ביתה ישראל והוויכוח התיאולוגי בחצרו של הקיסר האתיופי תיאודרוס

פלט בר סתו

גיליון מס' 17 - תשפ"א - 2020/21

מבוא
וויכוחים תיאולוגים התקיימו מאז ומעולם, קל וחומר בתקופות, מקומות וחברות בהן האמונה הייתה שזורה באופן הדוק במרקם החיים. במסגרות אלו, בהן לא ניתן היה להפריד את האמונה ממהלך החיים השוטף ולא הייתה החלוקה המקובלת כיום למאמינים וחילוניים, הרי שכל סוגיה שעלתה על סדר היום קושרה מידית לנושא האמונה כחלק מהותי ובלתי ניפרד מחיי היום-יום. בין המפורסמים בוויכוחים שבאירופה של ימי הביניים היו וויכוח פריס שנערך בשנת 1240, וויכוח ברצלונה שנערך בשנת 1263 וכן וויכוח טורטוסה שהתקיים במהלך השנים 1413-1414.

בשנת 1862 התקיים בחצרו של הקיסר האתיופי תיאודרוס וויכוח תיאולוגי בין נציגי הנצרות הפרוטסטנטית לבין מנהיגי קהילת ביתא ישראל. עצם קיומם של וויכוחים תיאולוגים בהפרש של מאות שנים על פני תקופות רבות, החל מימי הביניים ועד העת החדשה, במקומות המרוחקים אלפי קילומטרים זה מזה ועל פני יבשות שונות ובסביבה תרבותית שונה, הינו מרתק ומעורר תהייה על דמיון הגורל והאירועים של העם היהודי ללא תלות בזמן או במקום.

אתיופיה נכנסה אל המאה ה-19 כשהיא מבודדת מהעולם ונתונה באנרכיה פנימית, המוכרת כ'תקופת השופטים' בה 'לא היה מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה'. 'תקופת השופטים' הסתיימה בפברואר 1855 עם הצלחתו של מנהיג מקומי בשם כאסה הילו לסלק את יריביו ולהמליך את עצמו כמלך המלכים, תחת השם הקיסרי – תיאודרוס השני. כאסה הילו בחר בשם זה כי ראה עצמו כמגשים נבואה משיחית ימי-ביניימית על מנהיג בשם זה העתיד לשלוט בעולם כולו, ולהביא קץ למלחמות, שלום, אושר ורווחה לכל אדם.
תיאודרוס נתפס במסורת היהודית כדמות אוהדת, אולי בגלל הקשר היהודי בעברו - קיימת מסורת בדבר מוצאו היהודי של אביו של כאסה שעזב אותו בגיל צעיר וגם לגבי אימו שהייתה יהודיה שהתנצרה לאחר שלא הסתדרה עם משפחתה. היא הועסקה כשומרת הפרות של הנזירים היהודים בקווארא שם עברה עליו ילדותו בתנאים קשים כשהוא סובל מהקנטות בגין עזיבת אביו את משפחתו. המסורת יודעת לספר על יחס טוב לו זכתה האם מצדם של הנזירים היהודים ועל תפקיד אב שמלא הנזיר אבא וואדאג'ה בעבור כאסה הילד.

ראש הכנסייה בזמנו של תיאודרוס היה אבונא סלאמה אשר הגיע לתפקידו מנקודת פתיחה כמעט בלתי אפשרית – רק בן 21, חסר ניסיון ובשיא הכאוס של 'תקופת השופטים', כשהוא נאלץ להתמודד עם המחלוקות הפנימיות בכנסייה ומול מיסיונרים קתוליים שהתנגדו למינויו בגין חינוכו בבי"ס פרוטסטנטי. כרואה עצמו משיב את תהילת העבר ומשקם את יחסי המדינה עם הכנסייה ברוח הנבואה, כונן תיאודרוס ברית של שיתוף פעולה הדוק עם אבונא סלאמה בנתנו לו גיבוי מלא, כולל צבאי, במאבקו במיסיונרים הקתוליים. במקביל הוא התיר את פעולתם של המיסיונרים הפרוטסטנטים, בעיקר מתוך רצון ליהנות מהם כמייבאי טכנולוגיה ומפיצי ידע קרא וכתוב בשפה האמהרית. את מרצם הדתי של המיסיונרים הפרוטסטנטיים ניתב תיאודרוס לאוכלוסיות לא נוצריות דוגמת ביתא ישראל תוך דרישה כי מומרים אלו יצטרפו לכנסיה האתיופית האורתודוכסית במסגרת בניית אחדות לאומית ודתית.

מיסיונרים פרוטסטנטים מטעם London Society for Promoting Christianity among the Jews החלו לפעול באתיופיה בשנת 1855. הם שוטטו בכפרים, ריכזו את התושבים ללימוד תנ"ך תוך שהם כורכים את התכנים עם בשורת בואו של ישו. בפגישות השתתפו גם קסוץ' (קס ברבים, כהנים) וגם נזירים יהודים, אך הללו התקשו להתמודד מול המיסיונרים המיומנים בטכניקות וויכוח. נקודה מרכזית בפגישות בין הצדדים הייתה סוגיית הקרבת הקורבנות. יהודי אתיופיה נוהגים היו להקריב קרבנות, מנהג שפסק בשאר הקהילות היהודיות לאחר הרפורמות של יאשיהו במאה השביעית לפנה"ס. למעשה המיסיונרים ביקשו להביא סוגיה זו להכרעה בפני המלך עוד בשלבים ראשונים של המגעים עם ביתא ישראל, אך נתקלו בסירוב בעיקר עקב חוסר מיומנותם של היהודים בוויכוחים מאין אלו.

הוויכוח בחצרו של הקיסר האתיופי תיאודרוס – 1862
יוני 1862 הייתה אבן דרך בתחילת האירועים שהובילו לוויכוח בחצר הקיסר. יהודי בשם קינדי פנטה התנצר, נודה מקהילתו והשביע את מבקריו כי לא יקריבו עוד קרבן עד שיוכיחו כי זה ציווי ה' וכן עד שיוכיחו כי אמונה במשיח היא תועבה. משמעות ההשבעה הייתה כרוכה בהתערבות כספית שבוררה בפני המושל. בו ביום הלכו הצדדים אל המושל למה שהיה הופעת בכורה של הדמויות החדשות שילוו את הוויכוח בהמשך – המסיונר יוהאנס מארטין פלאד יחד עם המומר קינדי ובליווי שני מומרים נוספים – ברו ואיאסו. המושל קבע שאין בסמכותו לדון בסוגיה ולמעשה הדיון הופסק לשלושה חודשים.
בספטמבר אותה שנה התקיים המשכו של הדיון בהובלתו של ברו. הפעם היה המושל תקיף ביחס לביתא ישראל והורה על הפסקה מוחלטת של העלאת קורבנות, מה שהביא את ביתא ישראל להעלות את הנושא בפני המלך. ביתא ישראל שידעו על חשדנותו של תיאודרוס כלפי זרים, מיקדו את העימות בדמותו של פלאד, המיסיונר הזר שבא לשנות סדרי בראשית במרקם היחסים העדין שבאתיופיה בין נוצרים לביתא ישראל. המלך אכן נזף בפלאד על שינוי הסטטוס-קוו כנגד מדיניותו והנחה אותו לחדול מכך. הוא השאיר פתח לדיון נוסף בנושא אם ימצא ספר אשר יעמיד את ביתא ישראל על טעותם. במקרה זה, נידרש פלאד לכנס אותם לוויכוח. פלאד שחש נפגע, ביקש לזמן וויכוח כזה בהקדם, וזה אכן נקבע חודש לאחר מכן ב- 6 לאוקטובר.

השופט בוויכוח היה תיאודרוס שבחצרו התקיים הוויכוח. את הנוצרים יצגו המסיונר פלאד ומלויו, בעיקר המומר ברו שהוגדר ע"י פלאד כמוכשר שביניהם. לגבי זהות המתווכחים בני ביתא ישראל, קיימת אי בהירות. ההערכה היא כי השתתפו כ- 400 נציגי ביתא ישראל, חלקם נזירים וחלקם סקוץ' כשבראשם עמד הנזיר אבא וואדאג'ה.
היהודים דיברו על עתיקותה של המסורת עד לימי מנליק הראשון, בנם של מלכת שבא והמלך שלמה וכן על היעדר איסור נגד הלכותיהם גם ב'כברת נגסת' ('תפארת המלכים' - ספר המתאר את האתוס הלאומי האתיופי בדבר הרומן שבין שלמה המלך ומלכת שבא ובנם, מנליק). נאמנים לטקטיקה שהוכיחה את עצמה בדיון הקודם, הם חזרו שוב על הגורם לשינוי המצב – הופעתו של הזר שבא לשנות סדרי עולם. פלאד השיב כי מדובר בכלל בסכסוך פנימי בין יהודים עקשנים לאילו שכבר ראו את האור וקיבלו את הנצרות. ברו, כמייצג את אלו שכאמור ראו את האמת, סיפר כי לאחר שהכיר בישו כבן האלוהים, למד שהקרבנות מיותרים שכן ישו היה התמורה לחטאים.

סיום הוויכוח
קיימת אי בהירות לגבי סיום הוויכוח, לפי אחת המסורות כאשר הדיון גלש לתכנים תיאולוגים נוספים, כעס תיאודרוס על ההתפלפלות ושלח את המשתתפים ללמוד את התנ"ך לפני שהם מתווכחים. הוא הפסיק את הוויכוח, תיקף את הוראתו בדבר בטחון היהודים, הורה על הפסקת הניצור ואף הורה על החזרת אלו שנוצרו ליהדות. מסורת שבע"פ, גם מספרת כי המלך העניק ליהודים בתום הוויכוח, פרים לשחיטה.

מסורת אחרת מספרת כי תיאודרוס שאל בדבר מנהגי היהודים בשאר העולם, וכשלמד כי אינם מקריבים קרבנות, החליט להשאיר בתוקף את האיסור שהטיל המושל עד להחלטת האבונה ואף התיר למיסיונרים להמשיך בפעילותם.

אחת הסוגיות היותר מעניינות אשר קשורה לתוצאות הוויכוח הינה מסע אל ארץ ישראל בהובלת הנזיר אבא מהרי. לפי אחת הסברות, ההחלטה לצאת למסע נבעה בעקבות הוראתו של תיאודרוס לתת ליהודים ארכה של ארבע שנים לשקול את התנצרותם. משמעות הדבר הייתה למעשה להתנצר או לצאת למסע. בשנת 1862 יצאו רבים מעדת ביתא ישראל במסע רגלי אל עבר ירושלים. המסע כשל, רבים אבדו בדרך והמעטים ששרדו, איבדו את כל רכושם ומצאו עצמם חוזרים בהכנעה לבתיהם. בולט באירוע זה הפן המשיחי באישיותו של אבא מהרי, ובאופיו של האירוע המשלב התרוממות דתית ודמיון הכורך דימויים מאירוע קריעת ים סוף. כישלון המסע גרם בטווח המידי להחלשת מעמד העדה וגם מוזכרים מספר מקרי התנצרות של מאוכזביו, אולם בטווח הארוך הוא מהווה אבן דרך ביצירת חזון העלייה לישראל.

ויכוח פריס
בשנת 1236 העביר יהודי מומר בשם ניקולס דונין, לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, רשימת האשמות נגד התלמוד. האפיפיור פנה למלכי אירופה והורה להחרים את כל ספרי היהודים ולשרוף את אלו שימצאו בהם דברי כפירה. לואי התשיעי נענה לפניית האפיפיור, אך נתן ליהודים אפשרות להגן על עצמם ועל ספריהם במה שהיה לוויכוח פריס. סביר ליחס זאת לרצונו לקיים אירוע פומבי שתוצאותיו ידועות מראש לצורך האדרת שמו כמלך נאור וכנוצרי טוב בדרכו להיות קדוש.

הוויכוח התנהל בארמון המלך, חבר השופטים כלל אנשי כמורה גבוהה ואת ראשי המסדרים המנדיקנטים ובראשו ישבה המלכה האם. היהודים יוצגו על ידי ארבעה מגדולי הרבנים של צרפת בראשם רבי יחיאל מפריס. את הנוצרים ייצג ניקולס דונין המומר שאך שנים מועטות קודם לכן נודה וגורש מתוך הקהילה בידי חכמי צרפת בשל כפירתו בתורה שבעל פה. ניקולס דונין היה בעברו תלמידו של רבי יחיאל מפריס, מה שהפך למעשה את המשפט לוויכוח בין מורה לתלמידו. בוויכוח האתיופי חוזר המוטיב בווריאציה קלה – השופט תיאודרוס מצא עצמו מול אבא וואדאג'ה, מי שבהיעדר האב הביולוגי, לקח על עצמו את תפקיד אביו של כאסה והמורה שלו לחיים, לפחות על פי אחת המסורות היהודיות.

האירוע היה יותר משפט מאשר וויכוח, בו הואשם התלמוד בהיותו יצירה מעשי ידי אדם וטקסט המנוגד ל'אמת המקראית' האלוהית. תוצאה מידית של הוויכוח הייתה שריפת 24 קרונות מלאים בספרי תלמוד וליהודים התברר כי כללי המשחק שונו, שוב לא עמד השלטון החילוני כמגן היהודים, וביטחונם האישי התערער קשות.
ויכוח ברצלונה
כשלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1263, התקיים בברצלונה הוויכוח המפורסם הבא, בחצרו של המלך חיימה הראשון ובהשתתפות הנהגת המדינה וראשי המסדרים המנדיקנטים. הוויכוח היה חלק ממלחמה כוללת שהכריזו הנזירים המנדיקנטים במסגרת פעילותם המסיונרית. את הנוצרים יצג בוויכוח מי שיזם אותו, פאולוס קריסטיאני, יהודי מומר שנעשה נזיר דומיניקני. מולו, עמד רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, מגדולי ההנהגה היהודית בתקופתו וראש ישיבת גירונה. חיימה היה ידוע ביחסו הטוב בכללותו ליהודים מה שמעלה ספק בדבר 'התלהבותו' מהאירוע בכללותו וייתכן שהוא נאלץ לקיימו מטעמי 'תקינות פוליטית' במונחי התקופה.

הוויכוח נסוב בעיקרו סביב שאלת המשיח, מהותו וסיבלו וסביב מהות החיים הדתיים האמתיים – יהדות או נצרות. הכרעה, מנצחים ומנוצחים לא היו כאן, לפחות לא בטווח המידי, גם מן הסיבה כי חיימה ונכבדיו שימשו יותר כנותני החסות לוויכוח ולאו דווקא כשופטים וגם כי לא נרשמו אירועי המרת דת המוניים אשר יעידו על מובהקות הצלחת צד זה או אחר. השפעה מוחשית כן הייתה לעומת זאת על הרמב"ן עצמו כשנתיים לאחר הוויכוח. האפיפיור קלמנס הרביעי הביע את מורת רוחו מספר שכתב הרמב"ן על הוויכוח, 'השקרים' הכתובים בו והשפעתו 'השלילית' בגין תפוצתו הרבה. הרמב"ן, בן 73 באותה עת, חשש לשלומו, עזב את ספרד, עלה לארץ ישראל והתיישב בעכו.

קשה שלא לזהות את הדמיון בין הוויכוח באתיופיה לזה של ברצלונה – בשני המקרים מדובר על מלך הידוע ביחס אוהד ליהודים, גם לגבי חיימה וגם לגבי תיאודרוס קיימת תחושת אי בהירות לגבי תמיכתם באירוע, האם נגררו אליו ע"מ להיות 'תקינים פוליטית'? האם נענו לוויכוח מתוך רצון בפולמוס אמיתי? בשני הוויכוחים לא היווה התלמוד את מוקד העימות כי אם מהות האמונה ובשניהם אין הכרעה מיידית ברורה. קשה גם להתנתק מהתהייה בדבר קשרי הגורל בין העלייה של הרמב"ן לארץ ישראל בעקבות וויכוח ברצלונה לבין ניסיון העלייה של ביתא ישראל בעקבות הוויכוח האתיופי.

וויכוח טורטוסה
וויכוח טורטוסה התקיים בין השנים 1413-1414. העת, סוף עידן הרקונקיסטה, כ- 80 שנים לפני גירוש ספרד (1492). הצורך ביהודים כגורם מתווך מול האסלאם פחת מה שהוביל לירידה במעמדם ולמאמצי ניצור של הכנסייה בהובלת הנזיר וינסנט פרר, יהודי מומר בעצמו.
יוזם הוויכוח היה יהודי מומר בשם יהושע הלורקי אשר אימץ את השם הנוצרי מאסטרו ג'ירונימו (הירונימוס) דה סנטה פידה, וזכה בשם כך לכינוי מגד"ף. הירונימוס, רופאו של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס ה-13 הגיש לו חיבור המפרט נושאי וויכוח מול היהודים כשרובם נסובו סביב סוגיית המשיח ומהותו. בנדיקטוס, שחווה התערערות במעמדו שמח על ההזדמנות לשיקומו באמצעות וויכוח/משפט שכזה. הוא בחר לעשות זאת במגרש ביתי, בחצרו שבעיר הולדתו טורטוסה, ובתמיכת המלך פרננדו הראשון. את הנוצרים ייצג הירונימוס אשר היה בקיא ברזי אמונתו הקודמת וידע להקשות על היהודים. מצד היהודים השתתפו וטענו בפני בנדיקטוס, מנהיגי קהילות ותלמידי חכמים אשר ניסו ללא הצלחה לעשות שימוש בטיעוניו של הרמב"ן בוויכוח ברצלונה ובאלו של רבי יחיאל בוויכוח פריס.

בסיומו של הוויכוח, הכריזו הנוצרים על ניצחון גורף, הוכחת אמיתות הנצרות והגעת המשיח, הוא ישו. מבחינת היהודים האירוע היה טראומטי – החל מקשיים שחוו הקהילות והמשפחות עקב היעדרות ממושכת של ההנהגה, ותחושת שבר, מבוכה ודמורליזציה עם סיומו. הנזיר פרר שהגיע לטורטוסה מיד עם סיום הוויכוח, ניצל את המבוכה בקרב היהודים להמרת 3,000 מהם כולל חלק מהרבנים שהשתתפו בוויכוח.

גם הפעם, קשה להתעלם מהדמיון בין ההתנצרות בגין תחושת השבר שלאחר וויכוח טורטוסה לזו שלאחר כישלון המסע של אבא מהרי לארץ ישראל, למרות שלא מדובר באותם היקפים.
 
שלא כוויכוחים באירופה, לא היהדות ולא ספרותה עמדו למשפט בוויכוח האתיופי, כי אם אירוע תיאולוגי אמתי לכאורה, הבא לחקור את סוגיית הקורבנות. הוויכוחים באירופה נולדו על רקע הרעה קודמת במעמד היהודים, כחלק ממערכה מיסיונרית כוללת שנוהלה ע"י הממסד הדתי. גם הוויכוח האתיופי הינו תוצר מתגלגל של מערכה מיסיונרית, אך באתיופיה היו המיסיונרים גורם זר מחוץ למסגרת הממסד הדתי או הפוליטי המקומי, מה שהקשה עליהם בהובלת מדיניות דורסנית כלפי היהודים. תיאודרוס עצמו, נחשב כקיסר אוהד ולמרות עדויות סותרות בחלק מהמקרים, ניראה כי הוויכוח לא היה חלק ממסע הרעה במעמד היהודים וכי היהודים זכו למעשה לדיון באווירה חיובית בהרבה מאשר הוויכוחים באירופה.

בולט בכלל הוויכוחים, הן באירופה והן באתיופיה, סדר היום האישי של יוזמי הוויכוח אשר השכילו לרתום מציאות פוליטית והלך רוח לקידום מטרותיהם האישיות תחת כסות תיאולוגית. בכל הוויכוחים, היוו המומרים גורם מפתח – הן בייזום הוויכוח והן בהשתתפות פעילה. השימוש ביהודי מומר הינו מוטיב חוזר המסייע הן לצד הנוצרי וכפי הנראה, או בעיקר, למומר עצמו ביחסיו עם קהילתו החדשה ועם עצמו.

למרות מרחק הזמן והמקום, למרות השוני במרקם התרבותי, ולמרות ההבדלים שצוינו, קשה שלא לזהות קווי דמיון בבסיס האירועים ובעיקר במוטיבים האישיים של כלל המעורבים בוויכוחים שנדונו - במוטיבציה האישית ובתחושת השליחות של המומרים והמיסיונרים, בהתנהגות השליטים, במיוחד בין זו של חיימה וזו של תיאודרוס וכן בהתנהלות ההנהגה היהודית.
הוויכוח בחצרו של הקיסר תיאודרוס התנהל בכללי משחק דומים לקודמיו אך הותאם לנסיבות המדיניות, החברתיות והדתיות הספציפיות אשר שררו באתיופיה של המאה ה-19. הוויכוח היה חוליה נוספת בשרשרת ההיסטוריה של העם היהודי, כשדמיון הגורל והאירועים של העם היהודי, ללא תלות בזמן או במקום, רק מחזק את הקשר בין כל חלקיו.

לקריאה נוספת:
1. ארליך חגי, סלמון הגר, קפלן סטיבן, 'אתיופיה : נצרות, אסלאם, יהדות', האוניברסיטה הפתוחה, ת"א 2003.
2. בן-דור ש', 'הקשרים של יהודי אתיופיה עם המלך תיאודרוס', פעמים 58 (תשנ"ד), עמ' 85-67.
3. בן-דור ש', 'המסע לעבר ארץ-ישראל : הסיפור על אבא מהרי', פעמים 33 (תשמ"ח), עמ' 32-5.
4. בער יצחק, 'ויכוח טורטוסה', מתוך : 'תולדות היהודים בספרד הנוצרית', עם עובד, ת"א, תשי"ט, עמ' 363-323.
5. גלינסקי יהודא ד', '"משפט התלמוד" בשנת 1240 בפריס : "ויכוח ר' יחיאל" ו"ספר המצוות" של ר' מקוצי', שנתון המשפט העברי, המכון לחקר המשפט העברי, כרך כב (תשס"א-תשס"ג), עמ' 69-45.
6. לימור אורה, 'בין יהודים לנוצרים', כרכים ב', ג', ד', ה', האוניברסיטה הפתוחה, ת"א 1993.
7. שעוועל חיים דוב (עורך), 'ויכוח הרמב"ן', מתוך : 'כתבי הרמב"ן', מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ג, חלק א, עמ' שב-שכ.
8. Kaplan S., 'The Beta Israel (Falasha) Encounter with Protestant Missionaries 1860-1950', Jewish Social Studies, XLIX (1987), pp. 27-42.
9. Leslau W., 'A Falasha Religious Dispute', Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 16 (1947), pp. 71-95.

pelet.barstav@gmail.com