הסוכה והמדבר

עמירם דומוביץ

גיליון מס' 18 - תשפ"ב - 2021/22

הרב זקס, בספרו החדש "מועדים לשיחה", מציע רעיון מעניין - ששלושת הרגלים באים לציין שלוש תחנות מרכזיות שחווה עם ישראל בראשית דרכו: שלוש התחנות הן: מצרים, מדבר, וא"י, כל אחת מהן כנגד אחד הרגלים.

לשיטתו, עיקר עניינו של חג הפסח הוא לציין את אשר אירע לעם ישראל במצרים. זהו הטעם העיקרי של המצוות המרכזיות בחג: פסח מצה ומרור.
עיקר עניינו של חג הסוכות הוא לציין את המסע במדבר של עם ישראל שנמשך ארבעים שנה. והרי זה הטעם המרכזי של מצוות הסוכה "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

החידוש של הרב זקס הוא, שחג השבועות עיקר עניינו לציין את סוף המסע, את ההגעה אל היעד - את ההגעה לארץ ישראל. זו הארץ שהעם זכה להיכנס אליה ולאכול מתבואתה. זה בא לידי ביטוי במצוות הבאת מנחת שתי הלחם - שנאפתה מחיטים חדשים שצמחו באדמת הארץ, וזה בא לידי ביטוי בכך שחג השבועות נקרא גם "יום הביכורים", מכיוון שמיום זה ואילך מצווה חקלאי להביא למקדש את ביכורי פרי אדמתו, ובעיקר להודות לה' על שנתן לנו ה' את ארץ ישראל, וכך הוא אומר לכוהן בפרשת "ארמי אובד אבי":

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה.... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנו... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'. (דברים פרק כו)

הנה כי כן, שלושת הרגלים מסמלים את שלושת התחנות של עם ישראל בראשית דרכו: פסח - מצרים, סוכות - מדבר, ושבועות - א"י.
לאור דברים אלו, ננסה לבחון את מצוות הסוכה בהקשר שלה - המדבר, שהרי אמרנו שעינינו של חג הסוכות לציין את אשר עבר עם ישראל במדבר.

נעסוק בשאלה האם השהייה של עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה הייתה קשה או קלה?
מובן, שלאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר היו מעת לעת קשיים, חוסר מים, עמלק ועוד, אשר הביאו לחלק מהתלונות המוצדקות של עם ישראל ואף קיבלו מענה ניסי ע"י הקב"ה. אך השאלה שברצוננו לבחון היא המצב הכולל, הסה"כ, רוב הזמן, כלומר האם בארבעים השנה שעם ישראל שהה במדבר חייו היו מלווים בקשים תמידיים? האם ביום יום העם סבל או שחייו היו נוחים וטובים?

רבים בוודאי מכירים את המדרשים המציירים את השהייה במדבר כנוחה ונעימה, למשל:
המדרש אודות המן, שהיה מאכל ערב במיוחד כך שכל אחד זכה לחוש את הטעם שהוא ביקש (יומא עה ע"א).

או המדרש על הענן, שכיסה את מחנה ישראל מכל צדדיו - והגן עליהם מקור וחום, מחיות רעות ונחשים, והיה הולך לפניהם ומיישר להם את הדרך (מכילתא ב בשלח ; במ"ר א)
או המדרש על באר מרים, שעברה ממקום למקום ביחד עם מחנה ישראל וסיפקה לעם מים באופן תמידי, ויובלים שיצאו ממנה והגיעו לכל שבט ושבט (תוספתא סוכה ג; במ"ר א).
מדרש נוסף שהולך בדרך זו הוא המדרש בויקרא רבה, כה: (תרגום חופשי)

אמר רבי לוי: ... תרנגולת זו, כשאפרוחיה צעירים, היא כונסת אותם, ושמה אותם תחת כנפיה, מחממת להם, ועודרת לפניהם (מנקרת לפניהם באשפה). וכאשר הם גדלים, אחד מהם רוצה להתקרב אליה, והיא מנקרת לו בראשו ואומרת לו לך עדור באשפתך. כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד, והבאר עולה להן, והשליו מצוי להן, וענני כבוד מקיפות אותן, ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו (על כתפו), ויצא ויטע לו נטיעות, כמו שכתוב: כי תבואו אל הארץ ונטעתם.

כאמור: מדרש זה מצייר תמונה אידילית, שהשהייה במדבר הייתה נוחה ונעימה היות וה' סיפק להם את כל מחסורם, לעומת זאת החיים שציפו לעם ישראל בארץ ישראל אמורים להיות קשים ומאתגרים, שכן מרגע שיכנסו לארץ הם ידרשו לדאוג בכוחות עצמם לכל צרכיהם.
והשאלה היא: האומנם כך היו פני הדברים? עיון בפסוקי התנ"ך מגלה לנו תמונה מורכבת. מצד אחד מצויים פסוקים רבים שמתארים את השהייה במדבר כמשימה קלה ונוחה, אך מן הצד שני ישנם פסוקים לא מעטים שמציגים תמונה הפוכה:

נצטט תחילה חלק מהפסוקים המתארים את השהייה במדבר כנוחה ונעימה. בנאומי משה בתחילת ספר דברים בפרק א, הוא אומר את הדברים הבאים:

וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: (דברים א, לא)

בהמשך בפרק ב, הוא אומר:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה, ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר: (דברים ב, ז)

בפרק ח הוא מוסיף ואומר:

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר... שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: (דברים ח, ב-ד)

ובסוף ספר דברים משה מתאר, בשירת האזינו, כיצד ה' דאג היטב לבני ישראל במדבר:

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: (דברים לב, י-יא)

גם בתנ"ך, בספר נחמיה, כאשר ראשי הלווים נשאו דברים באסיפת העם, ביום של צום ותענית, הם שיבחו את הקב"ה על שדאג לעם ישראל במדבר וסיפק להם את כל מחסורם:

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר, אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ: וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם, וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם, וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם: וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר, לֹא חָסֵרוּ, שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ: (נחמיה ט, יט-כא)

בניגוד למקורות אלו ואחרים שמתארים את השהייה במדבר כנוחה וקלה, ניתן להביא סדרה של פסוקים אשר מראים תמונה הפוכה - שהשהייה במדבר הייתה קשה ביותר. וגם כאן נצטט רק חלק מהפסוקים. ואלו הדברים שאומר משה רבינו בתחילת ספר דברים, בפרק א:

וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם, דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: (דברים א, יט)

ובהמשך בפרק ח, הוא אומר:

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח, ב-ו)

וגם כאן אם נעבור לתנ"ך, נמצא למשל בספר ירמיהו את הפסוק המוכר והידוע:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:... (ירמיהו ב, ב)

פסוקים אלו מציגים תמונה שהנדודים במדבר היו עינוי, רעב, ניסיון וייסורים.

התיאורים הסותרים בתנ"ך על השהייה במדבר מצוי אף בדברי הפרשנים.
ניקח לדוגמא כמקרה מבחן את המן. האם המן היה מאכל טעים ונוח או חסר טעם ובלתי נסבל.

מצד אחד ישנם פסוקים המתארים אותו כמאכל טוב ומשובח.

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז, לד)
וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: ... וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן: (במדבר יא, ז-ח)

מן הצד השני בספר במדבר בפרשת המתאוננים, מסופר שלעם ישראל נמאס מהמן והוא דרש במקום המן בשר:

וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: ... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: (במדבר יא, ד-ו)

גם משה רבינו בעצמו מעיד בספר דברים, שהמן הוא עינוי וניסיון:

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (דברים ח, טז)

מתברר שלא רק המקרא מציג תמונה מורכבת כיצד יש להעריך את המן, גם בדברי הפרשנים ניתן למצוא את שתי הגישות. הרמב"ן והספרונו נחלקו ביניהם מהו הניסיון שהיה כרוך במן. שעליו נאמר "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר... לְמַעַן נַסֹּתֶךָ".
הרמב"ן מפרש שאחד הניסיונות של המן היה שהמן ניתן מידי בוקר, ולא נשמר ליום הבא. עם ישראל היה צריך לחיות בחוסר ביטחון כלכלי, לחיות מידי ערב במצב של "מקרר ריק", ומתוך תקווה ואמונה שמחר שוב יהיה נס והמן ירד מהשמים.

לעומתו הספורנו לא רואה קושי בעצם אכילת המן. מבחינתו, המן הוא הפרנסה האידיאלית. האדם הראשון התקלל "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג' י"ט), ונאלץ מאז לטרוח ולהתייגע בפרנסתו, ואילו עם ישראל במדבר זכו להתפרנס בשפע וללא צער ויגיעה.
אם כן, לפי הספורנו, מהו הניסיון? ותשובתו: "אם תעשה רצונו - בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער". דווקא החיים הקלים במדבר היו הניסיון. הניסיון הוא לבחון האם בני ישראל ישמרו את מצוות ה' גם שהכל הולך בקלות בשפע וללא כל מאמץ מצידו. האם העם ייפול לנוסחה המוכרת של "וישמן ישורון - ויבעט" מכל מקום לפי הספרונו החיים במדבר היו חיים נוחים וטובים, וכלשונו "ללא צער".

גם הנצי"ב בהקדמתו לספר במדבר סובר שהחיים במדבר היו החיים האידאלים, מכיוון שבמדבר בני ישראל היו קרובים לה', השכינה שרתה בקרבם ממש, ניסים גלויים היו דבר יום ביומו. הנהגת ה' הייתה הנהגה ניסית הידועה בקבלה כ"מידת הפאר", לעומת זאת בארץ ישראל הם עברו להנהגה פחותה יותר - להנהגה טבעית המכונה בקבלה "מידת המלכות".

בדרך דומה הלכו גם כמה מספרי החסידות (שפת אמת שלח תרל"ט, האדמור הזקן ליקוטי תורה שלח לח, ב( שביארו שהגורם העיקרי לחטא המרגלים נבע מכך שהמרגלים והעם העדיפו את חיי המדבר 'ומאסו בארץ חמדה' - מכיוון שבמדבר ה' סיפק להם את כל צורכיהם, השכינה שרתה בקרבם ממש, הם זכו לקרבת אלוקים מתמדת, הם יכלו לעסוק בתורה ולחיות חיים רוחניים, ללא צורך לעסוק כלל בדברים המעשיים והגשמים.

לעומת פירושים אלו אברבנאל מציגים עמדה שונה, וכך הוא מפרש את הפסוק המדבר אודות המדבר, "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ": (דברים ח, ה):

אם היה שבאו עליך במדבר יסורין ומכות רבות... תדע ותשכיל בשכלך מבלתי שתשאל נביא או חכם או חוזה ש"כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך". כי בידוע שהאב כשילקה את בנו לא יעשה זה לשנאתו אותו כי אם כדי להוכיחו. ככה היו מכות המדבר לייסר אתכם.

ובדרך דומה ביאר את הפסוק גם המלבי"ם:

שאחר שרוצה לתת לך ארץ טובה ורחבה, הקדים ליסר אותך ביסורין במה שהוליכך במדבר ויענך וירעיבך, שזה היה כעין חינוך שמחנכין את הנער בתוכחת מוסר ובשבט, כמו שכתב אל תמנע מנער מוסר, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר".

לפי הפירושים של האברבנאל והמלבי"ם, לארבעים שנות הנדודים במדבר היו מרכיבים משמעותיים של ייסורים.

לאור שתי השיטות שראינו עד כה, ניתן אולי להציע שגם את מחלוקת התנאים בעניין הסוכות במדבר ניתן לפרש בשתי הדרכים הללו.
המשמעות של השיטה שהסוכות במדבר היו "סוכות ממש" (רבי עקיבא), רואה את בניית הסוכות כניסיון, כקושי וכאתגר לעם ישראל, שהרי הם נדרשו לפרק ולבנות, לבנות ולפרק את הסוכות בכל פעם שהם נסעו וחנו, וגם לאחר שהם בנו את הסוכות הם התגוררו במבנים ארעים, שבוודאי לא סיפקו את מלוא ההגנה והנוחיות, כמו בית קבע.
מן הצד השני המשמעות של השיטה שהסוכות במדבר היו "ענני כבוד" (רבי אליעזר) רואה בסוכות עוד אמצעי - כמו המן, הבגדים והבאר - שבו איפשר הקב"ה לעם ישראל במדבר חיים נוחים וקלים, שהרי ענני הכבוד הגנו עליהם מפני החום והקור, ונתנו להם את התחושה שהשכינה שורה בקרבם בכל עת.

נסכם:
ראיונו שהמקרא והפרשנים מציגים תמונות הפוכות וסותרות בשאלה האם השהייה במדבר הייתה נוחה נעימה וקלה או הייתה קשה מלאה בניסיונות שדרשה מאמץ לא פשוט מעם ישראל. האם ה' דאג לכל מחסורם כמו שנאמר: "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ" או להפך ה' עינה את עם ישראל במדבר כמו שנאמר: "כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ"?
אז מה נכון? איזה תיאור מדויק יותר? איזו שיטה מציירת את התמונה האמיתית? "יִשָּׂא" או "יְיַסֵּר"?

נציע דרך לפתרון הסתירה:
שני התיאורים נכונים. הכיצד? כי מדובר במצב ביניים, ולכן זה עניין יחסי והדבר תלוי בעיני המתבונן.
נבאר:
יחסית לחיים במדבר - התנאים שסיפק ה' לעם ישראל במדבר ארבעים שנה היו טובים. כלומר המצב לא היה קטסטרופלי - ה' איפשר לעם ישראל קיום סביר במדבר.
מצד שני יחסית לחיים נורמליים, בארץ מיושבת שבה כל אדם יושב בביתו תחת גפנו ותחת תאנתו, החיים במדבר, עם כל הניסים, עדין היו קשים ומאתגרים.

לאור זאת ניתן להבין מדוע קיימים שני תיאורים כל כך הפוכים.
כי הכל תלוי בעיני המתבונן:
סביר להניח שהיו אנשים בעם ישראל שהסתכלו על מצבם במדבר, והיו מודעים למשימה ולחזון הגדול שהם חלק ממנו, והבינו את הדרישה ללכת במדבר הנורא והאיום כדי להגיע לא"י, והתפלאו והודו לה' על התנאים, שיחסית לחיים במדבר, היו טובים, לשיטתם "לא היה חסר דבר".
מאידך היו אנשים בעם ישראל, שהחזון הגדול פחות דיבר אליהם, אך התנאים במדבר שלא היו מהמעולים העיקו עליהם, המדבר נראה בעיניהם כעינוי, כייסורים, כמסע מפרך, וכניסיון קשה עד מאוד.

במילים אחרות:
היות ומדובר במצב ביניים שהוא לא טוב מוחלט ולא רע מוחלט, לכן המקרא יכול לתאר אותו בשתי צורות שונות והפוכות:
פעמים התנ"ך מציג את השהיה במדבר, כניסיון וכעינוי, כי אכן היו בו גם מרכיבים קשים ומאתגרים - חיי נדודים, דירות ארעי וכד'. ועל כך מוצא ה' לנכון לשבח את ישראל על שעמדו במשימה הקשה - "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
אך פעמים והתנ"ך מעוניין להציג את גבורותיו של הקב"ה, את הניסים והנפלאות שה' עשה לבני ישראל במצרים ובמדבר, או אז המקרא יציג את כל הטוב, החסד והניסים שעשה הקב"ה עִם בני ישראל, שיחסית לחיים במדבר - הם "לא חסרו" דבר - כדבר ספרי נחמיה.
וכך למעשה, שני התיאורים נכונים.

הדרך הזאת, שיש בה בכדי להסביר את הסתירה ביחס לחוויית החיים במדבר, רלוונטית לכל תחומי החיים, כי בסופו של דבר, אירועים רבים שפוקדים אותנו היחס אליהם תלוי בראש, בחשיבה, במשקפים שאדם מחליט להרכיב, האם, לראות את החצי הכוס המלאה או את חצי הכוס הריקה.

ונסיים בתפילה ובתקווה,
שלא נהיה מתלמידיו של בלעם הרשע - בעלי עין רעה, אלא שתמיד נהיה מתלמידיו של אברהם אבינו - בעלי עין טובה.