לימודים - על אהבה בהודו

אשה, צריך להיות קשה להשיגה. ‏צריך שלעולם לא תדע אם אמנם השגת אותה'. הוא הפסיק, כאילו אמר יותר מדי. הוא גלש משרשי-העץ אל הדשא. ‏השתרע, שילב ידיו מתחת לראשו ותלה עיניו בשמי-הלילה.

'יום אחד', אמר כעבור זמן, כמדבר אל עצמו, 'חזרה מוהיני ממסיבת-תה אצל אחת מחברותיה. מוהיני - זה שם אשתי. פירושו – 'החמודה'. כדרך הנשים סיפרה לי על מה שוחחו שם. קטעי פטפוט ורכילות - לא שמתי לב ביותר. הראו אישה לרעותה את תכשיטיהן והתגנדרו, כדרכן. אך הייתה שם - אמרה בהתרגשות - גם אירופית אחת. הפצירו בה, שאף היא תראה את טבעותיה וצמידיה ותספר עליהם. ונתחוור שכל אשר קיבלה מבעלה, לפני החתונה קיבלה. וכולן ריחמו עליה מאוד.

מוהיני שלי אישה חכמה היא. אילו, אמרה, היה קורה גם לה אסון כזה, הייתה מעדיפה לעזוב את הבית. כך אמרה כמתגרה בי, וניגשה אל ארגז תכשיטיה שלה - קניתי לה נרתיק נחמד כזה. עשוי שן-פיל, מעשה גילוף, ועל המכסה יושב אל שמנמן ומרים את ידיו ושוחק במלוא הפה ... כן, פתחה את קופסתה זו, הוציאה את עדייה, מחרוזות ושרשרות ורבידים ושביסים ועגילים, הזליפה אותן אחד-אחד בין אצבעותיה והזכירה לי מתי ועל שום מה נתתים לה. הסמקתי מאוד ...

שאלתי את עצמי, בכוח מה, בעצם, הן שולטות בנו עד כדי כך? הרי הן שלנו, כל-כולן שלנו, אין אנו צריכים להחניף להן כדרך האירופים - הן נמסרות לנו לשבט ולחסד עוד בטרם הכירו אותנו. אין שואלים אותן כלל! אך מסתבר, שדווקא משום כך ידן על העליונה. על שמעולם לא נשאלו ולא שמענו מפיהן '‏הן'! ואנחנו, לאמיתו של דבר, איננו יודעים עד היום הזה, האם רוצות הן בנו באמת. אתם האירופים יותר בטוחים - ואולי משום כך גם פחות קנאים - ‏מאתנו. אנחנו עד סוף ימינו איננו בוטחים בעצמנו. לכם האירוסין ‏וליל-החתונה הם האישור שהיא חפצה בכם. ‏אולם אנחנו - בליל החתונה אנו מתחילים לחוד את החידה...

אני זוכר היטב את הלילה ההוא ואת הפחד הגדול אשר פחדתי: האם אמנם תאהב אותי? אחרי-כן אמרה לי מוהיני, שאף היא נתייראה, אך מוראה אחר היה, מורא של אשה... אני יראתי, שמא היא באה אך ורק מפני שאביה שלחה, מפני שכך נכתב ונחתם בעודה ילדה קטנה והיא קיבלה את הדין. ואולי בלב-לבה לא קיבלה, והיא מתמרדת ואינה רוצה בי כלל, מואסת בי, שונאת אותי - ואם כך, איך איראה בעיניה בכל להיטותי הבהמית? ... ושמא לעולם לא תהיה שלי, כלומר - שלי בכל נפשה ומאודה? ולא אוכל להשביע אותה, והיא תתהלך לידי אנוסה, נושה בי באלם מקטרג? ושמא תשלים עמי כדרך שאימא שלי הייתה נוהגת לומר: ‏"נשים מקבלות את בעליהן כשם שהן מקבלות את חוטמן ואת קומתן" - גזירה מן השמים? ... ואני רציתי מאוד שתאהבני, מבין אתה, אותי כמות שהנני... משום כך לא יכולתי לקרב אליה בלילה הראשון.

אצל המושלמים - סיפרו לי - מראים לכל הקהל מיד אחרי החתונה את הסדין ועליו כתמי-דם, אך אצלם הגבר הוא חיה והאישה בהמה, אחת מני רבות, המוחזקת בעדר ההרמון. אצלנו אין מנהגי-חתונה גסים כאלה. שאלתי אחר-כך חברים רבים : מסתבר שבלילה הראשון כולנו נכשלים ... ואז אנחנו מתחילים לחזר אחריה. יום-יום, חדשות לבקרים. ואין לדבר סוף - כי איך תוכיח לעצמך, שאמנם כבשת אותה? צריך - איך אתם אומרים? - לבקש את ידה כל יום מחדש. כי גבר רוצה לכבוש. הוא רוצה לדעת, כי הוא הוא המעורר תשוקתה, שהרי רק בתשוקתה שלה תשבע גם תשוקתו. אך אין אנחנו יודעים כלל, מי היא, ואנחנו מתחילים לנחש. מעין משחק מחבואים וחידות. וזמן רב אנחנו מחטיאים וטועים.

אבל אחרי-כן, כשאנו קולעים ומוצאים זה את זה - איזו הפתעה ואיזו שמחה! כמוצא שלל רב ... היא מופיעה מבעד לצעיף, גם כשהיא מסירה לבסוף את הינומת-הכלה. אנחנו רואים אותה כאילו בעד לערפל סמיך. אין זאת שהיא קרובה וזרה - היא רחוקה ומעומעמת. מסתורין היא לנו. והעלטה מושכת יותר מאור-היום, והנסתר השקוף קוסם יותר מן הנגלה החשוף. תמיד אתה רוצה לחדור ולהסיר את הלוט ולדעת אותה - ותמיד היא מתעטפת רזין-דרזין חדשים, והיא משעבדת אותך בכוח הסקרנות וחוסר הביטחון-העצמי שבך. אף יש בידיה כל הלהטים, וידינו אנו ריקות. אצלכם כל הכשפים האלה הם נחלת הרבים: ‏השיחה הקלה ותיור-העיניים ומגע שטחי של גוף בגוף, - אך אצלנו כל אלה שייכים לה לבדה ולחדר-המיטות. ישיבת טן-דו רגילה, חיוך לבבי, הגשת ארוחה, נגיעה באצבע קטנה - דברים שלגביהם נתקהו חושיכם מכבר - אצלנו הם דרגות סולם החוויה האינטימית ביותר...

בית-גנזיה של מוהיני שלי עשיר להפליא, ויש בו גם פרסים וגם חצים רבים ועונשים קלים וזכיות קטנות וגדולות, ומכאן, מבין אתה, התכשיטים שאני ממלא בהם קופתה'.

‏הוא התגחך, כמבויש וכמתנצל. ניכר היה, שאילו היינו מכרים קרובים יותר, לא היה מתוודה באוזנינו בגילוי-לב זה. בחיפזון הפך פניו להירדם, להשכים קום ולעזוב את הצריף ולא לראותני עוד.