לימודים - סוכה זו שאנו יושבים בה

לשאלה זו הגמרא מציעה שלוש תשובות:

הראשונה: "אמר רבה: דאמר קרא (פסוק מויקרא) "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל", עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא (משום שמעל עשרים אמה העין לא שולטת בו)".

התשובה השנייה: "רבי זירא אמר: מהכא (פסוק מישעיהו) "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם - מֵחֹרֶב", עד עשרים אמה - אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות".

והתשובה השלישית: "ורבא אמר: מהכא (פסוק מויקרא) "בסכת תשבו שבעת ימים". אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה - אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה - אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע".

ההסבר המקובל לדיון הזה בגמרא הוא, שהגמרא בשאלת "מנא הני מילי" מנסה לברר מה המקור במקרא לדין, שסוכה שגבוהה מעל עשרים אמה פסולה. ולשאלה זו הגמרא מציעה שלוש תשובות שונות בשם: רבה, רבי זירא ורבא.
ברם, קשה לקבל את ההסבר הזה מאחר ואין מדובר כאן בהלכה מדאורייתא שצריך למצוא לה מקור בתורה, כמו כן אחת התשובות - התשובה של רבי זירא - מבוססת על פסוק שאינו מהתורה, אלא על פסוק מנביאים - מנבואת ישעיהו, זאת ועוד, זו הפסוק מישעיהו אינו קשור כלל למצוות הסוכה.

ננסה להציע כיוון שונה על מה הדיון בגמרא. אך תחילה נקדים ונציע מתודה ללימוד סוגיות שבמרכזן ניצבת שאלת "מנא הני מילי".
הטענה היא שסוגיות רבות של "מנא הני מילי" אינן עוסקות בבירור שאלה טכנית מה המקור במקרא לדין מסוים, אלא שאלת "מנא הני מילי" עוסקת בשאלה מהותית - במשמעות של הדין. כלומר כל אחד מהפסוקים שהחכמים יציעו לשאלת "מנא הני מילי", מגדיר באופן שונה משהו מהותי בדין עצמו. הדבר המהותי יכול להיות לעיתים קשור להיקפו של הדין, לעיתים לדרכי ביצועו של הדין, ולעיתים לטעמו של הדין.

מתודה זו ניתן ליישם בעשרות סוגיות נוספות בתלמוד. ננסה ליישם מתודה זו בסוגיה שלנו בסוגיית "סוכה שהיא גובהה למעלה מעשרים אמה - פסולה". כאמור על הדין הזה הגמרא שאלה: מנא הני מילי?

על כך ענה רבא:

"דאמר קרא "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יודע שדר בסוכה, משום שמעל עשרים אמה העין לא שולטת בו".

הפסוק שמביא רבה מהתורה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא פסוק המדבר על העבר. יש לשים לב ללשון "בסוכה הושבתי" - לשון עבר. לדעת רבא טעמה של מצוות הסוכה היא להזכיר ולחדד את המודעות של היושב בה - מאין הוא בא, ולשמר אצלו את הזיכרון של האירוע ההיסטורי שבו ה' הגן על עם ישראל מפני קשיי המדבר על ידי שסוכך עליהם ב"ענני הכבוד". רבא סובר שכשאדם יושב בסוכה הוא צריך לדעת שהוא יושב בסוכה שנאמר "למען ידעו דורותיכם". הסוכה אמורה להזכיר לו את העבר הרחוק - כיצד ה' סוכך על עמו במדבר. בסוכה שגובהה מעל עשרים אמה, לרוב אדם לא יודע שהוא יושב בסוכה כי הוא אינו רואה את הסכך, אותו סכך שאמור להיות "המזכיר" - ולכן סוכה כזו פסולה.

לעומתו על שאלת "מנא הני מילי" רבי זירא ענה:

מהכא "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם - מֵחֹרֶב", עד עשרים אמה - אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות.

הפסוק שמביא רבי זירא מישעיהו פרק ד : "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם - מֵחֹרֶב" מופיע שם בהקשר של נבואה המדברת על אחרית הימים על העתיד. יש לשים לב ללשון "סוכה תהיה לצל" - לשון עתיד, והנביא ישעיהו בחזיונו אומר, באחרית הימים השכינה תגן על ציון ועל תושביה, כמו שסוכה מגנה על היושבים בה "מֵחֹרֶב" כלומר מפני חום השמש. לדעת רבי זירא עיקרה של הסוכה להטמיע ביושב בה את האמונה שגם בעתיד ה' יגאל ויגן על עם ישראל. רבי זירא מעוניין שאת התחושה שהסכך מגן ומסוכך מפני חום השמש, אדם יחווה בישיבתו בסוכה בחג הסוכות, וחוויה זו תטמיע באדם את האמונה שגם בעתיד ה' יגן ויסוכך על עם ישראל (ראה הערה 1). מכיוון שלדעת רבי זירא עיקר הסוכה הוא הסכך, שהוא המגן העיקרי מחום השמש, לכן לא מספיק לראות את הסכך, אלא צריך גם שגופו יחוש וייהנה באופן ישיר מהסכך. לכן הוא דורש שהאדם ישב בצילו של הסכך, ולא בצילם של הדפנות. ובסוכה מעל עשרים אמה, לרוב אדם יושב בצילם של הדפנות, ולכן סוכה שגבוהה מעל עשרים אמה - פסולה.

לעומתם על שאלת "מנא הני מילי" רבא מביא את הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים".

"אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה - אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה - אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע".

הפסוק שמביא רבא מהתורה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" מדגיש את הארעיות: "שבעה ימים". האדם מצווה לבנות מגורים לשבוע אחד בלבד. במשך כל השנה כולה אדם חי בבית שבנה במו ידיו, ונהנה מבניין אבן חזק, המסוכך עליו מפני החמה ומגן עליו מפני רוחות וגשמים. מעצם מהותו בית קבע מעניק לאדם מצד אחד תחושה של ביטחון ומן הצד השני תחושה של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לדעת רבא, פעם בשנה, בחג הסוכות, שבעה ימים האדם נדרש להתנתק מתחושת הביטחון והקבע, לצאת לסוכה ולהכיר בארעיות של חייו. וכך כשהאדם יושב בסוכה, מוקף במבנה ארעי, הציפייה היא שהוא יפנים את המסר, שאלמלא סייעתא דשמיא, כל הישגיו הכלכליים בהווה יכולים בין רגע להיעלם, ודירת הארעי שלו - הסוכה שלו, היא זו שעשויה להפוך לדירת הקבע שלו. ומכיוון שלרוב סוכה שגובהה מעל עשרים אמה דורשת בניה מסיבית, ויש חשש שמבנה כזה לא יהיה ארעי ולא יעביר את המסר הנדרש, לכן סוכה שגובהה מעל עשרים אמה - פסולה.

יש לשים לב לניגוד בין רבה ורבי זירא מצד אחד לבין רבא מצד שני: בעוד שרבה ורבי זירא רואים בסוכה מבנה שמגן על היושב בה: רבה - הסוכה במדבר הגנה על ישראל, רבי זירא - הסוכה באחרית הימים תתן צל ותגן מפני חום השמש. לעומתם רבא מבליט דווקא את חוסר ההגנה שמבנה הסוכה מספק, שהרי לדעתו הסוכה היא סמל למבנה ארעי. בניגוד לבית קבע, הסוכה היא סמל למקום שאינו מספק תחושה של הגנה. והנה למרות ההבדל הזה בין הדעות, קיים מכנה משותף לכל החכמים והוא שהמסר שהסוכה אמורה להטמיע באדם היושב בה הוא שה' הוא מגינו של האדם. אלא שרבה ורבי זירא לומדים זאת מהסוכה על דרך החיוב ואילו רבא על דרך השלילה. לדעת רבי זירא היציאה אל דירת ארעי במשך שבוע אחד בשנה, תפקידה להזכיר לאדם את הארעיות של חייו, להביא אותו להכרה שהקב"ה הוא הוא מגינו ובלעדיו אין הוא יכול להתקיים אפילו שעה אחת.

כאמור המתודה שהצענו כיצד לפרש סוגיות "מנא הני מילי" ניתן ליישם בעשרות סוגיות בש"ס (ראה הערה 2) זאת ועוד, לפי הפרשנות שהצענו, למחלוקת בין רבה רבי זירא ורבא, מובן מדוע מחלוקת זו מופיעה בסוגיה הראשונה של מסכת סוכה. כמה וכמה ממפרשי התלמוד בני דורנו, הצביעו על התופעה שפעמים הרבה הסוגיה הראשונה של מסכת, שממבט ראשון נראית כעוסקת בעניין צדדי ושולי, בלימוד מעמיק מתברר שלמעשה היא עוסקת בעניין יסודי ומרכזי הקשור לנושא של המסכת כולה. תופעה זו של סוגיות ראשונות במסכת אף קיבלה את השם "סוגיות מבוא".

סוף דבר,
שלושת החכמים העונים על שאלת "מנא הני מילי", מציעים בעזרת פסוקים, שלושה הסברים שונים לדין של "סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה", אך בעצם בדבריהם מסתתרים תשובות שונות לשאלה היסודית - סוכה זו שאנו יושבים בה, על שום מה? ובתשובותיהם שלושה טעמים שונים: עבר, עתיד והווה. (ראה הערה 3).

רבה דן בעבר:
לדעתו עיקר יעודה של הסוכה להזכיר לאדם את ההגנה שנתן הקב"ה לעם ישראל במדבר - בעבר.

לעומתו, רבי זירא דן בעתיד:
לדעתו עיקר יעודה של הסוכה להביא את האדם לאמונה שגם בעתיד ה' יגן על עם ישראל.

ואילו, רבא דן בהווה:
לדעתו עיקר יעודה של הסוכה להעביר מסר לאדם שמצליח ומגיע להישגים כלכליים בהווה. והמסר הוא, להזכיר לו על ידי הארעיות של הסוכה שה' אלקיו הוא מגינו - בבחינת: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

למרות הבדלים אלו בין שלושת החכמים, כולם בדעה אחת שהסוכה עניינה:
"יִרְאֵי ה', בִּטְחוּ בַה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא".
(תהילים קטו, יא)

הערות

הערה 1. לכאורה ניתן לטעון שפרשנות זו לדברי רבי זירא לא מחויבת, אלא כל מה שרבי זירא רצה להוכיח מהפסוק מישעיהו הוא רק דבר אחד שעיקר תפקידה של הסוכה (הסכך) הוא לייצר צל, ואילו ההרחבה, שהסוכה בחג הסוכות תפקידה להביא את האדם לאמונה שגם בעתיד ה' יגן ויסוכך על עם ישראל, הרחבה זו אינה חלק משיטתו של רבי זירא בהבנת טעמה של מצוות הסוכה. נראה שקשה לקבל טיעון זה מאחר שכדי להוכיח שסוכה עיקר יעודה הוא צל רבי זירא היה יכול להביא את הפסוק מיונה: "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר" (יונה ד, ה), הבחירה של רבי זירא להביא את הפסוק מישעיהו ולא את הפסוק מיונה, ובנוסף לכך להביא פסוק שכל עניינו נבואה על העתיד הרחוק, בשעה שהדעה שלפניו עסקה בעבר הרחוק, מחזקת את הפרשנות המרחיבה שהצענו.

הערה 2. דוגמא נוספת ליישום של מתודה זו ניתן לראות בסוגיה הראשונה של פרק חמישי במסכת ברכות (ל, ע"ב) המשנה אומרת "אין עומדין להתפלל (תפילת עמידה) אלא מתוך כובד ראש." על כך הגמרא שואלת: "מנא הני מילי?" לשאלה זו הגמרא מציעה ארבע תשובות של ארבע חכמים שונים כאשר כל חכם מביא פסוק אחר. לפי המתודה שהצענו ניתן טעון שגם בסוגיה זו המחלוקת בין החכמים היא בהגדרת המושג "כובד ראש בתפילה", ובשאלה כיצד מיישמים בפועל תפילה מתוך כובד ראש. כל אחד מן החכמים בסוגיה, שעונה על שאלת "מנא הני מילי", מביא פסוק ובעצם מגדיר בעזרת הפסוק, כיצד יש ליישם בפועל כובד ראש בתפילה, לפי תפיסתו והשקפת עולמו: רבי אלעזר בן פדת; הביא פסוק על חנה: "וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה" הוא סובר שתפילה מתוך כובד ראש היא בעצם תפילה שבאה מתוך מריריות נפש והיא צריכה להיות מלווה בבכי. לעומתו רבי יהושע בן לוי הביא פסוק מתהילים "הָבוּ לה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ", ודרש אותו: "אל תקרי בהדרת אלא בחרדת", הוא סובר שתפילה מתוך כובד ראש היא בעצם תפילה שבאה מתוך חרדה ופחד מפני הקב"ה. לעומתם רבי יוסי ברבי חנינא ורב נחמן הביאו פסוקים מתהילים על יראה. רבי יוסי: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ, בְּיִרְאָתֶךָ". ורב נחמן: "עִבְדוּ אֶת ה' - בְּיִרְאָה". נראה ששני החכמים הללו סוברים שתפילה מתוך כובד ראש היא בעצם תפילה שבאה מתוך יראת ה'.

הערה 3. המחלוקת בין החכמים בסוגייתנו אינה רק מחלוקת רעיונית אגדתית בלבד, אלא יש לה אף נפקא מינות מעשיות, והגמרא אף מעלה אותן בהמשך הסוגיה (סוכה ב ע"ב) למשל: הגמרא מעירה שהדין שסוכה מעל עשרים אמה שדפנותיה מגיעות עד לסכך - כשרה (כי במקרה כזה העין של האדם עוקבת אחרי הדופן ומבחינה לבסוף בסכך), דין זה חל רק לפי שיטת רבה. וכן הגמרא מעירה שהדין שסוכה מעל עשרים אמה שרחבה יותר מד' אמות על ד' אמות - כשרה (כי במקרה כזה בגלל המרחב הגדול של הסוכה אדם יושב בצל הסכך ולא בצל הדפנות), דין זה הוא חל לפי שיטת רבי זירא.