הערות לספרה של הלן לבנת וינינגר

'למלא את הזמן בחיים', משרד הביטחון תשס"ו

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

"אנשים ישכחו מה שאמרתי, אנשים ישכחו מה שעשיתי, אנשים לעולם לא ישכחו את מה שגרמתי להם להרגיש". במילים אלו פותחת המספרת הלן לבנת את ספרה "למלא את הזמן בחיים" וניתן לומר שהקריאה בספר סוחפת את הקורא בעוצמת התאורים וברגישות האנושית המוקרנת מכתיבתה. הוא חש הזדהות גדולה עם הדמויות בשלושת דורות בני משפחתה החל מהמאה התשע עשרה ועד להקמת מדינת ישראל. המחברת מטלטלת את הקורא לאווירת הפחד והחרדה בשגרת החיים במאה ה- 19 בדרום רוסיה עם היוודע הגזירה לגייס בכוח ילדים מגיל עשר ומעלה. (עמ' 21) מרגע זה משתנים החיים בבתי היהודים בכלל ובפרט במשפחתו של אפרים סבה של הסופרת. אפרים בן האחת-עשרה שומע את דברי אביו: "כל כך קשה לנו לשלוח אותך מכאן, בן אהוב שלנו, אבל אין דרך אחרת להציל אותך". (עמ' 22) הדברים נכתבים מנקודת התצפית של הילד, המשחזר רגעי הפרידה הכואבת ואת החרדה לגורלו. הוא נאלץ לעזוב את הבית החם והאוהב כשברכת אמו מלווה אותו: "אפרים שלי, אתפלל למענך יום יום. שמור לי עליך בעזרת ה' נזכה להתראות בקרוב". (עמ' 25) הוא הוסתר בעגלה תחת ערמת קש יחד עם בן השכן ויצא אל הלא נודע כשהסכנות אורבות להם בכל פינה. אפרים הגיע למשפחה יהודית בשם וינינגר שמוכנה הייתה להצילו מידי הרוסים על ידי אימוצו והפיכתו לבן משפחתם. זיכרונותיו החמים מבית זה מעצימים את הערכים היהודיים על פיהם חיה משפחה נפלאה זו שנטלה על עצמה סיכון גדול ובלבד שתציל נפש יהודית. (עמ' 43)

בעיקר בולטת דמותה של שרה, מעין סוכנת הבית, שאהבה את אפרים מהרגע הראשון. היא זו שהרגיעה אותו ועודדה אותו בדבריה החמים. הוא ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה ולמרות געגועיו העזים למשפחתו, גייס את כישוריו והשתלב היטב באורח החיים של משפחת וינינגר.

הווי החיים במשפחה זו משקף את הווי החיים היהודיים של יהדות מזרח אירופה, חיים של קיום מצוות, חינוך ילדים לתורה תוך שמירה על יחסים תקינים עם הגויים עמם היו להם קשרי מסחר. יום אחד כשנה לאחר בר המצווה שלו הגיע העגלון מכפרם של הוריו כשבידו מכתב מאביו וחבילה יקרת ערך. במכתב נאמר:

"האוצר הזה הוא ספר תורה זעיר ועתיק כתוב כולו על מגילת קלף קטנה שקבל אבי מסבו לבר-מצווה. כל התורה במגילה אחת, כל התורה עולם ומלואו. בכל אשר הלכתי הייתה עמי, שמרה עליי והביאה לי ברכה. ברצוני לתת לך אותה למשמרת עולמים לך ולבניך אחריך". (עמ' 69)

ספר התורה אכן עבר לבנו בכורו וממנו לבן פייבל צעיר הילדים. פייבל דמות מיוחדת, אוהב טבע מושבע ובכל הזדמנות ברח ליער כדי לשמוע את קולות הציפורים ולחוות את קסמי ההמוניה שבטבע. צלילי הכינור שבו את לבו כבר בילדות והוא מצפה לחתונה המשפחתית של אחותו כדי להנות מזיוו של הכינור. אולם כל התכניות הפרטיות של משפחתו ושל כל היהודים מכריהם התנפצו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כל הגברים גויסו וכן אביו ואחיו הגדול.

לפני צאתו למלחמה האב חזר לחדר השינה כשהוא צועק "את העיקר שכחתי". בני הבית לא הבינו את דבריו. הפרטים ההיסטוריים הכלל עולמיים משולבים עם ההיסטוריה היהודית באוטנטיות רבה, והקורא מתוודע לטלטלה הגדולה של משפחות יהודיות רבות שארזו בחטף את חפציהם העיקריים והחלו לנדוד מערבה כדי לברוח מאזורי הלחימה. כך יצאו משפחות רבות בעיקר נשים זקנים ולילדים אל הבלתי נודע. בדרך זו הגיעה האם וילדיה לאחד הכפרים ברומניה. במסע קשה זה בולטת דמות האם שהפכה ללא הכנה לראש המשפחה כשנטל פרנסת ילדיה הוטל על כתפיה. היא בחושים בריאים עשתה הכל כדי למצוא פרנסה לשלושת ילדיה. היא נצלה את כישורי האפייה שלה ומיד השתלבה באפיית לחמים קטנים, כשילדיה מסייעים למכור דברי מאפה אלו.

למרות קשיי הקיום היא דאגה לחינוכו של פייבל ובדרכה החינוכית המיוחדת אמרה לו "פייבל אשמח אם תלך לבית –הספר".(עמ' 126)

פעם נתן פייבל כיכר לחם לאשה מבוגרת שלטשה עיניים לדברי המאפה שעמד למכור והיא מלמלה שלא אכלה כמה ימים. הוא חשש מתגובתה של האם. אך היא הגיבה: "יפה עשית, בני, אציל נפש אתה", "לפעמים צריך לתת גם כשאין ממה לתת". (עמ' 132) עם גמר המלחמה הם שוב היטלטלו בדרכים כדי לשוב לביתם בתקווה לפגוש שם את האב ואת הבן בריאים ושלמים. השיבה אל הבית לוותה במראות הרס וחורבן. בבית שכנו חיילים רוסים שסרבו להסתלק בטענה שזהו ביתם. כל החדרים היו שרופים מלבד חדר השינה. למראה החדר שנשאר בשלמותו קרנו פניו של האב. שם מתחת לגג הטמין את ספר התורה לפני שיצא למלחמה וכעת הבינו בני המשפחה את קריאתו הבהולה לפני יציאתו למלחמה: "אני מאמין שהחבילה הקטנה הזאת שמרה על החדר", (עמ' 146) אמר האב בביטחון מלא. החזרה לבית הפגישה את פייבל עם קולות הציפור האהובה עליו מילדותו בהיותו ביער. עוצמתה של חוויה נפשית זו השפיעה עליו והוא החל לשרוק ולחקות את שירת הציפור. האם נזפה בו: "פייבל, בבית יהודי לא שורקים" (עמ' 153). הוא שיתף אותה בחוויה שעבר ולא היה בטוח שהבינה על מה דיבר. אלא שהיא שהכירה את נפש בנה שאלה בחכמה: "כמו צלילי כינור? "כמו אז ביער?" יום אחד נשלח להביא אוכל לאביו ובדרך קלטו אוזניו צלילי כינור. הוא לא ידע את נפשו, התיישב ליד החלון וחש את נשמתו מרחפת למשמע הצלילים השמחים והעצובים. הוא זכה לצעקותיו של איש זקן שהבטיח ברוגזה לבוא ולדבר עם אמו. מאותו יום הוא חשש מאותו זקן. הזקן אכן הגיע יום אחד והחל לספר לאמו את קורות חייו. בנו הכשרוני שלימד לנגן בכינור מגיל ארבע ואשר הגיע להישגים גדולים מת ממחלה במלחמה וכעת אינו מסוגל לראות את כינורו הקטן. געגועיו לילד גרמו לו להוציא את כינורו ולנגן. תוך כדי נגינה הוא חש שילדו מחייך אליו. ניגשתי לחלון לשאוף אוויר הוא סיפר, וראיתי ילד יושב מתחת לחלון וקולט כל צליל מנגינתי. ראיתי בעיניו אושר עילאי, ניתוק מהעולם והתרכזות בצלילי המוסיקה. זהו בנך, אמר לאם, ואני מוכן ללמדו תמורת כמה למניות שאקבל ממך. האם כמובן קבלה את הצעתו בשמחה רבה. כך החל פייבל את לימודי המוסיקה תוך התמסרות מוחלטת לתרגילי חזרות, כשהוא מוותר על שעות שינה ועל בילוי עם חברים. הוא עשה זאת במשך שעות רבות עד כי ידיו וצווארו כאבו. הנגינה הפכה לחלק חשוב בחייו והוא אירגן עם חבריו תזמורת קטנה. האם עקבה אחר התפתחותו המוזיקלית, אך גם רצתה שילמד מקצוע בבית ספר למסחר. ההופעות המוצלחות שערכו פרסמו את שמם והם הוזמנו למסיבות שירה וריקודים. לשם הוא הלך ולא לביה"ס. כך התחילה מסכת של שקרים לבני משפחתו. אלא שאת אמו אי אפשר היה להטעות זמן רב. ערב אחד היא הפתיעה אותו כשעיניה ירקו אש. הוא חש ייסורי מצפון שפגע באשה שכה אהב. היא אמרה לו דבר אחד שהיה עבורו עונש קשה מנשוא: "קח את הכינור לחדר שלך, איני רוצה אותו בחדרי". (עמ' 177) מצבה הבריאותי של האם הורע עם עזיבתו של האח הבכור הרמן לאמריקה. שוב עדים אנו לתהליכים היסטוריים של הגירת יהודים לארץ הזהב למצוא בה מפלט בטחוני וכלכלי. פייבל בן השמונה עשרה התגייס לעזרת המשפחה והחל לעבוד עם אביו במסרה. האם דרבנה אותו לסיים את לימודיו והוא שמח מאוד לשוב ללימודים. עם סיום הלימודים הוא נכנס לחדרו כדי לנגן אך לא מצא את כינורו. הכינור הושב לחדרה של האם, כשהוא מכוסה בשמלתה הטובה כפי שהיה פעם. הוא הבין שסלחה לו. רוח של ציונות החלה מנשבת בין הצעירים, חלקם הלכו להכשרות, למדו שם עברית והתכוננו לעלות לארץ. פייבל התלהב ורצה לעזוב את רומניה כדי לעלות לארץ. אך כיצד יגיבו ההורים? שוב אנו עדים לגדולתה של האם בתגובתה: "עשה את מה שלבך מורה לך". (עמ' 187) הוא גויס לאסוף תרומות כדי לממן את הנסיעה לארץ ומי שסייעה לו הייתה טיצי, בה התאהב, ובשמחה חזר לבית הוריו כדי לבשר להם על רצונם להינשא ולעלות יחדיו לארץ. בכניסתו לבית הוריו הוא פגש את הרופא שסיפר לו על התמוטטות האם. פייבל הבין שכל תוכניותיו לעלות לארץ ירדו לטמיון. שמחת החתונה שלו ושל טיצי הופרעה עם גיוסו לצבא הרומני. שנה וחצי לאחר חתונתם כשהם חובקים את בתם התינוקת הלינקה עולמם התמוטט ויחד עם היהודים ברחבי אירופה נגרפו לזרועות ההשמדה הנוראה של השואה.

רעב, קור ייסורים וצעדות מוות הפכו לחייהם היום יומיים של יהודי רומניה שנתקלו באכזריותם של חיילי המדינה אשר שיתפו פעולה עם הגרמנים.

גם שם בזמנים הקשים של עבדות ושנאה של האוקרינים והרומנים היה לו הכינור למקור לניחומים ולפתח הצלה.

תיאור הישרדותם של בני המשפחה מלווה בתיאורים נרגשים של אהבה וכיבוד הורים עד כדי מסירות נפש, כשאת כל המסעות הללו ספר התורה הקטן לווה אותם. עם עלותם לארץ מסר אותו האב לפייבל כדי שהוא יעבירו בבוא העת לבניו.