לימודים - הכוח להאיר

ספרה החדש של ברכה רוזנפלד, החמישי במספר, "עבודת טלאים", הוא אסופה רבגונית, עשירה ומעוררת עניין. שיריה מטפלים בנושאים רבים ושונים- לצד שירה לירית אישית אפשר למצוא שירים המתמודדים עם בעיות של אקולוגיה וסביבה, אהבה וזוגיות, ושירה שאפשר להגדירה כפמיניסטית, שירי מחווה לחברות/ ים משוררים, שירי מסע ואף שירים שיש בהם נגיעה אל הפוליטי (דוגמת השירים : "מניפסט הנקיון הכללי או לאפס את הכל על ציר האין הגדול" עמ' 78; "אגדות" עמ' 16 או "התלבטות" עמ' 34 ועוד).

ניכר גם כי המשוררת אף שולטת בצורות מגוונות, החל מן השיר המכתמי המרוכז, עבור אל השיר הלירי הקצר ועד לפואמות יותר ארוכות. המשוררת אף ניחנה בשליטה המעוררת השתאות בלשון העברית, במלאכת השיר ובאמצעים אמנותיים ומתכתבת עם השירה העברית על דורותיה. על כך אפשר להיווכח מן הציטוטים שאביא להלן.

בשירה הארספואטי "ברוך היום" שבעמ' 9, המוקדש למשורר אשר רייך, כותבת המשוררת:

"בֹּקֶר טוֹב, אֲנִי פּוֹקַחַת עַיִן מִשְׁתּוֹמֶמֶת,/ שֶׁצִּמָּאוֹן לְסוֹד הַחֲלוֹמוֹת עֲדַיִן מְכַסֶּה אוֹתָהּ/ כְּמוֹ יָרוֹד" ועוד באותו השיר: "בֹּקֶר טוֹב, אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת הָעַיִן הַשְּׁנִיָּה, / עֲדָשָׁה גְּבִישִׁית וּטְהוֹרָה, אֲשֶׁר יוֹרֶדֶת פְּנִימָה / כְּמוֹ דְּלִי אֶל עֵמֶק הַבְּאֵר".

באמצעות אותו המבט הכפול, כאשר עדשת עין אחת נשלחת החוצה ואילו השניה צוללת לתוך נבכי הנפש, היא יוצאת אל מסע של התבוננות כפול הפנים, אל הנופים ואל הדמויות, בעיקר נשיות, ומוצאת עצמה במושאי התבוננותה והם מצויים בתבניות נפשה ובמטענה התרבותי העמוק והעשיר ומשקפים אלה את אלה, כאשר המבט העל, האופטימי נסוך על הכל:

"בְּרוּכוֹת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם,/ הַמְּדַוְּחוֹת לִי עַל אוֹרוֹת וּמַחְשַׁכִּים,/ בּוֹרְאוֹת לִי/ שִׁיר" (שם).

האופטימיות קשורה לרב לעולמה הססגוני, רב הדמיון ורב ההשראה בו היא יוצרת יריעה מטפורית ייחודית ורבת עצמה, למשל בשיר "עכשיו את יכולה להיות קוסמת" (עמ' 10) :

"לְהַרְקִיד אֶת רָהִיטֵי הַבַּיִת לַעֲפִיפוֹנִים / פְּנִימָה לְהַכְנִיס אֶת הַשָּׁמַיִם וְלִשְׁכַּב בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת / עַל עַנְנֵי נוֹצָה // לְהַקְפִּיץ אֶת הַפְּסַנְתֵּר לְמִזְרָקָה / פּוֹרֶצֶת הַקִּירוֹת וְהַתִּקְרָה בְּזִקּוּקִים מְצַלְצְלִים"

או בשיר "כנפיים" (עמ' 30) המוקדש לזכרה של המשוררת דליה רביקוביץ':

"--- הַמִּדְרָכוֹת הָיוּ מִתְרַכְּכוֹת לְמַגַּע סַנְדָּלַי, ---- שֶׁמֶשׁ פַּזְרָנִית נִדְּבָה אֶת קַרְנֵי הַדְּבַשׁ / כְּמַמְתָּק לְכָל עוֹבֵר אֹרַח / וּצְעָדַי הָיוּ הוֹלְכִים וְקַלִּים – //מִישֶׁהוּ נָעַל לְרַגְלַי כְּנָפַיִם לִגְבֹּהַ."

יש כאן הרמז ברור לאל היווני אפולו, אל השמש והשירה, אך האופטימיות הזאת איננה אופטימיות של שוטים, היא אופטימיות זהירה, כי לא נעלמת מעיניה העובדה ש"זְמַן חֲסַר בִּינָה / הוֹלֵךְ וּמַשְׁחִיז / אֶת כְּלֵי הַמַּשְׁחִית", ("מסע" עמ' 16), ואותו השיר עצמו מסתיים באמירה הפרדוקסלית : "החצץ עליו דורכות רגלי- מרסק את יאושי", כלומר, דוקא אותו הקושי ואותו האיום מפרקים את יאושה וקוראים להתמודדות.

המבט האוקסימורוני, הרואה את הפרדוקס, דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, הנו אחד מסימני ההיכר הבולטים בסגנונה ודרך חשיבתה של המשוררת ברכה רוזנפלד:

"הַמַּיִם / גּוֹעֲשִׁים בְּדוּמִיָּה / תְּהוֹמִית" (שם). דוגמה נוספת בשיר "וישאר מה" בעמ' 7: וּמַקּוֹשׁ מַכֶּה בַּנֶּפֶשׁ:/ נַסְּחִי, נַסְּחִי / וְיִשָּׁאֵר מָה // וּמַה תְּאַבְּדִי לַמִּלִּים".

הצו הפנימי דורש לנסח, לכתוב ולהנציח, אך בו זמנית המשוררת מודעת שמשהו מן החוויה הראשונית הולך לאיבוד בתוך המילים עצמן.

ריבוי האוקסימורונים וכפל המשמעויות מאפיינות במיוחד את שיריה הארס-פואטיים:

"טְלַאי אֶל טְלַאי יַבִּיעַ סוֹד/ מִלָּה בְּמִלָּה, אוֹת בְּאוֹת / הוֹלְכוֹת וּמִצְטָרְפוֹת / לְגַלּוֹת / וּלְכַסּות" ("עבודת טלאים" עמ' 89).

גם מקומם של הקולות בטבע אינו נפקד- גם בהם אפשר להבחין בשמיעה האוקסימורונית של המשוררת:

"צְרִיחַת שְׁחָפִים. קוֹלוֹת שֶׁל שָׁלוֹם וְקוֹלוֹת / שֶׁל אֵיבָה (גַּם כָּאן) מִתְעַרְבְּבִים כְּשׁוֹפָרוֹת כְּפוּלֵי תָּוִים / וְעוֹרֵב אֶחָד עַל עַמּוּד תְּאוּרָה מַשְׁמִיעַ תּוֹכֵחָה / קוֹלָנִית." ("וערפל כמו קטרקט" עמ' 18)

אולי כאן המקום להתעכב על הארס פואטיקה של רוזנפלד. כוח הכתיבה השופע שלה מוחש ומומחש כנגינה שאיננה נגמרת, למשל בשירה "כנפיים" (עמ' 30):

"וְהָיִיתִי הוֹלֶכֶת וּמְנַצַּחַת / עַל מַקְהֵלָה שֶׁל בָּתִּים / שָׁרָה בַּחַלּוֹנוֹת-פִּיּוֹת-פְּעוּרִים,/ הַוִּילוֹנוֹת מִתְנַפְנְפִים כִּנְגִינָה / מִתֵּבָה לְתֵבָה –".

כוח זה מאופיין גם בתחושה של יציאה מהגלות של הגוף-תחושה של הגאולה, כפי שניתן לראות בשירה הארס-פואטי: "הליכה" (עמ' 32):

"רַק הַצְּעָדִים, צְעָדַי שֶׁלִּי / הֵם הַמַּכְתִּיבִים אֶת קֶצֶב הַלֵּב וְהַנְּשִׁימָה ------- וְחוּט דַקִּיק אוֹ שְׁבָב זָעִיר נִפְרָם מִמַּאֲרָג שֶׁל אוֹר / וּמְבַקֵּשׁ לְהִתְגַּדֵּר בְּתָו, בְּמַאֲמָר, מִלָּה, שׁוּרָה לִלְכֹּד דְּבַר-מָה שֶיִּצְטַלְצֵל / וְיִצְטַלֵּל כְּמוֹ גְּאֻלּוֹת הַרְבֵּה"

גם בשירה "המילים, האושר", ניתן לראות במילים דרך להתמודדות עם המציאות בבחינת: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י', סע"א):

"וּכְבָר אֵינֵךְ, אֶלָּא הִמָּלְטֻיּוֹת. דֶּרֶךְ / הַחֲרַכִּים שֶׁבַּתְּרִיסִים וְהַסְּדָקִים שֶׁבַּקִּירוֹת./ דֶּרֶךְ פְּרָצוֹת אֶפְשָׁרִיּוֹת וּבִלְתִּי/ אֶפְשָׁרִיּוֹת, דֶּרֶךְ / הַמִּלִּים מְקֻפָּלוֹת בְּדַף וּבִמְגִּלָּה מְגֻלְגָּלוֹת./ נִפְרָסוֹת כְּמַפָּה, מִתְגַּלְגְּלוֹת כְּאֶבֶן." (עמ' 12).

בשיר ארס-פואטי נוסף, המשוררת מדגישה את כוחה של היצירה כמעניקה משמעות לחיים, כוח שבלעדיו נראה כי חשים בשגרה נגועה בחולי המחריף מיום ליום:

"אֲנִי מַנִּיחָה אֶת גַּעְגּוּעַי הַלַּחִים / תַּחַת חֲצַץ הַמִּלִּים הַנָּגוּעַ / לְחַזֵּר / עַל פִּתְחֵי הַזְּמַן" (עמ' 14).

כאן מופיע גם מוטיב הזמן האובד שהיוצרת חשה בצורך לשמרו המופיע גם בשירה "לשמר" שבעמ' 44, הדן בעונות השנה ובעונות האדם בהקבלה: "לְשַׁמֵּר אֶת זְהַב הַקַּיִץ / וּטְעָמָיו / בְּגוּפוֹ שֶׁל סְתָו --- / לִצְבֹּעַ אֶת הַחֹרֶף" או בשיר "הים הוא מרפקן" הדן במאבק התמידי בין הים והיבשה בו "זְמָן מִתְאַבֵּד בֵּין הָרְפָאִים" (עמ' 20).

מוטיב הזמן האובד חוזר גם בשירים "אקולוגיים" שנושאם היא הסביבה המזדהמת מיום ליום כתוצאה מחוסר האכפתיות האנושית לשמירה על סביבה ירוקה. בשירים אלו מדגישה המשוררת את הזיהום שאינו ניתן לעיכול. בגמישות לשונית יוצאת מגדר הרגיל היא משתמשת ברמיזה המקראית: "ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא י"ח, כ"ה) בשירה "כביש 6" שבעמ' 25:

"אַף הַשֶּׁמֶשׁ מִגִּבְעוֹן / לא תְּרַפֵּא אֶת כְּתֵפֶיהָ הַפְּצוּעוֹת שֶׁל / אֲדָמָה נֻסַּר בְּשָׂרָהּ הַחַי / וּבִגְדֵּי יְקָרוֹת שֶׁל הַיָּרֹק / נֶחְתְכוּ לִרְצוּעוֹת שֶׁל אַסְפַלְט/ מוֹבִיל הָרְכָבִים // כָּאן "שִׁמְשׁוֹן" הוּא רַק שֵׁם שֶׁל / צְמִיגִים נִשְׁחָקִים לְאָבָק שָׁחֹר / מְמַלֵּא הָרֵאוֹת / וְהַנְּחָלִים מִתְמַלְּאִים מֵי קוֹלְחִין / הוֹלְכִים אֶל הַיָּם / שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָקִיא".

הים אומנם איננו יכול להקיא, אבל אנחנו מקיאים את הזיהום המתפשט ואת מכירת הערכים והבריאות שלנו תמורת הנאות מיידיות שמספקים המזומנים לאנשי ההון, בזעקה שאינה נשמעת.

באינטרטקסטואליות מרתקת המשוררת משלבת גם את דמותו של שמשון על מנת להעצים את חוסר האונים של הטבע שאין לו לשון לזעוק- "עד מתי?" וגם ברמיזה : "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" לגילוי רגישותה הסביבתית באופן המעצים את תחושת חוסר האונים של הטבע מול הזיהום המתגבר. לטבע לא קורה נס שיצילו כמו שקרה לעם ישראל בגבעון ואנחנו האחראים הבלעדיים למצבו העגום ולהשפעת הזיהום רחב הטווח עלינו. גם אם השמש תעמוד דום כמו בגבעון, עדיין דומייתה, זעקת דממה, לא תועיל לנו לשמוע מבעד לאוזניים אטומות. גם בשירה: "נתיבי איילון" (עמ' 24):

"תְּרוּעוֹת הַצּוֹפָרִים הֵן הַכְרָזוֹת חוֹזְרוֹת / עַל הִסְתַּיְּדוּת עוֹרְקִים / הָאֹפֶק בְּסִימָן שְׁלִילָה - הַגְדָּרָה טְרִיָּה לְחִדָּלוֹן".

מאחר והטבע שקוע עמוק בבוץ, נראה כי רק נס כמו במלחמת יהושע נגד מלכי האמורי יכול לעזור כאן. לכן, המשוררת ברמיזה מרתקת מדגישה את חוסר האונים של הטבע בדממת הירח "רַק הַיָּרֵחַ עוֹדֶנּוּ דֹּם בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן", כאנטי-תזה לנס שהתרחש במלחמת יהושע.

רמיזות מקראיות מרתקות נוספות נמצאות גם בשיריה המרגשים על הקשר בין האדם לאלוקים: בשירה "ניגון" (עמ' 31) ניכר כי הדוברת זכתה להארה בקשרה עם אלוקים כפי שבספר התניא מבאר האדמו"ר הזקן כי כל דבר בעולם הזה שאינו קדושה מכונה קליפה המכסה את כוח חיותו- הניצוץ האלוקי, כקליפה המכסה את הפרי. באופן זה, תפקיד האדם בעולם הוא לגלות את הניצוץ האלוקי תוך בירור הקליפה והעלאתה לקדושה:

"וְגָבִישׁ בּוֹהֵק מִמַּאֲגַר סוֹדוֹת הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְהִתְגַּלּוֹת / ִמִתְאַפֵּק וְשׁוֹתֵק בְּקִרְבִּי // עַד יִבְקַע / ְּמִלְמוּל שֶׁנִּצְרָב בִּשְׁתִיקָה".

אולם, הארה זו עדיין חסומה: " עֲדַיִן הַנִּיצוֹץ לֹא נִפְרַד מִן הַקְּלִפָּה" וישנה ציפייה להתגלות האור בשלמותו, גאולה: "ואֲנַחְנוּ מְכֻנָּסִים בְּצִפִּיָּה / יושְׁבִים עַל הַר כְּנַעַן / וחוֹשְׁבִים עַל הַר הַמּוֹרִיָּה" (שם). ניתן גם לפרש שיר זה כשיר ארס פואטי, הדרך אל הכתיבה, עד להתגלות ניצוץ השירה.

בלשון קונוטטיבית - רגישה, ססגונית ומתוך עין מטפורית וביקורתית כותבת המשוררת על כור ההיתוך הזוגי ועל מקומם של האישה והגבר במערכת הזוגית: האישה כדמות מפתה וערמומית:

" קָנִיתִי אֶת אַהֲבַתְךָ / בִּנְזִיד תַּאֲוָה // מָכַרְתִּי אֶת חַיַּי" (עמ' 36) –

רמיזה מקראית לדמותו של יעקב שקנה את הבכורה מעשיו בנזיד עדשים, חסרת עצמאות:

" עַכְשָׁו אֲנִי נִתְלֵית / עַל מְחוֹגֵי אַהֲבָתְךָ" (שם), תלויה בבן הזוג ומונעת על ידי רגש: " לָכֵן אֲנִי נִכְוֵית מִגַּחֲלֵי עֵינֶיךָ / בִּטְנִי כְּבָר עֲמוּסָה כִּסּוּפִים מְפֻיָּחִים / וְאַתָּה מַשְׁקֵנִי מַיִם / חֲרֵדִים / וְצִמָּאוֹן" (עמ' 38)-

רמיזה מקראית לאישה הסוטה המושקית במים מרים מאררים בשל חשש בעלה לבגידתה בו.

אך מאידך המשוררת מזהירה מפני הויתור על הצו הפנימי, שהוא מסוכן עד כדי ביטול עצמי:

"הַוִּתּוּר הוּא מְעָרָה בּוֹלְעָנִית עֲמֻקָּה ---- כְּמוֹ נְשָׁמָה מְנֻתֶּקֶת מִגּוּף (הויתור" עמ' 52).

כי לפעמים בכור ההיתוך הזוגי יש גם לקיחת סיכונים:

"אֲנַחְנוּ רָצֵי מְשׂוּכוֹת אַהֲבָה / בֵּין מִמּוּשׁ לְוִתּוּר / מְהַמְּרִים עַל קִרְבָה" (עמ' 40)

ויש צורך בשמירה על המרחב האישי: "אַתָּה תַּשִּׁיל אֶת עוֹרְךָ מֵעָלֶיךָ/ אֲנִי אֶלְבַּשׁ הֶרְגֵּלֶיךָ / לֹא נִהְיֶה לְאֶחָד (עמ' 45).

לא נבצר גם מקומם של שירי מחאה פמיניסטיים, למשל בשיר "מלבושים" שבעמ' 71:

"אָמְרָה הָאִשָּׁה:/ תְּחִלָּה הָיִינוּ דּוֹמִים // אוֹתוֹ עֲלֵה הַתְּאֵנָה / כִּסָּה עַל הָעֶרְוָה // אַחַר כָּךְ / בִּרְבוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים// אֲנִי תָּפַרְתִּי לְךָ בִּגְדֵי שְׂרָד // וְאַתָּה – / הִלְבַּשְׁתָּ לִי מַדִּים ".

היא מוחה בחריפות , על כך שעדיין, בחלקים רבים של החברה האנושית, האישה חסרת זכויות אנוש בסיסיות ומנועה אף מלהביע את עצמה וכי

"יֵשׁ לָהּ מְעִיל שֶׁל שְׁתִיקוֹת עִם כִּיסִים עֲמֻקִּים / צֵל מְדֻרְדָּר מְשֻׁלָּל בְּעָלים / מְדוֹרִים שֶׁל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת:// תְלִישַׁת גַּפַּיִם, חֲנִיקַת קוֹלוֹת, כְּרִיתַת רֹאשׁ, עֲרִיפַת יְצָרִים" (עמ' 72-73).

המשוררת אף מוחה, שעדיין אין לאישה כוח פוליטי מספק ופעמים רבות היא יושבת "בספסל האחורי ועם הגב לאירועים" בשיר "במושב האחורי" שבעמ' 74-75 ואף מציעה פתרון קיצוני, שהוא חזרה לכאוס, לנקודת האפס ,לאפס את הכל על ציר האין הגדול", בשיר מניפסט הנקיון הכללי" שבעמ' 78-79, על מנת לברוא סדר חברתי חדש.

מלבד ההרס, הפיתרון של המשוררת למצבה העגום של האישה מוצע בשירה המקורי: "היא תגדל ציפורניים, היא תצמיח פרסות" (עמ' 76).לצורך הבריאה החדשה היא זקוקה לא רק לכלים בלתי רגילים, אלא אף לאמצעי הגנה:

"הִיא תְּגַדֵּל צִפָּרְנַיִם, הִיא תַּצְמִיחַ פְּרָסוֹת וְנִיבִים אֲרֻכִּים / עַל בִּטְנָהּ תָּגֵן בְּשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים / עַל גַּבָּהּ – בְּקוֹצֵי דַּרְבָּנִים" (עמ' 76).

האישה מגלה כי על מנת להאבק על גן העדן האבוד ועל השוויון בין המינים, מציאות החיים דורשת ממנה לאמץ כמה תכונות גבריות כגון תעוזה ושימוש בכוח כשצריך וכאשר היא מוצאת תכונות נשיות גם בגבר, היא יכולה שוב להגיע אל גן העדן הראשוני, כביכול, או הרצוי:

"וּתְבַקֵּשׁ / לַעֲשׂוֹת לָהּ אִישׁ שֶׁיִּחְיֶה עִמָּהּ / לִהְיוֹת לָהּ לְעֵזֶר / וְלֹא יִהְיֶה כְּנֶגְדָּהּ //וְיִטְעוּ גַּן עֵדֶן מִקֶּדֶם / לָאַהֲבָה" (היא תגדל צפורניים עמ' 76).

לִהְיוֹת לָהּ לְעֵזֶר - כאנטיתזה לרמיזה המקראית בו האישה היא העזר לגבר: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח).

המסע השירי הזה, אינו רק מסע של התבוננות, אלא גם מסע של הקשבה לקולות השונים שבתוכה ומחוצה לה, ששירי הספר נותנים להם ביטוי כפי שנרמז כבר בשיר "כנפיים". היא מוליכה קולות רבים ומגוונים ובעלי עוצמות. אלה גם קולה שלה, קול ה"אני" הלירי וגם קולות של "את", "אנחנו", "אתה" ו-"היא", הנשמעים לה כ"צִרְצָרִים מְצַרְצְרִים/ קַרְפָּדוֹת מְקַרְקְרוֹת /אֲוָזִים מְגַעְגְּעִים/ עוֹרְבִים קוֹרְאִים לִקְרִיעָה" ("הפרעות שינה" עמ 53), אשר עליה לעשות בהם ארגון וסדר, כלומר להיות "במאית של תודעה" ו"מתאמת תדרים" כי "יֵשׁ לְרָהֵט מֵחָדָשׁ אֶת מִשְׁכְּנוֹת הַשְׁתִיקה". אלה קולות של הנערה שעבורה האהבה היא גם תלין ("נערתו של מודיליאני" עמ' 67), של האישה שחווה את חייה כישנה כשהיא "בְּמוֹ יָדֶיהָ מַרְחִיבָה גְּבוּלוֹת עַצְמָהּ לְמַעֲצָמָה שֶׁל כְּאֵב,/ שׁוֹמֶרֶת עַל טֶרִיטוֹרְיַת נֶפֶשׁ ("היא ישנה" עמ' 56), דרך זאת שתמיד יושבת "במושב האחורי עם הגב לאירועים", וכלה באישה ש"תְּגַדֵּל צִפָּרְנַיִם ותַּצְמִיחַ פְּרָסוֹת וְנִיבִים אֲרֻכִּים"(עמ' 76) ועוד, ועוד.

הקולות הללו המומחשים באימז'ים עוצמתיים שמהדהדים ב –

"ְטרֶמוֹלוֹ, טְרֶמוֹלַנְדוֹ נִלְחָץ עַל מֵיתְרֵי /קוֹלָהּ. // שֵׁדִים צוֹנְחִים מִן הַחֲלוֹמוֹת, /מִפְלְצוֹת אַיָּלָה (מתכתב עם יונה וולך), עַרְפָּדִים,/ חַבְלֵי טַבּוּר מְדַמְּמִים," (בשיר "הקול שלה" עמ' 55).

בעדם היא מגלה את ריבוי פניו של השקט החבוי עמוק בכיסיו של "מעיל של שתיקות" (עמ' 72), כאשר לפעמים, גם "הַשְׁתִיקָה הִיא רַק צֵל שֶׁל דִּבּוּר", והרגשות, כמו המים, "גּוֹעֲשִׁים בְּדוּמִיָּה תְּהוֹמִית", שטרם ניתן להם ביטוי. על כן, בכל ריבויי הקולות – "בְּמִסּוּךְ שֶׁל קוֹלוֹת" (עמ' 84) - היא חשה כ"עִנְבָּל נֶחְבָּט/ בְּדָפְנוֹת הַפַּעֲמוֹן/ מְטַלְטְלוֹ / וְאֵין קוֹל" (עמ' 83), כאשר בסופו של דבר הקול הדומיננטי הוא קולו של השקט "בדְּמָמוֹת הַמְּכֻוָּצוֹת בְּעָרוּצֵי הַגּוּף"(38).

האסופה הקסומה הזאת של שיריה של ברכה רוזנפלד משאירים טעם של עוד. יש בהם ריבוי של הקולות, בעיקר הנשיים, אך גם הגבריים, והיא כעבודת טלאים המצטרפים יחד לשמיכה אחת, דוגמת ה- PATCHWORK של הנשים האמריקאיות שהיו מחברות, ואולי עדיין, שאריות של בדים שונים ויוצרות יריעה אחת מרהיבה, רבת צבעים וטקסטורות. שיריה מלאי עצמה ועמקות מחשבה ודנים בנושאים הבוערים של חיי הפרט והסביבה באופן ייחודי ואלגנטי, העשיר במטפורות ובאינטר-טקסטואליות שיש בהם הכוח להאיר.