לימודים - עקבות ספרות חיצונית בפרוש הרמב"ן לתורה

בפירושו לבראשית מא מה מקבל הרמב"ן את זיהוי של פוטיפרע עם פוטיפר על פי חז"ל וגם את סיבת שינוי השם שלו. הוא גם מבאר, בניגוד לדעת רש"י, שכהונתו של פוטיפרע היא שרות לאלהות ולא לשון גדולה.

בת פוטיפרע כהן און - הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח יוסף למשכב, לשון רש"י. והוא מדרש רבותינו (סוטה יג ב). והוצרך ממנו רש"י (להלן מז כב) לומר כי כל "כהן" משרת לאלהות, חוץ מזה שהוא לשון גדולה, שהרי שר הטבחים היה, וכן כהן מדין (שמות ב טז):

ואני אומר כי לדברי רבותינו היה פוטיפר שר לפרעה, וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע נתבייש בדבר ופירש משררתו, והכניס עצמו בבית עבודה זרה ונעשה כומר לעבודה זרה כי כן מנהג הנכבדים.

מפשטות דברי הרמב"ן עולה שהוא מכיר מנהגם של נכבדים שנסתרסו להעשות כמרים לעבודה זרה. נראה שהוא מסתמך בזה על מעשה אבלר ואלואיז. (ניתן למצוא את סיפור המעשה באמצעות חיפוש בגוגל). אבלר שהיה פילוסוף חשוב ומורה נערץ בצרפת פיתה את אלואיז תלמידתו הצעירה והמוכשרת וסופו שסורס ע"י דודה של אלואיז. אבלר ש"נתבייש בדבר", "פירש משררתו" כמורה ובעל תפקיד בנוטרדם, "והכניס עצמו" למנזר סן-דני כנזיר מן המנין. הוא כתב בשנת 1132 לערך אוטוביוגרפיה בשם Historia Calmitatum (סיפור יסורים), כמובן בלטינית שהיתה שפת המלומדים באותה תקופה, שבה הוא מספר על יחסיו עם אלואיז ועל סירוסו. סיפרו של אבלר זכה לתפוצה רבה באירופה.
הרמב"ן נולד 62 שנה מאוחר יותר ולכן אפשרי וסביר שהכיר את הסיפור המפורסם. ייתכן שהרמב"ן שמע עליו מכלי שני, אבל כפי שמציין עודד ישראלי בספרו "ר' משה בן נחמן: ביוגרפיה אינטלקטואלית", מאגנס, (2020), הרמב"ן ידע לטינית ולכן ייתכן שהוא קרא בעצמו את ספרו של אבלר. אכן מתוך פירושו של הרמב"ן לפסוק זה עצמו ראיה שהרמב"ן הכיר את תרגומו הלטיני של התנ"ך - הוולגטה.

צפנת פענח - אמר ר' אברהם אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה, ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף:
ועל דעת הראשונים שאומרים "המפענח נעלמים", יתכן שקרא לו שם נכבד כלשון ארצו, כי שאל לו. או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו. וענינו, צפונה מגלה. וכן בתו קראה שם משה רבינו כלשון עמו מן המים משיתיהו (שמות ב י). ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצריים מוניוס, כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם, כגון בין קדש ובין שור (לעיל כ א), בין רקם ובין חגרא, וכן בהרבה מן השמות, ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה, וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו, וכן עשו הנוצרים המעתיקים:

נראה שהרמב"ן הכיר את הסיפור לפרטיו משום שהוא משתמש בלשונו של אבלר. הרמב"ן מדבר על רגש הבושה של פוטיפר: "וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע נתבייש בדבר". ובמילה זו עצמה מתאר אבלר את העונש שהושת עליו.

crudelissima et pudentissima ultione punierunt
מכיון שספרו של אבלר לא תורגם לעברית נביא את התרגום לאנגלית של הפיסקה המכילה את המילים הללו:
There they had vengeance on me with a most cruel and most shameful punishment, such as astounded the whole world; for they cut off those parts of my body with which I had done that which was the cause of their sorrow.

על פי הפיסקה הזו הסירוס הוא עונש על שמוש לא ראוי בחלק הגוף שגרם לצערם של בני משפחת אלואיז. גם בפירוש הרמב"ן סירוסו של פוטיפר (בידי שמים) הוא עונש על "שלקח יוסף למשכב".