לימודים - המקדש כגילוי נעם ה'

א. ברכת משה – ויהי נעם
בסיום עשיית מלאכת המשכן, אנו קוראים בספר שמות את הפסוקים הבאים: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מב-מג).
הכתוב לא ממשיך לפרט מהי הברכה שברכם משה, אך אנו מוצאים אותה בדברי חז"ל: "ויברך אותם משה" – אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נעם ה' א-להינו עלינו וגו'..." (רש"י שמות לט, מג).
מקורה של ברכה זו, במזמור צ' בתהלים הפותח במילים:
"תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים", ומסתיים ב"וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה
יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ, יז).
נעם ה' מתפרש כטוב ה', שכן מצאנו במספר מקומות בתנ"ך את הטוב עם הנעם:
בראשית מט, טו: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה".
תהלים קלג, א: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
משלי כד, כה: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".
ומשמעות הברכה: נעם ה' שהוא טובו, שיהא עלינו, יביא ל: "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ". כלומר: מעשה ידינו, ובהקשר כאן – המשכן, ייכון באופן שנזכה בו להשראת שכינה.
ולא רק עלינו יכונן ה' את מעשה ידינו, אלא: "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" – אף על בנינו, לדורי דורות ולנצח נצחים (דעת מקרא).
כפי שראינו, כתובת המזמור היא: "תפילה למשה", ואכן בפירושו הארוך לפרק זה כותב הרד"ק:
"תפילה זו מצאה דוד כתובה, והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבנו וכתבה בספרו".
אם כן, הפרק כולו מיוחס למשה רבנו, ולא רק פסוקו האחרון.
אנו נציע הצעה – ללמוד את כל פרק צ' בתהלים כתפילה, שאותה נשא משה בעת סיום מלאכת המשכן, כאשר בסופה, הוא מברך את עם ישראל בברכת "ויהי נעם".

נעיין בפרק:

א) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲ‍-דֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. (ב) בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל. (ג) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם. (ד) כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. (ה) זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. (ו) בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ. (ז) כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ. (ח) שת [שַׁתָּה] עֲו‍ֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ. (ט) כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה. (י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גז חִישׁ וַנָּעֻפָה. (יא) מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ. (יב) לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה. (יג) שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ. (יד) שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ. (טו) שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. (טז) יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם. (יז) וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

ב. הייתכן לבנות בית לה'?
נעיין בפסוק א: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲ-דֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר".
את המילה: "מעון" שבפסוק זה, קשרו חז"ל למילה מְעוֹנָה המופיעה בברכתו של משה לבני ישראל, ערב הסתלקותו מן העולם:
"... מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום'? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב (שמות לג, כא): "הנה מקום אתי", הוי: הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. א"ר יצחק: כתיב (דברים לג, כז): "מענה א-להי קדם", (ו) אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו? מן מה דכתיב (תהלים צ, א): "ה' מעון אתה", הוי: הקדוש ברוך הוא מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו". (בראשית רבה סח, ט).
עולה מהדברים, שבפתיחת תפילתו במילים: "אֲ-דֹנָי מָעוֹן אַתָּה, הָיִיתָ לָּנוּ...", מציג משה רבנו תמיהה גדולה:
אם ה' הוא מעונו של עולם, איך ייתכן שאנו בונים מעון עבורו?

ואכן, מצאנו שגם שלמה המלך הביע תמיהה זו, בעת שנשא תפילה במעמד קהל ישראל בסיימו לבנות את בית המקדש:
"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּך, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח, כז("
כיצד אם כן, בונים אנו בית לה'?
יתרה מכך, הרי ה' ציוונו לבנות לו בית! הן בתקופת המדבר הן בכניסה לארץ.
בתקופת המדבר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" )שמות כה א-ח).

ובכניסה לארץ:
"שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית
זרעו של עמלק, ולבנות להם את בית הבחירה" (סנהדרין כ, ב).
כפי שראינו אצל שלמה המלך בספר מלכים.
זאת ועוד, ציווי זה על האדם, לבנות מקדש לא-להים, תמוה עד מאוד בשל הפער האדיר בין הא-לוקים ליציר כפיו, בן האנוש: ה' הוא מעונו של העולם, ולעומת זאת העולם הוא מעונו של האדם. וכן ה' הוא נצחי והאדם לעומתו זמני וחולף. אם כן, כיצד ייתכן שהאדם הקטן, הוא שיבנה בית לענקיות הזאת?
בהמשך המזמור, מביע משה את גדלות ה', לא רק בממד המקום, כפי שראינו, אלא אף בממד הזמן, תוך השוואה לקטנות האדם:
(ב) "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל".
(ג) "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם".
דעת מקרא: "אתה משיב את האדם אל העפר...'דכא' כאן משמעו: אבק ועפר של דבר שנטחן ונשחק, והכוונה שלאחר מיתתו של אדם הגוף מתפורר ונשחק ונעשה עפר... וכל הפסוק הזה אמור בניגוד לפסוק הקודם: ה' קיים לנצח, מעולם ועד עולם, אבל על בני אדם גזר שישובו לעפרם".

(ד) "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה".

דעת מקרא: "והכוונה, שה' נעלה מעל לתמורות הזמנים, והוא היום כמו שהיה אתמול, וכן יהיה לאחר אלף שנים....'אלף שנים', לאו דווקא, וכן: 'יום', לאו דווקא, אלא הכוונה: "זמן מרובה מאוד וזמן מועט מאוד..."

(ה) "זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף".
דעת מקרא: "...דימה המשורר את הזמן החולף על האדם, כנהר הזורם, ואינו פוסק, וגורף בזרימתו את האדם. ואולם, האדם אינו חש כלל שהוא נסחף בלי הרף, בשטף העתים, ומתקרב יותר ויותר אל קיצו, אל המוות. וכל ימי חייו, האדם הוא כישן, שאינו חש בזמן החולף. וכמו המקיץ משנתו ותמה: איך עברו עליו שעות רבות בשנתו-כן האדם, המגיע לשעתו האחרונה, תמה: איך כבר חלפו ונסתיימו כל שנות חייו?..."

(ו) "בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ".
דעת מקרא: "...בני האדם הם כחציר אשר בבוקר יציץ וחלף - בבוקר החציר מציץ (פורח), ולאחר זמן מועט, הוא חולף (כלה)... לערב ימולל ויבש = ימולל -יבול".

(י) "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה".
דעת מקרא: "ורהבם עמל ואון – גאוותם ותוקפם של ימי שנותינו מכאובים ויסורים והבל וריק. כי גז חיש ונעופה - הזמן גז, פורח וטס מהר מאוד ואנו עפים עמו ונעלמים".
על אחת כמה וכמה, מורגשת אפסיות הזמן של האדם, כאשר חייו חולפים, לא רק במהירות בלתי מורגשת, אלא גם איכותם פגומה, בשל היותם מלאים בייסורים שונים ומשונים כתוצאה מחטאיו:
(ז) כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ.
(ח) שת [שַׁתָּה] עֲו‍ֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ.
דעת מקרא: חטואתינו הנעלמות והנסתרות, שמת באור לפניך (בניגוד ל"יאר ה' פניו אליך").

(ט) כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה.
כמו הגה – זמן הגיית הברה.
(יא) מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ.
מעם לועז (ר"י חיון): "מי יודע להישמר מעוז אפך?
זאת, כיון שאנו רואים: "וכיראתך עברתך" –
(כלומר): במידה שאדם ירא ממך, כן גדול הדין עימו. כמו שמצינו במשה ואהרון שנענשו על חטא קל, ושמואל מת בן נ"ב על שלא מיחה בבניו".

וכן ניתן להבין את פסוק ג, שה' מדכא את האדם בייסורים כדי להשיבו בתשובה.
אם כן, השאלה ששאלנו קודם רק מחריפה – כיצד ייתכן שהא-לוהות הנצחית הזאת, שהיא מעבר לממד של זמן ומקום, תשכון כאן בעולמנו, בתחומי מקום וזמן כה צרים ואפרוריים?
מה יש לענקיות הא-לוהית הזאת, לרצות לשכון בתוך האנושות האפסית והננסית?
ויתרה מכך, לצוות אותנו, 'בשר ודם', לבנות בית לשמו?

ג. המקדש – מפגש האדם עם נעם ה' וענוותנותו
משה רבנו, בגדלותו, עונה גם עונה לתמיהה זו. כפי שפתח את המזמור בקושיה גדולה, כך הוא מעניק לנו בסוף המזמור, בפסוקו האחרון, תשובה גדולה. תשובה זו, טמונה בברכה שבה מברך משה את עם ישראל עם סיום השקעתם במלאכת המשכן. זוהי תשובה שמותירה אותנו נדהמים מגודל ענוותנותו של הא-לוקים:
"וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ, יז(.
המילה "נעם" מחזירה אותנו לראשית המזמור. נעם, בחילוף אותיות בכתיב חסר, הוא "מען".
על אף היותו המעון לעולם כולו, ועל אף שאין העולם מעונו, ה' מגלה את עצמו אצלנו, מנעם דרכיו עלינו, תוך כדי צמצום ותיחום גדלותו לתחומי משכן ומעון. וזאת, כדי להיות מען קרוב עבורנו, כדי שתשרה שכינה במעשה ידינו, למען תהיה ברכתו כה קרובה אלינו עד עולם.
לכן, הביקורים בהיכל ה' מפגישים את האדם הקטן עם הגדלות הא-לוהית מצד הנעם שבה, כפי שהיטיב להביע זאת "נעים זמירות ישראל", דוד המלך, בספרו, ספר תהלים :
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז, ד).
ומדהים לגלות בתוך המילה "מעון", ששורשה עו"נ , בחילוף אותיות, את השורש: ענ"ו.
מנעם דרכיו, יורד ה' בענווה ממעונו השמימי וממרומי גבהותו וענקיותו, אלינו, בני החלוף, ומצווה אותנו לבנות כאן, בינותינו, מעון לשמו כדי שלנו תהיה ההרגשה עד כמה ה' קרוב אלינו.
כפי שאמר דוד המלך ע"ה: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח).
וכן "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז).

את הגדולה הא-לוהית עם ענוותנותו ראינו במקומות נוספים:
"מִי כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. (ו)"הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (תהלים קיג, ה).
נשים לב שעל פי פסוק זה, מובן שגם בהנהגתו את שוכני השמים משפיל ה' את עצמו עבורם, לטובתם, כדברי שלמה: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך...". (מלכים א ח, כז).
וכן בברכת 'אמת ויציב': "ברום עולם מושבך וצדקתך עד אפסי ארץ".
ובבראשית א, כו: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ...". אומר רש"י שם: "'נַעֲשֶׂה אָדָם' – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות – לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו. ותשובתו כתובה בצדו- ויברא את האדם ולא כתיב ויבראו".

כשאנו מתרגמים את הנעם, המעון, המען והענווה הא-לוהית לחיים שבין אדם לחברו, נראה שיש כאן לימוד גדול:
אתה שלמדת הכול ויודע הכול, ממרום השכלתך או ממרום ניסיון חייך, האם אתה משכיל לרדת בענווה 'אל העם', לפתוח את דלתות ליבך ולהיות מעון ומען למען הזולת? האם יש בך טוב ונועם לרצות להיטיב ולהנעים את חיי אחרים? להיות כה קרוב אליהם, לשמוע ולהקשיב לצורכיהם, להרגיש אותם?

ד. ענווה ועוון
אם ניקח את השורש עו"נ של המילה מעון, נגלה ממד נוסף בקרבת ה' עלינו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם" (במדבר יח, א).
ואומר רש"י: "תשאו את עון המקדש" – עליכם אני מטיל עונש הזרים, שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם הוא האוהל והארון והשולחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע. "ואתה ובניך" – הכהנים, "תשאו את עון כהונתכם" – שאינה מסורה ללוויים, ותזהירו הלוויים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם".
ובהמשך נאמר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח, כג). ועל כך אומר רש"י: "והם – הלוויים יישאו עונם של ישראל שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם".
דרך הכוהנים והלוויים, המשרתים את ה' במקום השראת שכינתו, מתגלה נעם ה'. הם נושאי ענוותנותו של ה', המתגלה במשכן ובבית המקדש.
אולם, נושאי הענווה במקדש הם המחויבים לזהירות מעוון המקדש.
כלומר, מצד אחד הכוהנים והלוויים מייצגים את אהבת ה' וקרבתו אלינו, ומצד שני את היראה שלנו כלפיו. רעיון זה מודגש במקומות שונים במקרא, למשל בעת מתן תורה נצטווה העם להיזהר מלהתקרב אל ההר עליו שכן כבוד ה', נדב ואביהו, "כבד את אביך ואת אמך", לעומת: "איש אמו ואביו תיראו" ועוד.

ה. הענווה האלוקית – "איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן"
נחזור אל הענווה הא-לוהית, המתגלה אלינו מעצם פניית ה' אלינו לבנות לו מעון למעננו, בינותינו:
במדבר רבה יב, ג:
"וכן בשעה שאמר לו הקב"ה (במדבר כח, ב( צו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי לאשי, אמר משה: מי יוכל להספיק לו קורבנות? אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי ועורכין כל עצי לבנון, אינו מספיק לו, שנאמר )ישעיה מ, טז) ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה. אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן (במדבר כח, ג) ואמרת להם זה האישה וגו', ולא שניהם בבת אחת, אלא (במדבר כח, ד) את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו'. וכן בשעה שאמר לו הקב"ה (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו? (מלכים א ח, כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו', ואומר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וגו', ואומר (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו'. אמר הקב"ה: איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן, כשאני מבקש, כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי ולא שמש אחד משלי, אלא, איני מבקש מידך, אלא עשרים בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב. לכך משה אמר: יושב בסתר עליון, הקב"ה, שהוא יושב בסתרו של עולם, הוא רואה את הכול ואינו נראה, הוא נתאווה ללון בצלנו".
העולה ממקור זה, שהענווה הא-לוהית באה לידי ביטוי בהתאמת עוצמת גילויה ליכולות ולכוחות שלנו. כמה חשוב הדבר! וגם כאן יש לימוד נפלא לאורחות חיינו: אתה מלא צפיות וחלומות כלפי ילדך/ תלמידך/ וכך הנחתת עליו עוצמה של משימות, עוצמה של דברים, שכלל אינם עולים בקנה אחד עם יכולותיו, עם אישיותו... רק אם יש בך ענווה, ותשכיל להצניע את דמיונותיך בפני המציאות, אז תוכל לעלות על המסילה הנכונה והראויה, התואמת את ייעודו ואת משימות חייו.
נביא כאן את דברי אברבנאל בספר שמות:
"הנה, המחפש ימצא, כי כל אשר נעשה במשכן, היה על דמיון הדברים הטבעיים... כי המשכן שהיה אורכו שלושים אמות, היה נחלק לשלושה חלקים. והב' החלקים הראשונים החיצונים, ניתנה רשות לכהנים ללכת בו. והם רומזים אל הים ואל היבשה, שהם מקומות מיוחדים אל האנשים, ללכת בהם. והחלק האחר מהמשכן, שהיה שם קודש-הקודשים, רומז אל השמים אשר לא יעבור שם רגל אדם, כי השמים שמים לה'. ושנים-עשר לחמי הפנים, הנתונים על השולחן, רומזים אל התחלק השנה לי"ב חדשים. והמנורה, אשר בה שבעה קנים, רומז אל ז' הפעולות, או כוחות שופעות, מכל אחת משבעה כוכבי לכת ומשבעת הכוכבים האלה תתבאר תנועת הגלגלים. ואומנם, היות הקלעים כולם בעלי ד' גוונים ירמוז לטבע הד' יסודות, כי שש - רומז אל הארץ, למה שהפשתן צומח בה, ומראת הארגמן - דומה (לים) {לדם}, כי הוא עשוי מדם דג מיוחד. והתכלת - רומז ליסוד האוויר, ותולעת שני - רומז ליסוד האש. ומלבוש הכהן שהיה של שש, רומז אל כללות הארץ, והמלבוש של תכלת רומז לשמיים והרימונים רומזים אל הברקים והלפידים השמימיים. והקול הנשמע מן הפעמונים, רומז אל הרעמים, ומעיל האפוד רומז לכל הדברים הטבעיים, ולזה ציוה הא-ל שתהיה אריגתו מארבעה צבעים מעורבים עם זהב, רומז לדעתי אל האור המפוזר בעולם. ואומנם, הושם החושן באמצע האפוד לדמיון הארץ, אשר היא מרכז לשמים, והיא באמצעותם מכל הצדדים. וחשב האפוד היה רומז אל הים הגדול או אל ים אוקינוס, אשר הוא סובב הכול. והנה השמש והירח נרמזים באבני השהם אשר על כתפות האפוד, ושתיים עשרה אבני החושן אם שירמזו לי"ב חודשי השנה או אל חגורת י"ב המזלות... והמגבעות או הכובע ירמוז אל השמים בכלל ..." (אברבנאל שמות כה, י).
כלומר, כאשר ה' ציווה אותנו על בניית המשכן שבתוכו עתיד לשכון כבודו, היה זה מצד אחד דבר משמח מאוד, אך מצד שני נוראי מאוד. וכדי שנוכל להכיל זאת, התבונן ה' במציאות המוכרת לנו, ועל פיה אמר לנו מה, וממה וכיצד להקימו. איזו רגישות נפלאה! זהו פן נוסף של הענווה, להתבונן בעולם המושגים של הניצב מולך ולהנחיל לו את הדברים הגבוהים שבידך, דרך עולם המושגים המוכר לו.
מלבי"ם עורך הקבלה בין איברי האדם לכלי המשכן:
" ...שבגוף אדם פרטי נמצא שלושה חלוקות: א. הראש והגולגולת, שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת ב. מן הצוואר עד החזה, שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב ג. חלק התחתון של הגוויה מן החזה ולמטה, שם משכן נפש הטבעית והצומחת אשר תעשה מלאכה ע"י הכלים שהם האיצטומכא והכבד והקרביים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האיברים מנות איש לפי אוכלו ע"י הכוחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש, כמ"ש הרמב"ם (הלכות בהב"ח): "אלו דברים שהם עיקר בבניין הבית עושים בו (1) קודש (2) וקודש הקודשים... ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי (3) החצר שהיה במדבר", וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית, ראינו, שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת, שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח האוכל ומעכל המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו, שיראה המעיין שדומים לכלי האצטומכא מכל צד, ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש, שעל הלחם יחיה האדם, ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים, ושם היה מזבח הקטרת, אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאה רוחניית ,שהנשמה נהנית ממנו, והוא מקביל נגד עכול השני שבלב, שכולו ענין רוחני אוירי, ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות והספר תורה, שהוא דומה עם המוח ששם משכן הנפש המשכלת:" (מלבי"ם שמות רמזי המשכן).

כמה מדהים הדבר, שה', בענוותנותו, לקח את עולם המושגים הקרוב אלינו ביותר, הלא הוא עצמנו, בשרנו ונפשנו, וממנו גזר את צורת המשכן, כליו ועבודתו.

ו. ענוותנותו של משה רבנו – יסוד המנהיגות
אכן, לא לחינם היה משה רבנו מנהיג האומה, בראשית דרכה, בעת התוויית דרכה החינוכית, שהרי עליו העיד ה':
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
הענווה, היא הסוד והיסוד של מנהיג!
משה רבנו, מנהיגו הדגול של עם ישראל משחר היווצרו, שהוציאם ממצרים ומסר להם את התורה, וסבל אותם ארבעים שנה במדבר השומם, ידע להיות מצד אחד, במרומי היכולות הנבואיות שיכול אדם להשיג עלי אדמות:
"...אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט..." (במדבר יב, ו-ח).
ומצד שני, לסבול את עמו על כל משבריו, גליו וקטנוניותו. כאשר משה יורד מהר סיני, לאחר ארבעים ימים ולילות של התרוממות על-אנושית, בראותו את העם מצחק בחטא העגל, הוא משבר את לוחות האבן שבידו:
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה א-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו-טז).
רש"י שם: "משני עבריהם – היו האותיות נקראות, ומעשה נסים הוא".
רש"י המפורש הרב דובער שטיינברג: "משני עבריהם – שהאותיות היו חקוקות וחלולות מצד לצד בכל עובי הלוחות, והיו האותיות נקראות משני הצדדים, מצד אחד כרגיל ומהצד השני, כשהן הפוכות. מעשה נסים היה – שאותיות מ"ם וסמ"ך שבלוחות היו עומדים, שהם אותיות חקוקות ללא שום חיבור והחלק שבאמצען היה להן ליפול שהרי אין להם אחיזה משום צד".
המשך רש"י שם: מעשה אלקים המה – כמשמעו, הוא בכבודו עשאן".
רש"י המפורש שם: עשאן – פסל אותן.
שם שם יט: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".
תורה תמימה שמות לב, יט: "...שאמר משה: היאך אני נותן להם את הלחות, שהם מחייבים אותם מיתה, דכתיב בהם: 'זובח לאלהים יחרם'? [ואע"פ דעל הלחות היו כתובים רק עשרת הדברות, אך תמצית כל התורה הייתה כלולה בהם], אלא, אשברם ואחזירם למוטב ואחר כך אתן להם לוחות אחרים".
משה, המנהיג הענק, הבין שכרגע אין התאמה בין העוצמה הא-לוהית שבלוחות לבין יכולת מונהגיו להכיל אותה. אומנם, בעת מתן תורה 'פסקה זוהמתם' (שבת קמו) והתעלו למדרגת מלאכים או שנתעלו למדרגת אדם הראשון קודם החטא (וכך משמע בגמ' שבת קמו), ולכן היו ראויים לקבל לוחות אבן שיצירתם על ידי הקב"ה, מרוממים מעל המציאות הטבעית.
אך כעת, לאחר שחטאו בעגל, מבין משה שצריך קודם כול להחזירם למוטב. דרושה כאן עבודה שתעלה אותם למדרגה שבה יהיו מסוגלים בכלל לקבל תורה. ואומנם, הלוחות יהיו "לוחות אחרים", בדרגת קדושה נמוכה יותר, התואמת את מצבם לאחר החטא, שהרי בלוחות השניים ציווה ה' את משה:
"... פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד, א).
ואומרת הגמרא במסכת שבת: "ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת את הלוחות" (שבת פז, א מופיע ברש"י דברים לד, יט)
יישר כחך, שיידעת בענוותנותך, שצריכה להיות התאמה בין רצון הנותן לתת, לבין יכולת המקבל לקבל. וכשראית שאין הכלי מסוגל לקלוט את השפע הזה, שיברת! אך בד בבד אמרת: "אחזירם למוטב! ואתן להם לוחות אחרים!"

ו. גילוי נעם ה' – במקדש
בחלקו השני של המזמור, פונה משה אל ה' בבקשות, שאם יזכה עם ה' למילוין, הרי שבניגוד לאיכות החיים הירודה שהוצגה בחלקו הראשון של המזמור, יזכו הם לחיים טובים ונעימים. וזאת, מכיוון שה' קבע את מעונו בינותיהם, כאשר הם זוכים לנעם ולטוב ה', להשראת שכינה ולמען א-לוקי כה קרוב.
ומפליא משה רבנו להשתמש בלשון בקשותיו במוטיבים הקשורים למקדש:
1. (יב) לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא
לְבַב חָכְמָה.
יומא ה, ג: "נכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד, והיזה ממנו, אחת למעלה ושבע למטה 'ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע..."
2. (יג) שׁוּבָה ה' עַד מָתָי
וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ. במדבר י, לה-לו: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ .וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".
תרגום יונתן (מתורגם לעברית): "...וכשהיה הארון רוצה לחנות, היה מתקפל הענן ועומד, ולא היה מתפשט, עד שהיה משה עומד בתפילה, מתפלל ומבקש רחמים מלפני ה', וכך היה אומר: "שוב עתה כבוד ה', ברחמיך הטובים, והנהג את עמך ישראל, והשרה כבוד שכינתך ביניהם ורחם על רבבות בית יעקב ומניין אלפי ישראל".
סידור ה"אבודרהם": "שובה למעונך ושכון בבית מאוויך."
3. (יד) שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ
4. וּנְרַנְּנָה תהלים סה, ה: "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ".
תהלים ק, ב: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".
תהלים קלב, ט: "...כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ".
5. וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ.
(טו) שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת
רָאִינוּ רָעָה. דברים טז, טו: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַי-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. (ורא' גם פס' יד שם).
דברים כז, ז: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ",
פסחים קט, א: "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנ':" וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך..."
6. (טז) יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם דברים טז, טז: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"

נבאר להלן את המוטיבים שבטבלה:
1.המנייה – בציטוט שהבאנו לעיל מעבודת הכוהן הגדול ביום הכפורים בקודש הקודשים, מובן שהיה מרים ידו כמצליף, ומזה לפני הכפורת את הדם – הזאה אחת למעלה ושבע למטה (הדם נפל על הארץ ולא על הכפורת) ומונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים וכו'... מדוע כך היה מונה, ולא: אחת, שתיים, שלוש וכו'?
מבאר קהתי: "הטעם שהיה מונה עם כל אחת גם את ההזאה שלמעלה, מבואר
בגמרא: שלא יטעה בהזאות (שמא ישכח וימנה הזאה ראשונה מכלל השבע – רמב"ם).
מכאן מתברר שמעשי האדם יהיו ממוקדים ומדויקים יותר לתכליתם, אם ימנה אותם אחת לאחת, ולא מניית זה כמניית דבר אחר, ואף במעשים דומים (כהזאות הנ"ל) יש להבחין במשמעויותיהם השונות.
2. שובה ה' – אם בפסוק ג' ראינו איך ה' מבקש את שיבת האדם אליו:
"תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם",
הרי שבפסוק יג' אנו מבקשים את שיבת ה' אלינו:
"שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ".
3. לשבוע מטוב ה' – למה באמת רעבה נפש יהודי:
"נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ".
לחמו של היהודי הוא שהייתו במקום הקודש, ומזון רוחני זה, הוא המשביע את נפשו. בדומה ל"...צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי..." (תהלים סג, ב).
4. שמחה ורינה – כאשר ה' שב אלינו ואנו אליו, וכאשר אנו שבעים מטובו, אזי מרגיש האדם בליבו שמחת אמת, שמחה המבקשת לפרוץ החוצה ולהביע את עצמה ברננה – בשירה בפה. (דעת מקרא הערה 30).
5. יראה – כמו שראינו בעניין התשובה, את ההדדיות בין שני הצדדים: אנחנו שבים אל ה' וה' שב אלינו, כך גם כאן: ה' ייראה אלינו ואל בנינו דרך מפעליו שהם הדרו, ואנו נראה את פניו בבית המקדש, במקום שכינתו.
***
בסיום תפילתו בפרקנו, מברך משה את העם בברכה שאכן יהיה עלינו נעם ה', טובו וחסדו, ויכונן שכינתו במעשי ידינו לעד. וזאת, כאשר אנו בונים בליבנו פנימה משכן לשכינתו.
כפי שהיטיב לומר זאת רבי אלעזר אזכרי, מתלמידי ר' יוסף קארו, אשר חי במאה השש עשרה בצפת:
"בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה".
בעקבות פסוק זה, כתב הרב יצחק הוטנר את השיר הידוע:
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".

יהי רצון שנזכה במהרה לבניין בית המקדש השלישי
וברכתו של משה: "וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ",
תתקיים בנו ובזרענו לעד!