לימודים - לפצח את הקוד של הרב חיים סבתו

א. האם ניתן לתווך אמונה דרך יצירה ספרותית?

באחת מהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות אמר הרב סבתו: "ביקשתי להטיל לדיו של מעשי טיפת אורה של אמונה"(1). קהילת הספרות והאמנות דהעידנא איננה אוהבת, בלשון המעטה, יצירות הנושאות איתן אג'נדה. "אמנות מגויסת" קוראים להן. ההנחה היא שהאמנות היא תכלית עצמה, ואל לה לשמש פלטפורמה לאמונות ולדעות. ואולם, יוצר המצליח להימנע מהטפה ישירה ושומר על אמות מידה אמנותיות ראויות, עשוי להעביר את מסריו מבלי להישמע דידקטי.

הרב סבתו, בספרו "בשפריר חביון"(2) בחר בדרך קשה אך רבת עצמה: אמונה מתוך הסתרה. דווקא מתוך התופת והסתר הפנים האמונה מתחזקת. משימה זאת איננה פשוטה. כאשר חומרי הסיפור הם שואה, אינקוויזיציה, פוגרום, ילדים שאבדו במנזרים ומראות קשים ממלחמת יום כיפור, המסקנה של מי ששומע, רואה וחווה את כל זה עלולה להיות הפוכה. ואכן הרבה יהודים איבדו את אמונתם בשואה. איך מתמודד המחבר עם המשימה?

המחבר מעמיד את ההסתרה כמוטיב עיקרי בסיפור. היא איננה מחוברת רק לאמונה. כל כולו של הסיפור משדר הסתרה. החל משם הספר והפיוט החורז אותו "אל מסתתר בשפריר חביון", עבור לאירועים המסופרים, לגיבורים, לדברי ההגות השזורים, לדרכי העיצוב והסגנון הספרותי וכלה בסוגה הספרותית.

הא-ל מסתתר בשפריר חביון, הילדים בשואה מסתתרים במנזרים, רבי שמעון מסתתר במערה, יעקב אורלנד מסתתר בתוך חבית, הילדים מלוב מסתתרים בחוף הים, לומדי התורה בחלב מסתתרים מהשלטונות הסורים, הצבי משיר השירים לעיתים נכסה והלבנה מסתתרת מאחורי העננים..

דמותה של האחות קריסטינה מעוצבת כמסתורית, עלומה ושותקת. גרסאות שונות נשמעות במהלך הסיפור באשר למוצאה, קורותיה ואחריתה.

סגנון הסיפור אינו של מספר כל-יודע כי אם של מספר אשר ממש ממש לא יודע. הוא מרבה להשתמש במילים המפורשות "לא יודע" "לא ידעתי", כבר מהשורה השנייה ובמקומות רבים נוספים. (יש מקומות שבהם הוא דווקא אומר "ידעתי" בצורה שהיא כביכול נחרצת, אך באופן המעלה חשד שהדברים אינם כפשוטם). קטע אחד מני רבים, על החופשה בכפר גלעדי (2 עמוד 37):

"טיטאייב נכנסה לליבי. מה היה בה? ומה ראה שם אורלנד? ולמה הוא רדוף מפניה כל הימים? ולמה ביקשה הישישה לספר את סיפורו של אורלנד ואת גזירת טיטאייב דווקא לחיילים של יום הכיפורים השומרים על ארץ ישראל? ומה זה נזכרה במתנדבת האחות במרפאה?"

חמישה סימני שאלה בקטע קצר אחד.

סוגת הסיפור: "בשפריר חביון" מתאר את ילדותו של המספר בבית מזמיל, ממשיך בנעוריו בישיבת נתיב מאיר, עובר לשירותו כחייל במלחמת יום הכיפורים ומסיים בבגרותו כראש ישיבה. "בשפריר חביון" הוא אם כן במובן מסוים רומן חניכה, המתאר התבגרות של גיבור. והנה כאשר בודקים מהי השאלה העיקרית המלווה את התבגרותו ושבה הוא מתחבט לאורך השנים, זוהי שוב שאלת ההסתרה, שאלת יכולתו המוגבלת כביכול של הקב"ה. בחירתו של המחבר בסוגה זו היא דרך מתוחכמת לתווך את הרעיון המורכב של אמונה מתוך הסתרה. היא מאפשרת להציג את הפרובלמאטיות של הרעיון ואת השאלות הקשות דרך עיניו של ילד, ולתרץ את השאלות באמצעות התשובות שהוא מקבל ממחנכיו במהלך התבגרותו. המושג מתפתח יחד עם הילד. נחזור לתיאור ילדותו של המספר, לקטע שבו הוא מתקשה להכיל את המורכבות (2 עמוד 63-64). בשיעור נביאים קורא אחד הילדים בספר ישעיהו:

"אכן אתה אל מסתתר, אלוהי ישראל מושיע.
יוסף, הילד היתום מאמו, -- שאל את הדוד ז'ק: אל, ומסתתר, איך יכול להיות? ולמה מסתתר?
דוד ז'ק לא השיב לו -- ביקש ממני לקרוא את רש"י.
קראתי: אל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע.
דוד ז'ק ראה שאני מתבהל.
כביכול, חזר דודי על דברי רש"י, כביכול.
כן, כביכול, חזרתי על דבריו.
לא הבנתי. אם יכול, למה אין לו כוח? ומה זה כביכול? יכול או לא יכול?
לא הבנתי, לא שאלתי."

בתחנות הבאות של חייו הוא פוגש מחנכים, רבנים והוגים שמפרשים לו, כמו גם לחבריו ולקרוביו, את הקושי: הדוד ז'ק עצמו בגיל מבוגר יותר (2 עמוד 66), הרב נריה לחברו ציון (2 עמוד 32), הרב בינה (2 עמוד 93), הרב שג"ר, למרות שאין הם רואים זאת עין בעין (2 עמוד 177) והרב הרצוג (2 עמוד 62) שמציג לאמו של המספר משנה סדורה ותשובה מפורטת שתמציתה: "יש והאמונה זוקקת שתיקה -- הודיעה לנו תורה שאין כאן מאיסה ונטישה, חלילה, אלא הסתר פנים יש כאן ועוד תבוא עת פקידה." (המספר מרחיק את עדותו של הרב הרצוג לכדי עדות שמיעה על עדות שמיעה ובכך מעניק לה "הכשר" ספרותי).

בבגרותו, מעיד המספר על עצמו:

"המנחה לא הרפה ממני: אבל הכאב, הפחד, הטנקים השרופים סביבכם, החברים הטובים שלך שנפלו במלחמה, מה כל זה עשה לאמונה שלך? ואני משיב לו: בכל רגע ורגע התחזקה אמונתי. -- כל מה שלמדתי כל חיי, כל מה שקראתי ושמעתי בישיבה, היה לאמונה תמימה" (2 עמוד 174-175).

המתבגר מגיע להבנה והפנמה של סוגיה קשה זו והמסר עובר גם לקורא.

וכך, כאשר התוכן הרעיוני של הסיפור מתמזג עם עיצובו הספרותי דרך אופני המבע, האמירה עצמה היא האמנות, ואפילו בהסתרה.

ב. הסתרה בהשראת הרמב"ם

הספרות מציגה טכניקות מגוונות להסתרה אך נראה שהרב סבתו, תלמיד מובהק של הרמב"ם, בחר לעשות שימוש בשיטות המוצעות על ידי הרמב"ם בפתיחה ובהקדמה של "מורה נבוכים". הרמב"ם, לאחר שהוא מצהיר ש"אין הכוונה במאמר הזה להבין את כולם להמון" כי אם למי ש"הוא שלם בדתו ומידותיו ועיין במדעי הפילוסופים"(3 עמוד ה), (ואיני נכנס לפרשנויות של משפטים אלה), מציע כמה דרכים להסתרה ולהסוואה. נפרט כמה מהן, בעיקר בזיקה לאחת מהסוגיות שבהן דן הספר "בשפריר חביון": שאלת היחס לחלוצים.

למחבר ישנה הערכה עצומה לחלוצים ולפועלם כבוני הארץ וכמפריחי השממה. עם זאת, יש לו אי נחת מכמה מהמאפיינים של סגנון חייהם. "שם בבנייני האומה, ראיתי על הקיר הלבן תמונה גדולה של חלוצים במכנסיים קצרים ובבלורית מתנפנפת רוקדים שרים בדבקות סוחפת." כך בפרק השביעי (2 עמוד 72). השיר והריקוד מעולים: "ידעתי, השיר הזה, הניגון הזה, והריקוד של החלוצים, הם ארץ ישראל" (בכמה מקומות בספר שואל המספר שאלה מרכזית: "מה זאת ארץ ישראל?" כאן ניתנת, בעצמה רבה, אחת מהתשובות, ועוד אחזור לכך בהמשך). אך מה עם הבלורית? מה עם המכנסיים הקצרים? איך צריך להתייחס אליהם?

הספר "מורה נבוכים" איננו בנוי בצורה שיטתית ומסודרת, לא מבחינת סדר הפרקים ולא מבחינת הנושאים הנידונים בהם, המפוזרים בין הפרקים השונים. זאת במטרה להקשות את ההבנה על מי שאיננו ראוי להבין. הרוצה להבין נושא מסוים לאשורו, צריך ללמוד אותו מכל הפרקים שבהם הוא מופיע:

"ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר הזה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר"(3 עמוד ו) "אם תרצה להשיג כל מה שנאמר בו, עד שלא ישמט לך ממנו מאומה, תאם פרקיו זה עם זה ואל תהיה מטרתך מכל פרק להבין כללות עניינו בלבד -- כי מאמר זה לא נאמרו בו הדברים איך שנזדמן"(3 עמוד י"ב).

(את עניין "ראשי הפרקים" אסביר בהמשך).

את התשובה לשאלת הבלורית והמכנסיים הקצרים יש לחפש אם כן בפרקים אחרים. ובאמת הבלורית נידונה בפרק העשירי (2 עמוד 99). האדמו"ר המבקר בישיבת כפר הרואה שואל את הרב נריה: "הבלוריות הללו, איך אתה מניח להן? השיב לו הרב נריה מיד: בבלוריות האלה אני אוחז להציל את הנערים משטף מים רבים" כלומר, גם הרב נריה מכשיר אותן רק בדיעבד. בפרק אחד עשר (2 עמוד 104) מתואר איש הקוטע בגסות את שעורו של הרב במילים "אני לא מאמין לא לך ולא לדברי חכמים" ועיקר תיאורו: לבוש "במכנסיים קצרים". לבושו של החלוץ המצויר על בולי פנקס קופת חולים מוזכר גם בפרק הראשון (2 עמוד 12) בהקשר לא נעים של כעס על פיגור בתשלומים לקופה, ומתחבר למתח שבין הפנקס הכחול של הפועל המזרחי ובין הפנקס האדום של ההסתדרות. אי הסדר שבפרקי הספר ובהצגת נושאיו הוא אם כן מכוון, והוא משרת היטב את מגמת ההסתרה. הספר כל כך לא מסודר עד שאחד ממבקריו של "בשפריר חביון"(4) טעה לחשוב שאי סדר זה הוא תוצאה של עריכה בלתי מוקפדת.

דרך נוספת להסתרה שמציע הרמב"ם: שימוש ב"שמות המשותפים או המושאלים או המסופקים"(3 עמוד ה), היינו מילים דו או רב משמעיות. מספר "בשפריר חביון" מזכיר את ה"שיר על דודו שסחב מן הלול ולא חזר"(2 עמוד 79). משמעותה של המילה "חזר" הוא שב, אבל קיימת גם משמעות נוספת: חזר בתשובה. ממי שסוחב מצפים שיחזור בתשובה, ולכן גם כאן מסתתרת ביקורת מרומזת.

המשל והחידה גם הם משמשים ע"פ הרמב"ם לצרכי הסתרה: "כאשר רוצה כל חכם -- ללמד דבר מן הסוג הזה אינו מדבר בו כי אם במשלים וחידות"(3 עמוד ז).

"עניין אחד מסוים מפוזר במשלים רבים מרוחקים. ויותר עמוק מזה שיהא המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר"(3 עמוד ז-ח). "אפשר שיבינו בהם היפך האמת מחמת שיתוף שמות, או מחמת הבנת המשל כאילו הוא הנמשל, או הבנת הנמשל כאילו הוא משל"(3 עמוד ט).

הרב סבתו מזכיר בספרו כמה יצירות ספרותיות, שירים ואגדות ילדים. לפחות חלק מהן הוא מציג במפורש כמשלים על ארץ ישראל, עם ישראל, הגלות והגאולה. הקוראים מוזמנים להצטרף למלאכת פיענוח הקשר בין יצירות אלה לבין הספר "בשפריר חביון" וחשיפת המשמעויות האלגוריות אשר ללא ספק מסתתרות בהן. את הכלים שמציע הרמב"ם מניתי, והנה כמה מהשמות: "דוגית נוסעת"(2 עמוד 79) "שיבולת בשדה"(2 עמוד 110), "הקמצן"(2 עמוד 82), "החבצלת השחורה" וכמה סיפורים נוספים (2 עמוד 68-69). נראה שגם השיר מפרי עטו של המספר (2 עמוד 175) הוא משל.

נחזור לראשי הפרקים. אומר הרמב"ם ע"פ הגמרא בחגיגה העוסקת בלימוד מעשה מרכבה ליחיד, שאם היה חכם ומבין מדעתו מוסרים לו ראשי פרקים (3 עמוד ו). דהיינו, מגלים את עיקר העניין ומסתירים את הפרטים. בספר "בשפריר חביון" יש דוגמא לכך בקטע קצרצר (2 עמוד 54) המזכיר את הסופר ש"י עגנון ושנים מסיפוריו, לכאורה באופן חיובי ונלהב, אך מסתיר מסכת שלמה של יחס מורכב מאד. עמדתי על כך במאמר "מתחת לשולחן הכבד"(5). היות והעמדה הרשמית והגלויה בסיפור איננה מתיישבת עם העמדה הנסתרת, יכול הדבר להיחשב כ"סתירה מהסיבה השביעית" שבה המחבר כולל לעיתים סתירה בכוונת מכוון ודואג להסוואתה כפי שמציע הרמב"ם:

"צריך להסתיר מקצת ענייניהם ולגלות מקצתם -- וצריך שלא ירגיש ההמון כלל את מקום הסתירה שביניהם ויש שמערים המחבר להסתיר את הדבר בכל אופן" (3 עמוד י"ד) .

ע"פ הרמב"ם רוב האנשים אינם מודעים רוב הזמן לסודות הגדולים "אלא לפעמים נוצץ לנו האמת -- והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק -- בלילה אפל מאד"(3 עמוד ז) הרמב"ם מרחיב בעניין זה ומבחין על פיו בין דרגות שונות בנבואה. את משלו זה של הרמב"ם משלב הרב סבתו בספרו, מוסווה כסיפור חסידי:

"זכרתי משל של חסידים: למה הדבר דומה? למי שהיו מהלכים ביער בליל חושך ואפלה, ואבדה להם דרכם בסופה ובסערה ולא ידעו אנא יפנו. לפתע הבריק ברק לרגע -- הברק חלף והם נשארו בערפל, אבל יש מי שהביט באותה שעה בסבך היער לראות לאור הברק את הדרך"(2 עמוד 176).

ג. חזון אחדות ישראל

וכאן ישאל השואל: מדוע בכלל צריך המחבר להסתיר את יחסו לחלוצים? וכי חושש הוא להציג את ביקורתו באופן גלוי? תשובה אפשרית: הערכתו לפועלם של החלוצים גדולה לאין שיעור מביקורתו עליהם, וכדי לשמור על מידתיות הוא ממתן את ביקורתו, וייתכן אף שלמען אחדות ישראל אין הוא רוצה להוסיף מחלוקת כי אם לחבק ולעורר אהבה. בחינת "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", פסוק שאין לפרשו כהתעלמות מוחלטת מחסרונות (למשל הרב קוק ב"אורות ישראל" פרק ד פסקה ג).

חזון אחדות ישראל הוא אחד מהרעיונות המרכזיים בספר. כבר בתחילת הספר הוא מוצג כערך אמוני-דתי:

"בכל שבת אחר תפילת מנחה שבה כיוונו, אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ, שאחדות ישראל מעידה על אחדות הבורא"(2 עמוד 24).

בהמשך הוא מספר על לבטיו של הזקן מצפת:

"אור חדש הבקיע בארץ ישראל לפני חמישים שנה. -- ראינו חלוצים צעירים בכותנות פתוחות שפרחים רקומים עליהן עובדים בשדותיה, בוצרים כרמיה, מפריחים שממותיה ומרקדים בחצרותיה. שירי הבקשות וניגוני החסידים נתחלפו להם בפזמונים אחרים. -- היו מי שראו את חזון הנביאים מתקיים נוכח עיניהם, ולעומתם עמדו מקטרגים רבים. הללו אומרים אתחלתא דגאולה, והללו אומרים מעשה שטן, -- ואנחנו לא מאלה היינו ולא מאלה. עמדנו מביטים ומשתאים לדעת."

במהלך הספר נזכרים שוב ושוב שירי ארץ ישראל, בעיקר בסמיכות לניגוני החסידים, כשסמיכות זאת היא המסמלת את האחדות: "באותה השעה התערבבו בראשי פיוטי היום הקדוש עם נעימות ארץ ישראל וחלוציה"(2 עמוד 101). על נערי תנועות הנוער הרוקדים ביום העצמאות אומר המספר, כשהוא משתמש באותן המילים שבהן השתמש מול תמונת החלוצים בבניני האומה: "ידעתי. השיר הזה, הניגון הזה, והנערים הללו -- הם ארץ ישראל." לאחר מכן הוא עובר לתאר את החסידים ב"טיש" בירושלים: "הם שרו בדבקות, עוצמים את עיניהם -- ראיתי את אותה דבקות של הנערים כאן, בכיכר ציון, בליל יום העצמאות"(2 עמוד 95-96).

הקשישה מהקיבוץ בדרום מספרת:

"את האדמה עבדתי, שירי הארץ שרתי ורקדתי, רב הלילה -- שבעים שנה לא נראתה לי דמותו, והנה אני רואה את אבא עומד מולי ומנגן ניגון חסידי"(2 עמוד108-109).

מעמד הסיום של הספר (2 עמוד 185-186) מציג את חזון האחדות דרך חיבור בין מילות השיר "רב הלילה" והפיוט "אל מסתתר" החולקים את אותה המנגינה ומוצגים בטורים מקבילים. לפני כן מתאר המספר את ריקוד האחדות:

"התמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותנות פתוחות, רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר -- לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית".

חיזיון רב רושם, הכולל בין ארמזיו את הגדול שבסמלי האחדות: הכרובים שבמשכן.

מקורות

1. הרב חיים סבתו, אתר "הארץ"
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1392412 2007
2. הרב חיים סבתו, "בשפריר חביון", הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד תשע"ד
3. רבינו משה בן מימון, "מורה הנבוכים", תרגום הרב קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק תשל"ז
4. אודי נוימן, אתר "מגפון" 2015
http://megafon-news.co.il/asys/archives/237232
5. יצחק יפין, אתר "דעת" תשע"ו
http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamarim/yafin.pdf