נושאי אמונה במשנת הרב קוק

על פי ספרו 'דעת אלהים'

יאיר שטראוס

גיליון מס' 16 - תש"פ - 2019/20

האמונה במשנת הרב קוק
הגדרת האמונה לפי שיטת "דעת אלוהים" של הרב קוק.
האם אלוהים קיים?
מקורו של משבר האמונה
עבודת ה' לפי דעת אלוהים
מהי עבודת ה'?
מדוע צריך מצוות?
האם התורה נכונה?
מוסר אנושי ואלוהי לפי דעת אלוהים
האם יש משמעות למוסר האנושי או רק למוסר האלוהי?
מציאות הרע בעולם לפי דעת אלוהים
מדוע יש רע בעולם?
השגחה פרטית לפי דעת אלוהים
מהי השגחה פרטית לפי דעת אלוהים?
פוסטמודרניזם ותפקידו של עם ישראל לפי דעת אלוהים
מהו היחס הנכון לפוסטמודרניזם השולט בתרבות הנוכחית?
עבודת המידות לפי דעת אלוהים
מהי עבודת המידות לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק)?



 
הגדרת האמונה לפי שיטת "דעת אלוהים" של הרב קוק.
האדם עומד מול הבריאה, הוא רואה לפניו עולם עצום, מלא במערכות אדירות של אקולוגיה, סימביוזה בין כל מערכות החיים, מסלולי כוכבים וגלקסיות, הכל עומד בסדר וארגון מדהימים. כאשר הוא מעמיק במבט הזה הוא חש שהבריאה כולה אומרת שירה, החיים כולם הולכים ומתפתחים וגדלים, הטבע כולו הולך ומתעצם בהרמוניה. הפלא הזה גורם לו לחוש חלק ממשהו גדול, פרט קטן בתוך סימפוניה אדירה של החיים, הוא מרגיש שהכל מאורגן סביבו ושום פרט איננו סתמי או אקראי.
זוהי האמונה באלוהים, זהו דבר ה' שהנביא שומע וממנו הוא מפיק את כל מערך המצוות והתפילות שמארגנים את העולם הדתי. האמונה היא הקישור אל המציאות כישות אחת בעלת סדר, הרמוניה והתעלות תמידית. המפגש עם האל הוא המפגש עם המציאות ועבודת האל היא הדרך להיפתח לאותה מציאות, לרומם אותה ולהיות מתאימים לכל שאר פרטי החיים שבה. לחוש את זרם החיות והשירה של העולם זורם גם בתוכנו וממלא אותנו ברצון להיות חיים יותר, שמחים יותר, משוכללים וטובים יותר והרמוניים יותר כלפי הבריאה שסביבנו.
אדם מאמין ינסה לקדם את החיים, להיות מאוזן ומוסרי יותר כלפי כל הופעות החיים בעולם, לא יפגע בשום בריה וישתדל להיות אכפתי כלפי האקלים, הצומח, החי והחברה שסביבו. הוא יתחבר אל הטבע ויחוש את קול ה' המתהלך בתוכו, במערכות העולם המלאות שירה ואחדות פנימית.
זה מה שהתרחש בסוף תקופת בית ראשון: ההזרמה הנשמתית הייתה מלאה וסוחפת, הופיעו אנשים בעלי השראה נבואית אדירה, אך גם תופעות של השתוללות רוחנית מלאת תאוות של עבודת אלילים וניצול ההשראה הרוחנית למטרות של דמיון חולני וגס.
בעקבות ה"ניצול לרעה" של החיבור הנשמתי הזה, החלה האנושות בתקופת בית שני להתרחק מן האנרגיות הרוחניות של הדת והאמונה, הפילוסופיה הופיעה ביוון ורומא וטענה שצריך לראות רק את הצד החיצוני של פרטי החיים. הדת עצמה החלה להתרחק מאותה הזרמה נשמתית והתרכזה יותר בפרטי המעשים, התורה שבעל פה הפכה להיות הרבה יותר מסועפת ומורכבת, הופיעו טקסים רבים של ברכות, נוסח תפילות מסודר, טקסים שהיו טבעיים הפכו להיות מעוצבים באופן נוקשה יותר והחיים הדתיים עברו מהתלהבות פנימית למערך דתי מחייב וטכני.
זהו השינוי החיצוני של הדת – השינוי הפנימי והחמור יותר היה שתפיסת האל החלה להשתנות: כדי לעצב חיים דתיים ללא סערת נפש, התרכזה האמונה בתחושה עמומה ונסתרת יותר של מהות רוחנית אין סופית שעומדת באחורי המציאות, מה שאנו רגילים לכנות כיום "אלוהים" – המהות הזו תמיד עמדה ברקע של תפיסת האמונה והיא תמיד היוותה את היעד של התפילות ומקור הדברים, אבל כאשר ההזרמה הנשמתית הייתה חזקה, רעיון האל החיצוני למציאות, הישות האלוהים, היה דבר עמום ובלתי מוסבר שלא היה מוקד החיים הדתיים, אלא פרט נלווה לעצם החיבור אל הרמונית המציאות ואחדותה. אנשים ידעו שיש משהו כזה שנקרא "מהות האל" אבל לא עסקו בו ולא הציבו אותו במוקד חיי הדת, שכן טבעיות החיים וטבעיות החיבור להרמוניית המציאות היו במרכז. כמו שאדם בריא וחי לא עוסק וחושב יותר מידי על הנשמה שבתוכו, הוא פשוט חי את החיים במלוא עוזם ושמח על קיומם. רק כאשר הוא הופך להיות חולה או עובר טראומה מסויימת, מתחילות להתעורר מחשבות על מהי הנשמה, לאן היא הולכת אחרי המוות וכל מיני הרהורים רוחניים.
כעת, לאחר שבירת טבעיות האמונה ומיעוט ההזרמה הנשמתית, החלה הדת ללבוש פנים טקסיות ועבודת האלוהים הפכה להיות תהליך של ריצוי אל חיצוני בשמים – באופן זה גם האומות שליד עם ישראל החלו לקבל לתוכם את הרעיונות המצומצמים יותר של עבודה למהות אלוהית וקיום מצוות טכני: הרעיונות האלו דיברו גם לגויים והם החלו לפתח דתות "תואמות" ליהדות המצומצמת, כגון הנצרות והאיסלם שהתפשטו באופן מדהים ברחבי האנושות תוך שנים מועטות יחסית.
הדתיות המצומצמת הזו של תקופת בית שני הצליחה לרדת לפרטי החיים ולעסוק בתיקון היום יום, דבר שבתקופת ההזרמה הנשמתית של תקופת בית ראשון היה חסר, אבל היא לא הכילה בתוכה את התודעה האמונית העמוקה שמחוברת להרמונית המציאות ומלאה בתנופת חיים והשראה. העיקר היה חסר מן הספר – הדת הייתה אדם חולה שמחקה את פעולות האישיות הבריאה, אבל ללא אנרגיית החיים הפנימית שהוא כל כך זקוק לה.
עם ישראל עצמו, שללא אנרגיית החיים האמונית שלו החל לעסוק רק בפרטי תהליכי הדת החיצוניים, החל לדקדק אך ורק באופן המעשים הנכון וכל קבוצה קטנה פיתחה שנאה לקבוצה שנהגה בשונה ממנה, העם בסוף תקופת בית שני הפך להיות מלא בפירוד וחולי חברתי עד שהוא יצא לגלות, שם הפכה ההשפעה של הדתות האחרות, שממילא ספגו רק את הצדדים החיצוניים של הדת, להיות מאוד מרכזית והיהדות כמעט ששכחה את הפנים הנשמתיים ההשראתיים שלה.
אבל החיבור להרמוניית החיים, הבריאות הלאומית של עם ישראל, שאיפת הנשמה, לא יכולה להעלם לחלוטין – לאט לאט צמחה שוב הבריאות הפנימית, החשק להארה רוחנית הלך והתגבר, הצורך בקישור אל החיים, בהופעה נשמתית שבאה מתוך המציאות, פרץ מידי פעם בניסיון להחזיר את העם למסלול הבריא שלו. לקראת סוף הגלות החלו להופיע תנועות ששואפות שוב לחיים, החל בהופעה נמוכה ומעוותת של השבתאות, שסחפה מליונים אבל פעלה באופן מוגזם, וכלה בחסידות, שניסתה לעורר את הצדדים השיריים והמיסטים של היהדות מתרדמתם. לבסוף הגיע המשבר האמיתי: הצורך בחיים, בהרמוניה, הזעקה הלאומית לחיבור עם האלוהות שבטבע, עם השירה והיופי של המציאות, פרצו מתוך האומה בלבוש של מרד זועם ועצום בכל מה שייצג את הדתיות הישנה, העם זרק הצידה כל מה שנראה לו כמצמצם את כוחות חייו והמרד החילוני הגדול סחף בסערה את כל מרכיבי החברה.
המרד הזה נבע מזעקת האריה להסיר את אזיקיו, אבל הוא גם זרק את התינוק עם המים ואיבד את המקור של אותה זעקה – את השירה האמונית, שהיא בעצם נביעת החיים שמעוררת את העם לשחרר את עצמו מן הטקסיות הרשמית ולהיפגש עם המציאות במלוא עוזה.
הרב קוק קרא לציבור החילוני להבין שצורך להתחבר עם החיים יבוא על סיפוקו דווקא *מתוך* התודעה הדתית ולא על ידי זריקה שלה. חיים עם אלוהים טקסי ויחס רק לעצמות האל הם לעיתים חיים של צמצום ושבירת כוחות – אבל חיים ללא אלוהים בכלל, ללא מושג אלוהי וללא קישר להרמוניה ולסדר של המציאות, הם חיים סבל איום ונורא, הם תודעה של ריק, הם תחושת קיום אקראי, בודד ועלוב. חיי כפירה הם חיים בעולם של חושך עצום, ללא התלהבות, ללא השראה אמיתית, ללא תוכן רוחני למלא את מאוויי הנפש.
האמונה במובן העמוק שלה, בתודעה אמונית נכונה, היא היכולת להתחבר לשירת החיים, לאנרגיה הרוחנית שנותנת לאדם משמעות, אושר, סיפוק מכך שהוא חלק ממשהו גדול. היא היכולת להיפתח לעולם הדמיון, הרגש, הנשמתיות שזורמת בעוצמה בעולם וכל תהליכי הכפירה רק סוגרים את האדם בפניה.
לכן יש להבין את החילוניות כצורך של האומה בחיים, אבל לדעת לסלול את הדרך לאמונה נשמתית יותר, להופעה של השראה, של חיבור פנימי. הדרך הזו תעשה על ידי הבנה מחודשת של "מהו אלוהים?" מהי באמת עבודת ה'? מהם ההופעות הנשמתיות שהתורה שבעל פה עם כל פרטיה מנסה לפתוח אותנו אליהם. לשלב את פרטי מצוות של בית שני, עם הצמאון הרוחני וההיפתחות להרמונית החיים ועוצמתם שהיו קיימים בבית ראשון ומנסים לחזור כיום בתהליכים מורכבים של כפירה ומרד.

מטרת האמונה איננה להכריז על קיום האל, מטרת האמונה היא לייצר תהליך תודעתי עמוק של מבט אחדותי על המציאות, שמרומם ומעצים את האדם ואת המציאות כולה לעבר השלמות האלוהית. לכן על האדם להתעסק באופנים שבהם האמונה באלוהים משפיעה עליו ובתהליכים שהיא מחוללת בתוכו ולא להיות מוטרד משאלת קיום האל – שהוודאות בקיומו היא תוצאה של תהליכי עומק נפשיים ותודעתיים ארוכי טווח. קיום עצמות האל היא נקודה מחוללת של התודעה האחדותית (בשפת הרב קוק "האדיאלים") שהאמונה אמורה לייצר, אבל לא המטרה הראשית שלה!

הרב קוק מסביר שהרעיון האמוני הוא הדרך לפתוח את האדם לתודעה אחדותית שמביטה על העולם כיצור אורגני שלם בעל אלפי פרטים נפרדים שמאזנים זה את זה, תודעה שחווה את העולם כמקום בעל אנרגיה פנימית שמצמיחה את החיים לעבר שלמות אין סופית, כך שהבריאה כולה צומחת לאט לאט מתוך הכוחות הסותרים שבה לעבר שלמות גדולה. הרעיונות האלו הם מטרתה של האמונה באלוהים וההזנחה שלהם לאורך הגלות, גרמה לכך שאנשים מרוכזים בשאלה אם האל קיים או לא, במקום בהבנה של העומק התודעתי שהאמונה באל אמורה להביא אותם אליו.

בשפת הרב קוק – "וכשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז *שיש בקרבה פנימה*, ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון, ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין נצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה, אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היפי, כל האור, כל האמת וכל הטוב. הגלויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל שהם באמת הנם גלוים של כ ל – ה ט ו ב. " (הרב קוק, צמאון לאל חי).

ההזנחה של התודעה האחדותית גרמה לכך שאנשים ניגשים לאמונה באופן ילדותי של יש או אין אלוהים, אבל ככל שמבינים את ההשפעה של קיום האל על פיתוח תודעה שלמה יותר, השאלה הזו מאבדת את חשיבותה ומבינים שקיום האל הוא רק בסיס לתהליך אמוני תודעתי מקיף ועמוק שהאדם נסחף אליו וחש את תועלתו על הנפש ועל המציאות. מתוך כך קיום האל הופך להיות וודאות פנימית, בלי צורך בהוכחות מפולפלות.

הגישה הדתית והחילונית המקובלת כיום, שמסתפקות במתן הוכחות טכניות של "כן" או "לא" לקיום האל, מפספסות את המטרה האמתית של האמונה באלוהים: לחולל מהפך רוחני בנפשות בני האדם ולעזור להם להתרומם לתודעה רוחנית משוכללת יותר.

האמונה באלוהים היא הדרך לתודעה אחדותית שאמורה לצמוח מתוך הידיעה הזו ולהביא לעושר רוחני והעצמה אדירה של המציאות. אם נשארים בידיעה חיצונית על קיום האל (העצמות), בלי התודעה האחדותית ("האידיאלים" בשפת הרב קוק) שהוא אמור לייצר בנפש, מפספסים את כל רעיון האמונה והופכים את הטפל לעיקר.
שאלה: מי אמר שאכן המחשבה האופטימית הזו נכונה ואמתית?

תשובה: מדובר בתהליך רוחני ממושך, לא באמירה סתמית. הוודאות אמורה להתפתח באדם לאט לאט תוך כדי המפגש עם המסרים האמוניים והעבודה האמונית, כאשר היא נעשית באופן הנכון.

התודעה האמונית הייתה קיימת אלפי שנים בעם ישראל והביאה אנשים רבים לנבואה והשראה עצומים, כפי שרואים שעולה מתוך תנ"ך, ההוכחה לנכונותה באה מתוך האדם עצמו כאשר הוא מתחבר אליה.

דוגמא לסוג כזה של וודאות הוא נושא המוסר – רוב בני האדם לא צריכים הוכחה לכך שמוסרי לא לגנוב או לרצוח, הם פשוט חווים זאת בתוך הנפש שלהם ללא צורך בהוכחות חיצוניות (ומי שזקוק להוכחות למה לא לרצוח כנראה שיבש את הנפש שלו לחלוטין).

כדי להבין את המשבר האמוני שבו אנו נמצאים כיום מול הנוער ומול החילוניות באופן כללי, צריך להבין שיש שתי רמות של אמונה:

יש רמה שטחית של אמונה, שבה רוב העולם הדתי שרוי כיום, שאומרת שיש אלוהים בשמים וצריך לרָצות אותו בכל מיני מעשים משונים ולהתפלל אליו בתקווה לעזרה. ישנם הסברים שמתמקדים בלבוש רוחני לנשמה או בתועלות סוציאליות שונות, כל אלו הם דברים בעלי ערך, אבל אין בהם שינוי תודעה כולל, אין בהם שיוני עומק של האישיות וגיבוש צורת חיים וגישה בסיסית שונה למציאות. הרובד הזה איננו מרחיב את תודעת האדם, קשה להוכחה ולא מעורר שום השראה או אנרגיה פנימית שנדרשת כדי להחזיק את הנוער ואת הציבור לאורך זמן.
ישנה רמה עמוקה יותר של אמונה, שנקראת בשפת הרב קוק "דעת אלוהים", שאומרת שהאמונה מתחילה ממקום הרבה יותר עמוק וטבעי בנפש ("האידיאלים"), שכל מטרת התורה והאמונה באלוהים נועדו בעצם כדי לחזק יסודות פנימיים חשובים מאוד, שבלי הבנתם אין אפשרות להתקדם באמת בעבודת ה':

הרמה העמוקה של האמונה איננה מתחילה מאוסף ידיעות חיצוני על אלוהים, אלא מחוויה פנימית של האדם שעומד מול המציאות ומרגיש שכל מה שסובב אותו הוא חלק ממשהו אחד גדול שהולך ומתעצם. תחושה שהפרטים כולם הם הופעה של שלמות אחת, אורגנית, כמו מליוני חלקים של מכונה גדולה שפועלת בהרמוניה פנימית, כמו סימפוניה עם מגוון כלים שמייצרים מנגינה אחת. העולם כולו שואף לטוב, לשכלול, לאחדות הולכת ומתעלה, החיים כולם יונקים ממקור אין סופי שמחיה אותם כל רגע. האדם עצמו הוא חלק ממערכת החיים האחדותית וכל פרט בחייו יונק מאותה הרמוניה עולמית, הכל מושגח, הכל מתואם ומדוייק למקום הנכון לו, במערך של כוחות שלפעמים סותרים זה את זה, אבל מאזנים זה את זה בסופו של דבר למערך אחד שלם ואחדותי.

האינטואציה הזו כלפי המציאות היא שורש האמונה, מטרת המצוות והתורה היא להגביר את אותם תהליכים נפשיים טבעיים של התודעה האחדותית בתוך הנפש ולחבר את האדם למקורות האנרגיה הנכונים להתקדמותו.

אלוהים עצמו (העצמות) בוודאי קיים ונוכח בחיי המאמין, אבל מטרת האמונה היא לא לרָצות את האל, אלא להגביר את התוכן הנפשי שצומח *מתוך* עבודת האל ("האידיאלים" בשפת הרב קוק) – כל מצווה מכילה בתוכה תוכן ערכי הנוגע לאחדות המציאות, להרמוניית החיים: חלק מן המסרים האלו ניתנים להבנה פשוטה, כמו מצוות בין אדם לחברו או איסור "לא תחמוד", וחלקם מכילים תוכן עמום יותר שמשפיע על הנפש גם ללא הבנה ישירה שלו, כמו שחיוך משפיע על האדם להיות שמח גם אם הוא לא יודע כיצד זה קורה.

התורה כולה היא מעין "סדנת תודעה אחדותית" שמעדנת את הנפש הישראלית לאורך אלפי שנים וגורמת לחיים להיות זורמים יותר, שמחים יותר ומלאי עוצמה. האדם המאמין חש שהוא חי בתוך מקום מסודר, הרמוני ושלם, נקודות הטוב מתעצמות ונקודות הרע מקבלות את הפרופורציה המתאימה להם. הסבל של האקראיות והכפירה הולך ומתצמצם והחיים מקבלים את הרוגע וההארה הנכונה לקיומם. הוודאות בקיום האל הולכת ומתגברת ככל שהאדם חש בתוך נפשו את הנכונות של המסרים האלו לקיום האנושי והעולמי בחייו.

התפיסה השטחית של האמונה, כאוסף מעשים לריצוי האל, ללא שום רפלקציה פנימית למהלך הנפשי שהדבר מחולל, הייתה טובה לדורות הגלות שבהם לא היה אפשרות לרומם את החיים – תנועת הכפירה שבדורות האחרונים היא צעקת חיים חשובה של הציבור לקבל אמונה גדולה יותר, הנוער לא מסתפק באופן השטחי של האמונה ורוצה הבנה, גודל ועומק משמעותיים לחייו, המאמין רוצה לחוש את הפן הנשמתי, הפסיכולוגי והרוחני של האמונה ולא מסתפק באמירות כלליות על ריצוי כח עליון.

לכן בדור שלנו נדרשת מהפכה, נדרש שינוי יסודי ועמוק של הגישה לקיום האל וקיום מצוותיו, להפסיק לעבוד על אוטומט בחשיבה שטחית של אוסף מעשים טכני, ולהתבונן מה האמונה עושה לי, איך אני מצמיח את העולם האמוני שבתוכי, כיצד עבודת האל צומחת מתוך פתיחה של עולמות רוח והשראה רחבים יותר, שמתחברים לחיי ומשמעותיים לקיומי.

מהי עבודת ה'?
לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) המפגש שלנו עם אלוהים הוא המפגש עם המציאות, עם הפן האחדותי והמאוזן שמתגלה אלינו ועם החיים ההרמוניים שהעולם מכיל. המציאות כולה, על כל כוחות החיים שלה, היא האלוקות הפונה אל האדם ועליו להקשיב לאותם כוחות ולראות מה הסדר והאירגון שלהם אומרים לו.
עבודת אלוהים היא התהליך שבו האדם שותף למגמת המציאות להיות יותר חזקה, יותר מלאה ויותר הרמונית. הבריאה כולה עובדת את אלוהים בעצם קיומה, בעצם התעצמותה והתגברותה. הפרחים שצומחים, הציפורים שמצייצות ומתרבות, הים שסוער וגועש, הכל עובד את אלוהים ומבטא את כוחות האל במציאות.

מטרת התורה איננה לבודד את עבודת ה' למספר טקסים מצומצם, אלא מטרת התורה להראות לנו כיצד לדייק את חיינו בהתאם לרוח האלוהית השורה בעולם, בהתאם לאיזון ולסדר הנכונים ובהתאם להרמוניה הכללית שעם ישראל חש בעמקי רוחו.

כלומר, עבודת ה' היא עצם החיים, כל הופעת חיים במציאות, כל יצירת שיר, כל הקמת מפעל, כל יחס מכבד ומועיל לזולת, כל שתילת צמח, הם חלק מעבודת האל. מטרת הבריאה ומטרת האדם היא להגביר את הופעת החיים באופן המאוזן והמלא שלהם, לכן עצם היות האדם שמח, רגוע ומלא חיים, היא עצמה עבודת האל.

אידיאל התורה איננו לשבת בפינה חשוכה וללמוד מספרים ישנים, הלימוד הוא אמצעי בלבד כדי להופיע יותר חיים, יותר שמחה ויותר אושר בעולם. אומר הרמב"ם שהנביא צריך להיות עשיר גיבור וחכם: אידיאל עובד האל הוא אדם מלא חיות, גיבור ופעיל אשר מנהיג את המציאות ומוציא לפועל את כוחות חייו במלואם. התורה מעוניינת באומנות, שירה וספרות, כל פיתוח אנושי הוא חלק מן הפיתוח האלוהי שזורם במציאות דרך בני האדם וראוי להופיע ולבוא לידי ביטוי.

ישנם דתות שמתייחסות על עצמות האל ובכך רואות בו דבר חיצוני למציאות ומהם התפתחה גישה מרוחקת ומצמצת של החיים, אבל ביהדות מצווה על האדם להתחתן ולהוסיף חיים לעולם, לעבוד, לפעול ולבטא את עצמו באופן הראוי והמאוזן עם שאר חלקי המציאות. כל מעשה חיובי, כל פיתוח של חיים, הוא חלק מעבודת ה' ונכלל במצווה של "בכל דרכיך דעהו", בכל הדרכים ומתוך כל הדרכים, על האדם לדעת את ה' ולהתחבר לעבודתו.

על פי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) אלוהים המתגלה אלינו הוא ההרמוניה של המציאות, לכן הגברת היחס לאלוהים מגיעה על ידי הגברת היחס אל המציאות כדבר אחדותי ולא כאוסף כוחות נפרדים. את היחס הזה ניתן לחזק על ידי הגברת המודעות לאחדות המציאות וגם במעשים שיבטאו באופן מוחשי את הכבוד שאנו רוכשים לכל פרט במציאות.

הידיעה על אחדותיות המציאות איננה רק הבנה שכלית, אלא תודעה כוללת שאמורה להקיף את האדם בכל מעשיו ולחלחל עמוק יותר לצורה שבה הוא חושב ומרגיש את המציאות. האדם איננו רק השכל שלו, אלא גם הרגש, האינטואציה והדמיון שקיימים בו. כל מערכות החיים צריכות להתחבר לתודעה האחדותית בתהליך איטי של הרגל, איזון מתמיד ופיתוח הנפש לכיוונים האלו. מטרת המצוות להיות מעין "סדנה רוחנית" שתחדיר את הרעיונות האלו לתוך הנפש ולא תותיר אותם כמעטה רעיוני קר ויבש.
ככל שהאדם מגביר את הכבוד והאכפתיות שלו כלפי המציאות, התודעה הזו חודרת יותר לתוך התת מודע שלו, האינטואיציה וההקשבה שלו לאחדותיות העולם מתגברת ומחלחלת יותר לאישיותו.

העולם מלא חיים, מלא כוחות, ככל שהאדם מוטרד וחי בתחושת מאבק ופירוד הוא חוסם את עצמו בפני המציאות, ככל שהאדם מחדיר לרוחו תפיסות אחדותיות הוא מתמלא שלווה, רוגע ואיזון נפשי וכוחות המציאות הולכים וחודרים לתוכו ומצמיחים בו שמחה, התעצמות, שירה וחיות. זו מהות הנבואה וזו מטרתו של עם ישראל, להביא לעולם עוד חיים, עוד שמחה ועוד עוצמה.

עם ישראל ומשה רבינו עומדים לפני הר סיני ועוברים תהליך של שלושה ימים של התעלות, עד שהם מתוודעים לאותם חוקי מציאות, לאותה הרמוניה פנימית שמתגבשת אצלם למעשים, למצוות ואיסורים, שיוכלו לעבור במסורת מאב לבן ולאט לאט יביאו את עם ישראל כולו ומתוך כך את האנושות כולה לאיזון הפנימי הנכון והמתאים לאותה הרמוניה פנימית של המציאות. הרעיונות האלו מתגבשים למעשים שבתוך כל אחד מהם טמון גרעין של תובנה אחדותית שפועל על הנפש בדרכים גלויות ונסתרות כדי לחבר אותה לאותו גרעין רעיוני שטמון בו.

לתורה יש סבלנות, היא פועלת באבולוציה שקטה ולא במהפכות מיידיות שיכשלו לאחר דור או שנים. חלק מן המצוות מתמודדות עם מצב מוסרי ירוד שהיה באותה תקופה ושיש לרומם אותו תוך התחשבות במצב הקיים (כמו דיני רוצח בשגגה שמתחשב בגאולת דם, או דיני קרבנות שמתחשבות בנוהג להרוג בעלי חיים לעבודת ה', דיני אשת יפת תואר שמתחשבת במציאות המלחמתית הנהוגה אז, דיני עבד עברי ועוד ועוד) במקרים אלו על פי רוב התורה רומזת לכך שמדובר במצב זמני ויש סמכות בידי חכמים לדרוש את פסוקי התורה מחדש ולשנות את החוקים בהתאם להתעלות המוסרית.

הדרכת התורה היא להקשיב למוסריות ולמצפון ולהתחשב בו בפסיקת ההלכה, שכן גם המוסר האנושי והמצפון הם חלק מדבר ה' שפועל דרך המציאות ויש לחכמי התורה שטיהרו את מידותיהם סמכות ומחוייבות לשלב אותו בפסיקת ההלכה שלהם.

אבל התורה לא רק מתמודדת עם בעיות העבר אלא גם רומזת ומחדירה לנו מדרגות גבוהות יותר שחלקן שייכות לעתיד. הרבה מצוות שנראות "לא מובנות" הם בעצם מדרגות מוסריות עתידיות שהמעשים מחדירים ומחלחלים לתוך נפשנו לאט לאט, ורק בעתיד הרחוק נבין עד כמה הם השפיעו עלינו. לדוגמא: איסור כיסוי הדם רומז על בושה ברצח הבהמה, איסור שעטנז רומז על בושה בכך שגוזלים מן הבהמה את הצמר שלה, מצוות ציצית רומזת על הקשר של כל המציאות לאחדות אחת ועוד ועוד.

כאשר תופסים את התורה באופן הזה, כהתפתחות מציאותית ולא כצו של שליט אכזר, ניתן להתחבר אל מעשי המצוות מתוך הנפש ולא כהכרח חיצוני. האדם הולך ומטהר את רוחו וחש כיצד הדברים פועלים עליו ומתאימים לאיזון הנכון של חייו, הוא מקבל על עצמו גם את המעשים שלא הבין לפני כן וההוכחה לאמת של הדברים מגיעה מעצם הפעולה שלהם ולא מתוך הוכחות היסטוריות או פילוסופיות שנתונות לפקפוק.

לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) אלוהים מופיע אלינו דרך המציאות. לכן אמונה באלוהים איננה הצהרה על קיום כח עליון, אלא תהליך רוחני עמוק שהאדם צריך לעבור בגישה שלו אל המציאות, מראיה מפורדת ואקראית לראיה אחדותית והרמונית, שרואה את כל כוחות החיים כאורגניזם אחד שהולך ומתארגן באופן מסודר ואחדותי לשלמות גדולה. ההכרה הזו דורשת עבודה נפשית גדולה של איזון כוחות פנימי ויצירת אישיות בעלת יכולת לחוש את האחדות של כל כוחות החיים.

לפי גישה זו העיקר של התורה איננו התיאורים ההיסטורים שלה או קיומה כאיזה שהיא אסמכתה רוחנית. התורה היא התשתית המוסרית והרוחנית לתודעה ישראלית שמסוגלת להגיע לרמות הכרה גבוהות. סיפורי התורה הם חלק ממסד תרבותי בעל השפעה עצומה על עם ישראל ועל האנושות כולה להיות מוסריים יותר, הרמוניים ובעלי תודעה רוחנית גבוהה יותר, ובכך האמת שלה. האמת ההיסטורית של התורה כלל איננה מעלה או מורידה והתורה לא נכתבה למען הזיכרון ההיסטורי אלא למען ההשפעה הדמיונית, הכרתית ונשמתית שאותם סיפורים מייצרים על העם שמעביר אותם מדור לדור.

התורה לא טורחת להיות מדוייקת או מדעית בתיאורים שלה: חלק מן הסיפורים מייצגים רעיונות מופשטים בתוך לבוש סיפורי (כמו מעשה בראשית שחז"ל אומרים שהוא מסתרי תורה) חלק מוגזמים (כמו מעשה ראובן שחז"ל אומרים שלא שכב עם בלהה אלא רק החליף את המיטות) וחלק מגשימים בכוונה את הצד הרוחני לתיאור גרפי פשוט (כמו תיאורי "יד ה'" ו"חרון אף ה'" וגם תיאורי המלאכים שבאים לאברהם והאתון המדברת של בלעם, שלפי הרמב"ם היו במראה הנבואה).

האמון שלנו בתורה איננו נובע מתיארוך מדעי שלה, אלא הוא אמון עמוק, פנימי ורגשי, לתהליכים הנפשיים שהתורה ייצרה ומייצרת בעם ישראל ובאנושות לאורך אלפי שנים. המסרים הרוחניים שאותם סיפורים מייצגים הם עיקר התורה ולא האמת ההיסטורית שבה. לכן כל מחקרי "ביקורת המקרא" שמנסים לקבוע תאריכים מאוחרים יותר לפסוקים שונים, כלל לא מעלים ולא מורידים את האמון באמת המוסרית והערכית ואת המחוייבות שלנו לכל אות ופסיק ממנה.

האמון בתורה שבכתב איננו גדול יותר מהאמון בתורה שבעל פה, אנו מקיימים את גזרות רבינו גרשום באותה אהבה וכבוד שאנו מקיימים את מצוות תפילין או איסור אכילת חזיר מדאורייתא. שטף הנבואה והקישור אל אחדות המציאות ואיזונה מתחיל ממשה רבינו וממשיך לאורך אלפי שנים דרך חכמי התורה ופוסקי ההלכה שתיקנו את מידותיהם והגיעו להשראה ולסייעתא דשמיא, להדריך את עם ישראל באופן הראוי לאותם מסרים ותהליכים רוחניים שהוא זקוק להם.

אמנם, לאחר שמתחברים לרעיונות של התורה ומרגישים שותפים למסר הרוחני של התורה, ממילא האמת ההיסטורית של אותם מאורעות גם כן הופכת להיות וודאית יותר, לא כי היא העיקר, אלא כי בסופו של דבר החיבור הפנימי משפיע על ההבנה השכלית וברוב המקרים האדם משתכנע שאכן הדברים היו גם מבחינה היסטורית.
מקור ממומלץ, הרב קוק, אדר היקר, עמ' ל"ז

האם יש משמעות למוסר האנושי או רק למוסר האלוהי?

לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) אלוהים איננו גורם חיצוני לבריאה, אלוהים הוא האחדותיות וההרמוניה שעולה מתוך המציאות. קול ה' קורא אל האדם מתוך הבריאה, מעצם הסדר והאירגון של המציאות, ודוחף אותו להיות מתאים יותר והרמוני יותר עם המציאות – כלומר להיות מוסרי.

משה רבינו, נותן התורה, קלט את אותה אחדותיות וידע מתוך מעמקי נפשו ומתוך חיבור למכלול המציאות ברובד העמוק שלה, מהו דבר ה', מהי ההנהגה הנכונה כדי להגביר את כוחות המציאות ולאחדם. כלומר, התורה לא באה לבנות מוסר חיצוני לאדם, אלא לעזור לו להקשיב לעצמו ולעולם ולשמוע את המוסר והיושר של המציאות באופן ברור ובהיר יותר.

המוסר האנושי גם הוא אלוהי, ה' מדבר אל האדם דרך המציאות: המצפון, התחושות המוסריות והיושר הטבעי, הם בעצמם חלק מדבר ה' שפונה אל האדם מתוך נשמתו. לכן המוסר האנושי צריך להיות בעל משקל ונוכחות בחיי האדם, אין למחוק את האישיות הפרטית או לבטל את הקול הפנימי, שכן הם חלק מהחיבור של האדם אל הקדושה.
אמנם, ישנם מצבים שבהם יש פער בין המוסר המתגלה בתורה לבין המוסר שהאדם חש בתוך נפשו, לדוגמא במצוות מחיית עמלק או במצוות בן סורר ומורה. גם במצב כזה בשום אופן אסור למחוק את המוסר הטבעי ויש להתחשב בו בדרכים שונות: בין אם בהבנה מחודשת של התורה ומציאת דרכים לפרש את הפסוקים באופן נכון יותר (לדוגמא בדברי חז"ל שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות), בין אם להבין את ההקשר שבו הדברים נאמרו (לדוגמא מול עמלק שהיה עם של סוחרי עבדים) ובין אם להקשיב מחדש לקול המוסרי שבתכונו ולזהות שם מרכיבים נוספים שלא היינו מודעים אליהם (אבל לא מחיקה שלו).

ה' ברא את האדם ישר, היושר של האדם נובע מכך שכל המציאות ישרה, העולם כולו מכיל יסודות אחדותיים ומאוזנים שמשפיעים על האדם להיות רגוע, שמח ומלא חיים. ההקשבה למציאות, לטבעיות החיים ולאיזון הטבעי, הם חלק מעבודת ה', שפונה אלינו דרך המציאות ורוצה שנקשיב לעצמנו ונתקרב אליו, דרך כוחות החיים והמוסר הטבעי שקיים בנו ולא כנגדם.
מקור מומלץ: אורות התורה י"ב, ה'

תוספת:
צריך להבין שהתורה היא דרך טבעית הדרגתית כדי לרומם את האנושות בשלבים שלבים, לכן התורה מתחשבת בטבע האדם ומדריכה את האנושות כיצד להתרומם לאט לאט ממצב מוסרי ירוד, בלי קפיצות ומדרגות גבוהות מידי, שרק יקלקלו את המצב ולא יתקנו אותו, לדוגמא:
א. דיני קרבנות – הריגת בעלי חיים מקובלת בתקופה הקדומה וגם בתקופה שלנו לאכילה וצורך הבריאה הוא שבשלבים מסויימים יהיה הרג של בעלי חיים למען בריאות התזונה וגם למען עבודת ה', זה לא דבר לא מוסרי- אכן לעתיד לבוא מרומז שהקרבנות יבואו מן הצומח "והייתה מנחת יהודה…" וכך גם סובר הרב קוק.

ב. השמדת שבעת העממים באה על רקע של תרבות אכזרית באותה תקופה שבה כל עם שכובש שטח משמיד את העם שכנגדו, התורה מצווה לקרוא לעם המותקף לשלום ואם הוא לא נענה לכך, אז לנהוג בו כפי שהיה מקובל באותה תקופה. אילו עם ישראל לא היה נוהג כך, הוא היה נחשב חלש ולא היה יכול לשלוט בארץ כראוי. שבעת העממים היו חלק מתרבות אכזרית של הקרבת בנים למולך וריבוי של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, המלחמה נגדם היא מוצדקת ומוסרית בהתאם לנורמות הנהוגות באותה תקופה. (בוודאי שבעת העממים לא קיימים כיום ולא חל על הגויים בימינו).

ד. הריגת מחלל שבת היא דבר שהתורה שבעל פה מונעת אותו על ידי חוקי עונשין מאוד נוקשים ובלתי אפשריים – צריך שני עדים למעשה תוך כדי שהם מתרים בו שהוא יקבל עונש והוא אומר "רוצה אני". הרעיון של דין מוות למחלל שבת הוא חשוב – רק כמסר רוחני ומוסרי עמוק על משמעות השבת והערך העליון שלה, אבל לא כמשהו מעשי. צריך להבין שגם מבחינה היסטורית ומעשית דין הריגת פושעים תמיד היה מסר ערכי ומעולם לא התקיים בפועל – בית דין שהרג פושע פעם בשבעים שנה היה משהו נדיר ונקרא "בית דין קטלנית"!


מדוע יש רע בעולם?
על פי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) העולם כולו הוא הופעת אלוהים אלינו, המציאות כולה היא אחדות אחת שמובילה אל השלמות ומלאה בכוחות ותהליכים חיוביים שמובילים אל הטוב.

הרע הוא אשליה, שנובעת מכך שהאדם רואה רק נקודת מקום אחת ונקודת זמן אחת ואין לו מבט על התהליך הכולל, שבו הדברים הולכים ומתעלים וכל כח מאזן את הכוחות האחרים למצב הרמוני ושלם יותר. כמו סימפוניה שבה כל כלי נותן טון אחר, אבל ביחד הם יוצרים מוזיקה נפלאה.
הידיעה הזו, שבעצם הכל שלם וטוב, היא גם דבר טוב וגם דבר מסוכן: היא דבר טוב כיון שהיא נותנת לאדם רוגע, סיפוק ושלווה. היא דבר מסוכן בגלל שאדם שמלא בחוויה של שלמות, עלול לחוש שאין לו בשביל מה להתאמץ כיוון שממילא הכל מושלם, והוא לא ימצה את פרטיותו ולא יפעל להוציא לפועל את הכוח שהוא אמור לבטא בתוך מכלול הכוחות.

זו הסיבה שבגללה הפעולה האלוקית נעשית בחשאי, ההרמוניה והאחדות מסתתרים בתוך אשליה של אקראיות ופירוד, שבולטים כלפי חוץ. רוב בני האדם, בעלי דעת קטנה, צריכים להיות עיוורים לשלמות וההרמוניה, כדי שיביאו את עצמם לידי ביטוי באופן המלא שלהם ולא ישקעו בעצלות.

אבל התודעה המתוקנת יותר היא לראות את התמונה המלאה שבה הכל מאוחד והרמוני, ועדיין להתאמץ ולהשתדל: לא בגלל שהכל יתמוטת, אלא בגלל שזה תפקידו בעולם, לשם כך הוא נשלח אל המציאות, לכן הוא פועל בעוצמה מצד אחד והוא מלא רוגע וסבלנות פנימית מצד שני. שכן הוא יודע שגם לכוחות שכנגדו יש מקום באותו מערך גדול של המציאות, שלכל פיסת חיים יש תפקיד וכל המאבקים הם לא בשביל להשמיד את הכח שכנגד, אלא כדי לעזור לו לתפוס את מקומו הראוי.

באופן זה אין צורך בעיוורון ואשליה של רע וניתן לפעול בעולם מתוך תודעה חיובית, מתוך הקשבה לסדר הכללי של היקום, שלוקח כל כח למקום הנכון לו. האדם מתמלא באושר, בתחושת סבלנות ורוגע גם מול הדברים הקשים ביותר, שכן הוא יודע שכל פרט בעולם יגיע בסוף לאיזון הנכון בשבילו ואין שום פחד ושום בהלה, גם אם בנקודת זמן מסויימת נראה שהדברים מתעכבים.
הקשר לאלוהים הוא הקשר אל המציאות, לכן האמונה באלוהים חייבת לבוא דרך האמונה במציאות, אלוהים מתגלה אלינו דרך הסדר הכללי של החיים ועלינו להיפתח אליו, לשמוע את קולו של אלוהים קורא אלינו גם במקומות היפים וגם במקומות הקשים. הכל הוא חלק מאותו מערך גדול של הרמוניה, שצועד בדרכים מפותלות לקראת שלמות הולכת וגדלה.

אלוהים הוא המציאות הנגלית אלינו באחדותה ושלמותה, לכן רוגע מוחלט וסבלנות מוחלטת – הם האתגר האמיתי של אמונה!

עיקר האמונה איננה להצהיר על קיומו של כח עליון או קיום מספר טקסים ותפילות (שגם הם חשובים…), אלא השמירה על המבט הכללי בתוך געש החיים ותהפוכותיהם, לראות כיצד מתוך כל המצבים, עדיין עולה שירה של הרמוניה ואחדות וכיצד כל הדעות וכל הכוחות מאזנים זה את זה, גם כאשר הם מתנגשים ומתנגדים.



מהי השגחה פרטית לפי דעת אלוהים?
הרבה פעמים נראה שהאמונה בהשגחה פרטית עלולה לגרום לאדם להיות עצלן או שאנן כיוון שבכל מקרה ה' מנהל את הכל….

ובכן, לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) ההשגחה הפרטית פועלת דרך ההשגחה הכללית. כלומר שה' ברא את העולם באופן כזה שהמציאות מלאה כוחות הרמוניים ומתואמים בניהם, כך שכל פעולה של כח אחד משפיעה על הכוחות האחרים (כמו בפיזיקה).

ההשפעה הזו של הכוחות איננה אקראית, אלא שואפת להתעלות, לשיפור וקידום של כלל הכוחות באופנים שונים. לכן לכל פעולה של אדם יש השלכות על שאר המציאות ותגובת המציאות אליו קובעת להיכן מעשיו ילכו.

ההשגחה הפרטית היא האופן שבו המציאות משגיחה על עצמה, אלוהים שם במציאות חוקים, כוחות ותבניות פעולה שבהם כל סיטואציה היא חלק ממכלול של תהליכים מקיפים וכל מצב שבו האדם נמצא הוא חלק מתהליך מתמשך של התקדמות שהעולם עובר. על האדם להחליט האם הוא שותף בתהליך הזה או מתנגד אליו, וזו מהות הבחירה החופשית של האדם וההשגחה הפרטית עליו.

אלוהים נותן לאדם כוחות, שכל, רגשות, כדי שהאדם ישתמש בהם לטובה וימצה אותם באופן חיובי. ההשגחה הפרטית של ה' נותנת לאדם כוחות להתמודד עם אתגרי המציאות ועל האדם להשתמש בכוחות האלו כדי להחלץ מן הקשיים שהוא נתקל בהם. באופן זה ההשגחה האלוקית מגדלת את האדם ולא מקטינה אותו.

ה' מנהל את המציאות דרך כך שהוא נותן למציאות כוחות וסדרים לנהל את עצמה, ה' מנהל את האדם דרך כך שהוא נותן לו את היכולת להתגבר על הקשיים ולהתקדם. כל פרט בעולם מושגח, כל סיטואציה היא מסר אלוקי לאדם. המציאות כולה היא הרמוניה אחדותית, כל הפרטים קשורים זה לזה ומביאים את האדם למצב המדוייק שבו הוא צריך להיות ולפעול. אבל המציאות רוצה שהאדם יפעל ויהיה אקטיבי באותו תהליך, לכן אם האדם מחליט להתעצל ולא לפעול הוא בעצם הולך נגד רצון ה' ולא בעדו.


מהו היחס הנכון לפוסטמודרניזם השולט בתרבות הנוכחית?
בגישת דעת אלוהים (גישת הרב קוק) העולם כולו הוא הופעה של אלוהים אלינו, אלוהים הוא ההרמוניה והאחדות גדולה, שנובעת מכך שכל כח מושך לכיוון שלו וביחד הכוחות כולם מאוזנים ומתאחדים למען שלמות שהולכת וגדלה, כמו גוף האדם שיש בו מיצי קיבה חומציים אשר פועלים במקביל לסידן העצמות, כדי לאפשר לגוף לפעול כסדרו.

השילוב הזה של המערכות, איננו קורה בפתאומיות, אלא נעשה על ידי התפתחות מסגרות טבעיות שהולכות ומשתכללות לאורך מליוני שנים: העולם הוא אוסף אטומים שמתגבש לכדורים של כוכבים, למינרלים של מים, אש וכו' לאוסף מולקולות מורכב שיוצר חיים פשוטים של צמחים וחיים הולכים ומורכבים של בעלי חיים, עד ליצירת צורת החיים המורכבת ביותר של האדם, אשר יכול לקלוט את ההרמוניה הזו באופן מודע ולהפיק ממנה השראה וחיבור למימדים רוחניים עליונים יותר.

גם היצור המורכב של האנושות הולך ומתגבש במערכות שונות: במערכת של משפחה, של לאום, של תפיסות דתיות ושל זכר ונקבה. השלמות איננה יכולה לפרוץ מיד והיא חייבת להתגבש ולהסתדר באופן הדרגתי לאורך אלפי ומליוני שנים, עד ליצירת המערך המושלם שלה. ההתפתחות הזו לוקחת זמן, היא יוצרת מורכבות ולעיתים מאבקים ועוולות שונות (כגון מאבקים לאומיים אכזריים, או דיכוי של נשים או של עבדים בתקופות שונות), אבל זה הדרך של העולם להתקדם ולהתפתח ואי אפשר להאיץ את ההתפתחות הזו בטרם זמנה, כשם שלא נכון ללמד ילד קטן על תאוריית ההסתברות של תורת הקוואנטים ולסבך אותו במחשבות מורכבות.

פעמים רבות החברה מואסת במערכות הקיימות, באיטיות שלהם ובשמרנות והחלקיות שבהם, החברה רוצה לרוץ מהר קדימה לשלמות המלאה ואין לה סבלנות להצמיח את המערכת מתוך המסגרות הטבעיות שבהם היא פועלת. החקלאי היה רוצה למתוח בכח את השתיל הקטן ולהפוך אותו לעץ תוך שבוע, אבל זה בלתי אפשרי…

מהות הפוסטמודרניות הוא חוסר הסבלנות הזה: מקורו של הפוסטמודרניזם הוא בשאיפה גבוהה ואמיתית (אבל מוגזמת) של רגישות אדירה לכל פרט ומתן מקום שווה לכל דעה ולכל תחושה שהיא. אבל היא אינה מבינה שלא ניתן להאיץ תהליכים טבעיים ויש לתת לחברה לצמוח לאט לאט למקום שבו יהיה לה את האפשרות להגיע לאידיאל הזה באופן בריא מתוך המקום שבו היא נמצאת.

בחוסר הסבלנות שלה, מסרבת הפוסטמודרניות להקשיב למסגרות הטבעיות ורוצה לשבור את כל מה שקיים בהווה, למען שלמות אדירה שאיננה יכולה להתממש כרגע: היא שוברת את מסגרות הלאום (כפי שקורה באירופה שמתמלאת בפליטית ולאנשים לא אכפת שמסגרת התרבות הלאומית שלהם נמחקת), את מסגרות המשפחה (עידוד משפחה חד הורית או לא להתחתן בכלל) ואת מסגרות הזהות הבסיסיות ביותר של זכר ונקבה (טראנסג'נדרים שמעדיפים לא לזהות את עצמם באופן מובהק ולאפשר שינוי זהות דינאמי) – כל זה נעשה למען תחושה פנימית עליונה מאוד, שעלינו לתת מקום שווה לכל דבר ולהיות רגישים לכל אפשרות שיש בעולם. אבל הבעיה היא שהעולם עדיין לא שם! האמת היא שיש להקשיב למערכות הטבעיות ולתת להם מקום, כדי לשכלל את המציאות בקצב שלה ובדרך הטבעית לה.

השבירה של המערכות הטבעיות באה על ידי כך שאותם פילוסופים פוסטמודרנים מסרבים להקשיב לשום אמת טבעית, הם לא מוכנים לשמוע על כך שיש היררכיה טבעית במציאות, שיש אנשים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, שיש הבדל טבעי בין זכר ולנקבה, שיש התפתחות תרבותית שונה של לאומים שונים שצריכים לשמור על זהותם, שיש לאדם תחושה טבעית של אמונה דתית ורצון לשמר את המסגרת הדתית והלאומית שלו. כל התחושות האלו הם החומר הטבעי שממנו מורכבים החיים, אבל הצורך העמוק והעליון של הפילוסוף הפוסטמודרני להביא לשוויון ורגישות זהה לכל דבר ודבר בעולם, גורם לו לעצום את עיניו לאותם מסגרות והיררכיות טבעיות ולנסות למחוק אותם בהנף יד, בלי להתחשב בנזק העצום שהוא יוצר ובחוסר ההתחשבות במקום שבו המציאות נמצאת כרגע.

לסיכום – השיטה הפוסטמודרנית מכילה אמת גדולה אבל חסרת סבלנות, לכך שהמציאות תגיע למצב עליון כל כך שבו הכל יהיה שווה לחלוטין ולא יהיה שום פער בין לאומים שונים, מגדרים שונים ותרבויות שונות. כולם יתאחדו באין סוף האלוקי שיהיה מוחלט ושווה בכל פינה.
הנסיון להגיע לשם בטרם עת, עוד לפני גמר תיקון העולם, מביא לעיוורון כלפי המסגרות הטבעיות שיש באנושות ושצריכים לבוא למלוא התפתחותם, מביא לנסיון "להנדס" את החברה באופן מלאכותי בניגוד למערכות הטבעיות שנבנו בתוכה לאורך אלפי ומליוני שנים, בלי הקשבה לטבעיות הבריאה, לאמיתות עמוקות ויסודיות שקיימות בחברה ושבונות אותה בקצב איטי אך בריא יותר, כגון אמונה באלוהים, הבדל ברור בין זכר לנקבה, קיום לאומי וכו'.

אז מה היא התפיסה הנכונה? לפי הרב קוק יש לכלול את שני המבטים במקומם הראוי – מצד אחד לכבד את המערכות הקיימות ולחוש את ההרמוניה והאחדות של המציאות בתוך כל מערכות החיים והמסגרות השונות שמתנגשות בניהם ויוצרות תהליך שלם ומאוזן.

מצד שני לחוש את האידיאל הרוחני העתידי שהעולם שואף אליו שבו כל החיים יתאחדו באין סוף ולא יהיה באמת הבדל בין פרט לפרט, הכל יהיה בעל שלמות אדירה ולא יהיה צורך להבדיל וליצור מורכבות של מסגרות שונות כמשפחה, לאום או מגדר. זהו מצב עליון מאוד שיגיע אולי עוד אלפי שנים, שבו הנשמה תתגלה לחלוטין, בעלי החיים יהיו בדרגת אדם והאדם יהיה בדרגת מלאכים. הפוסטמודרניות ניזונה מן המצב העליון הזה וזה מה שנותן לה את הצידוק המוסרי (המוטעה כרגע) להחריב את המערכות הטבעיות הבריאות של ההווה.

במצב הנוכחי על האדם לדעת שישנם היררכיות טבעיות במציאות, לכן יש צורך בהקשבה למוסר הטבעי ולמערכת התורנית של העם שלו, שהתפתחה במשך אלפי שנים, כדי להתחבר לאמיתות הטבעיות של הקבוצה שאליה הוא משתייך ולמסגרות שיתנו לו את המערכת היציבה והבריאה להתפתחותו. (לפי ההיהדות כל אומה יכולה לשמר את המערכות השלה ואיננו מנסים להיות מסיונרים כלפי אומות אחרות שלא נמצאות ברמת ההתפתחות שלנו כרגע)
אמנם, בתוך ההירככיה והגיוון של התפיסות השונות בעמים השונים, יש לעם ישראל מקום מכובד וגבוה יותר, מתוך כך שהוא מקושר באופן עמוק יותר לתפיסת אחדות האל והוא זה שבאמת מחובר לצורך בהרמוניה ואחדות של כל התפיסות – לכן ביכולתו ובתפקידו של עם ישראל (כאשר הוא ימלא את תפקידו באמת) להיות הגורם המאזן והמחבר של כל התפיסות והכוחות למקום מאוזן ומסודר בניהם.

ככל שעם ישראל יעמוד בתפקיד הזה (שהודחק וכמעט נעלם בעקבות הגלות) יתגלו בו כוחות חיים הולכים וגדלים, האיזון וההרמוניה של המציאות יבטאו בו את כוחם באופן מופלא של השראה רוחנית אדירה, של אומץ אדיר, של התפתחות טכנולוגית, מוסרית ולאומית הולכים וגדלים – עד שכל האומות האחרות יהיו מוכרחים להכיר בכך שיש פה הופעה מיוחדת של חיים, ויבקשו מעם ישראל את הדרך להתחבר לאלוהים ולבטא את כוחם בשיתוף פעולה איתו, כל עם בהתאם לתכונתו ואופיו. כך האנושות כולה תהפוך למסגרת אחת של שיתוף פעולה פורה, שבמרכזו עומד עם ישראל, שיש לו את התכונה לקלוט את כוחות המציאות וכוחות האנושות באופן הטהור והמאוחד ביותר. זהו המובן האמיתי של סגולת ישראל – לא כגורם משעבד או מדכא של האומות, אלא כגורם שיוכל לבטא את השיתוף האמיתי שלהם והמאפשר לכל אומה למצות את יכולותיה באופן מלא, תוך איזון ההדדי לשאר כוחות המציאות.
פעולה זהו תתבצע רק אם תהיה הקשבה עמוקה ומכובדת למסגרות המציאות של ההווה וצמיחה איטית של כוחות החיים, מתוך אותם מסגרות ולא בשבירה שלהם, כפי שמנסה לעשות הפוסטמודרניזם באופן פזיז.
מקור מומלץ – הרב קוק, למלחמת האמונות והדעות

מהי עבודת המידות לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק)?

מהות האמונה היא הענווה. כל אדם רוצה להרגיש "משהו", להרגיש חשוב ובעל ערך: הרבה פעמים הדבר הזה נלקח לעודף חשיבות, כלומר גאווה והפרזה בחשיבות העצמית, או לחילופין, למצב של רגשי נחיתות מוגזמים כתוצאה מכך שרף הציפיות של האדם כל כך גבוה, עד שכל כישלון קטן נראה לו כמו הר עצום והוא מפריז בהערכת הכישלון שלו, או בשפת המוסר "ענווה מוגזמת".
הרעיון של דעת אלוהים הוא שהבריאה כולה היא אחדות אחת, כל פרטי המציאות מסתדרים בהרמוניה מאורגנת, כאשר לכל פרט יש תפקיד, לכל סיטואציה יש מקום ולכל דעה יש משמעות בסדר הכללי של היקום. לעיתים המקום הוא טוב ולעיתים הוא רע, אבל לכל מעשה ולכל מחשבה יש חלק במהלך הכללי שהעולם עובר.

הסיבה לסדר הזה היא שאלוהים מתגלה אלינו דרך המציאות, העולם כולו הוא הופעה של אלוהים. מטרת המצוות איננה לרצות איזה אל נעלם, אלא להתחבר לאותה הרמוניה ואותו קול אלוהי, שהוא בעצם מכלול הבריאה שסביבנו. ניתן לאטום את האוזניים בפני אותו סדר אלוהי וניתן להיפתח אליו יותר ויותר. להיות מאמין פירושו להיות פתוח לארגון ולטוב שבמציאות, להאזין לנשמה ולשירת החיים שעולה מן הטבע.

בתודעה כזו האדם יכול להגיע אל הערך המאוזן של ענווה אמיתית מצד אחד וגאווה בריאה מצד שני – הענווה נוצרת מההבנה שהוא רק חלק מזערי ממכלול של בריאה עצומה. הגאווה הבריאה נוצרת מכך שיש לכל אדם ערך חשוב ובעל משמעות באותו מכלול בריאה גדול ולכל פרט יש את הקול המיוחד שלו שהוא צריך לבטא ולהביא לעולם.

האדם יודע שיש משמעות לקיום שלו, הוא איננו אוסף מולקולות תלוש במרחבי היקום מצד אחד וגם איננו מלך שהכל מגיע לו מצד שני, הוא בן אנוש, יצור בעל ערך אבל גם מועד לכישלונות. מותר לו להצליח ומותר לו גם לוותר, ישנו סדר גדול ורחב שהעולם צועד בתוכו וכל אדם נותן את הצעד הקטן שביכולתו לתרום לאותו מהלך.
לסיכום, עבודת המידות היא תכלית האמונה והאמונה היא תכלית עבודת המידות. מטרת האדם לזכך את נפשו ולהיפתח לטוב ושמחה של החיים, ככל שהוא מביט בעין טובה על העולם הוא חש את הצורך לתת למציאות, להיות מיטיב, להיות שמח ואחדותי עם העולם שסביבו. הרוגע, השמחה והאיזון הפנימי הם בעצם דבר ה' שפונה אל האדם דרך המציאות. ככל שהאדם יבין יותר שהעולם הוא הופעה של אלוהים הוא יתקן את מידותיו וככל שהוא יתקן את מידותיו הוא יוכל להאזין לחוש את הופעת אלוהים במציאות.