לימודים - בורלא היה כאן קודם

סופרים גדולים הולכים ונשכחים, וכשאנו צופים בִּתהום הנשייה ובסופרים היורדים לשם, זה מַדיר שינה מעינינו. במאמר זה אני קם להציב יד לסופר יהודה בורלא, להעלות לפניכם את זִכרו ואת נִצחו. סופרים גדולים אחרים תפסו את מקומו, והם מייצגים בעינינו היום את הספרוּת הישראלית. אני מתבונן בסופרים היום, בכולם, והם איתנים ויציבים על הבמה. בעינינו יש ממשיכים לספרות העברית. אבל חשוב לזכור וחשוב לומר להם:
אל תשכחו, בורלא היה כאן קודם.

יהודה בורלא (1969-1886) כתב את היצירות "נפתולי אדם" ו"בלי כוכב", והיום הוא סופר נשכח, בלי כוכב, ונשכחו נפתולי אדם, שיצאו מעטו. הוא כָּתב את "אשתו השְׂנואה", "לוּנה", "בעל בעַמיו" ו"שבטֵי ערב", אך יותר מכול קָסַם לנו הנערים בהיותנו בנערותנו ספרוֹ "עלילות עקביה".
בורלא היה אחד מגדולי הסופרים שקמו כאן, וגם שימש יושב ראש אגודת הסופרים העברים. בורלא נחשב ביצירתו כמבַטא בסיפוריו את ההווי של הקהילות הספרדיות והיישוב הישן. המנהגים, הניחוחות, הקסם הספרדי.
בדורו זכו יצירותיו לאהדה רבה בקרב הקוראים, אך במִגרש של קובעי הטעם הספרותי, נחשבו יצירותיו מייצגות שבטים אחרים, ולא את ההוויה הישראלית החדשה. מאז מאמרו של יוסף חיים ברנר, "הזַ'אנר הארצישראלי ואביזָרַייהוּ" (הפועל הצעיר, אב תרע"א -1911), הקפידה הספרות העברית להעלות על נס סִפרוּת, שמבטאת את החוויה הישראלית, כדי לבטא את "הישׂראלי החדש", תוך התחשבות בסייגים שהציב ברנר.
אל נשכח, שמשפחת בורלא הייתה משפחה שורשית כאן בארץ במשך דורות. מי שחיפש את הישראליות, לא הבחין שמוּל כל הסופרים הישראלים - שהיו נצר ליהודים שעלו מן הגולה - משפחת בורלא הייתה ותיקה בארץ, משפחה עִם ייחוס ועִם מורשת של דורות, משפחה עִם שורשים ישראליים, הם היו בני המקום.
לכן, אני חוזר ואומר כבר בפתח מאמרי: בורלא היה כאן קודם !

המפתחות של היכל הספרות העברית
דווקא משום שכיום יהודה בורלא נחשב "סופר נשכח", השאלה הזאת מטרידה מאוד: בידי מי המפתחות של היכל הספרות העברית? למי הקוּשאן על התרבות העברית? לפחות בְּדבר אחד אין מחלוקת: למשפחת בורלא הייתה 'חֲזקה' במשך דורות על קבר רחל בבית לחם, ומפתחות הקבר היו אצל משפחת בורלא.
יהושע בורלא, אביו של יהודה בורלא, היה השַמָש של קבר רחל עד יום פטירתו בשנת 1939. יהודה בורלא מספר: "המַפתח היה גדול, כחמישה עשר ס"מ, כבד מאד, ומיוחד במינו... קדוש ומקודש בעיני הבריות". האמונה הייתה, שאם אישה מתקשה בלִדתה וּבאה עד משבּר לידה, רק אם הביאו את המפתח אליהָ, היא ניצלה וילדה מיד: "אשה מתקשה מאד בלידתה, והמיילדת לא עצרה כוח להועיל וגם תפילה ותחנונים לא עזרו, המפתֵח הושיע!

יש ובחצות הלילה התדפקו קרובי היולדת על דלתות ביתנו וביקשו את המפתח של 'רחל אמנו', שכבר בדוּק ומנוסֶה הדבר, שאם ישימו המפתחַ למראשוֹת היולדת - לאחר שעה קלה, ריווח והצלה עומדים ליולדת", כך כתב יהודה בורלא על משפחתו. זיכרונות ילדות אלה עיצבו את זהותו של הסופר יהודה בורלא. לדבריו: "זכורני מאוד, כל שקרה בימי ילדותי, שבאו בלילה או ביום לבקש את המפתחַ למִתקשָה ללדת, והיו מודיעים לאחר שעה שהמפתחַ לא הכזיב, הייתה אז גוברת ונוספת אהבתי לרחל אמנו, שאף לאחר אלפי שנים עוד זוכרת בהִתקשותה היא ללדת את בנימין, וכאילו חרֵדה היא שלא יקרה [גם] לזו המבקשת עזרתה כיום, אשר קרה לה אז". כידוע רחל מתה בלדתה, והיא דואגת במשך דורות שמפתח קברה יפתח רַחמן של נשים המתקשות ללדת.

אני כותב את הדברים ותפילה בלבי, שבורלא יחזור למקומו בספרות העברית, ונָשיב לו את המפתח להיכל סִפרותנו. כותל המזרח בהיכל? מתאים. למה לא?

"זהב"- חיים בעוני ובקונפליקט מוסרי
בסיפורו "זהב" (שהופיע בקובץ סיפוריו "עד שחר") מספר בורלא על ילדותו, ועל דילמה מוסרית, שהתחבּט בה כילד. הסיפור פותח:
"בימי ילדותי - ואני כבן עשר שנים - כבר הרגשתי, ככל אשר יוכל ילד להרגיש – בעוצם קסמי הזָהב וסגולותיו, לאמור: הרגשתי למדַי, מה רב הטוב הצפוי לאיש, אשר זָהב לו ומה ינעמו חייו עלי אדמות".
הוא מתאר, עד כמה חייתה משפחתו בעוני, גם אִם היה רם מעמדם בבית הכנסת ובקבר רחל. לכל הילדים כבר קנו כַּפתן (מעיל) מֶשי לכבוד החג, והוא חש צער בקרבת חבריו: "אם כַּפתן משי לא יהיה לי – אֵיכה אבוא בקרבת חבריי – איך אשָׂא עיניי אליהם? הלא בנפשי הוא!"
בצאתו עם אביו לרחוב, הוא מנסה להסב את תשומת הלב של אביו למאווייו, ולהראות לו את החנויות, שם קונים בגדים. האב חש צער:
"הוא נשתתק פתאום. נשתתקתי גם אני. צליל הרעד שבקול אבא כמו הקפיא רוחי. דממה דקה ברחוב. לפתע עמד, התכופף אליי, שָלח ידו בזרועותיי והצמידני אליו – עָרַף על פניי ועל צווארי עתֶרת נשיקות והיה לוחש לאוזניי: ' לוּ היה לי...לוּ היה לי...והלבשתיךָ משי...יִקרַת משי מכַּף רגל ועד ראש. בי נשבעתי, עדִי זהב ענדתי לך כבן מלכים...ככל אשר יקרתָ לי'. ואז הוציא את מטפחתו מכיסו וּנְתנה בין עיניו. לא ידעתי נפשי. האמנם? אבא התקיף והיהיר בבית, אבא שגם בין הבריות לא היה מן הרכים והנוחים - יזיל דמעה מעיניו? נסתתמו טענותיי. החנקתי את דבריי בגרוני, כשם שהחנקתי את דמעותיי".

הילד רואה את הפער בין מעמדו של אביו ובין יכולתו הכלכלית: "כלפי חוץ נחשב אבא לאדם אמיד. זכויות על כמה דברים שבקדושה: גבָּאוּת בבית הכנסת, בקבר רחל אמנו וקבר שמעון הצדיק, וכל אלה שָׂמוהו בעיני הבריות לטובֵל בַּשמן רגלו".
במהלך הסיפור המתרחש בירושלים, הילד נכנס לחנות של דודו משה, צורף שעוסק בכסף וזהב. תוך כדי שיחה של הצורף עם לקוח, הוא רואה מראֶה על הרצפה: "אני מבחין בגוש השולח קרניים רועדות, צוחקות" והוא חושב לעצמו: "אפשר מן השמַים זימנו את המציאה לידי...כאשר נזדמן איש לחנות ולקח דברים עם הדוד – גררתי את חתיכת הזהב ברגל קלה וקירבתיהָ למקומי. ישבתי ושלחתי ידי ותחבתי את 'הדבר' לכיס". מכאן ואילך מתייסר הילד. הוא חושב שיכול הוא לסייע למשפחתו בזהב שבידו, אך מצפונו מכה בו: "הייתי בעיניי כל אותו הלילה, בהקיץ ובחלום, כאיש שנפל בים סוער – עת ידיו אסורות ופיו סתום וזיק תקווה רחוק ממנו". בסוף הסיפור, בשלב ההתרה של הסבךְ, הוא מראֶה לאמו את המציאה שמצא: "ראי, מה שמצאתי...סמוך לבית, בפינת הרחוב, נתקלה רגלי בפיסת נייר זו. ראי פה, עטופה חתיכת זהב". המראֶה גורם לאם התרגשות: " 'רחמי שמים, שערי רחמים לא ננעלו', אמרה, ועיניה הוצפו דמעות". הילד ניגש עם אמו ואחותו לחדרו של האב.
"אבא הסיר את הנייר ונתן עיניו במציאה. מיד אמר: 'קלה היא, הזהב כבד'. לחץ בה ואמר: 'קשָה היא, הזהב רך'. לחץ אותה בכוח ואחר שב ושָקל את המתכת מתוך אומדנה, בין אצבעותיו, ואז השליכה ממנו והלאה בשאַט נפש והוסיף בלגלוג, שכולו דְאבוֹן: "נחושת".

בורלא מתאר כאן את שלב ההתפכחות. ברגע שהילד ביקש זהב וקיבל נחושת, הוא מתאכזב, אך לומד לקח מוסרי: "ירד עיצבון גדול על ראשי, נאלמה לשוני, הכול הפכו עורפּם והסתלקו מִקִרבת אבא כבני אדם, שנתפסו בדבר עבֵרה. רק אני הרגשתי שעִם אכזָבתי הגדולה נפטרתי מכְּלימתי הגדולה".

ראינו בסיפור בראשית הדברים את הצידוקים, שהילד מחפש למעשהו בכך שאמו חולה ומשפחתו הגיעה עד פת לחם. הקונפליקט המוסרי מגיע כאן להתרתו. הילד נכשל בניסיונו להציל כלכלית את משפחתו, אך משתחרר מכלימתו, מֵרגשי האשָם, מהקונפליקט של ביצוע מעשה רע. נותר העצב של הילד שלא יזכה לבגדי חג חדשים, לממתקים כמו חבריו הילדים, והוא נחשׂף למגבלות של האב, ולצורך שלו כילד מתבגר לקחת חלק באחריות למשפחה.

הסיפור "זהב" מתאר אמנם התרחשות שחווה המספר כילד, אך כֵּיוון שהוא כותב זאת כמבוגר החוזר אל ילדותו, כבר בפסקה הפותחת הוא מסכם את הלקח שלו כמבוגר: "ופעם אִינה לי המקרה ונִפתלתי נפתולים עזים עם יצרי בגלל זָהב, ואולם בסופו של דבר יצאתי מאותו מקרה בפחֵי נפש, עד דכָּא". הלקח הזה נמסר כבר באקספוזיציה לעלילה הסיפורית.

"עלילות עקביה"

הספר 'עלילות עקביה' קָסם לנו בימי ילדותנו, והסופר ביקר אז בבתי ספר לשוחח עם התלמידים על ספר זה. כך זכינו גם אנו לראות את יהודה בורלא בבית ספר 'בית הכרם' בירושלים בכיתה ז' (עד כיתה ו' למדנו בבי"ס "אליאנס"). זה היה הגיל, שכולנו עשינו הכנות לקראת מסיבת בר מצווה ולקראת עלייה לתורה והכנת הדרָשה ("דְרוּש") בפני המתפללים או הקרואים במסיבה. דמותו של עקביה הייתה קרובה ללבנו, וגם לבטיו וייסוריו.

בסיפור נחשפת דמות ילד, שהיום היינו מגדירים אותו בעל צרכים מיוחדים: הוא רוצה ללמוד את קרבתו לאל באמצעות טיול בטבע, בהרים, והוא מבקש לדחות את הבר מצווה ואת ה"דרוש" שלו בפני משפחתו. השיח בינו ובין המלַמד והאָב כולו אהבה. בתחילה סבור האב, שלאחר שהות עמו בהרים, הילד בּשֵל לטקס הדְרוש:
"הרי סניור חכם, הבאתי אליו את הבּצק שלי, את עקביה, דומה אני, שאוויר ההרים הועיל להחמיץ בּצק שכמותו...הוא בן פורת יוסף, כבר לוקח ונותן עם הבריות. אולי הגיע שעתו ללמוד תורה, יבחנהו כבודו כפי רצונו".

לאחר סירובו של עקביה, הטקס נדחה בחצי שנה. האב מציע לחכם לקיים את הדְרוש בדרך של שאלות ותשובות, ולא לוותר על הדְרוש: "תפילין בלא דרוּש הרי זה כפרח נאה בלי ריחַ, כתבשיל משובח בלא מלח. הדְרוש שלֵמות הוא לתפילין. האם לא כך?"

המלמד נעתר לאתגר. אך בבוא היום הגדול, הקהל נאסף: "חכמים מכובדים, אנשי מעשה חשובים, מקורבים ומקורבות ומוזמנים לרוב". עקביה נכנס "חבוש תרבוש חדש וחגוּר אבנֵט רחב על כַּפתן משי מבריק". אך התברר שהוא ציפה לראות את משפחתו בלבד.

"והנה עיניו רואות המון בני אדם, אשר לא ייספרו מרוב. ידו נתונה ביד החכם, נמשך עקביה כעֵגל לטֶבח יובל.."- עקביה קורא לאביו ואומר שהמלמד רימה אותו, והוא לא ידע שעליו לדרוש בפני המון אדם.
" 'זאת עשה לי סניור? כך רימה אותי'
אמר דברו וזינק דרך החלון וקפץ החוצה!"
האב והמלמד יוצאים במרכבה, והם משיגים אותו במעלה ההר. מתנהל שיח הומוריסטי, משא ומתן ממש. האב מבקש מחילה ואומר שקהל רב בא בלֹא הזמנה, ולא יפֶה לגרשם עתה.
"ולעצם הטענה הטיף החכם אמָריו: מה הבדל לו, אם יאמר דבריו לפני שלושה אנשים או לפני שלושים?"
בסופו של המשא ומתן המרגש, עקביה נשבר ומוכן להגיע, רק מתוך אהבת האם. האב מפעיל סחיטה רגשית: "אז השמיע האב את דברו האחרון: יעשֶׂה למען האם! אם לא ישוב- תיפול האם למשכב מרוב צער. כי ידוע ידע האב, מה גדולה אהבת עקביה לאמו."
הדו שיח בין החכם לבין עקביה מתנהל מול הקהל הרב, ועקביה דורש דרוש בפני כולם בתשובה לשאלות החכם. ובסיום הטקס:
"אותה שעה ראו הכול את המלמד חכם חי אברמג'י כאחד עושֶׂה פלא, ברם אותה שעה ראו ונוכחו שגם התלמיד- נושֵׂא הפלא: שוב אינו סלע קשה, אלא לחלוחית בו וגם ריח וטעם".

בסיפור של יהודה בורלא על עקביה, לאורך כל הספר, יש הבנה לצרכיו של ילד, שאינו ככל הילדים. האב מגלה חיבה לעקביה, והוא עושה הכול כדי לא להכביד עליו. עקביה מתגלה כילד איטי בתפיסה ובדיבור, אך בעל עוצמות רגשיות חזקות. הוא רגיש וישר לסובבים אותו. גם בבריחתו מן הטקס, הוא אינו בורח מאֵימת הציבור, אלא מחוויה של אכזבה מן הרַב והאָב, שלא מסרו לו לאמיתה מי הקהל שיקשיב לדרוש. הוא טוען: "חכם ואב כי ישַקרוּ!"
הספר כתוב בשפה מרגשת, ואנו חווים את עקביה כילד, הקרוב לאלוהות ולאמונה, דרך אהבת הטבע.

"סובבתהו בכחש"
הסיפור "סובבתהו בכחש" לקוח מתוך הקובץ "נשים", ומן הכותרת אנו צופים לְסיפור על מעשה רמייה של אישה כלפי בעלה. לאורך כל הסיפור, אנו מגלים חידה, שהולכת ומתעצמת עד ההַתרה בסוף הסיפור. המספר מתאר את הדברים כבן הקהילה, כעֵד שאינו מסַפּר יודע כול, וגם הוא נחשף לפתרון, כאחד הקוראים. הדמויות מתוארות בשחור- לבן: גיבור הסיפור הוא הגביר נחשון, עשיר אך כֵּליי ורע לסובבים אותו. ברוב קמצנותו, אינו נותן צדקה לחלשים בחברה, וגם מתנהג אליהם בגסות ובמצח נחושה. אשתו הראשונה "מתה בדמי ימיהָ מיתה חטופה", והוא אינו נותר בודד זמן רב: "מיד לאחר ה'שלושים' לפטירתה לקח לו הגביר בתולה בת טובים, חמודה ויעלת חן, היא ריקוג'ה לבין חפץ. הבריות רואות את מסירתה לידיו בידי אביה יעקב חפץ, כרדיפת בצע של האָב: "מידה זו שפיתתה אותו למכור בִּתו בהוֹן". ריקוג'ה יפה היא: "מי שהיה מביט לפניהָ של זו, הייתה דעתו מתרחבת עליו, שכּן אור רך היה פרוש בלבנונית שבפניה, כאורו של ירחַ שמפציע ועולה. ועיניים טובות וטהורות היו לה....משום כך היו הבריות מצטערות על אותה רִיבה, כמו שמצטער אדם שרואה יונה שנקלעה למאורתו של נחש". וכאן מתרחשת עלילה מופלאה: בשעה שהגביר קופץ ידו מצדקה, הכול יודעים שריקוג'ה "כאשת חיל צופיה הליכות ביתה. כפה פרושׂה לעני וידיהָ שלוחות לאביון. אין מצווה ואין דבר צדקה ואין מעשה חסד בעיר, שלא תיתן חלקה בעין יפה, אבל בסוד גמור ובהֶסתר דבר מהגביר". אנשים "קשי יום ומרי נפש" באים לביתה, כשהגביר מחוץ לבית: "נכנסים שמה עגומים ומרים ויוצאים מפויסים ומרוצים". היא נותנת כסף לצדקה, אך גם "בברכות פיהָ, באמרות חן ובדברי חמימות שמְסַעדים לבו של אדם, עד המקבל אינו מרגיש, שנדבה הוא מקבל, אלא שזו הנותנת אחוֹת היא לו שנותנת לו משלו."
חידה היא בקהילה, אם מעשיה נעשים בסתר, כיצד זה שהגביר מונע נדבתו, ואשתו ריקוג'ה מנַדבת כספים בסתר? "סוד זה סתום וחתום לכול, ומלבד הוריה וכמה מקורבים לא ידעו הבריות פשר חידה זו". כשהבעל החשדן, חושש שאולי אשתו נותנת כספים לנדבה, "תבע ממנה פתאום חשבון הוצאות הבית וחשבון סכום כסף פיקדון, שנתן בידה....אבל מיד פרשׂה לפניו כל שדרש ממנה, וראה ונוכח שאין שום חסר". היא גם מגדלת את הילדים ומחנכת אותם לאהבת הבריות "מעט שבמעט גילתה אוזנם בסוד מעשֶׂיה ופועלי ידיה כדי לחנכם במצוות ולהרגילם במעשׂים טובים".
התעלומה מתגברת, כשהיא נופלת למשכב. לגביר מתברר שכולם מתפללים עבורה:
"נשתומם הגביר מרוב תמיהה שנודע לו, שהרבה חכמים ועניים ואנשי יראה היו עורכים תפילות ותחנונים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובקברות צדיקים והיו מבקשים רפאוּת...לגבירה".
הפואנטה מתחוורת לנו לקראת סוף הסיפור: האישה מגיעה למצב של ערשׂ דווי, והיא מבקשת מבעלה הגביר לזמן שני תלמידי חכמים ידועים וגם את הצורף חכם דויד שׂשׂון. בנוכחות כולם היא מבקשת לעשות וידוי.
ריקוג'ה אומרת לבעלה שכל חייה סובבה אותו בכחש: "יראֶה נא, סניור שלי, בעתות כאלו שאני הולכת מכאן, חייבת אני לומר וידוי ולבקש מחילה ממנו על כל שגנבתי דעתו ועל שהלכתי כל הימים בכחש כמו, שכל השנים לקחתי כסף וזהב שלא מדעתו ונתתים למקומות שהיו דרושים ונחוצים".
החידה מתעצמת מאוד, כיוון שהגביר יודע שלא חסרה לו שום פרוטה במאזן הכספי שלו.
היא אומרת שנתנה לכולם מתכשיטיה, והבעל שוב תמֵה: "התכשיטין שלך? הרי לפני שני שבועות בחג הפסח פתחתי הארגז שלךְ וראיתי כל התכשיטין שלךְ במקומם".
כאן נחשף מקומו של חכם דויד ששון הצורף, שהיה שותף לרצונה לתת צדקה: היא המירה מדי פעם תכשיט זהב בתכשיט נחושת דומה ממש, אך מצופה זהב. הצורף קִיים רישום מדויק, כדי לאפשר לה לקיים מעשי צדקה: "הוציא הלה מחיקו פנקס עבה והניחו לפני הגביר". הגביר רואה שעיניה עצומות: "כשהרים עיניו בפני אשתו, ראה שעיניה סגורות, נכלם בפני עצמו שנתן דעתו לחשבונות, ונזדרז ואמר: "הי ריקוג'ה, מָחוּל לך. כל שלקחתְ, מתכשיטין שלך לקחתְ".
במותה, מבין כל הציבור, שתמיד בקַנאם בה על תכשיטיה, לא ידעו שהיא מסתובבת בתכשיטים מזויפים, כדי לקיים מצוות צדקה. והאירוניה בסיפור היא, שמעשׂי הצדקה שלה נזקפים גם לזכותו, כיוון שהם נעשו בכספו. למרות שחייתה במסגרת נישואין כובלת ומדכאת, היא לא ויתרה על ערכיה ועל אהבתה לבריות. היא לא ויתרה על הסגולות האנושיות שהיו בה. העלילה מסופרת בעצב רב: האישה חיה כל העלילה תחת דיכוי, והקהילה חיה תחת החידה כיצד זה היא מנדבת כספים, בעוד בעלה קופץ ידו ממתן לאחרים. העצב הוא שהחידה נפתרת סמוך למותה, והלֶקח של אנשי הקהילה: " היו שאמרו: ודאי בגלל מעשי זיוף ותרמית כאלו- העולם מתקיים". כמה אירוני שדווקא הצְדקה נעשית באמצעות זיוף, והסֵדר החברתי בסיפור הוא ש'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו': הוא חי את חייו, והיא הצדקת מסתירה כל חייה את צדקותה ומתה בּדמי ימיה.
הצגתי כאן שלוש יצירות של יהודה בורלא , שיש בהן טעימה מרוח היצירה המיוחדת שלו. בהיותי יו"ר אגודת הסופרים העברים יזמתי אירוע מיוחד על יצירתו (בסדרת אירועים "דור הקלסיקונים") ביום 15.1.2009. הנחה הסופר בן ציון יהושע, אחד מחוקרי יצירתו של בורלא, שגם פרסם מאמר "ריאליסט לירי שגלה מעירו" באתר "אימגו". המרצה המרכזית באירוע הייתה פרופ' נורית גוברין. המאמר שלה "ראשיתו של יהודה בורלא" הוא יצירת מופת: הוא חושף את דרכו של בורלא בספרות העברית מאז ראשית דרכו, ודבריה האירו לי את דרכי בהבנת בורלא ("קריאת הדורות", כרך ה', הוצאת "גוונים", ת"א 2015). אביהָ, חוקר הספרות ישׂראל כהן ניסח סגולותיו של בורלא במשפט תמציתי: "מה שעשה עגנון לכנסת ישראל שבגליציה ופולין, ומה שעשה הזז לכנסת ישראל שבתימן, עשה בורלא לשבט הספרדי" (1962).

מכתב ליהודה בורלא – מפגש מאוחר
בתום הכתיבה שלי את המאמר, נזכרתי שמשפחתו של בורלא חיה בירושלים בשכונת 'עזרת ישראל'. יצאתי לעבר השכונה, וכתבתי מכתב אישי אל בורלא, ובו תיארתי את פגישתי עמו שם לאחר מותו:

יהודה בורלא היקר,
בשעת ערב חשוכה בירושלים ראיתי אותךָ בפינת רחוב 'עזרת ישראל', שם גרה משפחתךָ. הופעתָ ממקום לא צפוי ולא ידעתי את נפשי משִׂמחה. לא אמרתי דבר. הלכתי אחריךָ לראות אותך בוחן את ירושלים היום.
על הקיר היה פַּשקוויל חרדי ואתה התעכבתָ לקרוא את הדברים. הכותרת הייתה "הזדעזעי ירושלים". המלים הללו לא הרשימו אותךָ וראיתי אותךָ בוחן את שגיאות הכתיב והעברית העילגת בפשקוויל. חיפשתָ על בגדיךָ אם יש לך עט אדום לתקן, אך מכיוון שבעולם האמת אין עטים עוד, הבטתָ על הפשקוויל בעצב.

ברחוב ממול ראיתָ חנות ספרים. נכנסת לחנות בצעדים מדודים וּבחנתָ את טורי המדפים. חיפשתָ את מדפי הפרוזה וראיתי אותך בוחן היטב את המדפים. "איך זה יכול להיות", שמעתי אותך לוחש לעצמך. על המדפים לא היה מונח אף ספר שלך. פניךָ החווירו לרגע. והרי היו ימים שבכל מקום חיכו לדבריךָ ולספריךָ. הרי כתבו בכל פינה: "אחד המספרים המעטים האלה, ההולך וכובש יותר ויותר את לבנו הוא בלי ספק יהודה בורלא" (ד"א פרידמן, מאזניים א, תרפ"ט-תר"ץ גליון ב', עמ' 12-11).

נטלתָ ספר אחַר ספר מן המדפים. קראתָ וקראתָ, פניךָ התכרכמו. קראתי את מחשבותיךָ ללא מלים: "איפה העברית התוססת והחיה שכתבתי? אמרו אז שהחייתי את העברית שקפאה על שמריהָ (ד"א פרידמן, שם), והיו שחיפשו אז את "האכְּזוטיקה של בורלא" (שם). נשים ראו בספריי, כך חשבתָ לעצמך, גאולה למסתרי נפשן... אני הבנתי ללבָּן בסיפורים שכתבתי", אמרתָ בלבךָ, "מי זוכר היום את 'אשתו השנואה' ואת 'סובבתהו בכחש'?"
"איי, איי, איי", נאנחתָ בכאב. "ואיפה צחוּת הלשון של אז? ואיפה תיאורי ההווי היפים של הספרדים בירושלים? האם נשכחנו מלב?"
יצאתָ משם בלב כואב לרחוב אֶבן ישׂראל ותהיתָ על השלט. 'אבן ישראל', מה זה השלט הזה? הרי זה היה רחוב ואלֵרו, וכאן ממש כאן היה הבית של ואלֵרו מול בית מערכת עיתון "האחדוּת", שהיום יש שם חנות חשמל. איך אשכח את יעקב זרובבל, עורך "האחדות", שפרסם לי (1912) בראשית דרכי שירי חיזור ואהבה למרים, שהייתה לאשתי? ואיזו שירה כתבתי !

מֵעוֹלָם כֹּה זָר וְרָחוֹק לִי נִגְלֵית
וְקוֹלֵךְ כֹּה זָר וְקָרוֹב לְנִשְׁמָתִי
וְעוֹד טֶרֶם אֶבְחַן שִׁירָתֵךְ
בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ מָצָאתִי מְנוּחָתִי.

אתה מבין? היא הייתה בת אודסה, כה זרה וכה קרובה !
במערכת 'האחדות' פגשתי אז את אהרן ראובני, יצחק בן צבי, דויד בן גוריון, וגם את ברנר ! הוא הגיע מנוֵה צדק לגור בירושלים ברחוב "פרי חדש", כדי להיות במערכת 'האחדות'. נפגשתי איתו בדירתו בירושלים ונתתי לו את סיפורי "לונה". לא אשכח לברנר שנתן לי ברכת הדרך מאז שבאתי להיכל הספרות. את הסיפור 'בלי כוכב' פרסם לי בכתב עת 'האדמה' (1920). איך אשכח אהבה שכזאת?".

אני מביט עליך, בורלא. הנה פניתָ לעבר הבית, שבו היה קולנוע "עדן" ועיניךָ נקרעו מעצב שהקולנוע חרֵב. עמד שם קבצן נושא שלט שמשפחתו חיה ברעב.
עליו הייתי כותב עכשיו סיפור, לחשתָ. מי כותב היום על גורל האדם? מי קורא היום את סיפוריי בספרי "בגֵאוּת ובשֵפל"? בגעגועים זכרתָ את חברך הסופר דב קמחי שכּתב עליךָ: "מה שמעניין אותו בעיקר הוא ההתאבקות, שהאדם נאבק בכוחותיו עם הכוחות האחרים, שקמים עליו, עם היצרים, עם מעללי האדם באדם לרע לו- ועם עצמו. בייחוד עם עצמו....הדברים מתעלים כמעט תמיד לידי גובה של אנושיות טהורה, של אותו תום- המבט, שהוא הוא נחלת המספר האמיתי" (דב קמחי, מאזניים, תר"ץ- תרצ"א, גליון ח' (נ"ח), עמ' 15-13).)

"אני ידעתי לסַפּר סיפור", אתה חושב לעצמךָ בעצב בראותךָ את האנשים בכיכר הקטנה ליד קולנוע עדן החרב. "הנה כאן יכולתי לכנס אותם עכשיו ולספר להם מחדש את 'עלילות עקביה'. כמה אהבו את הסיפורים שלי על עקביה!!! בכל בתי הספר הזמינו אותי אז לספֵּר לתלמידים על הספר... וראו בי אז סופר שמבטא את ההווי הספרדי, כוכָב בשמי הספרות. חברי ישראל כהן כתב אז עליי: "לא הוא בלבד בר מזל, אלא יותר ממנו אנחנו בני מזל. שאילו היה נולד בברדיטשב, כי אז היה לנו עוד סופר אשכנזי אחד חשוב, המתאר את הווייתה של גולת אירופה המזרחית. אבל בזכות היותו חוטֶר לגזע היהדות הספרדית נצמח לנו אילן-הדר בספרותֵנו" ("מאזניים",כ"ג, תשכ"ו-תשכ"ז, עמ' 447-443).

על פניך חלפו נערה ונער חבוקים, וראיתי אותך בוחֵן בקנאה את הנער החובק את העלמה היפה. מתברר שגם בשובךָ מעולם האמת לא שכחתָ להעריךְ יופי נשי מהו. ברק נדלק בעיניך למראה העלמה. "איי איי איי", לחשתָ, "אני ידעתי לאהוב וגם לכתוב על אהבה. היום כותבים כל מה שבינו לבינה ללא צנעה וללא בושה, ואני הרי כתבתי את נפתולי ה נ פ ש. כמה אהבו לקרוא את הרומן שלי "בת ציון" (תל אביב, תר"ץ), על רוזה רודוביץ נכדת הדוקטור האשכנזי משה רודוביץ והרב הספרדי יוסף טולדאנו".

אהבתָ לקרוא אז את דבריו של רבינזון על הרומן שלך על רוזה: "מילדותה הצטיינה במזג לוהט וארוטי, תשוקותיהָ המיניות הקדימו להבשיל בשפע ובסערה, ובדמיונה העז ויפיה הקוסם הייתה כאנייה פרושַׂת כנף בלי הגה" (מ' רבינזון, התקופה כ"ח, תרצ"ו 1936, 438-431). עיניךָ הבריקו: "איי, איך שהם ידעו אז לכתוב ביקורת אז", נאנחתָ בקול, "כתבו אז בלי איזמים בלי אַציות ובלי זַציות. כתבו ביקורת מן הלב".
ליד קולנוע "תֵל אור" של אז נעצרתָ לראות מה מוקרן היום וראית שהמקום החליף פניו ונערים משחקים באולינג בקומת הקרקע. הקולנוע פנה וחלף משם. "מי קורא אותי היום", חשבתָ, "מי זוכר את כתביי שהפעימו לבבות? ראו בי אז סופר פופולרי. כן , כך הגדירו אותי", אתה חושב לעצמך. ואכן ישורון קשת חברך (ובשמו המקורי יעקב קופילביץ) כתב אז: "בורלא פופולרי הוא ואהוב על המון הקוראים...גם אלה בארצנו שאינם יודעים את רוב סופרי העבר אפילו בשמותיהם, ומביאליק הם יודעים רק את השם בלבד, גם אלה יש להם מושג מבּורלא" (י' קשת, משכיות, עמ' 220-205).
"לוּנה", לחשתָ, "איפה את לוּנה? כולם ידעו את הסיפור שלי על לוּנה. אמרו 'לוּנה' ומיד כולם ידעו שזה של בורלא...איי, לוּנה לוּנה לוּנה. איך אשכח את ש' בן ציון... ראה את הסיפור 'לונה' ופרסם אותו ב'האזרח'?".
פתע הרצינו פניו.
ואז פנה אליי והתפלאתי שהבחין בי: "ואֶת פיכמן לא אשכח", אמר לי, "יְדיד נפש היה לי. והוא כתב עליי ועל יצירתי: "הוא יקר לנו", כך כתב עליי, "משום שאין כמוהו יודע להשליט עם רֶתַח הדם דממה גדולה, דממת אלוהים, דממה המעמיקה את האימה ומבטֶלת אותה כאחת" (י' פיכמן, בני דור, עם עובד, תשי"ב 1952, עמ' 335-312).

"ראית פעם נפש גדולה כזאת"? פנה בורלא ואמר לי.
ובפינת הרחוב בתוך הדממה, נעלם פתאום מעיניי.