לימודים - המשורר שב בשינֶל מאֻבָּק

מגילת 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן הפכה בחלוף ימים למגילת האש של התקומה. שירי הטור השביעי התכתבו בזמן אמת עם המציאות הסוערת, עם ההוויה הרוחשת של עם נודד, עם עתיק השב לארצו. בטקסי יום הזיכרון הפך השיר 'מגש הכסף' למבַטֵא של סיפור התקומה, השכוֹל והעצמאות מתחבּרים בדואט הטרגי בין הנערה לנער למחזה נרגש, סיפור של מאבק והתחדשות.
אתה שומע את המילים על סף דמעה: הנה לנו חיים פורצים מאפר, משדות קדם, שרידי רוח מדורי דורות שיש בתקומתם ביטוי מצמרר לביטוי בדברי הנביא מדורי דורות – "בּדמַיִך חַיִי".

השיר "מגש הכסף" פורסם בעיתון "דבר" במהלך מלחמת השחרור, ב 19 בדצמבר 1947. גם בשירים אחרים של הטור השביעי הצטרפנו עם המשורר לטור המשתרך בדיונות המאבק: ב-7 במאי 1948 כתב נתן אלתרמן שיר הצדעה ללוחמים, לפלמ"ח. "מסביב למדורה". כסנה בוער האירו שורות השיר – וכנגדן המשורר המתקדש בנבואתו: נתן הנביא הלוחם, נתן המשורר, סובב בשְׂדות המאבק, מחזֵק בהשראתו את רוח המפקד, מתחבר אל רוח הלוחמים.
נוכַח האש הגדולה שב הוא אלינו: משורר פֶּלאי, לא במגדל שֵן. גיבור רוחני, משוטט בשעת בין ערביים בשינל מאובק של לוחמים. מראה מהבהב: מצדיע בחשכת ליל למעפילים הנרגשים: שורות השיר 'עֶרֶב' הקדימו את ימי התקומה, ואתה רואה בין השיטין את נתן אלתרמן נספג בדמויות שעליהן שורר, מבקש דרך ליד אותו פָּנס שהוא כותב עליו, פָּנס קריר. ואיזה מראה קסום, הנה הכותב-ההֵלך מוּאר בנוגַה סהרורי של אותו 'ירח מתגנֵב':

מֵעַל גַּבּוֹ פָּנָס קָרִיר
עוֹמֵד זָקוּף, בְּלִי מִי־לִי - מַה־לִּי...
יָרֵחַ מִתְגַּנֵּב לָעִיר
כְּמוֹ עוֹלֶה בִּלְתִּי־לֶגָלִי

שירת הטור השבועי ושירי המאבק של אלתרמן התפלשו באבק, רבצו מאחורי שקי החול, חשו את פעימות הלב. שירים לבוּשי-חֲגור עקבו אחר סבלותיו של העם בשיבתו לארצו, נגעו ברטט בימים הרי-גורל של התרגשות. נפעמים היו מן הזכות להיות בדור של גאולה, מוקסמים נוכח המפגש עם חבלי ארץ קדומים, מלאֵי געגועֵי אלפּיים לארץ אהובה.

שיריו של נתן אלתרמן שעטו בדרכי חול, נושאי מאבק ובשׂוֹרה: כך שוטטה דמותו בין הלוחמים בשירו על מבצע סיני – 'מנֶגֶד להר'. המשורר הנביא, רואה את הר סיני, והיו עיניו צופיות אל שדה הקֶטֶל, דבֵק בחרדת קודש בחטיבת צנחנים בִּ'קרב הכּוכים'. שבתִי אליו, שבתִי לנתן הנביא, נתן המשורר, נתן המפקד. מחזור השירים, שאני מצרף לדברי הפתיחה, הוא ניסיון לְמפגש מחודש, תצפית על שדות הקרב של חייו הסוערים:

הנה הוא בתחילת המסע לארצו, לעמו, לטורֵי החיילים. המילים שלו טובלות "בדם כּלניות, בדם המכּבים". טבע ושירה, והיסטוריה. יש שורה, שבּה השיר נרעד, נשבָּר – השיר שביקשתי לכתוב מנסה להחזיק מעמד, כמעט רגע והנה השיר מתפוצץ על מוקש.

הציונות מקימה לחיים את העם, עולָה בחומה, ואיתה המשורר בראש גֵיס לוחמים פֶּלאי – והיד הכותבת קושרת את גווילי האש לגחלים, ליהדות, לדפֵּי הגמרא, לבל יתרוקנו החיים מכל תֹכֶן, מכל מורשת, מכל דמות מעוררת השראה:

הִנֵּה אַתָּה שָׁב, שָׁב הַמְשׁוֹרֵר
מִתּוֹךְ מְעִילוֹ, וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ:
נוֹדֵד חִוֵּר מֵגִיחַ, מְלַטֵּף עַד הַמַּהוּת
הִנֵּה שְׁנֵינוּ נוֹגְעִים בָּהּ, בְּאוֹתָהּ חֲבֵרוּת,
דַּפִּים זְהֻבִּים נִקְרָאִים כְּמוֹ גְּמָרָא.

נשמת המשורר עודה מחכָּה, רומֶצֶת בשְׂדות הקרב. בכל כוחותיה מחַזקת מעפילים, המשׂתרכים ברציפים ובנמלים. הנה מחולל הפואטיקה, דמות פֶּלאית שלרגע נטמעת בדמות החייל האלמוני -החייל שעליו כתב נתן אלתרמן את שירו 'אחד מן הגח"ל'. לנגד עינינו לוחם ללא שם מחובּר לקשר שבין השואה לתקומה, אוד מוצל מאש. נפש המשורר ממעמקים מזדהָה עמו – והנה קם המשורר להרעיף על החייל האלמוני שירי אהבה, ומנפש היחיד מתחבר לַיַחַד: אין הוא שוכח כמה חכְּתְה נפש העם בָּרציף לאותה מולדת אהובה:

מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת
הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמֵל
וְחִכְּתָה בָּרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת
בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסֵמֶל.

נתן אלתרמן כותב על הלוחם חסר השם– ואנו רואים את הכותב הנספג בגיבור שירו: לנגד עינינו, משורר בראש הגַיִס בשדה קרב. זה אותו לוחם עַז רוח בשינֶל מאובּק, בכובע גרב אפור. נפשו יוצאת לאותם ניצולי שואה שנפלו בַּקרב בלטרון. אלתרמן חי את נפש שאֵרית הפליטה, שלרגע חשה את פעמי הגאולה, במסירות נרתמה במסירות להַטות כָּתֵף בַּקרב הגורלי על הקמת מדינה ליהודים:

"לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי חֶרֶב
הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.
אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי בָּעֶרֶב,
הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בָּעֲדָהּ".

כתיבתו של אלתרמן הייתה פנס כמעט בודד. הקיום שנחשף בפרקי ספרות רבים שנכתבו – נראה כקיום של בריחה, של שכול וכישלון, בעיטה ברכים. וכאן – בשדות הקרב, ברציף, בנמל, במחוזות פליטי החרב הלוחמים למען עמם – מתנוצץ אור אחר. קיום של תקומה, לא בריחה, לא שִׁכְחה. בני אנוש, שקורמים עור וגידים, הם דמויות מופת, סמלים, שליחים.

הזמנים חלפו, והימים היום שונים. היטב יודע אני: המשורר הנביא חי בדור אחר. עם בני עמו, עם החיילים, ועדיין נשמתו בדד. לבד הוא צועד בשדות הלוהטים, ומבטו נוגע באש הקרב. וכך אני כותב בשיר המצורף למבוא זה, מנסה ליצור שיח בין הדורות, לראות את הגיבור הנישא מעל כשהוא נאבק כבני דורו, שותת ובודד:

אַתָּה מִדּוֹר אַחֵר, שׁוֹתֵת נִכְלָם, דָּבֵק
בִּכְתָמֶיךָ עִם כֻּלָּם וַעֲדַיִן לְבַד,
מַבָּט נִשְׂרָף, רָף, נוֹדֵד בָּדָד.

נפש המשורר הלוחם נוגעת עד דק בנפש הנאבקים למען תקומת האומה. במחזור השירים שלי סובב המשורר במעיל צבאי, כפי שנהגו בדור תש"ח – ובה בעת משמיע קולו כאיש רוח, כמי שנותן כבוד למורשת ולסֵבל, איש שחי את החול ואת הרוח, גם הֵלֶך, גם מֶלֶך. בספרות העברית מצאנו את המחיקה והמוות ואובדן הזהות כפתרון. אצל אלתרמן יש רצון וניסיון להגביה עוף: יש קדושה למאבק, יש התקדשות במאמצי הגיבורים, והשבועה ההיסטורית מקבלת חיים חדשים: בדמייך חיי. הנה המשורר מעניק לגיבוריו הילה, את ניצחון הרוח והאמונה, לא לקבל את הכניעה והמוות והתבוסה כפתרון, יש מוצא אחר

ליד טורי הלוחמים ושדות הקרב רואה המשורר את אבותינו, את אברהם אבינו לצד אבימלך, ושוקקת נשמתו לאסוף כוח וחיים והשראה מן השבועה ומן הברית, מאותם ימי קדם של אמונה ושאיפה קדומה להקים עם חדש. וכך אני כותב נפעם במחזור השירים שלי:

חֲלוֹמְךָ הַיָּשָׁן נָמֵס בִּגְבוּלוֹת עֲשֵׁנִים
בֵּין בְּתָרִים
יִנְדֹּד, וְכָל שְׁאֵלוֹתֵינוּ עוֹד שָׁבוֹת
אֵלֶיךָ, מְבַקְּשׁוֹת מָזוֹר בַּשָּׁעוֹת הָרָעוֹת,
וּמוּל הַלַּפִּידִים שָׁבִים נִשְׁבָּעִים
כְּאַבְרָהָם וַאֲבִימֶלֶךְ יְדִידִים וְרֵעִים
וְהֵן שָׁם, הֵן שָׁם רוֹעֲדוֹת,
אוֹתָן כִּבְשָׂה וְאַיֶּלֶת עֵדוֹת.

קראתי למחזור השירים שלי 'מגש הזהב' – כדי להישאר עם היד על הדופק, קרוב לאותו מעמד מיתולוגי של מגש כסף. בסתר הלב זו בקשה לשאת את שוליו של מגש התקומה. זוכר אני את הנער והנערה, חידת זהותם.

"אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם,
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?"

נקשרה נפשי בנפשם. המגש המכסיף עודו דומע וקסום, מסַמל בעיניי את השִׁירה והשליחות, מאיר ספרות עברית, שהלכה כטוּר לוחמים לפני האומה.
נתן אלתרמן ראה ברעד את העצָמות היבשות, את שרידי החרב שהגיעו כפליטים מן השואה הנוראה. המשורר-השליח ידע להפיח רוח חיים בחיילים הקטנים של התקומה, וכצופֶה לבית ישראל היטיב לראות את זוהַר הלפיד בידיהם. כמו הנביא רטטו השורות שלו, וממול קמה בבואת החוזה, הנה חזונו - אלטנוילנד, ארץ עתיקה חדשה. נותרו לָנצח שורות הנבואה העתיקות שנספגו, שמפכַּות חיים בתוך שירת המשורר:

"וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִּי".

המשורר הרומנטיקן – ידע לחשוף את גנזי המציאות, הוכיח לנו, כי בכוחו לשורר בשורה ושליחות, מילותיו פורצות בכוח כּלים אלה את גבולות הזמן. סערת הרוח, החיבור בין דורות – אלה נוגהים אלינו, מעניקים נֶצח לבניין ולתקומה
המשורר הלוחם שב משדות הקרב. גם בבואו לכתוב על האהובה – ראה לנגד עיניו רחוב לוחֵם:

בִרְחוב לוחֵם, שותֵת שְקִיעות שֶל פֶטֶל - השיר 'פגישה לאין קץ'.

נפש המשורר שבי חיכתה לנפש משורר הדור: כך כתבתי בערגה לשירתו הקסומה שתשוב אלינו. יש בשירה שאני מביא כאן ציפייה לנתן המשורר שישוב, שיַשְרה מרוחו – והמילים שלי מתכתבות עם שיריו, כמו סיפור אהבה לא גמור ביני לבינו, בינינו לבינו: כך נאבק הצליל, מבקש להישמע, עד מחנק. הנה אותו הד שמדבּר אלינו – דיאלוג עם שירו 'פגישה לאין קץ'. כך כתבתי לו:

גַּם אִם קָשָׁה הַדֶּרֶךְ -
קוּם וְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַלֶּהָבוֹת,
הָעָם מְחַכֶּה
לִדְבָרְךָ, לִצְלִילָם
הַנֶּחְנָק שֶׁל גַּלְגַלֵּי הַמֶּרְכָּבוֹת -

מי יכול להתחרות עם האהבה הנאבקת על חייה, באותו שיר בן אלמוות 'פגישה לאין קץ'. הבה נסכּית, נַטה אוזן, נספוג את קול התוף בשירו, ניאָבק עד כאֵב לקבּל את הטוב ואת החיוך התם. הנה שורותיו המתנגנות של אלתרמן ב'פגישה לאין קץ':

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף
בְּעָרֵי־מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת

השירה שלי היא פגישה חוזרת, פגישה בִּזמן המילים, בזמן הרוח. פגישה אוהבת, ואין כמוה, אין לה קץ.

נתן המשורר שָר - כִי סָעַרְתְ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ. ולב נגע בלב: זו מחויבותנו הנסערת לשירתו, לָנֶצח לנגן אותה.
הניגון שירשנו, הניגון של נתן לא ייזָנח לשווא. שירת 'הכוכבים בחוץ' תהפוך בחיינו לשירת הכוכבים בִּפנים. שירת ההֵלֶך-הנביא- הלוחם חוזרת, נפקחת – וכמה מוּארת הדרך!

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

מגש הזהב: שלוש פגישות עם נתן אלתרמן

הרצל חקק

לפני הפגישה

תְּחִלַּת הַמַּסָּע, עַנְנֵי קְרָבוֹת, חִוְרוֹן
הָאוֹר עָדִין, שַׁחֲרִית, טַל יָשֵׁן שָׁלֵו
עַל הַשָּׂדוֹת:
לִבִּי מִטַּלְטֵל: זֶה שְׂדֵה קֶטֶל, דַּם מַאֲבָק,
מְשׁוֹרֵר בְּשִׁינֶל מְאֻבָּק, פְּרָחִים לְיָדוֹ
וְגוּפוֹת, גֵּיס לוֹחֲמִים פִּלְאִי,
טוּר שְׁבִיעִי, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ
אֲמִתִּי, בְּגֹדֶל טִבְעִי, תֵּכֶף

תִּקְרַב, אֵלֶּה שִׁירֶיךָ
זְרוּעִים בֵּין דַּם כַּלָּנִיּוֹת לְדַם
הַמַּכַּבִּים, הַדִּמּוּיִים
שֶׁלְּךָ רְטֻבִּים בְּכָל שְׂדוֹת הַקְּרָב
אֲנִי דּוֹרֵךְ עַל אֵשׁ, רֶגַע - וְשִׁיר
מִתְפּוֹצֵץ מוּלִי

פגישה ראשונה

אַתָּה מְנַעֵר מֵעָלֶיךָ אָבָק וְקָרֵב
עִם אוֹתוֹ מַבָּט אוֹהֵב, אֲנִי יוֹדֵעַ:
הַחַיִּים הֵם בֵּית סֵפֶר, הַשִּׁיר לֹא
יָמוּת, הַקְּרִיאָה בּוֹכָה, לְחִישָׁה לֹא נִגְמֶרֶת
הִיא שִׁעוּר, הִיא לִמּוּד
בּוֹכִים שְׂדוֹת הַחַיִּים
חַיָּלִים פְּצוּעִים, הַשִּׁירִים חוֹזְרִים אֶל זְמַן
אַחֵר, כְּמוֹ בּוֹר נִפְעָר, צֵל חֲלוֹם
הִנֵּה אַתָּה שָׁב, שָׁב הַמְשׁוֹרֵר
מִתּוֹךְ מְעִילוֹ, וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ:
נוֹדֵד חִוֵּר מֵגִיחַ, מְלַטֵּף עַד הַמַּהוּת
הִנֵּה שְׁנֵינוּ נוֹגְעִים בָּהּ, בְּאוֹתָהּ חֲבֵרוּת,
דַּפִּים זְהֻבִּים נִקְרָאִים כְּמוֹ גְּמָרָא,
הַנִּגּוּן גּוֹנֵחַ בִּסְעָרָה,
תִּינוֹק זַךְ, שִׁירוֹ מְתֹם,
הַשִּׁעוּר יָפֶה כְּמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא
הָיָה. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ חֲלוֹם.
אַתָּה מִדּוֹר אַחֵר, שׁוֹתֵת נִכְלָם, דָּבֵק
בִּכְתָמֶיךָ עִם כֻּלָּם וַעֲדַיִן לְבַד,
מַבָּט נִשְׂרָף, רָף, נוֹדֵד בָּדָד. הַכֹּל
לִקְרַאת נִפּוּץ. הַקֶּסֶם מְפַחֵד. לָעַד.
קָרֵב, נוֹגֵעַ בַּקּוֹצִים וּבַתַּיִל וּבְכָל הַכְּאֵב
וְכַמָּה מִתְגַּעְגֵּעַ לַכּוֹכָבִים בַּחוּץ -
וַעֲדַיִן לוֹחֵשׁ עַד מָוֶת -
אַל תְּרַחֲמִי עָלַי בְּעָיְפִי לָרוּץ

לקראת פגישה שנייה

עַנְנֵי הַלֹּא־כְלוּם רוֹאִים הַכֹּל, רוֹאִים שָׁקוּף,
הַחוֹל וְחַרְבוֹנֵי הַקַּיִץ, וְהַמִּלִּים
חוֹתְכוֹת אֶת הַזְּמַן: כְּמוֹ סוֹף הַמַּסָּע -

פגישה שנייה

מַלְאָךְ שָׂרוּט, מַלְאַךְ אֱמֶת,
מַלְאָךְ אֱנוֹשִׁי שָׁב מִן הַכּוֹכָבִים
לְהַכְנִיסָם פְּנִימָה, לְתוֹךְ הַחַיִּים
כָּאן, רוֹצֶה שׁוּב אֶת הַבְּעֵרָה,
חוֹלֵם שׁוּב עַל עֵין הַסְּעָרָה -

וַאֲנִי יוֹדֵעַ וְכוֹתֵב כָּל שׁוּרָה שֶׁנּוֹשֶׁרֶת
מִשְּׂפָתֶיךָ, כִּי לֹא יוּכַל לְךָ הַבֹּקֶר
וְלֹא תַּעֲצֹר עַד עֶרֶב, וְלֹא תִּמּוֹט וְלֹא יִרְאוּךָ
רָף, כִּי אַתָּה עוֹד תָּשׁוּב
אֶל הַסַּף, וְתִלְכֹּד
אֶת חִנָּהּ, מֵעֵבֶר לַמַּנְגִּינָה -
תְּחוּשָׁה שֶׁל אָדֹם פָּז, עֶרֶב:
בְּתוֹךְ אֲבַק הַמַּרְאוֹת שֶׁל הַיּוֹם
זוֹ בְּרִיתֵנוּ אִתְּךָ, נָתָן
בְּרִית מִלִּים לְדוֹרוֹת

חֲלוֹמְךָ הַיָּשָׁן נָמֵס בִּגְבוּלוֹת עֲשֵׁנִים
בֵּין בְּתָרִים
יִנְדֹּד, וְכָל שְׁאֵלוֹתֵינוּ עוֹד שָׁבוֹת
אֵלֶיךָ, מְבַקְּשׁוֹת מָזוֹר בַּשָּׁעוֹת הָרָעוֹת,
וּמוּל הַלַּפִּידִים שָׁבִים נִשְׁבָּעִים
כְּאַבְרָהָם וַאֲבִימֶלֶךְ יְדִידִים וְרֵעִים
וְהֵן שָׁם, הֵן שָׁם רוֹעֲדוֹת,
אוֹתָן כִּבְשָׂה וְאַיֶּלֶת עֵדוֹת.

לפני פגישה שלישית

עוֹד בֹּקֶר בָּא, רֵיחַ לֶהָבוֹת,
אַתָּה חוֹשֵׁשׁ אוּלַי לָבוֹא:
דְּמוּתְךָ תַּעֲלֶה כְּמוֹ מֵאוֹב, הָרוּחַ שׁוּב תַּחְלֹף
תִּזְרַח כְּכֶתֶם אוֹפִיר, הַדַּפִּים
נוֹשְׁמִים אֲוִיר חָדָשׁ, צוֹנֵן, מֵאִיר, הַשִּׁירִים
חַיִּים גַּם עַכְשָׁו. גַּם אִם עָיַפְתָּ
נָתָן, אַתָּה נִצַּחְתָּ, נִצַּחְתָּ,
שֶׁשָּׂרִיתָ עִם מַלְאָכִים, וְשָׁנִים אַתָּה
תָּמִיד קָם אֵלֵינוּ מִלַּפִּידֵי הַזְּמַן.
מְחַכֶּה לְךָ וְהַיּוֹם חוֹלֵף, וַאֲנִי חָשׁ:
הַשּׁוּרוֹת כְּמוֹ בָּאוֹת אֵלַי, וְכָל
שִׁיר יָשָׁן כְּמוֹ חַי וְחָדָשׁ.
זֶה שֶׁאוֹתְךָ לָקַח, אוֹתְךָ נָתַן
וּבְטֶרֶם הַפְּגִישָׁה, שְׁמַע אֶת הָאִוְשָׁה:

גַּם אִם קָשָׁה הַדֶּרֶךְ -
קוּם וְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַלֶּהָבוֹת,
הָעָם מְחַכֶּה
לִדְבָרְךָ, לִצְלִילָם
הַנֶּחְנָק שֶׁל גַּלְגַלֵּי הַמֶּרְכָּבוֹת -

פגישה שלישית

הַיּוֹם חָל, כְּבָר עֶרֶב, וְשׁוּב אֲנִי כָּאן
בְּתוֹךְ הָעֲנָנִים בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל בְּתוֹךְ הָאוֹר
וְאַתָּה מַתְחִיל לְהֵעָלֵם:
מַבִּיט בְּאוֹתוֹ שִׁינֶל יָשָׁן, מַבִּיט בָּאֵשׁ,
לֹא תִּקְרַב שׁוּב לְהִפָּגֵשׁ.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזְּמַנְּךָ עָבַר:
אֲבָל זְמַנֵּנוּ אִתְּךָ הַמַּסְלוּלִים רֵיקִים,
כָּאן מְחַכִּים, בְּאוֹתָם שָׂדוֹת, בְּאוֹתָם רְחוֹבוֹת
וְהֵם בַּרְזֶל וְהֵם קָשִׁים
וַאֲרֻכִּים, וַהֲלֹא תִּרְאֶה, הָאֹפֶק מַבִּיט בָּנוּ -
מִנִּשְׁמָתְךָ, מִמַּעֲמַקִּים,
כִּי הָיִיתָ הֵלֶךְ קָסוּם, אֲבָל הִשְׁאַרְתָּ
בָּתֵּי שִׁיר וּבַיִת מֵאָחוֹר,
וְכָאן עֲדַיִן דּוֹלֵק הָאוֹר, נָשַׁמְתָּ
מַה שֶּׁבָּעַרְתָּ וְכָתַבְתָּ עוֹדוֹ זוֹהֵר, מַשָּׂא
כָּבֵד וּמֵאִיר זָהָב,
קַח דְּבָרִי וֶאֱמֹר לִצְבָא הַמַּלְאָכִים:
אֶת נִשְׁמָתְךָ לֹא זָנַחְנוּ לַשָּׁוְא