמוע, ללמוד וללמד בעולם הזה לבני גילי וקצת שאני מגלה בסעודה שלישית. אומנם כמה שנים היה לי געגועים לראות את ידידי, בחיר ה', החסיד ר' נחמן קאסיווער מה הוא בעולם העליון. בקשתי ולא מצאתי את שאהבה נפשי. ושאלתי עם ייחודים להעלות נשמתי למקום מנוחתו של החסיד הנ"ל. ולא הגעתי, כי לא ניתן לי רשות. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור:

"אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה ושמות הקדושים. ולמה לא אזכה לראות בעולם העליון מנוחת הצדיק הנ"ל?!"

ועשיתי שאלות ותשובות בשמות הידועים לי. והיה לי תשובה: "אם כה תעשה הייחודים האלה אשר אתה מראה – אזי תוכל לראות את הצדיק הנ"ל. "וזה עשיתי היום. ואראה כמו מראה נוראה. ובאתי למקום חדש בעולמות העליונים. ומימי לא ראיתי כאותן בניינים מפוארים מזהב ומפז ומאבנים טובות ויקרות, נופך ספיר ויהלום והמה נכונים לכמה מאות בתי מדרשים גדולים מאוד במידה, באורך ורוחב ובגובה. ובכל בית המדרש מלאים תלמידי חכמים, כל אחד ואחד מראהו כמראה אלוקים. והם לומדים בתורה, כל אחד לפי עניינו: מקרא, משנה, גמרא ואגדה. ומהם לומדים מופלגים לומדים סודות התורה. ומהם אומרים תהילים ושירות ותשבחות. המה לאלפים ורבי רבבות בכל בית מדרש. ונבהלתי מקול הקוראים, כי קולם הולך למרחוק. ושאלתי: "למי החמודות האלה?" והשיבו לי, כי הוא להחסיד הנ"ל, ידיד ה', בחיר ה', הרב רבי נחמן קאסיווער. ושאלתי: "איה מקום מנוחתו של החסיד הנ"ל?"

ויקם זקן אחד נשוא פנים ואמר לי: "אחוז בידי ונלך לבית המדרש ששם יושב רבנו הקדוש ר' נחמן קאסיווער".

והיה כי באנו למחיצתו והנה כל הבית אש נוגה סביב, צח ומצוחצח. כמעט כהתה עיני מראות עד שראיתי פנים אל פנים. ומראהו כמראה מלאך אלוקים נורא מאוד, לבוש לבנים, מזהיר כזוהר הרקיע וטלית על ראשו מבהיק ומאיר מסוף העולם ועד סופו. ואמרתי אליו:

"למי כל החמודות האלה הנשמות שבכל החדרים?"

ואמר לי: "אחי, חביבי, אלה נשמות שתיקנתי בחיים, נשמות שהיו צדיקים גמורים, אך לא ידעו את השם לאמיתו, והוריתי להם דרך הטוב והישר. יש מהם שהיו לומדים מופלגים וכפרו בתורת ה' והחזרתים למוטב. יש מהם שהיו רשעים גמורים, בעלי העבירה ובעלי תענוגים, ובתוכחתי בדברים הטובים שאמרתי להם, דרך כבוד בלא ביזיון, עד שהחזרתים למוטב. והם שאומרים תהילים ומשבחין ומפארין למלך אל חי".

ואמר לי עוד: "אם תרצה להיות עמי בעולם הנצחי, בעולם העליון הזה, מסור נשמתך למלאך הידוע לך, ויישאר הגוף מת בעולם השפל. ואולי על ידך יתגלגל זכות שיתגלה רצון עליון להושיע נדחים, כפי עד מתי קץ הפלאות. ועוד תרוויח בזה שלא תראה מלאך המוות וטעם מיתה לא תרגיש, רק תישאר עמי. ואז אני ושאר נשמות צדיקים נלך אתך למקום המוכן לך ונהיה חברים גם בעולם הנצחי".

אמרתי לו: "מה אעשה ונפשי חשקה להיות בקבר בארץ ישראל, כי משם יש לנשמה עלייה גדולה כידוע".

ואמר לי: "דע שתמות בחו"ל, כי כך שמעתי כמה פעמים בישיבה של מעלה. והטעם אין לי רשות לגלות, מאחר שנשמתך קשורה בגופך, כי גם עלי נגזר מטעם הכמוס למות בחו"ל. ואם תמסור את נשמתך כנ"ל – אז אודיע לך כל הנ"ל".

"כששמעתי הדברים היוצאים מפיו הקדוש נפשי חשקה מאוד למסור נשמתי למלאך הידוע, אך היה לי געגועים על בני יחידי ובתי יחידתי למות בלא צוואה והנהגה, להגיד להם מה שיקרה באחרית הימים. והיה מלחמה גדולה במחשבתי איך לעשות: אם לעשות ככול הנ"ל או פקודת כל אדם יפקוד עלי שלא אמות פתאום כאחד הריקים. ומה מאוד היה לי געגועים על בני גילי לפרוש מהם בלא סדר והנהגה. חזי מה עמא דבר. וכאשר שמע החסיד מענה פי הפציר בי למאוד מאוד, וצעקתי בקול מר ובבכייה גדולה על פטירתי מאשתי ובני ובתי ונכדי, ובפרט מאנשי גילי. אומנם עדיין הייתה נשמתי הקשורה בגופי, ואם לא שזוגתי תחיה העירה אותי משנתי- כבר היה בדעתי לעצת הצדיק הנ"ל ולפעול כנ"ל, אך מגודל צעקתה חזרה נשמתי לגופי".

(שלמה גבריאל רוזננטל, התגלות צדיקים תפארת צדיקים, גדליה נגאל (עורך), כרמל ירושלים, תשנ"ו, עמ' 17-20).

גם סיפור זה מעצים את דמותו של הבעש"ט שבזמן השינה עסוק בסיור בעולמות העליונים כדי למצוא את חברו ר' נחמן קאסיווער. הסיפור מציין את זמן ההתרחשות: שבת אחר הצהרים. כשכולם נמים ומקיימים את ראשי התיבות של המילה שבת "שינה בשבת תענוג" נשמתו של הבעש"ט זוכה להדרכה עליונה בין הנשמות הקדושות שעסוקות בלימוד פנימיות התורה. מתברר לפי דבריו של הבעש"ט שבכל שבת בתפילת מוסף כשהוא עשה ייחודים, הראו לו את העולמות העליונים שם עוסקות הנשמות בלימוד תורה. הוא הורשה לשמוע ואחר כך ללמד את בני חבורתו תורה זו בסעודה שלישית. בהזדמנות זו ביקש לראות את חברו הטוב ר' נחמן קאסיווער. אלא שעד כה לא נעתר למרות תחנוניו וייחודיו. לאחר שהתבקש לעשות ייחודים מסוימים אותם עשה בשבת ההיא, נעתר, ובשנתו הובל לסיור בשמיים. הוא ראה בניינים מפוארים עשויים מזהב ומאבנים טובות ובהם תלמידי חכמים העוסקים בלימוד תורה ומפארים את שם ה'. כשהתעניין לדעת למי שייכים כל שכיות החמדה הללו נאמר לו שהם שייכים לחסיד ר' נחמן חברו. והיכן הוא? שאל הבעש"ט.

זקן נשוא פנים הובילו לבית שכולו אש נוגה ובתוכו היה מלאך אלוקים לבוש בבגדים לבנים כולו זוהר וראשו עטוף בטלית. זה היה חברו וכששאלו הבעש"ט מיהם כל הנשמות שראה בחדרים נענה שאלו הם נשמות האנשים שהחזיר למוטב. הוא הציע לבעש"ט להישאר שם בעולם הנצחי בנימוק שכך יחסוך את טעם המיתה. מכאן הקורא מתוודע לדילמה הגדולה שאחזה את הבעש"ט. מצד אחד הוא כבר זכה לחיי העולם הבא חלום שלא כל אדם זוכה לכך ומאידך כיצד יעזוב את בני משפחתו החיים בעולם התחתון בלי להיפרד מהם ובלי להשאיר להם צוואה רוחנית. החבר לא התרשם מנימוקיו והמשיך להפציר בו והבעש"ט צעק ובכה על שעומד להיפטר מהעולם בלי להיפרד מאוהביו. באותו רגע העירה אותו אשתו ונשמתו חזרה לגופו.

כמו בסיפור הראשון גם כאן אנו שומעים את הסיפור מפיו של הבעש"ט. הוא זכה שפעילות אנושית כה טריוויאלית כמו השינה בשבת הפכה לשער כניסה לעולמות עליונים שם הוא היה עד לעשייה הרוחנית המתממשת בהיכלות זהב ופז.

על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (שמות א, א) אומר ר' אלימלך מליזנסק:

דהרוחניות והנשמה של האדם נקראים השם שמות, דעיקר השם נקרא לאדם, כגון ראובן או שמעון זה השם הוא להנשמה ולא להגוף. והחקירה לזאת הוא שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משנתו אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו אם היו קוראים אותו בשמו. וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו, ולכן בקושי להקיצו משנתו על ידי דחיפת הגוף, מה שאין כן אם קוראים אותו בשמו. (נועם אלימלך, שמות, ל, ע"ב-ע"ג)

על פי ר' אלימלך שמו של האדם זהה לנשמתו, ולכן כשמעירים אדם יש לקרוא בשמו ולא להעירו על ידי טלטול או נענוע גופו. כך עשתה אשתו של הבעש"ט חנה, כשהעירה את הבעש"ט על ידי קריאת שמו. בדרך זו הצילה אותו ואת נשמתו.

3. ר' אלימלך והמזוזה בשעת השינה
ר' אלימלך ויסבלום בן ר' אלעזר ליפא מליזנסק נולד בשנת תע"ז ונפטר בכ"א אדר תקמ"ז (1717-1787). ציונו בליזנסק. ר' אלימלך מליזנסק הוא דור שלישי לחסידות. הבעש"ט מייסד החסידות, המגיד ממזריטש ואחריו תלמידו ר' אלימלך.

אחר שנגנז ארון הקודש רבנו המגיד הגדול ממעזריטש מורינו הרב דב בער זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא ותלמידיו הקדושים נתאספו יחד לקבל עליהם רב שימלא מקומו של המגיד ז"ל והתחילו לחקור ולדרוש אם לא נמצא ביניהם איש כזה שיהיה ראוי לקבל המשרה על שכמו והסכימו לקבל עליהם לרב את הרבי ר' אלימלך מליזענסק ויהי בנוסעם יחד עמו ובאמצע הדרך בא השמש ופנה יום וימש חושך נכנסו כולם לאכסנייא שהייתה באם הדרך קרעטשמא, ובחרו עבור הרב חדר מיוחד כיאות לאיש כמוהו, וכאשר בא הרב ר' אלימלך לחדרו ביקש שיציעו לו את המיטה להניח מחולשא דאורחא והלך לישון וישן כך בהמשך איזה שעות והיה זה לפלא בעיני התלמידים שהאיש הנבחר מתוך העדה למלאות מקום המגיד יאריך בשינה כמה שעות. גם היה להם לחרפה שזה יהיה רב שלהם והתחילו להתחרט. ולעורר אותו משנתו לא הרהיבו עוז זה בנפשם כי איך שיהיה הלא בחרו אותו לרב עליהם ומי יאמר לו מה תעשה. לכן הלכו אל אחיו ר' זושא שהוא יכול לעורר אותו כי הוא אחיו ורגיל עימו מעודו, ואם הוא יעורר אותו לא יהיה נגד כבודו כלל. והלך הרבי ר' זושא ועמד אצל החדר ששם ישן אחיו הרבי ר' אלימלך והניח ידו על המזוזה שבפתח החדר הזה, ותיכף כאשר רק הניח הרבי ר' זושא את ידו על המזוזה נתעורר מיד הרבי ר' אלימלך משנתו והיה דבר זה פלא גדול בעיני כל התלמידים ושאלו את הרבי ר' זושא שיגיד להם פשר דבר היקיצה מן השינה באופן זה, והשיב להם הרבי ר' זושא:

"הנה וודאי ידוע לכם ששם הוויה צריך להיות תמיד נגד עיני האדם כמו שאמר הכתוב: " שיוויתי ה' לנגדי תמיד" אבל יוקשה איך יוכל האדם לישן כיוון שבעת שינה אין אפשר שיהיה השם יתברך מצויר לנגד עיניו, אך על זה מגינה המזוזה והשמות שבה, כיוון שהמזוזה בבית ושם כתוב השם הוויה הווי כאילו עומד השם הוויה בכל הבית והרי הוא נגד האדם. אומנם כאשר הנחתי את ידי על המזוזה וכיסיתי אותה בידי שוב לא היה יכול לישון מחמת חסרון צורת שם הוויה שאינו לנגד עיניו בעת ההוא, לכן היה מוכרח שיתעורר תיכף משנתו ולקום ממיטתו כדי שיקיים הכתוב : שיוויתי ה' לנגדי תמיד" לצייר צורת השם הויה לנגד עיניו".

וכששמעו התלמידים דיבור זה הודו לה' שנתן בדעתם לבחור רבי כזה, וכי הוא באמת ראוי והגון לאותה איצטלא למלאות מקום הרב המגיד. (מנורת זהב השלם עם בוצינא קדישא על התורה, בני ברק תשס"א, עמ' לג)

עם היבחרו של ר' אלימלך לממשיך תנועת החסידות התפלאו תלמידיו על שהלך לישון כי היה עייף מטרחת הדרך. שנתו התארכה והתלמידים תמהו והתחרטו על שבחרו דווקא בו. אולם הם לא העזו להעירו ובקשו מאחיו ר' זושא שיעשה זאת. ר' זושא הניח את ידו על מזוזת החדר בו ישן ר' אלימלך ולהפתעת כולם הוא ניעור משנתו. התלמידים התפלאו ושאלו את ר' זושא לפשר העניין. השיב להם ר' זושא בהסתמכו על הפסוק "שיוותי ה' לנגדי תמיד" שמלווה את האדם בזמן עירותו. אולם בזמן השינה זה לא ייתכן, לכן המזוזה המכילה את שמות ההוויה היא בבחינת עמידתו של הקב"ה לפני האדם. ברגע שכיסיתי את המזוזה לא יכול היה ר' אלימלך להמשיך בשנתו כי הנוכחות האלוקית הייתה מוסתרת, ומשום כך הקיץ משנתו כדי לקיים את הפסוק " שיוויתי ה' לנגדי תמיד". התלמידים הודו לה' שבחרו ברבי אלימלך ושהוא ראוי לאצטלתו של המגיד ממזריטש.

שנתו של ר' אלימלך נראית כשנתו של כל אדם אולם במהותה היא שונה בתכלית. זמן השינה נשאר זמן איכותי שבו הנשמה אינה נפרדת מהנוכחות האלוקית וחשה בהימצאותה.

4. ר' שמעלקא מניקלשבורג
ר' שמואל הלוי הורוביץ נולד ב-תפ"ו- ונפטר בא' אייר ב' דראש חודש תקל"ח. (1726- 1778). ביום מותו אמר שיש בו ניצוץ מנשמתו של שמואל הנביא ואכן נפטר בן 52 כמו שמואל הנביא. (אברהם חיים שמחה בונם מיכלסון, [בעריכת גדליה נגאל] שמן הטוב, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 35)

ר' שמעלקא היה ידוע במיעוט שנתו כדי להספיק וללמוד תורה כמה שיותר. על רקע התנהגות זו מסופר הסיפור הבא:

כתב בספר "שארית יצחק" פרשת ויצא להרב הצדיק ר' ישראל יצחק מבעלזיץ ז"ל: "וישכב במקום ההוא" ופירש רש"י כו' באותו מקום שכב וכו', והעניין בזה שמעתי ההתנהגות הקודש של הגאון הקדוש האלוקי הרבי ר' שמעלקי זצ"ל זכותו יגן עלינו מניקלשבורג, שהיה דרכו בקודש שלא להניח עצמו על המיטה לשכב, רק ישב ועסק בתורה ועבודה על כסא קודשו כל הלילה, וכשחטפתו שינה היה נרדם וישן על הכסא שלו. והיו שואלין אותו למה לא הניח עצמו רבנו קצת על מיטתו לנוח מעבודת היום?

והשיב בפה קודשו, וכי מי שיש לו אבן טוב בידו ישליכו מידו ארצה וילך לשכב ולישן? והיינו, דהתורה והעבודה שלו היה חשוב בעיניו יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם, ולא רצה להניח מעבודתו ולשכב על מיטתו, וכל זה שהיה בכוחו לעבוד לה' יתברך לא נח אף רגע מעבודתו הקדושה עד שחטפתו שינה ונרדם על הכסא. (שם, עמ' 84)

עבודת ה' של ר' שמעלקא נראית קשה לתלמידיו והם תמהים מדוע אינו הולך לישון. השינה בעיניהם היא צורך הכרחי לאדם כדי שיוכל להמשיך לעבוד את בוראו. ר' שמעלקא עונה במשל. האם אדם שיש לו אבן יקרה ילך לישון בלי לאחוז באבן היקרה? התורה משולה לאבן יקרה שאסור להרפות מאחיזתה ויש לנצל כל רגע ללימוד אפילו כשזה על חשבון השינה. הסיפור מעיד שכשחטפתו השינה נרדם על הכסא הקשה שאי אפשר לישון עליו שעות מרובות.

וכן שמעתי, כי הרבי ר' אלימלך מליזנסק ואחיו ר' זושא מאניפאלי זי"ע באו במכוון לניקלשבורג, לפעול אצל הרבי הר' שמעלקא זי"יע שישן במיטה. והועילו אצלו פעם אחת, ובעצם הציעו המיטה בכוונות גדולות, והיה ישן אז איזו שעות. והרגיש גם כן ביום שלאחר כך, בהירות יותר. אך אמר: כי לא יוכל לעשות זאת תמיד. (אוהל אלימלך, סימן קמו).

סיפורים רבים מעידים על קשרי החברות העזים בין ר' אלימלך לר' שמעלקא מניקלשבורג. ר' אלימלך נחלץ לעזרתו בראשית דרכו בעיר המשכילית. בני העיר לא רצו לקבל את מרותו הרוחנית. ר' אלימלך שמע בת קול בהיותו במקווה שמי שילך לעזור לר' שמעלקא מובטח לו העולם הבא. במסגרת הקשרים ר' זושא ור' אלימלך מנסים לשנות את הרגלי השינה של ר' שמעלקא והם ייחדו כוונות מרובות כשהציעו את מיטתו. הם הצליחו פעם אחת ושנתו הטובה הפכה למחרת לעבודת ה' תוך גדלות המוחין, בבהירות ובהתלהבות. אולם זה הועיל ליום אחד וכמיהתו העמוקה של ר' שמעלקא לא לבטל את זמנו בשינה אלא ללמוד תורה לא נעלמה.

שמעתי מצדיק מפורסם אחד שהגאון הקדוש רבנו ר' שמואל היה ישן על מיטתו בחול, ולמד כל הלילה ולקח נר בין אצבעותיו בכדי שכשיגיע הלהב לאצבעו יכווה ויתעורר משנתו ללמוד. עד כאן לשונו. (משה מנחם אהרון וואלדען, אוהל יצחק, פיעטרקוב, תרע"ד, עמ' 84)

הסיפור ממחיש את מסירות הנפש הגדולה של ר' שמעלקא בלימוד תורה. הוא לא חס על כאב הכוויה ובלבד שיתעורר וינצל כל רגע ללימוד תורה.

5. ר' שמעלקא מארח את ר' אלימלך
כתב שאר בשרי הרב בגאון מורנו יעקב לנדא שיחי' אבד"ק טשארקוב

וזה לשונו:

הרב הקדוש הרבי ר' שמעלקא זצ"ל אב בית דין קהילת מניקלשבורג ותלמידיו הקדושים, מעולם לא היו ישנים על מיטתם כדרך העולם. ופעם אחת נתארח אצלו בניקלשבורג, הרבי ר' אלימלך מליזענסק זצ"ל, וערך לפניו (הרבי ר' שמעלקא) מיטה מוצעת. והיה דבר חדש ופלא בעיני התלמידים, עד כי שאל הגאון הקדוש תלמידו רבי מרדכי בנעט אותו:

"הכי הרבי מפולין (היינו מפולין, היינו הרבי ר' אלימלך) אינו בקו הבריאה שצריכים להציע לו מיטה?"

ויהי בלילה כאשר ישבו לאכול סעודת הלילה, והפליגו בשיחה נאה בדברי תורה ורזין דאורייתא. עד כי שאלה הרבנית ע"ה: "בעלי, הלוא המיטה מוצעת לכבוד האורח כדי שינפש מטלטול הדרך, ולמה זה תעכבהו להמניעו ולהדריכו ממנוחתו"?

וענה הרבי ר' שמעלקא זי"ע:

"צדיק זה בא לבית מלוני, כדאי הוא שלא יישן, וייפטר בלא לינה". ודברי פי חכם חן. (אוהל אלימלך סימן של"ה)

עירות בלילה וחוסר שינה הייתה הנהגה יידועה אצל ר' שמעלקא ותלמידיו ולכן הצעת המיטה לכבודו של ר' אלימלך הייתה תמוהה בעיניהם. הם חשבו שאולי האורח אינו בקו הבריאות. לימוד התורה נמשך עד שהרבנית שאלה את בעלה מדוע לא יינפש האורח במיטה המוצעת. על כך השיב לה שצדיק זה שבא למעוני כדאי שילמד תורה ולא יישן. כלומר, ר' שמעלקא אומנם הציע את המיטה כדרך הכנסת אורחים אך קיווה שר' אלימלך יידבק ממנו באותה תחושה של ניצול כל רגע ללימוד אפילו כשזה על חשבון שינה.

6. כתב בהקדמת ספר סמיכת משה וזה לשונו:
שמעתי וסיפר לי וכו' הרב הגאון הישיש ר' אפרים יחיאל מיכל בקהילת נאמסק אשר הוא בעצמו שמע מפי הצדקת המפורסמת מרת מרים ז"ל מקהילת מאהלוב ברוסיה, אחות האחים הקדושים מרן זקני הרבי ר' שמעלקא ומרן זקני בעל "ההפלאה". ומעשה שהיה כך היה:

הרבי הצדיק הקדוש מורנו יהושע העשיל מאפטא היה סמוך לעיר מאהלוב, ואמר לאנשיו: "ניסע לעיר מאהלוב להקביל פני הצדקת מרת מרים".

וכאשר באו שמה היה רעש גדול בבית. ושאלה : "מה הרעש הזה?" ואמרו: "הצדיק מאפטא יבוא לכאן".

והרב ר' אברהם יחיאל היה גם כן בעת ההיא בתוך הבאים בבית הצדקת. וכאשר בא הצדיק לביתה כבדו אותו והושיבוהו על הכסא כנהוג. ואחר כך ביקש ממנה הצדיק שתספר איזה דבר מאחיה הקדושים. וסיפרה לו מעשה נורא. והתחלת המעשה הוא כך:

"זאת ידוע לכל שאחי רבי ר' שמעלקא לא ישן כלל, רק היה עוסק יומם ולילה על התורה והעבודה. אך אם הלכו כמה וכמה שבועות שלא ישן וחטפה לו השינה, והיה ירא לשכב על המיטה כדי שלא יישן הרבה, אזי הייתה לו על השולחן צנצנת מים לנקיות, ושכב את מצחו הקדוש על הצנצנת כדי שלא יוכל לישון הרבה. פעם אחת בקהילת ניקלשבורג היה יושב על התורה והעבודה בלילה ונפלה עליו תרדמה גדולה עד למאוד. ולא היה לו שום כוח ללמוד יותר. והניח מצחו על הצנצנת לישון כנהוג. ובתוך כך כבה נרו ונתעורר תיכף מהשינה וראה שכבה נרו. והיה לו צער גדול מזה. ובאותו בית שלמד שם היה שטאק (קומה) גדול ומעקה היינו גאניק (מעקה). ומחמת עוגמת נפש שלו שהיה לו בעת ביטול תורה, לא היה יודע מה לעשות. ולקח הנר ורץ אל המעקה לילך משם חוצה על הארץ להדליק הנר. וכאשר בא על המעקה הושיט איש אחד מן הארץ על המעקה נר דולק ואמר לרבנו שידליק נרו. וכן היה והדליק נרו. וישב על השולחן ללמוד כמקדם. ואחר כך כשהיה בישוב דעת נזכר ואמר שהמעקה גבוה כמה וכמה קומות איש, והיאך היה לאיש הזה יד ארוכה להושיט ידו על המעקה? והייתה לרבנו תמיהה גדולה על זה, ובוודאי לא היה זה איש פשוט. על כן עשה הרבי ר' שמעלקא ייחוד, יודיעו לו הוא? והודיעו לו משמים שהיה בשמים רעש גדול, שחסר בעת הזאת – שכבה נרו - תורת אמת, ועיגום נפש של הרבי ר' שמעלקא. אזי שלחו תיכף את אליהו להדליק נרו. וכאשר שמע אחי הקדוש את זאת התחיל לבכות, והיו לו כמה חודשים סיגופים על זה שהטריח את אליהו בשבילו". כך סיפרה הצדקת.

ובעת הזאת היה הבית מלא אנשים ונשים וטף. וגם הרבי ר' אפרים יחיאל היה בתוכם. וכאשר גמרה המעשה עמד הצדיק על רגליו בקול צעקה ובכיה גדולה מאוד ואמר:

"השמעתם את גודל החטא של רבנו רבי ר' שמעלקא, שבוודאי הטריחו את אליהו בשביל תורת אמת, על זה העוון היו לרבנו סיגופים". ונפל מלוא קומתו על הארץ בבכי ובצעקה גדולה ומרה ואמר:

"אם על חטא כזה היו לרבנו סיגופים – האיך אנו עושים תשובה?"

ואמר לי הרב ר' אפרים יחיאל שכל האנשים שהיו שם התחילו לבכות עמו כמעט מי שהיה לו לב בשר נקרע לי"ב גזרים ולב אבן נמוח". עד כאן לשונו.

(אברהם חיים בונים מיכלסון, שמן הטוב, גדליה נגאל (עורך), המכון לחקר הספרות החסידית ירושלים, תשנ"ט, עמ' 27- 29)

הצדיק ר' יהושע מאפטא בעל "אוהב ישראל" הטריח את עצמו לבקר את אחותו של ר' שמעלקא כדי לשמוע על הנהגותיו של אחיה הצדיק שהיה ידוע שלא ישן לילות רבים והיה שקוד על לימוד התורה. מידי פעם ישן מספר שעות אך פחד לישון במיטה שמא יירדם לשעות רבות. הר' מאפטא שמע ממנה סיפור מופלא על האמצעים שנקט בהם ר' שמעלקא כדי שיוכל להיות ער וללמוד תורה אף בלילה. הוא לא שכב במיטה ומשום כך הניח את ראשו על הצנצנת בה היו מים צוננים כדי שלא יוכל לישון הרבה. פעם אחת נרדם בלילה ולא היה מסוגל ללמוד יותר כשמצחו היה מונח על הצנצנת. אולם הנר כבה והוא התעורר. ר' שמעלקא הצטער שלא יוכל להמשיך ללמוד ורץ למעקה מחוץ לבית להדליק את הנר. לפתע מישהו הושיט את ידו והדליק את הנר וכך יכול היה ר' שמעלקא להמשיך ללמוד. בהמשך תמה על כך שהמעקה היה גבוה והייתה צריכה להיות יד ארוכה שתצליח להדליק את הנר. הוא היה סקרן לדעת מי הדליק לו את הנר. הוא עשה ייחודים ומן השמיים הודיעו לו שכיון שכשכבה הנר הייתה חסרה בעולם תורת אמת הגיע אליהו הנביא להדליק את נרו. ר' שמעלקא הצטער מאוד על שהטריח את אליהו הנביא וערך סיגופים רבים.

ר' אפרים מספר הסיפור ניצל את המעמד הקדוש צעק ובכה ואמר שאם על מעשה זה ר' שמעלקא התחרט והצטער מה נעשה אנו עם חטאינו? כל מי שהיה באותו מעמד בכה וליבו נמס.

7. סיכום

השינה במקורותינו כוללת בתוכה משמעויות רבות. התורה מתארת את שלושת האבות גם בתיאור שנתם וכך נחשף הפן האישי והייחודי שלהם. שנתם הייתה הזמן לדיבור האלוקי, להבטחת הארץ ולניבוי גלות מצרים.

במקומות שונים בתנ"ך השינה חושפת חולשות אנושיות, פחדים, דאגות, עצלות ומצד שני חוסר שינה מסמל אחריות ודאגה למשפחה.

עם ישראל חזה על בשרו את התגשמות נבואות התוכחה שבספר דברים בתקופת השואה, שם לא היה מנוח לעם לא ביום ולא בלילה. בבוקר חפשו את הלילה ובלילה התפללו ליום המחרת. לעומת זאת בנבואתו של יחזקאל הנביא מופיע תיאור השינה כהבטחה שעם ישראל יזכה בשיבת ציון. העם שחלם על ציון בשנתו ובעירותו זכה בדורנו לאתחלתא דגאולה.

חז"ל שחיו בתקופת בית המקדש השני העצימו את העירות בזמן עבודת ה' בשמחת בית השואבה. הם גם מדברים בשבח לימוד התורה כתנאי לקיומו של עם ישראל. התפילה היא שהקב"ה יגן על עמו ולא יעצום עינו כמו הצבי.

הסיפור החסידי חושף את חיי עם ישראל בגלות הארוכה והקשה ומנסה לחפש דרכים להתמודד עם חיים ריאליסטיים קשים אלו בו נגזרו על קהילות רבות גזירות שמד אכזריות. בתקופת חושך זו נתפרסם הבעש"ט כמי שהפיץ אור ותקווה ליהודים הנדכאים. אפילו בשנתו התפלל על עם ישראל והצליח לשנות גזירות קשות. שתי התייחסויות לשינה מופיעות בסיפורים על הבעש"ט. האחת קשורה להערכת השינה על ידו תוך ניצולה לעליית נשמה ולתפילה על עם ישראל כדי להפר את הגזירות עליהם. ההתייחסות השנייה מתקשרת לסיוריו בעולם העליון בשעת שינה רגילה של שבת המלכה ושם הוא מתענג ממראה עיניו, לומד תורה, מדבר עם חברו וטועם את עונג העולם הבא.

ר' אלימלך העריך את השינה כמי שמחזקת את האדם מעמל יומו ואף שנראה ששנתו הייתה רגילה וזכתה לביקורת מצד תלמידים, הסיפור החסידי מגלה שלא הייתה זו שינה רגילה אלא שינה שהנוכחות האלוקית הייתה קיימת בה. לעומתו חברו הטוב ר' שמעלקא המעיט בשינה כדי לנצל כל רגע ללימוד תורה.