העקדה מזווית אחרת

פזית בן-אב רוזנברג

גיליון מס' 14 - תשע"ח - 2017/18

האש והעצים כבר היו מוכנים והמאכלת מוסתרת היטב. הילד לא ידע ולא חשד במאום, ולכן לא הייתה תמיהה ולא נשאלה שאלה. רק האייל ראה. מסתתר בינות הסבך, חזה את שיתרחש. הוא היה מיומן, היטב ידע לזהות את הסימנים. עוד מילדותו הוטמעו בו סימני הסכנה. הוא גם הטיב להבין שהאיילים משלמים את מחיר הניסיונות האנושיים. תמיד.

משהו במתרחש היה מרתק. הפער בין עליצות הילד, לאימה של מה שעומד לקרות חייב אותו להתערב, ולמרות הבהובי הסכנה יצא מהסבך. באצילות המבט, בפאר הקרניים, משך את הילד הרחק מהעצים ומהאש, וכשהמאכלת הונפה, היו הקרניים והגוף של האייל למחסה. כשמלכודת נסגרה ללא הטרף והצעקות הפרו את השקט, הילד כבר היה מוגן.

והסוף ידוע, כמעט חוק טבע, האייל עלה קרבן. כזה הוא סיפור העקדה מזווית הראייה של האיל.

***

העקדה המקראית היא המסד שעליו גדלו דורות רבים של יהודים. רבים ראו בה דוגמא של ציות לצו האל, גם כאשר הוא מנוגד להיגיון או למוסר אנושי מקובל. דורות שלמים חונכו על הקדושה העוטפת את דבקותו של אברהם אבינו בציווי הבורא, ואת האמונה היוקדת אשר נתנה לו כוח להשכים בבוקר, לבקע עצי עולה, להכין צידה לדרך, לקחת את הנערים ואת יצחק, ולצאת לדרך ארוכה שבסופה יקריב את בנו לעולה מכורח צו אלוהי. ההשתאות אל מול תעצומות הנפש של אברהם, המבצע את הפעולות האלה, שמטרתן היא זבח בנו לאלוהים, מלווה את עם ישראל מאז ימי אברהם עד ימינו אלו. בזכות עומק האמונה שהפגין אברהם, אנו מבקשים בתחילת כל שנה חדשה שבורא עולם יבחן את מעשינו במידת החסד. אנו מתפללים שאור היקרות הנובע מהנכונות להקריב, יאפיל על חשכת חטאינו, ומקווים שהזכרת מעשה העקדה תשכיח את מעשינו הרעים ותהפוך את מידת הדין למידת הרחמים.

אך האם הייתה העקדה אפשרית? האם ניתן להאמין שהקרבת יצחק יכולה הייתה להתקיים במציאות? הרי בקשה זו של אלוהים, עומדת בניגוד גמור להבטחה קודמת וחד משמעית שלו לאברהם: "... שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו.. . " (בראשית יז, יט).

היתכן שמלך העולם הפכפך? האמנם אפשר להקדיש את החיים למילוי מצוות של אל, שאינו עומד בהתחייבויותיו? מהי המשמעות של ברית עולם כאשר ברית זו מופרת ללא סיבה?

גם תגובתו של אברהם לפקודת בוראו מפתיעה. אברהם שאותו פגשנו בפרקים הקודמים, אינו מאמין כנוע. הוא דווקא מרשים ביכולת ההתנהלות שלו מול הא-לוהים. אמונתו בונה את אישיותו. ספר בראשית מספר על מערכת יחסים הדדית בין אברהם לבין בוראו.

אברהם נחוץ לא-לוהים. נחיצותו זו מאפשרת לאברהם למנף את הבטחתו הערטילאית של א-לוהים "…שכרך הרבה מאוד..." ( שם טו, א), לכריתת הברית בין הבתרים, ולהבטחה קונקרטית : "...לזרעך נתתי את הארץ הזו מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת... " (שם שם, יח).

ומה יעשה א-לוהים ללא מאמינים? האם לאחר זבח יצחק, יש סיכוי שיופיע אדם נוסף שיאמין בא-לוהים שופט כל הארץ ועושה צדק?

שתיקת אברהם בניסיון העקדה, זועקת מול ההתמקחות הארוכה והמפורטת שמנהל אברהם עם א-לוהים על הצלת רשעי סדום. ההודעה על הרס סדום צמודה להבטחות, "...שוב אשוב אליך כעת חיה והנה-בן לשרה אשתך..." (בראשית יח, י ), ו "....אברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט... " (שם שם, יח-יט). הבנים עליהם מדבר הכתוב, חייבים להיות בני יצחק, משום שעליו נאמר, "... ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת... " (שם יז, כא). אלו בנים יצווה אברהם אם באמת יזבח את החוליה החיונית בשושלת? ומה יצווה להם? ומהי המשמעות של צדק ומשפט, מול סטייה חדה ובלתי מוסברת מכל ההבטחות שתוארו קודם? כיצד יתכן שאותו אברהם המתייצב חזיתית מול בוראו כדי להציל את רשעי סדום, אינו עושה דבר להצלת בנו? ומדוע בשעת מבחן, לא מזכיר אברהם את כל ההבטחות שהקב"ה נתן לו, כדי למנוע את העקדה? והאם בעקדת יצחק לא יעלו גם כל תורתו ואמונתו של אברהם בעשן?

השאלות נוקבות, אך התשובה מצויה במקרא עצמו: מלכתחילה לא תוכננה העקדה לצאת לפועל, ולכן גם לא התרחשה.

אם-כן, מהי מטרת הניסיון? מה רוצה התורה ללמד אותנו בסיפור נורא זה? כדי להבין זאת יש לקרוא את הפסוקים ברוח אחרת, ובמיוחד יש לעקוב אחר מהלך המאורעות המתארים את המתרחש באוהלו של אברהם. הקריאה שלי מציעה להתייחס אל גיבורי סיפור העקדה, כאל בני-תמותה בעלי רצונות, פחדים, שאיפות ויכולת לעמוד בניסיונות או להיכשל.

נחזור לתחילת פרשת לך-לך, ונעקוב בלב פתוח ובדקדקנות, אחר מהלך חייה של משפחת אברהם מרגע יציאתם מחרן. באותו זמן, אברהם ושרה כבר באים בימים ואין להם בן שימשיך את דרכם. ויחד עם זאת, אברהם מכיר בא-לוהים , זוכה להתקרב לבוראו ולחזות בו פנים בפנים.

תבנית הקשר הראשונית שלהם היא דיבור ופעולה: א-לוהים מדבר ואברהם פועל. אברהם מציית ללא מילים להוראת א-לוהיו, "... לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..." (בראשית יב, א). הוא עוזב את משפחתו, מכריו ואת כל מה שידע והכיר, ויוצא למסע אל הלא נודע בעקבות בוראו. יתכן וצמידות הוראת העזיבה להבטחה " ...ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחות האדמה..." (שם שם ,ב-ג), הקלה על קושי הקריעה מכל הידוע והאהוב. אולי מילים אלו ריככו את ייסורי ההליכה ,ואולי התקווה שאכן יקים עם גדול ומבורך החוסה תחת ברכתו של יוצר הארץ, הקלה על תלאות הדרך.

א-לוהים נמצא עם אברהם בכל אשר הוא הולך. כאשר הוא מגיע לאלון מורה בכנען, ופוגש בכנעני (ואולי גם ירא מפניו), מרגיע אותו בוראו וחוזר על התחייבותו, "...לזרעך אתן את הארץ הזאת... "(שם שם,ז). נראה שהתעוזה שמסייעת לו לומר למלכי מצריים וגרר כי שרה היא אחותו, נובעת מאמונתו העצומה של אברהם בא-לוהיו. חזון משפחתו העתידה לקום עם שרה, הוא הבסיס לביטחון ולאמונה כי א-לוהים ימנע מהמלכים לגעת באשתו.

א-לוהים גם מעודד את רוחו של אברהם ברגע הכואב של הפרידה מלוט, בן אחיו והנציג היחיד ממשפחתו שעשה אתו את כל הדרך מחרן עד כנען. ברגע זה מבטיח א-לוהים, "...ושמתי את זרעך כעפר הארץ... קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה... " (שם יג, יז).

עם חלוף השנים, אברהם הופך לכוח ממשי בארץ. הוא ממלא את חלקו בהסכם עם א-לוהים, אך חלקו של א-לוהים אינו ממומש עדיין. לאברהם יש בני-ברית וצבא, הוא מצליח להניס את כובשי סדום, ולחלץ את לוט מידי שוביו, אבל אין לו בן.

בתום הקרבות כאשר היה דבר א-לוהים אליו במחזה, "...אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד..." (בראשית טו, א), אנו חשים בפעם הראשונה את קוצר הרוח לזרע וליורש. בפעם הראשונה אנו חשים במתח בו שרוי אברהם, ובתמצית כמיהתו לבן. בפעם הראשונה אברהם מעלה ספקות ולהט רצונו מבוטא בקול: "...ויאמר אברהם...מה תתן לי ואנכי הלך ערירי..." (שם שם, ב), ו "...הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי... " (שם שם, ג.) בפעם הראשונה מבקש אברהם הוכחות ממשיות: "...במה אדע כי אירשנה... " (שם שם, ח.) ואכן, א-לוהים מכיר בתביעתו הצודקת של אברהם ואינו מוכיח אותו על חוסר נאמנות. הוא גם לא גוער בו בגין הספק. להפך, א-לוהים מקבל את מחאתו של אברהם וכורת אתו את ברית בין הבתרים. בחיזיון המפעים של תנור עשן, לפיד אש ועיט היורד על הפגרים, א-לוהים חוזר ומבטיח: "...לזרעך נתתי את הארץ הזאת..." (שם שם, יח,) ואף מתאר את קורותיו העתידיים של העם אשר יצא ממנו.

בנקודת שיא זו, מופיע הניסיון. הניסיון הוא מבחן נאמנות. המפתח במבחן, היא שרה אם האומה, שזו לה הפעם הראשונה לדבר ולקחת יוזמה.

האם שרה נכחה בכל הפעמים הקודמות בהן דיבר א-לוהים עם אברהם? לא נדע, אך נראה שדווקא בברית בין הבתרים, שמעה גם היא את הבטחת אלוהים , "...כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך..." (בראשית טו, ד) והבינה , כי בעוד שחלקו של אברהם מובטח, חלקה שלה עמום. שרה ללא ספק כמהה לבן. כמו אברהם, גם היא הקדישה את חייה לאמונה באל יחיד, וסביר להניח שחלמה להעביר את אמונתה לדורות הבאים. היא גם חוותה את ההגנה

הא-לוהית שהגנה עליה מפני פרעה, וסביר להניח שגם היא ציפתה להיכלל בתכניות העתידיות של א-לוהים לאברהם. אפשר גם לשער שאברהם עודד את רוחה, והאמין שיחדיו יהרו את הבן הנכסף. עכשיו, כשקוצר רוחו התגלה, ועצמת רגשותיו נחשפה, נחשף סדק באמונתה של שרה ובחלום להיות שותפה לאברהם בבריאת היורש. היא אומנם מציעה לאברהם "... בא נא אל-שפחתי אולי אבנה ממנה... " (שם טז, ב), אבל בתוך תוכה היא וודאי מקווה שאברהם לא ישמע לה. אולי חשבה, שאברהם לא ירצה שממשיך דרכו יהיה בן שפחה, ואולי לא עלתה על דעתה האפשרות, שאברהם יקבל את הצעתה. סביר להניח, שיזמה תהליך זה מתוך תחושת דחף רגעית, אך בתוך תוכה האמינה שאברהם ידבק רק בה.

אך הכמיהה והצימאון לממשיך דרך, מערפלים את כושר השיפוט של אברהם והוא אינו מוכיח דבקות בשרה. חדות ההבטחות הא-לוהיות בקשר לאברהם, והעדר התייחסות לשרה מקלים את הבחירה. אין אפילו עדות לחילופי דברים בין הזוג הראשון של האומה. יש רק תיאור של הצופה העומד מן הצד: "... וישמע אברם לקול שרה... "(שם טז, ב) "... ויבא אל הגר ותהר..." (שם שם, ד).

נראה כי בלהט הרצון לבן, נעלמה חמלת הלב וחמקו המחויבות והכרת הטובה לשרה. דווקא משום כך, בנושא כה רב-חשיבות, בעניין בעל משמעות עמוקה כל-כך ללב האומה, היה צורך בעוד רגע קטן של ספק, בשנייה נוספת של היסוס. להיסוס תפקיד חיוני בהבהרת דקויות, בירידה לשורש כוונות. ואולי בלתי אנושי לדרוש מאברהם ברגע כה נסער לראות את האחר?

קל לראות איך חומקת ההבנה שיש צורך בבירור עם א-לוהים, כדי להבין לבטח מי המיועדת בעיניו להיות אם האומה היהודית. ברגע כה טעון, טבעי שיפרח מן הלב הצורך לבקש ברכה מא-לוהים לפני ביצוע ההחלטה להחליף את שרה בת בריתו של אברהם משנים - בהגר.

גם א-לוהים אינו מתערב ואינו מתריע או מכריע בפני הצדדים. אין בת-קול הזועקת מן השמיים, כי א-לוהים מייעד דווקא את שרה להיות אם האומה.

ההיריון של הגר לאברהם מערער את מערך היחסים בבית. הגר שוב אינה מכבדת את גבירתה כמאמר הכתוב "... ותקל גבירתה בעיניה... " (בראשית טז, ד). סביר להניח, כי במקביל חל גם פיחות ביחס של אברהם לשרה. החלון לפרק סמוי זה הוא הבנת זעקתה של שרה: "...ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי את שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני ובינך..." (שם טז, ה). אלמלא היינו יודעים כי זהו קולה של אם האומה, היינו מעלים ביתר קלות את האפשרות, כי זוהי שוועתה של אישה נבגדת. חיזוק להבנה זו של הדברים הוא לא רק הדרישה של שרי, כי בורא עולם ישפוט בינה לבין אברהם, אלא המציאות שבסופה משיב אברהם את הגר לסמכותה של שרה. וראיה לכך נמצאת בפסוק, "...הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעינייך..." (שם שם, ו).

יצחק נולד לתוך בית שבו חיים אברהם, שרה, הגר וישמעאל, ומרגע הולדתו הוא מתמודד עם שאלת הירושה. בין קירות הבית בו נולד יצחק עדיין מהדהדת הזעקה "... ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי את שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני ובינך..." (שם טז, ה). לא הייתה סמכות א-לוהית אשר הודיעה לאמו,

"...הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב..." (שם שם, י) ו " ...כי לגוי גדול אשימנו... " (שם כא, יח) כפי שעשתה לאם ישמעאל. כמו כן איננו יודעים אם שמעה את הבטחת א-לוהים ,"...שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אתה וגם נתתי לך ממנה בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו..." (שם יז ,טו). לאמו של יצחק אין תשובה ניצחת לראיות שמציגים בפניה הגר וישמעאל, וניסיונותיה לגרש את הגר ובנה רק מגבירים את החשש שהם הצודקים.

יצחק נבוך, ומשום כך גם הוא זקוק להתגלות. הוא חייב להוכיח לעצמו, לאביו, לישמעאל ולהגר ולשאר שוכני הבית, כי א-לוהים בחר בו להמשיך את מורשת אביו. ניסיון העקדה אם-כן הוא מענה לתפילתו הנסתרת של יצחק להוכחה.

על במת המזבח, מול יצחק העקוד, והיד המונפת עם מאכלת, מציל מלאך הא-לוהים את יצחק. שם, לעיני אברהם, מתגלה דרך נס הקרבן החלופי. במקום העקדה, מדגיש מלאך הא-לוהים, כי בעיני א-אלוהים, יצחק הוא בנו יחידו של אברהם: "... ולא חשכת את בנך את יחידך... "(בראשית כב, יב). מול עולת האייל מכתיר מלאך א-לוהים את יצחק להיות ממשיך דרכו של אברהם, "...הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים....וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל הארץ... "(שם שם, יז-יח).

על פסגת הר המוריה מסתיים פרק מכריע בחייו של אברהם. הכתרת יצחק ליורש, היא גם העברת הסמכויות בין בורא עולם ליושב הארץ. שוב לא יהיה תגמול מיידי על כל פעולה. את מילות הפיוס ברגעי משבר, הוא יצטרך לחצוב מתוך נפשו, כך גם את מילות התוכחה. כלי הבחירה הונחו בידיו, והוא צריך להעביר את הוראות השימוש לבנו אחריו. ניהול העולם מתחיל בניהול נפשו וממשיך בניהול ביתו. רק עתה הוא חש את כאב הפירוד בין תחושת הרגש למחויבות הגוף. יצחק היה מוכן לאבד את חייו כדי לזכות בהערכתו. שרה סיכנה את גופה וכבודה בלכתה לארמונות פרעה ואבימלך, ואף נתנה לו את שיפחתה, כדי שיזכה בבן שחלם. והוא מצא את בורא עולם ושהה בחברתו, בעודו עיוור למאבק המתנהל על שימת ליבו בתוך ביתו.

לפי המדרש, לא שרדה שרה את פחד העקדה, והלכה לעולמה לפני שזכתה לראות את בנה חוזר. אברהם שאחרי העקדה, הוא זה הגומל לה כבוד אחרון. הוא מיישם את שיעור העקדה, דואג לבניית ביתו של יצחק ושולח את עבדו הנאמן אליעזר לחרן כדי למצוא אישה ליצחק.

לתיאור אבלו של אברהם, ולפירוט תהליך קניית הקבר לשרה אין מקבילה במקרא. גם פירוט סיפור השידוכין של יצחק הינו יחידאי בתורה. לא בכדי ששני סיפורים אלו מופיעים בצמידות לסוף מעשה העקדה.

ויצחק... האייל ליווה אותו כל חייו. עיני האייל הפצירו בו תמיד למזער נזקים, להפחית כמידת האפשר את תופעות הלוואי. הוא היחיד שנשא אישה אחת בלבד, וכשנולדו התאומים נשבע לנהוג בהם בצורה שווה. אך ההשגחה בחרה רק ביעקב להיות ממשיך השושלת. כל תחנוניו לצרף גם את עשו עלו בתוהו ולכן זה היה תפקידו לדאוג לעשו. את דחיית קונו, ניסה לרכך באהבתו, את הגשר בין שני בניו ניסה לשמר בכוח חיבתו שלו. מעטפת דאגתו התאמצה לחבר ביניהם למרות גזירת הגורל. הוא חיפש את הזמנים השקטים שבהם רק הוא ורבקה נמצאו בבית, כדי להסביר לה שמחובתם להקל על גזירות שמיים. אך רבקה לא יכלה אפילו להקשיב. היא התקוממה, ולא הצליחה להבחין בין גזרות האל ותפקידה כאם. היא חשה שאהבתו לעשו מהווה קריאת תגר על החלטות בורא עולם. דווקא דבקותה הנמרצת, גרמה לתוצאה שיצחק כל-כך רצה למנוע, " ...וישטם עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו..." (בראשית כז, מא).

במה תורמת העקדה להבנתנו את הדרך בה מנהל א-לוהים את העולם?

כל יכולותיו, כל תפקודיו העילאיים של אדם מקורם בבית. הדרך בה ינהל אדם את ביתו הוא הדגם לניהול העולם מעבר למפתן הבית. הקב"ה, נתן לברואיו את המרחב לפעול בארץ, ובהכרח יש מתח תמידי בין רצון האדם לגזירות שמיים. לכל מעשינו יש תוצרים נלווים, וקורבנות הם חלק בלתי נפרד מעולמנו. אחת ממשימותיו הרגישות ביותר של האדם, היא להבין את המרחב בו הוא מורשה לפעול. חריגה מגבול שיפוט זה עשויה להוליד אסון. עלינו לבטוח בא-לוהים גם אם אין אנו מבינים באלו אמצעים יקיים את הבטחותיו. אורך רוח ואמונה הם התוצרים הנלווים את הכרתנו זו. לא בכדי נבחרו אברהם ושרה להיות הורי האומה היהודית. בהכרתם הראשונית בבורא עולם הם מוכיחים יכולות שכליות אדירות, וביכולתם ללכת אחר אמונתם ולזנוח את כל הידוע והמקובל , הם מפגינים כוחות נפש נדירים. במלחמות המלכים נחשפת דבקותם באהבת צדק, ובמשא ומתן על הצלת סדום ניכרת החמלה. בהליכתה של שרה לארמונות פרעה ואבימלך ניתן ללמוד על עוצמת האמונה.

ויחד עם זאת, גם אנשים בסדר גודל היסטורי כזה מועדים לטעות. והמשגה מתרחש דווקא בזמן הכי רגיש ובמקום הבטוח ביותר לכאורה. כאשר שרה מציעה לאברהם לקחת את הגר, היא חושפת סדק באמונתה. כאשר אברהם לוקח את הגר, הוא זונח את מחויבותו לשרה. בלהט הרצון לבן, נשכח הצורך לברר עם בורא עולם למי ייעד את תפקיד ממשיך דרכו, וכך נולד ישמעאל.

אך א-לוהים שומר את דבריו. גם אם אברהם ושרה שגו וטעו בקוצר רוחם, עתידו של ישמעאל מובטח, מעצם היותו בכורו של אברהם, אך את הברית יקים א-לוהים עם יצחק, הבן המיועד של שרה ואברהם. מיצחק יבנה העם היהודי. ועם ישראל יישאר לנצח עם בחירותיו שלו, ולעולם ועד יהיה עליו להתמודד עם ישמעאל.

***
והאייל גם הוא יהיה קורבן לעולם ועד . הוא מייצג את הקורבן ואת הטעות, ולכן, מאז ועד עתה אנו תוקעים בקרן האייל, החל מראש חודש אלול, כדי להעלות את זכרו ולמנוע טעויות חדשות.

(מאמר זה נכתב לעילוי נשמתו של שמואל בן אברהם אליהו)
טל: 052-795-1844, 03-9091290
Mail:pazit129@gmail.com