לימודים - ויליאם ג'יימס מחכה לאות מהעולם שמעבר

‏יום אחד שלח אלי אחד מחברי הרופאים ברומא פתק כתוב בחיפזון, וביקש שאבוא מיד אל הוטל קונסטנצי לשם התייעצות. מראהו הפעם היה נרגש ביותר שלא כדרכו, הוא סח לי במלים חטופות אחדות, שהוא מטפל בחולה כמה שבועות והריפוי הועיל לו בתחילה, ומצבו הוטב הרבה, אבל בימים האחרונים נשתנה המצב לרעה. פעולת הלב אינה כתיקנה, והוא מבקש לשמוע את דעתי, אבל עלי להיזהר קודם-כל שלא להבעית לא את החולה ולא ‏את משפחתו.

שוו בנפשכם כמה גדול היה תימהוני כשהכרתי בחולה שלי את האיש שאהבתי והערצתי זה שנים רבות, כשם שהיה אהוב ונערץ על כל מי שנפגש עמו, עם המחבר של הספר "אישיותו של האדם והישארותה לאחר מיתת הגוף". נשימתו הייתה שטחית וכבדה ביותר, פניו כחלחלים ותשושים, רק עיניו הנפלאות נשתמרו בהוייתן. ישבנו כל הלילה והיינו מסיחים על המוות ועל העולם הבא.

עוד לא הספקתי לענות לו והנה אמר לי עמיתי שאסור לו לדבר מחשש להתקף חדש, והושיט לי את הסטתוסקופ ‏שלו. לא היה לי צורך בבדיקה ממושכת; מה שראיתי היה מספיק. הטיתי את חברי הצדה ושאלתי אותו אם הודיע את הדבר לבני-משפחתו. לתימהוני הגדול דומה שלא הכיר כלל את מצב החולה כהווייתו, אלא דיבר על זריקות חדשות של סטריכנין, על ניסיון שהוא אומר לנסות מחר בבוקר, ועל בקבוק יין בורגדני בן כך וכך שנים שהוא אומר לשלוח להביאו מגרנד הוטל. אמרתי לו, שאני מתנגד לכל מיני סמים מעוררים, שלא יועילו אלא להגביר שוב את יכולתו לסבול ייסורים, שהטבע הרחמן כבר שיכך אותה. אין בידנו לעשות כלום, אלא לעזור לו שלא יסבול יותר מדי.

עד שאנו עומדים ומדברים נכנס אל החדר הפרופסור ויליאם ג'יימס, הפילוסוף המפורסם, שהיה אחד מידידיו הקרובים ביותר. חזרתי בפניו על דברי, שמן הצורך להודיע מיד לבני-משפחתו שמצבו אנוש, כי לא יאריך לחיות אלא עוד שעות אחדות. כיון שראיתי שכולם מאמינים לדברי עמיתי יותר משהם מאמינים לדברי, דרשתי שיקראו לעוד רופא אחד לשם התייעצות. לאחר שעתיים בא הפרופסור כצ'לי, הרופא היועץ הראשי ברומא. הבדיקה שלו הייתה קצרה משלי ופסק-הדין שלו קצר עוד יותר: ‏"הוא ימות היום" אמר בקולו העמוק.

‏ויליאם ג'יימס סיפר לי שהוא וידידו עשו חוזה : מי שימות תחילה חייב לשלוח לחברו ידיעה בו ברגע שיעבור אל העולם הטמיר והנעלם - שכן האמינו שניהם באפשרות של הידברות כזאת. היגון הכריע ‏את ג'יימס כל כך שהוא לא יכול עוד להיכנס אל החדר. הוא צנח על כיסא סמוך לפתח הפתוח, פנקסו היה מונח על ברכיו ובידו עט, והוא היה מוכן לרשום את הידיעה באותה הדייקנות המדעית המיוחדת לו. אחר הצהרים התחילה נשימה של צ'י גה-סטוקס, סימן קורע-לב של מיתה קרובה. הגוסס ביקש לדבר עמי. עיניו היו שלוות ורגועות.

‏"אני יודע שאני הולך למות," אמר, "אני יודע שאתה תעזור לי .. זה יהיה היום, זה יהיה מחר?"
‏"היום."
‏"אני שמח, אני מוכן. איני מפחד. סוף-סוף אדע דבר. אמור לויליאם ג'יימס, אמור לו ... "
‏הנשימה הכבדה של החזה נפסקה לרגע איום אחד של שבות החיים. "אתה שומע את קולי" שאלתי את הגוסס כשאני גוחן עליו, "אתה ‏סובל ייסורים?"
‏"לא," אמר בלחש, "אני עייף מאוד ומאושר מאוד." אלה היו דבריו האחרונים.

‏כשיצאתי מן החדר ראיתי את ויליאם ג'יימס כשהוא יושב עדיין על הכיסא. הוא נשען לאחוריו וכיסה את פניו בידיו; הפנקס הפתוח שלו היה עדיין מונח על ברכיו, אלא שהעמוד הפתוח היה חלק.
‏