ארכיאולוגיה של ספרות

עיון באגדה המדרשית של ביאליק "מעשה בראשית"

דינה לוין

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

התוכן:
התשתית לגרסת ביאליק - המבנה ודרכי העיצוב
מדרש עשרת הדברות
דרכי עיצוב של הגרסה הקדומה
מאפייני לשון חז"ל והלשון המקראית
אמצעי עיצוב נוספים
המילה המנחה
מוטיבים
חזרות, אסוננסים, אליטרציות, שאלות רטוריות ודימויים
סיכום
הערות

יצירתו הכללית של ביאליק מכילה שכבות קדומות מהמקרא, מחז"ל, מהמדרשים, מימי הביניים ומהעברית החדשה. כמו כן ישנה זיקה לזרמים ספרותיים ששלטו בספרות הכללית ואשר ביאליק נחשף להם בידיעותיו הרבות. האגדה המדרשית "ספר בראשית" היא בבחינת הפרט המעיד על הכלל.

במאמר זה ברצוני לחשוף את הרבדים הקדומים המפותכים באגדה מדרשית זו.

נבדוק תחילה את יחסו של ביאליק לאגדה.
ביאליק ייחס חשיבות רבה לאגדה וראה בה את נשמת האומה הישראלית[3]. הוא ציפה שיבוא גואל שיהפוך אותה לליריקה לאומית[4] ואכן עבודת הכינוס הגדולה של האגדות ב"ספר האגדה" בה החל באודסה בשנת תר"ס הייתה הוכחה לתחושת ייעוד זו. יחס ההערכה והחיבה לאגדה באים לידי ביטוי אומנותי בשירה ובפרוזה שכתב ביאליק. למשל: ב"ספיח"[5] תופסת האגדה מקום חשוב בעיצוב דמותו של הילד שמוליק, ובשיר "אל האגדה"[6] האגדה היא מקור תנחומים בעת צרה, היא האור בחיי הגלות החשוכים.

"בה אבך ענות עמי, בה אשיר תנחומות, אנגן - ותהי לי הרווחה".[7]

לדעת בן יחזקאל, במחזור האגדות ב"ויהי היום" הקפיד ביאליק שלא לאבד מן החומר הגולמי שבסיפור העתיק, אך בלשונו ובכשרונו יצר אגדה חדשה.[8]

אף הלל ברזל סובר, שביאליק מיזג באגדה את הקבוע ואת המתחדש. הקבוע הוא ההישענות על פסוקי המקרא ועל דמויותיו, והחידוש הוא הדמיון והכישרון בעיצוב האפי.[9] זיוה שמיר חוקרת שירי הילדים והפזמונים של ביאליק סוברת, שביאליק חשף סודות צפונים על חייו ועל עולמו הרגשי והרעיוני בכתיבת השירים לילדים.[10]

לדבריה, ביאליק פנה לז'אנרים האמפרסיוניסטיים של שירי ילדים בגלל געגועיו לילדים משלו והסיפור "ספר בראשית" הוא הוכחה לכך שהוא שיקע בו סודות נפש שלא היה מוכן לחשוף בליריקה שלו.[11]

פרט אוטוביוגרפי בענין זה נמצא בספרו של בן עזר וגוטמן.[12] בין יצירותיו של ביאליק ישנן יצירות שבמרכזן ילד שנחטף או שבורח ליער. למשל הפואמה "יונה החייט" והשיר "הנער משה". האגדה על הילד היהודי היפה שנשבה בידי הרוזן ואשר סופרה לו על ידי סבתו, שבתה את לבו של ביאליק ונחרטה היטב בנשמתו.[13]

לדעת הסופר אוריאל אופק, יצירותיו של ביאליק לילדים הן "אבני ספיר ושוהם שזיום יעמוד לעולם".[14] לדבריו, ביאליק התרפק על נופי ילדותו האבודה כדבריו:

"יוצר כזה המזדהה כל כך עם עולם הילדות, הנהפך במחיצת הילדים אהובי נפשו לאדם אחר וחש כאילו נולד מחדש, המבקש להגיה עליהם "אור", אי אפשר שלא יעניק להם מברכתו ומיצירתו הפיוטית".[15]

הפנייה לעולם הילדות היא תוצאה ישירה של ההשפעה הרומנטית המוטבעת ביצירותיו.

התשתית לגרסת ביאליק, המבנה ודרכי העיצוב
את האגדה המדרשית "ספר בראשית" שלח ביאליק לעיתון "עדן" בניו-יורק בשנת תרפ"ד (1924), ואח"כ ב"ויהי היום" בשנת תרצ"ד (1934).[16]

עיבודו הספרותי של ביאליק מבוסס על גרסת "מדרש עשרת הדברות" מן המאה ה-7 - 11.

מדרש עשרת הדברות [17]

א.
"מעשה בחסיד אחד שהיה זקן של שבעים שנה ולא היה בן, והיה לו ממון הרבה ובכל יום ויום היה הולך לבית הכנסת וכשהיו הנערים יוצאים מבית רבן היה מחבקן ומנשקן והיה אומר להם אמרו לי פסוקיכם כל אחד ואחד אומר לו פסוק שלו והוא היה בוכה ואומר אשריכם שזכיתם לבנים שעוסקין בתורה והיה אומר:

"אוי לי שכל נכסי ינחל אחר". מה עשה אותו חסיד? עמד ופיזר כל נכסיו לתלמידי חכמים. אמר שמא יש לי חלק לעולם הבא עמהן.
מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן לו בן לשבעים שנה.
ב.
כיון שהיה בן חמש היה מרכיבו על כתפו ומוליכו לבית המדרש.
אמר לו לרבו: "איזה ספר יתחיל בני ללמוד?"
אמר לו: "בספר ויקרא".
אמר: "לא יתחיל אלא בספר בראשית שהוא שבח לקב"ה". מיד פתח ספר בראשית.
יום אחד אמר הבן לאביו: "עד מתי אתה מרכיב אותי על כתיפך הניחני לילך. אני יודע הדרך ואלך בה בעצמי".
אמר לו: "לך".
ג.
כיון שהלך פגע בו שליח של מלך. כיון שראה אותו שהוא יפה הרבה לקחו והוליכו לביתו.
ד.
וכשבא לעת ערב ראה אביו שלא בא . הלך אצל רבו.
אמר לו: "בני ששלחתי אצלך היכן הוא"?
אמר לו: "איני יודע שלא בא היום ללמוד".
כששמע אביו כך צעק ובכה והלך בפרשת דרכים ושאל בכל דרכים: "ראיתם בני כך וכך היה לו סימן?"
אמרו לו: "לא ראינו אותו". כששמע כך היה הוא ואמו צועקים ובוכים ומתפלשין באפר עד שעלתה בכייתם למרום.
ה.
באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והביא חולי על המלך ואמר לעבדיו:
"הביאו לי ספר רפואות", וכן עשו.
והקב"ה הפכו לספר בראשית. פתחו אותו עבדיו ולא היו יכולין לקרות בו. אמר השליח למלך: "כשהלכתי בכפר של יהודים גנבתי משם תינוק, אולי יהא יודע לקרות בו".
אמר לו המלך: "לך והביאו לי". הלך והביאו לפניו.
אמר המלך לתינוק: "בני יודע אתה לקרות בזה הספר אשריך ואשרינו".
כיון שראה התינוק הספר צעק ובכה ונפל מלוא קומתו ארצה.
אמר המלך: "כמדומה אני שאתה ירא ממני".
אמר לו: "איני ירא ממך. אני יחיד לאמי ונתנני הקב"ה לאבי לשבעים שנה ולמדני ספר זה".
אמר לו: "יודע אני בטוב לקרות".
פתח לו מן בראשית וקרא עד ויכולו.
אמר לו: "יודע אתה לפרשו?"
אמר לו: "כן".
מיד נתן הקב"ה בו דעה וחכמה ותבונה ופירש לו הכל. כששמע המלך גבורתו של הקב"ה מיד עמד מכסאו וישב במקומו עד שפירש לו הכל.
אמר לו המלך: "רפואה באתה לי על ידך, שאל ממני מה שתחפוץ ואתן לך".
אמר לו התינוק: "איני מבקש ממך מאומה אלא תחזירני לאבי ולאמי".
מיד ציווה המלך להוליכו לבית גנזיו ונתן לו כסף וזהב ומרגליות והשיבוהו לאביו ולאמו. כשראהו אותו אביו ואמו נתנו שבח והודיה להקב"ה ובאותה שעה שמחו שמחה גדולה.
ו.
מכאן אמרו חכמים ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כל כך המלמד לבנו תורה או משנה, על אחת כמה וכמה. ומה זה שלא כיבד אביו אלא שעה אחת נתן לו הקב"ה כבוד זה המכבד אביו ואמו יום ולילה על אחת כמה וכמה שישלם לו הקב"ה טוב בעולם הזה ולעולם הבא.

דרכי עיצוב של הגרסה הקדומה
נבחן את האמצעים הספרותיים ואת דרכי העיצוב שבעזרתם עיבה היוצר את הגרסה הקדומה, עיצב את דמויותיה, הרחיב בתיאורי טבע ושיקע ביצירה את תקוותיו הלאומיות בדבר גאולת עם ישראל.

האגדה המדרשית בנויה משבעה פרקים. העלילה דרמטית וערוכה על פי עקרונות הדרמה: אקספוזיציה, סיבוך, מפנה והתרה.

פרק א
חלק א' של "מדרש עשרת הדברות" המשמש כאקספוזיציה התרחב בגרסתו של ביאליק לפרק שלם. המספר חודר לנשמתו של האב לכאבו, ולעומק שמחתם של ההורים למראה הבן שנולד. בניגוד לגרסת המקור ביאליק אינו מציין במפורש גילו של האב. דמותו מעוצבת על ידי אפיונים ישירים. הוא מתואר כאיש: חסיד, וישר והולך תמים, הוא ערירי וזקן בא בימים.

אפיונים ישירים אלו מזכירים שתי דמויות תנכיות את איוב[18] ואת אברהם[19]. התמימות והיושר שיוחסו לאיוב הם בבחינת רמז אפי לאסון שעלול לקרות לחסיד כפי שקרה לאיוב, ואילו הארמז לאברהם המתואר כזקן מלא בברכות ה' יוצר אנלוגיה בינו לבין הגיבור ותקווה טובה לעתידו.

שני פעלים נוספים "ויתעצב אל לבו"[20] ו"וירע לו" חושפים את תחושת הכאב והצער של החסיד למראה ערירותו. בגרסת "מדרש עשרת הדברות" מטריד את האב החשש שאיש אחר ינחל את נכסיו. ואילו בגרסת ביאליק בעזרת השאלות הרטוריות נחשף החסך שחש האב אשר אין מי שישמח אותו בזקנותו ולא תהיה המשכיות לשמו.המספר משתמש בביטוי מקראי "ותכל מאוד"[21] לתיאור ההשתוקקות והכוסף שחשים ההורים לבן משלהם. הם מתפללים יחד כל הימים ומרבים בבכייה. בכיים מתואר בעזרת מקור מוחלט בצירוף פועל "בכה יבכו", שמעצים את הבכי ומעניק לו המשכיות ותקווה ששערי שמים ייפתחו כפי שקרה לחנה בבכייתה ובתפילתה.[22] הצורה הדקדוקית המקראית "בכה" מצוי גם בתהילים ב"שיר המעלות" ובו מתואר חלום שיבת עם ישראל לארצו ואזכורו כאן הוא בבחינת רמז אפי שתפילתם תתקבל. במישור הלאומי יש כאן רמז לשובו של עם ישראל הביתה. מוטיב הבכי יורחב בפרק ה' בתיאור בכיו של הבן החטוף.[23]

חסרון הילד מלווה את החסיד בכל רגע מיומו, וכשעולה[24] לבית הכנסת נפשו יוצאת בשומעו את צפצוף הילדים ואת קולותיהם. את תחושתו זו הוא מתרגם להתנהגות מעשית המבטאת עוצמה של רגשות אהבה לילדים. הוא מחכה להם בפתח בית הכנסת, מחזיקם באהבה, מחלק להם אגוזים וקליות, [25] מחבקם, מנשקם ומבקשם לשתף אותו במה שלמדו. הם חשים את אהבתו ומתחברים אליו כציפורים וכל אחד משנן בפניו את מה שלמד מרבו. הדימוי הספרותי לציפורים יקבל העצמה בהמשך והוא משקף את ההשפעה הרומנטית ביצירתו הספרותית של ביאליק הן בשירה והן בפרוזה. החסיד מתרגש מאוד מתשובתם ועיניו מתמלאות בדמעות, וקריאתו הנרגשת מעצימה את הניגוד העמוק שבינו, האב הערירי שאין לו אושר לא בעולם הזה ואך לא בעולם הבא, לבין אושרם של הוריהם. ביאליק משמיט את הסיבה לאושרם של האבות כפי שמופיעה בגרסת המקור: "אשריכם שזכיתם לבנים שעוסקין בתורה". השמטה זו תואמת את הטלוס החילוני של גרסתו, אותה נבדוק בהמשך.[26]

שוב מתגלה החסיד בתעצומות נפש. כשרואה שתפילתו אינה נענית הוא מחלק את נכסיו לתלמידי חכמים, כשבפיו בקשה מהם שיתפללו עבורו לרחמי שמים.

גם בקשה זו אינה נמצאת במקור. התיאור המפורט של תחושות ההורים ובמיוחד של האב מגבירים את הזדהותו של הקורא עימהם, ומאוד יתכן שהרחבה ספרותית זו חושפת את הפן האישי של ביאליק כפי שהוזכר לעיל.

ואז משתנה המצב עם התערבותו של אלוקים. בגרסת המקור הכינוי לבורא עולם הוא "הקב"ה", שמבטא את מידת הרחמים, ואילו בגרסתו של ביאליק הכינוי הוא "אלוקים" שמרמז על מידת הדין. הביטוי: "וירא אלוקים" קשור לבריאת העולם. שם הוא חוזר ארבע פעמים, ומבטא את שביעות רצונו של אלוקים מכל מה שברא בעולם.[27] אף כאן התערבותו הביאה לבריאת הבן הנכסף.

ההורים ששים ועורכים משתה גדול. הלשון היא מקראית ומזכירה את המשתה שערכו שרה ואברהם עם הולדת יצחק.[28] הם מהללים את בורא עולם על חסדו מתוך אסירות התודה. המספר מרחיב את תיאור יחסם של ההורים לעוללם[29] האהוב. המילה "נפש" חוזרת פעמים ומבליטה את עוצמת רגשותיהם. המילים "שיחתם", "שעשועיהם" "נחמתם" מזכירות את הפסוקים מתהילים בהם מתאר דוד המלך את יחסו לשיח האלוקי לתורתו ולקיום מצוותיו. כך מועצמת האנלוגיה בין האהבה לתורה לבין אהבת ההורים את בנם.[30] האהבה מתערבבת בחרדה גדולה עד כדי הגזמה. למשל: כששפתי הילד צחקו זרחו פניהם, וכשעיקם את שפתיו בבכי לא נותרה בהם נשמה.[31] הפרק מסתיים בפעלים המתארים את הטיפול המסור והמתמשך בבנם: "ככה גדלו", "ויטפחו את הילד" והדימוי הוא: "כרוח אפם[32] וכבבת עינם"[33], ממחיש את השמירה עליו כעל דבר יקר המציאות כעל נשמת חייהם.

הרחבתו של מוטיב האהבה לילד ייחודית לגרסתו של ביאליק ועל רקעה יועצם אסון אובדנו של הבן האהוב.

פרק ב
פרק ב' מקביל לחלק ב' בגרסת המקור, אך גם כאן ישנה הרחבה בתיאור המסירות לילד שמתבטאת בהרכבתו על הכתפיים לבית הרב יום יום כפי שכתוב "ככה יעשה כל הימים". תיאור ההרכבה חוזר שלוש בפרק. נראה שביטוי זה יחזור בפרק ה' בתיאור מנוגד של התנהגות האלופים. הדיאלוג בין האב למלמד חושף את כוונותיו החינוכיות של האב בדרישתו הנחרצת מהמלמד ללמד את בנו ספר בראשית ולא ספר ויקרא כפי שהיה נהוג. ביאליק מרחיב את הנימוק לכך כפי שמופיע גם בגרסת "מדרש עשרת הדברות". לימוד בספר בראשית הוא עצמו שבח לבורא עולם על בריאת העולם וגדולתו תתעצם בעיני הילד.

גם ביאליק מציין את גיל הילד. הילד בן החמש מאופיין בעזרת אפיונים ישירים ועקיפים כבר בשלב זה של העלילה. האפיון הראשון מזכיר את דמותו של שמואל הנביא[34] הוא יפה תואר, טוב שכל[35] ומהיר תבונה כלומר, יש בו שילוב של יופי חיצוני ויכולות תבונתיות גבוהות. הוא מאופין ביחסו לספר בראשית אותו הוא לומד. הוא דבק בדברים שקורא והוגה בהם תמיד כפי שנאמר: "והגית בו יומם ולילה".[36] מצוות לימוד התורה שנרמזת בפסוק זה ואשר נאמרה ליהושע היא חלק מהבטחת הבורא להצלת העם שנכנס לארצו וזקוק לעידוד הקב"ה. בגרסת ביאליק הדבר משמש כרמז אפי להצלתו של הילד החטוף. ואז באחד הימים פונה הילד לאביו בשאלה עד מתי ירכיב אותו על כתפיו? הילד האינטליגנטי מעוצב במספר פעלים הממחישים את מודעותו לכוחותיו כיעקב בשעתו כשרצה לשוב לארצו. "תנני ואלכה"[37] "ברגלי אלך", "גדלתי", "ידעתי", לא אתעה". בעזרת פעלים אלו המדגישים את יכולתו הגופנית ואת הידע האינטליגנטי בהתמצאות בשטח, הוא מנסה לשכנע את אביו ללכת בעצמו לבית הרבי. אביו נעתר לו, [38] אך מזהירו שלא יסור מהדרך ימין ושמאל, [39] וכן שלא ילך אחרי אדם זר שמא יקרהו אסון. תיאור החרדה המתמדת לגורלו של הילד מזכיר את דבריו של יעקב אבינו שלא הסכים לשלוח את בנימין למצרים פן יקרנו אסון, ואיזכור זה הוא בבחינת רמז אפי לאסון שיקרה לילד בהמשך.[40] בהמשך מתואר הילד בהליכתו לבית הרבי. הוא שמח מאוד כי נתמלאה שאלתו[41] והוא משכים בבוקר כאברהם אבינו ההולך לעקוד את בנו במצוות בוראו.[42] את ספרו ספר בראשית הוא שם תחת שחיו כביטוי לאהבה ולשמירה. לוקח את הצידה שהכינה לו אמו האוהבת, מנשק את המזוזה שהיא הצידה הרוחנית, אומר להוריו שלום ויוצא שמח וטוב לב.[43] כל התיאור המפורט הזה אינו מצוי בגרסת המקור. זוהי הרחבה ייחודית לביאליק המספר והיוצר שמצליח לחדור לעולמם הרוחני של גיבוריו ולעורר בקוראים אמפטיה לתחושותיהם.

גם הדיאלוג הבא בין שני ההורים הוא ביטוי לעיבוד ספרותי המעצים את דאגתם של ההורים. הם אינם רוצים לדכא את רצונו של הבן לעצמאות, אך חוששים לגורלו. האשה משגיחה מן החלון אחר בנה, והקורא נזכר באמו של סיסרא שצפתה לבנה הלוחם שלא שב מן המלחמה.[44] קונוטציה זו גם היא מעין רמז אפי לאסון שמתקרב.

האם מציינת את מאור עיניו של הבן, והאב מייחס את מקור האור הזה לתורה שלמד בבית הרבי.[45] היא נאנחת ומשתמשת בתנאי בטל "לו" ישוב הבן הביתה בשלום. האב מבין את משמעותה השלילית של מילת תנאי זו, ולכן גוער באשתו שלא תחטא בלשונה. הוא חושש מכוחן של המילים להרע לבנו, אך בטוח שהתורה היא המגנה והמשמשת מחסה לאדם. שני הביטויים "הביתה " ו"מגן ומחסה" יופיעו בסוף הסיפור ויקבלו משמעות נוספת.

הם מלווים אותו במבט עין נוסף ב"חרדת אהבה", ביטוי אוקסימורוני לתיאור הרגשות המעורבים של ההורים. הם לוחשים לו את ברכת הבנים "יברכך ה' וישמרך", [46] עד שנעלם מעיניהם. ההרחבה של שני הפרקים הראשונים אצל ביאליק משהים את העלילה ומגבירים את המתח של הקורא.

פרק ג
שני המשפטים בגרסת "מדרש עשרת הדברות" המתארים את הסיבוך בעלילה מתרחבים אצל ביאליק לפרק שלם. הילד יצא מביתו לבד כשהוא חש ש"לבו עלץ"[47]

וברובד האסוציאטיבי הקורא נזכר בחנה המודה לקב"ה על הולדת בנה שמואל.
עבורו זו הפעם הראשונה שיצא לדרכו והוא לא חש פחד מדבר.

תיאורי הטבע הם חידוש המצוי רק אצל ביאליק, והם השפעה של הזרם הרומנטי שחדר לספרות והעלה על נס את החזרה לטבע. תיאורי הטבע משקפים את הרגשתו הנפשית של הגיבור. הילד משתלב בהרמוניה של הטבע בזריחת השמש ובצפצוף צפורי הבוקר עד שחש עצמו כציפור קטנה בשדה חופשי וקליל כמוה. תיאורי הטבע המתחילים בתיאורי הבוקר ומסתיימים בתיאורי הלילה הם בסיס ביצירתו הכוללת של ביאליק אומר הלל ברזל.[48] הוא יוצא מרחוב לרחוב, הדרך מתוקה בעיניו, הוא הולך בבטחה ובלבו "אורה ועוז", [49] והוא אינו מדמיין שהרעה נגד עיניו. אף הלשון המקראית שמזכירה את פרעה המזהיר את משה, מגבירים את תחושת האסון הקרב.[50] הילד מתקרב למגרש שמם, ואז בפתאומיות ובמהירות מגיעה מרכבה מרקדה, רתומה לשלושה סוסים אבירים שיורדת כעיט. בתוכה פרשים עזי נפש, הם שועטים במהירות, תוקעים בשופרות ומעלים אבק השמימה. התיאור הוא סוריאליסטי מאיים ומפחיד. גם השימוש בדימוי "העיט" מגביר את תחושת האימה.[51] כף של פרש אוחזת בילד המדומה לאפרוח חסר אונים. כף היד של הפרש מממשת את הרוע שטמון באותה מרכבת שטן. הוא מורם ומושלך בחוזקה אל המרכבה. התיאורים הללו מאפיינים את האכזריות והאלימות שבהתנהגות הפרשים. אין סיכוי לאפרוח קטן להינצל מידם. מוטיב "כף היד" יקבל בהמשך הסיפור משמעויות מנוגדות. התיאור הסוריאליסטי ממשיך בהאנשה שמיוחסת למרכבה הבולעת את טרפה כתחמס, [52] היא דואה על כנפי הרוח ברעש גדול ונעלמת. הרעש הגדול עם הופעת המרכבה והאבק הרב שמעלה בסוף הפרק, עומדים בניגוד לזריחת השמש ולציוץ הציפורים בתחילת הפרק. משפט הסיום מדגיש ארבע פעמים את המילה "אין", כדי להמחיש את המצב חסר התקווה.

פרק ד
ביאליק נאמן לגרסת המקור בו מתוודעים ההורים להיעלמות בנם האהוב. עוצמת הכאב של ההורים מוגברת בעזרת הלשון המקראית המזכירה אירועים טרגיים מקראיים. תיאור הערב עת הצאן נאסף מן העדר הוא לא רק ציון זמן ריאליסטי אלא גם רמז לאסון שיתגלה בקרוב לאב עם בואו אל המלמד לשאול מדוע בושש בנו לשוב לביתו. הפועל "בושש" מחזיר אותנו לתמונתה של אם סיסרא המצפה לבנה הבושש לחזור מן המלחמה.[53] חרדתו של האב מתוארת במילים "ויחרד החסיד חרדה גדולה" כפי שחש יצחק בטעותו הגורלית בברכו את יעקב במקום את עשו הבכור.[54]

התרוצצותו של האב המחפש את בנו בדרכים ובמשעולים אינה מניבה דבר. מילת השלילה "לא" שולטת בפרק, והיא בדומה למילה "אין" בפרק הקודם מחזקת את החידלון ואת חוסר האונים. האב שואל את עוברי הדרכים, נותן סימנים לבנו אך איש לא ראה את הילד. הוא מורט את שערותיו וזועק "בני בני איכה?" כדוד שזעק במות בנו אבשלום.[55] השאלות הרטוריות של האב מה יקרה לאם כשיתגלה לה האסון ואשר חושפות את חרדתו, אינן קיימות בגרסת המקור. חששו מתממש. היא זועקת זעקה גדולה כמרדכי היהודי במגילת אסתר, [56] ולא נותרה בה נשמה.[57] אותו ביטוי לשוני שסיים את הפרק הראשון "ולא נותרה בהם נשמה, " אשר שימש כרמז אפי נחשף בסיום פרק ד' כממשות מדכאה. ההורים מתאבלים, בוכים בכי גדול, מתפלשים באפר עד שעולה שוועתם השמימה כפי שקרה לבני ישראל במצרים.[58] העיצוב הלשוני המקראי הוא גם רמז אפי לתקווה ולהינצלות.

פרק ה
כל הפרק הזה הוא עיבוד ספרותי מיוחד של ביאליק שאינו מצוי בגרסת המקור.[59]

היוצר חודר לנפש הגיבורים ומשתמש בלשון תנכית לתיאור מצבי נפש המוכרים לקורא. יש להניח שגם התפתחותו של מדע הפסיכולוגיה שביאליק מודע לה נותנת את אותותיה בעיבוד ספרותי זה. בגרסת המקור הגונב הוא שליח המלך ואצל ביאליק מדובר באלוף. ציון מעמדו החברתי משייך אותו לאלופי הגויים ומתאר את גדלו, את תקיפותו ואת היותו משנה למלך. הוא יוצא לשוטט בערי אחוזתו, והמונולוג "הבה אשחק מעט בנבל" חושף אישיות מושחתת התואמת את הרמה המוסרית הירודה של כל אלופי הגויים שנהגו "ככה" "בימים ההם". עם הבאתו של הילד לביתו מתגלה פן אנושי בדמותו של האלוף. אין לו ילדים והמפגש עם הילד היפה מעורר בו רגשות אבהיים. הוא מתבונן בילד החמודות, [60] ורוצה לאמצו. גם בגרסת המקור מצוין מראהו היפה של הילד. אלוקים מגביר את חינו[61] של הילד בעיני האלוף כפי שקרה ליוסף במצרים. הוא אהוב בעיניו ובעיני עבדיו, וכולם מפנקים אותו ומביאים לו יום יום צעצועים חדשים.[62] אולם הילד מואס ובועט בכל. מתגעגע להוריו וממאן להינחם כמו יעקב שמאן להתאבל על יוסף בנו.[63] הוא מתנזר מכל המעדנים שמרעיפים עליו ויושב בבדידות משמימה.[64]

בכל הגרסאות שנבחנו במחקר "ספר בראשית" נלקח מהילד ורק בגרסת ביאליק הספר נשאר עמו, והוא שמנחם אותו. הוא טומן אותו במקום סתר ושומרו כאישון עינו כפי שמתוארת שמירת הוריו בסוף הפרק הראשון. כשיגונו גובר עליו הוא בא בלאט למקום הסתר, מוציא את ספר הקודש, נושק לו באהבה וביראה, קורא בו פסוק אחר פסוק עד לסיום כל פרשת בראשית. הפועל "זכר" חוזר פעמיים ומבטא את געגועיו העזים של הילד. הספר מזכיר לו את הוריו, את רבו ואת חבריו, ואז עיניו מתמלאות בדמעות.[65] הוא נושא בסתר את כפות ידיו הקטנות ומתפלל לאלוקים. כף היד של הילד היא קטנה, אך מבטאת אמונה גדולה ותפילה לאלוקים שישיבו להוריו. כף ידו היא בניגוד לכף היד הגדולה והאכזרית של הפרש שחטפו. הספר מחייה את נפשו ומעניק משמעות לשביו.[66] את התפילה הזו הוא עושה: "ככה יעשה בכל הימים". התנהגות רגשית ואמיתית זו של הילד מגבירה את האמפטיה של הקורא כלפיו. זה בניגוד לסלידתו של הקורא מהתנהגותם הבלתי מוסרית של האלוף ושאר אלופי הגויים עליהם נאמר אותו ביטוי "ככה היה משפט אלופי הגויים." הפרק מסתיים בהיעלמות הספר. אחד מעבדי המלך מצא את הספר המוסתר ובלי מחשבה נוספת הוא מפנהו אל אוצר בית המלך. בתיאור זה ביאליק נאמן לגרסת המקור. התיאורים: "וירע לו", "וימר לו" "וילך קדורנית", "לא אכל ולא שתה" חושפים את עוצמת ההלם של הילד למראה ספרו שנעלם. גם החזרה המשולשת על המילה "לא" מעצימה תחושה זו. איש מאנשי הארמון אינו יודע מה גרם ליגונו. הוא אינו נותן בהם אימון, אינו משתף איש בסודו, ורק בלילה על משבו הוא נשבר כדברי המספר: "וישבר עליו לבו פתאום".[67] מקור דמעותיו נפרץ והוא בוכה חרישית לתוך הכר, [68] וממיס אותו בדמעותיו.[69] שוב מופיעה המילה דמעה פעמיים ומגבירה את תחושת ההזדהות עם הילד שעולמו חרב עליו. הוא מבקש את מותו והלשון התנכית מזכירה את בקשתו של אליהו הנביא הבורח למדבר מפני המלך איזבל.[70] שנתו נודדת מעיניו כל הלילה. תיאור הזמן "לילה" מעיד על חורבן נפשו המקביל לעולמם החרב של הוריו כפי שתואר בפרק הקודם.

פרק ו
פרק זה הארוך ביותר אצל ביאליק מקביל לחלק החמישי בגרסת המקור. הפרק משמש כמפנה בעלילה הדרמטית. אלוקים רואה את דמעת הילד כפי שאומרים חז"ל ששערי דמעות לא ננעלו, [71] והוא מתערב כדי להצילו.

דמות חדשה מעוצבת בפרק והיא דמותו של המלך השופט את עמו ועבדיו ניצבים[72] מימינו ומשמאלו.[73] בגרסת "מדרש עשרת הדברות" מצוין שהקב"ה הביא עליו חולי ללא פירוט על טיב המחלה. אצל ביאליק הקישור הלשוני לשאול המלך במילים "ותבעתהו פתאום רוח רעה מאת האלוקים"[74] מבהיר לקורא שמחלתו של המלך היא נפשית כמחלתו של שאול המלך. מבהילים את כל הרופאים, אך הם אינם מוצאים מזור למחלתו. ביאליק מתאר את תגובת המלך הקוצף עליהם. כעס זה אינו מצוי בגרסת המקור, וכאן הוא מדגים את החולי הנפשי של המלך. הוא מצווה להביא את ספר הרפואות. המשנה, האלוף גונב הילד, שמצוין על כל תאריו המפוקפקים, מתנדב לרוץ אל אוצר ספרי המלך כדי להביא את ספר התרופות. בשלב קריטי זה האלוקים מתערב. התערבותו מרומזת בלשון מקראית מספר יונה: "וימן אלוקים לידו את ספר בראשית", והקורא חש שהאור בקצה המנהרה עתיד להתגלות. הוא נוטל את ספר בראשית מבלי לתת את הדעת לטעותו.[75] חכמי המלך אינם מבינים את הכתב המוזר, ומילות השלילה "לא" ואין" שחוזרות מספר פעמים מעצימות את הבלבול והמבוכה שחשים נוכח בורותם. הלשון מזכירה את חכמי פרעה שלא הצליחו לפתור את חלומו.[76] ביאליק מתאר את הרגשתם דבר שאינו מצוי בגרסת המקור. הם בושים ונכלמים, [77] ואף גופם מגיב בפיק ברכיים. אחד השרים מציל את המצב ומכריז שזה כתב יהודי. עבדי המלך מתפזרים בכל העיר כדי למצוא יהודי, אך אינם מוצאים. כאן כאילו בהערת סוגריים מושחל מידע היסטורי שעל פי דת המלך לא היתה ליהודים "מדרך כף רגל"[78] בגבול המדינה. שוב חושף מוטיב "הכף" את התנהגותם הבלתי מוסרית של הגויים, שדחקו את רגלי היהודים מארצם. עובדה היסטורית זו אינה קיימת בגרסת המקור. קיומה בגרסת ביאליק עשויה להסביר את הטלוס היינו, את האידיאה המייחדת את גרסתו.

מאות השנים המבדילות בין שתי הגרסאות הדגימו לביאליק ולבני דורו את מהות יחסי הגויים כלפי עם ישראל בכל הדורות. השאיפות הלאומיות להטבת מצבו של העם, שהרג ואכזריות היו מנת חלקו באלפיים שנות גלות, החלו לקרום עור וגידים, וסיפור ילדים זה הוא בבחינת הד להן.

האלוף שמתואר כאן במשרתו הרשמית כמשנה למלך מתוודה על חטאיו בלשון מקראית, כפי שעשה שר המשקים בשכחו את יוסף בבית הסוהר.[79] שוב ניכרת המגמה הספרותית הכפולה אצל ביאליק. השימוש בלשון המקרא אינו טכני קישוטי בלבד אלא גם משמש כרמז אפי למצבי אסון או למצבי הצלה שיקרו לגיבור. בגרסת המקור שליח המלך מתוודה על גניבתו את הילד בלי לציין את הנימוק שחמד את יופיו. כאן האלוף מדגיש שראה ילד עברי. הדבר היה טוב בעיני, לקחתיו ואספתיו והוא בביתי עד היום. האלוף משתמש בפעלים אלו כדי לרכך את חומרת מעשהו בפני שומעיו. המושג "עברי" שוב מזכיר את יוסף שהיה גאה במוצאו ולא הכחיש את היותו עברי.[80] הוא מציע למלך לקרוא לילד אולי הוא יודע לקרוא בספר זה.

המלך מצווה למהר ולהביאו, בדומה ללשון התנכית אצל אחשורוש.[81]

גם ביצוע צו המלך על ידי המשנה: "ויבהילו את הילד" היא בלשון התנ"ך ממגילת אסתר.[82] הילד מוצג בפני המלך. המלך מאופיין בתוספת שאינה קיימת בגרסת המקור. בישיבתו על הכסא הוא נתמך בכרית שנמצאת תחת מראשותיו. אנו נזכרים בכרית ששמשה את הילד בבכיו בלילות. אף כאן הכרית תומכת בו, כי פניו רעים וזועפים. הרוח הרעה מתבטאת בדיכאון שמוקרן חיצונית בפניו.ברגע שראה את הילד ואת מראה החמודות שלו כעסו נמוג ופניו מוארות קמעה. כנראה שלילד ישנה השפעה מידית על כל מי שבא עמו במגע. הפועל "חמד" שנמצא כאן פעמיים מצטרף לתואר זה שניתן לו ע"י האלוף בפרק הקודם. השפעת הילד על הרגשתו הנפשית ועל מראהו החיצוני היא מיידית.

בחלק זה של הסיפור בא המתח לשיאו והוא מעוצב בשתי הגרסאות על ידי הדיאלוג. אצל ביאליק הוא מפורט ומורחב יותר.

תגובתו של הילד למראה ספרו תואמת את גרסת המקור בתוספת תיאור צעקתו.

הוא נופל ארצה מלוא קומתו,[83] והוא צועק צעקה גדולה כפי שהגיבה אמו למשמע היעלמותו בפרק ד'. המלך מתרגם את חרדתו של הילד כפחד מפניו כמו בגרסת המקור. ברגישות הוא שואל אותו בלשון מקראית ממגילת אסתר "הנבעת מפני?[84]

הוא מנסה להרגיעו שלא ירא ולא יפחד ממנו. בגרסת המקור המלך מבטיח שאם ידע לקרוא אז "אשריך ואשרינו". ביאליק מרחיב את דברי המלך המגלה לילד שהוא מצא חן בעיניו וגם שייטיב לו אם יקרא בפניו את הספר.

בגרסה זו הילד מכבד את המלך וקם לכבודו כשעונה לו. תשובותיו של הילד לשאלותיו של המלך מעידות על חכמתו, והוא משתמש באותו פועל שהמלך השתמש. "לא מפניך נבעתי" אלא למראה הספר יצא לבי. ביאליק מרחיב את תשובתו של הילד ותיאורי הספר כמו: "זה ספרי", "ספר שעשועי", מעצימים את הקשר הנפשי העמוק שחש לספרו. הדברים מוצאים חן בעיני המלך כפי שדברי יוסף מצאו חן דברי בעיני פרעה.[85] המלך ממשיך להתעניין בילד מי הוא ומהו הספר הזה?

בגרסת המקור הילד הוא שמספר למלך שהוא בן יחיד לאמו ונולד לאביו בן השבעים. האב למדו בספר זה ולכן הוא כל כך מתרגש. התנהגותו המנומסת של הילד מתבטאת בגרסה זו גם בצורת פנייתו את המלך. הוא פונה אליו בכבוד: "אדוני המלך" כפי שפנו למלכי ישראל, [86] ומיד מספר לו את היותו רך ויחיד לאמו ולאביו הזקן בן השבעים, ובספר זה למדו אביו. בדרך מנומסת הוא מבקש "אם טוב הדבר בעיני המלך" הוא יקרא בספר. בקשתו מזכירה את פנייתה של אסתר לאחשוורוש.[87]

הוא נעמד באומץ ובביטחון עצמי גבוה וקורא בפני המלך בקול רם[88] וצלול.[89]

הוא קורא בפניהם את כל פרשת הבריאה מ"בראשית" ועד "ויכולו" כמו בגרסת המקור. התוספת כאן היא בתיאור השרים והמלך שלא הבינו בדברים דבר.[90]

המלך מבקשו להסביר את הכתוב כמו בגרסת המקור. תשובת הילד בגרסת ביאליק " אם יהי אלוקים עם פי"[91] חושפת את יראת השמים שלו. הוא תולה את יכולותיו בקב"ה. הלשון מזכירה את יוסף בעומדו לפני פרעה כשהוא מייחס את יכולתו לפתור את חלום המלך בעזרת ה'. התערבותו של אלוקים בולטת כפי שנמצא בגרסת המקור. הוא נותן לילד חכמה והוא מפרש את התורה בהשכל ובדעת.[92] בגרסת המקור נאמר שהוא פירש את הכתוב ולא מפורט מה פירש. וכאן הוא מדבר על תבונת האל שאותו מכנה "אל עליון בורא שמים וארץ" כדברי מלכי צדק מלך שלם לאברהם, [93] וכן מדגיש את כוח מעשיו[94] בדיוק כנימוקו של האב בדיאלוג עם הרב.(בפרק ב') הדברים ערבים מאוד למלך והם כצורי חיים[95] עבורו. תגובותיו הגופניות מעידות על קשב ועניין בדברים ששומע. הוא יושב בדממה ומטה אוזנו לשמוע את דברי ההסבר.

השקפותיו התיאולוגיות של המלך מוזכרות רק בגרסת ביאליק. הוא עובד אלילים ולא הכיר את אלוקי האמת. בעימות תיאולוגי זה קובע המספר עמדה אמונית ברורה בכנותו את אלוקים כ"אלוקי אמת". הדברים משפיעים על לבו של המלך והוא הופך לאחר. לבו של המלך מוזכר פעמים: "ויבואו אל לבו", "ויהפך לבו" והוא מצטרף למוטיב "הלב" שידון להלן. תגובותיו של המלך למשמע הדברים מעידות על הרוח החדשה שנכונה בקרבו.[96] אותו מלך שרוח רעה בעתהו חש רוח חדשה ובריאה שמפעמת בקרבו. כוחו הפיזי חוזר אליו והוא קם מעל כסאו. בגרסת ביאליק מודגש שעושה זאת לעיני שריו ועבדיו, ובכך משתמעת הכרזה חברתית גלויה ומתן גושפנקא למהפך האישי שקורה לו. בשונה מגרסת המקור כאן הוא מרים את הילד, מנשקו על מצחו ומודה בקול שאכן הרפואה באה על ידי הילד. השורש "רפא" חוזר שלוש פעמים בשורות אלו.[97]

הוא מודה לאל עליון שריפא אותו וגאל אותו משחת.[98] כמו כן מודה לבורא על המלאך הטוב ששלח לו בדמות הילד הקטן. הוא פונה אל הילד ונותן לו אפשרות לבקש ממנו כל מה שרוצה.

בחלק הזה גרסת ביאליק תואמת את גרסת המקור. הילד אינו מבקש דבר אלא שיחזירוהו לבית הוריו. המלך מעניק לו מאוצרותיו ונותן לו כסף וזהב ואבנים טובות . אצל ביאליק הוא מקבל גם חליפות ובגדים[99] כיד המלך.[100] ולאחר מכן הוא מוחזר להוריו במרכבת המשנה.[101] ההרמז המקראי ליוסף הוא לא רק אמצעי לשוני אלא הוא משמש גם מצע רעיוני. ישנה כאן התרפקות לעבר אירועים היסטוריים בחיי העם היהודי שהעניקו אור ותקווה שהאנלוגיות בין האירועים תהיה משלימה. [102]

המילה "מרכבה" נשנית כאן פעמיים ומודגש שהייתה זו אותה מרכבה בה נחטף הילד. הילד נשלח הביתה בכבוד ובהדר[103] .

ההתרה מושלמת, והיא עומדת בניגוד גמור לתיאור חטיפתו והכנסתו למרכבה הסוריאליסטית כפי שראינו בפרק ג'.

פרק ז
שמחת ההורים למראה בנם שחזר מתמצה בשורה אחת בגרסת המקור ואילו אצל ביאליק ההרחבה היא לפרק שלם עם משמעויות חדשות. דמות חדשה מופיעה כאן והיא דמותו של המבשר.[104] במסורת ישראל נתפס אליהו הנביא כמבשר הגאולה ועל כן הופעתו בסיום העלילה הדרמטית מבטאת הצלה פרטית של ההורים ומסר של תקווה להצלה לאומית.

הוא פונה אל ההורים בשאלות רטוריות כשהוא קורא להם: "זקנים למה תבכו? התבשרו והתנחמו! ריבוי הפעלים והשימוש במקור מוחלט "כי נמצוא נמצא" באים לחזק את רוחם לקראת הפגישה הנרגשת עם בנם. הוא מדגיש בפניהם שהילד חוזר במרכבת משנה בכבוד ובהדר. ההורים מכונים בפרק זה שלוש פעמים כזקנים, וכך מתקשר הסיום לתחילת הסיפור במבנה מעגלי. שם מכונה החסיד כזקן בא בימים. הם רצים החוצה לעבר בנם, וכשרואים את כבודו הם חשים שלבם פג כפי שכתוב: " ויפג לבם".[105] הם אינם מאמינים למראה עיניהם, ונופלים על צואריו כפי שעשה יעקב בפגישתו עם יוסף.[106] ריבוי הפעלים: "ויחבקוהו", "וינשקוהו", "ויבכו" ממחישים את גודל המעמד המאושר של ההורים שעולמם החרב לפתע קם לתחייה. פעילותם של ההורים נמשכת והם נושאים את בנם "מן המרכבה הביתה על כפים" ומביאים אותו הביתה.[107] תיאור מפורט זה של "הכפיים" ממחיש את האהבה והרכות לה זוכה הילד בניגוד בולט לאכזריות שבה נזרק על ידי כף הפרש למרכבה.

בגרסת המקור הילד אינו מספר להורים מה קרה לו, לעומת זאת אצל ביאליק הוא מספר את כל המוצאות אותו.[108] את עונותו, [109] את סבלו בבית האלוף ואת התשועה הגדולה שעשה לו אלוקים.[ 110] תחושת האושר של ההורים מתוארת בכפל פעלים. הם שומעים, שורקים ומניעים את ראשם ועיניהם מתמלאות בדמעות. בניגוד לכל הדמעות שהוזכרו בסיפור הפעם אלו דמעות אושר .

הסיום ייחודי לגרסת ביאליק. האב מכונה "חסיד" כפי שנאמר במשפט הראשון של הסיפור. הוא נושא את עיניו השמיימה[111] ומודה לה' על הפלא שעשה לבנו.[112] האיזכור הלשוני המקראי מאברהם אבינו מדגיש שההבטחות שנתנו לאברהם אבינו התממשו במציאות הסיפורית של ביאליק. הבטחות אלו הן גם בשורה לאומית לעם ישראל בגלותו. הוא מסיים ואומר: "אכן אין כתורתך מרפא וגם מגן ומחסה" כפי שאמר בפרק ב' לאשתו: "התורה מגן ומחסה".[113]

גרסת "מדרש עשרת הדברות" מסתיימת באפילוג מורלי מסורתי של חז"ל:

"מכאן אמרו חכמים ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כל כך המלמד לבנו תורה או משנה, על אחת כמה וכמה. ומה זה שלא כיבד אביו אלא שעה אחת נתן לו הקב"ה כבוד זה המכבד אביו ואמו יום ולילה על אחת כמה וכמה שישלם לו הקב"ה טוב בעולם הזה ולעולם הבא".

ביאליק השמיט סיום זה.
נשאלת השאלה מדוע?
ביאליק בן דור התחייה הלאומית בקש באגדה מדרשית תמימה זו שלכאורה עוצבה כסיפור לילדים להבליט רעיונות לאומיים של מימוש שיבת העם לארצו. המילה "הביתה" שחוזרת בסוף הסיפור שלוש פעמים מעצימה את הטלוס בעיבוד ספרותי זה.

בדור החילוני שביאליק נמנה עליו האפילוג המסורתי איבד את עוצמתו והמגמה החילונית נותנת אותותיה בהתבטאויות הספרותיות. אם כן כיצד ניתן להבין את השימוש המדהים במקורות התנכיים ואת החזרה לסגנון המקראי על כל היבטיו?[114]

זוהי שיבה למקורות התנ"ך כהכרה באוצרות הרוח של עם ישראל כפי שאומר ביאליק במסתו "הספר העברי". הוא קורא לכנס את היצירה היהודית על כל רבדיה כדי שהספר העברי ישוב לכבודו הראשון כדבריו: "הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש".[115] אולם אין זו שיבה במובן הדתי כפי שמאבחן ברוך קורצוויל את ספרות ההשכלה בפרט ואת הספרות העברית החדשה בכלל, כדבריו:

"היאחזותם של סופרי ההשכלה בתנ"ך אינה אלא למראית עין בלבד. מטרותיה חילוניות, ראייתה את התנ"ך היא ראייה רטרוספקטיבית- מגמתית ולא ראייה אמונית של קדושה דתית".[116]

ומוסיף על כך הלל ברזל:

"במישור הספרותי מדובר במעבר מספרות סקראלית המתייחסת למורשה הדתית ולכתבי הקודש כאל עדות, כאל נוכחות חיה לספרות חילונית שגם בעיסוקה במוטיבים דתיים היחס שלה אליהם הוא כאל נושא, ולא כאל נשמת חיים".

[117]

לדעתו, ביאליק ראה בסיפורי המקרא תפקיד מכריע בחינוך הילד היהודי. לדבריו, בסיפור זה ישנה הקבלה בין גיבור האגדה שנולד אחרי תקופה ממושכת של ציפייה לבין סיפורי האבות שם התעכבה הולדת הבן הנכסף. ביסוריו דומה הילד לעמו ששבוי גם כן בשבי הגויים.[118]

מאפייני לשון חז"ל והלשון המקראית
השוונו בין שתי הגרסאות מבחינת התוכן והמבנה. קיים גם שוני מהותי בעיצוב הלשוני. "מדרש עשרת הדברות" מתקשר ללשון חז"ל ולשונו של ביאליק נוטה ללשון המקרא על כל מאפייניה ועל סימניה המובהקים.
נבדוק את המאפיינים של לשון חז"ל.
בלשון זו בולטת הנטייה להשתמש במשפטים מורכבים, למשל: "כשהיו הנערים יוצאים מבית רבן היה מחבקן ומנשקן".

בתחום הדקדוק יש חילופים של מם בנון סופית למשל: "עוסקין", "יכולין", "מתפלשין".

כינוי הזיקה "ש" מחליף את המילה המקראית "אשר" לדוגמא: "שכל נכסי", "חסיד אחד שהיה זקן של שבעים". כמו כן יש ריבוי במילת היחס "של" לציון שייכות למשל: "שליחו של מלך", "רחמיו של הקב"ה, "בכפר של יהודים".

בתחום הפועל נוצר הרכב של בינוני+ הפועל היה כגון: "היה הולך", "היה מחבקן ומנשקן". בנוסף לכך יש שימוש בצורות זמנים לציון עבר בבנין קטל למשל: "יוצאים", "היה אומר", "ינחל", ראה" וכו'.

בתחום הגזרות בולטים חילופי ל"א בל"ה כגון: "לקרות" במקום לקרוא. ישנם פעלים כפולים למשל: "מחבקן ומנשקן", "עמד ופיזר", "לקחו והוליכו".

באוצר המילים נוצרו ניבים וצירופי מילים כגון: "מתפלשין באפר", "עד שעלתה בכייתם למרום", נתגלגלו רחמיו של הקב"ה.

אצל ביאליק כפי שנאמר המגמה היא שיחזור הלשון המקראית בתחביר, בדקדוק, באוצר המילים, בהכפלת הלשון ובגוונה הסגנוני.

התחביר המקראי נוטה להשתמש במשפטים מחוברים כגון: "והאיש חסיד וישר והולך תמים, ויתן לו אלוקים עושר ונכסיפם רבים, אך בנים לא מנע ממנו, וילך האיש ערירי, והוא זקן ובא בימים".

באשר לדקדוק יש שימוש בו' ההיפוך מעתיד לעבר למשל: "ויהללו", ויטפחו", ויקחוהו", "ויעתר". ו' ההיפוך מעבר לעתיד אף היא מסממני הלשון המקראית כמו: "ויפתח לבו בתורה". כינויי הזיקה "אשר" מצוי בלשון המקרא: "ומה הספר אשר יחל בו בני?", "את הפסוק אשר שנן", "מאשר העניקה לו אמו".

המקור המוחלט נמצא בלשון המקרא: "הזהר הזהירו", "ובכה יבכו", עבור עברתי", ואף קיים המושא הפנימי כגון: "וישבו ממנו שבי", וירע לו רעה גדולה", ויצעקו צעקה גדולה ומרה".

בתחום אוצר המילים ביאליק מרבה להשתמש במילים מקראיות בעלות קונוטציות שונות בהתאם לכוונותיו הסמויות כפי שהודגם לעיל למשל: אם סיסרא, אסונו של יעקב עם היעלמותו של יוסף, העיט המאיים הם קונוטציות לאירועים טרגיים אישיים ולאומיים. לעומתם ישנן קונוטציות שמרמזות על תקווה והצלה כגון: תפילתם עולה השמיימה, ברכת הכוהנים, מרכבת המשנה, אבנים טובות וחליפות בגדים.

הסיפור המקראי מצטיין בדרך כלל בסוד צמצומו אולם כשישנה הרחבה אז יש שימוש בטכניקות של גיוון וחילוף[119] כגון: תקבולות שונות ומילים נרדפות. נבחן את הופעת הטכניקות הללו בעיבודו הספרותי של ביאליק.

התקבולת הראשונה היא תקבולת משלימה שחוזרת על אותו רעיון בתוספת ובהשלמה. למשל: "מי יהיה לי למשיב נפש בזקנתי ומי יזכיר את שמי אחרי

מותי?, "לא שבעה עינם מראות את זיו פניו ואוזנם לא מלאה משמוע את להגו", "והמלך עובד אלילים מעודו, ואת אלוקי אמת לא הכיר".

ישנה גם תקבולת ניגודית המגבירה את המתח כגון: תיאור אהבתם המסורה של ההורים לילדם נראית כמוגזמת על ידי החזרה הניגודית: "בצמוח שחוק על שפתי הילד וזרחו פניהם, ובעוקמו שפתיו לבכי ולא נותרה בהם נשמה", וכן "אשריכם בעולם הזה וטוב לכם בעולם הבא! ואני אוי לי בעולם הזה ואבוי לי בעולם הבא!"

התקבולת השלישית היא נרדפת ובאה לחזק את הדברים למשל: "אל תירא! אל תפחד!", "ויתעצב החסיד אל לבו וירע לו מאוד", "אך איש לא ראה ולא ידע".

בנוסף לכך ישנן גם מילים נרדפות שבאות לשם גיבוב ולשם חיזוק[120] למשל: "חסיד וישר והולך תמים", מצפצפים ומלהגים", "מגן ומחסה".

קיימת כפילות שתפקידה התחבירי הוא תמורה ומטרתה לבאר את העניין כגון:

"ויושיבוהו במרכבת המשנה, היא המרכבה אשר נשבה בה". "וברוך יהיה מלאכו הטוב, הילד הקטן הזה", "והאלוף עקר- אין לו בן או בת".

הלשון המקראית משתמשת באותיות בכל"מ לציון זמן למשל: "בפותחם", "כשומעו", "כראותם", "ככלותי". לרובד מקראי זה מחדיר ביאליק שיבוצים מלשון חז"ל, מימי הביניים, מהעברית החדשה ואפילו ביטויים מהיידיש.

האב שמחלק את הקליות מופיע בספרות חז"ל, וכן המשפט "אשריכם בעולם הזה וטוב לכם בעולם הבא " נמצא בפרקי אבות [121] הביטויים: "מבוי", [122] ו"בית הספר"[123] מקורם במשנה.

אמצעי עיצוב נוספים

המילה המנחה
אחד האמצעים הלשוניים שנבחנו ביצירתו של ביאליק הוא המילה המנחה על פי קביעותיו של מרטין בובר.[124] ביצירתו של ביאליק החזרות הרבות על אותן מילים חושפות רבדים רעיוניים סמויים. למשל: כינויו של האב כ"זקן" מופיעות עשר פעמים והמילה "חסיד" נמצאת חמש עשרה פעמים. המילה "בן" על נטיותיה השונות קיימת תשע עשרה פעמים, כמו כן המילה "ספר" עם כינויי השייכות חוזר שלושים פעמים. בנוסף לחשיבותן של מילים אלו לרצף העלילתי יש להן גם משמעות רעיונית. החזרות הרבות על כינויי האב מרמזות על הדומיננטיות של דמותו בחינוך בנו אף שהיה כבר זקן. הזקנה לא פגמה ביכולתו להעביר ערכי אמונה, מסירות נפש, יראת שמים וחוסן אישי לעמוד במצבים קשים של שבי ואובדן המשפחה. האב מצליח בזכות חסידותו ודבקותו בבורא עולם לעצב את חוסנו הרוחני של הבן ואת האינטליגנציה הנפשית והחברתית שלו. כך בשעת משבר הילד אינו מתפתה לגילויי האהבה כלפיו, אף לא למאכלים הטעימים ולצעצועים השונים שמרעיפים עליו. הוא מתאבל על הוריו, בוכה בסתר, אך אינו מגלה את סודו. הוא מבין שעליו להטמין את ספרו המשמש לו משענת רוחנית ונותן משמעות ליגונו. תוצאות החינוך שקיבל בבית הוריו מתבטאות גם במפגש עם המלך. הילד מגלה עמידה נחושה מהולה בביטחון תוך מתן כבוד למלך. החזרות הרבות על המילה "בן" ומיקומו בכל פרקי היצירה מצביעות עליו כעל הדמות העיקרית בעיבוד הספרותי. הוא המניע את שאר הדמויות. המשמעות הרעיונית של החזרה על מילה זו חושפת גם פן אוניברסלי של כמיהת האדם לבן, והמאמצים הרבים שמוכן הוא לעשות כדי לזכות בפרי בטן.

המילה "ספר" מבטאת את מרכזיותו של ספר בראשית בפרט ואת שאר אוצרות הרוח היהודית בכלל.[125]

מוטיבים
"מוטיב המרכבה" נמצא בצמתים מרכזיים ומשמעותיים של העלילה. בפרק ג' היא מתקשרת לתיאור חטיפתו של הילד הקטן, ההולך בשמחת לב כשאינו חש בסכנה האורבת לו. תיאור הופעתה של המרכבה, הרעש שמשמיעה, מהירות נסיעתה ודימויה לעיט מעצימים את העולם האכזרי חסר הלב שהיא מסמלת. המרכבה נזכרת פעמים בסוף פרק ו' ופעמיים נוספות בפרק ז'. עם סיום העלילה וההתרה מקבלת אותה מרכבה משמעות שונה. היא נראית אחרת, אינה מאיימת והיא גם נקראת אחרת. זוהי "מרכבת המשנה". בה לוקחים את הילד לבית הוריו בכבוד ובהדר. שורש המילה "מרכבה" הוא רכב כמו במילה "וירכיבהו", וירכיבני".[126] (פרק ב') הקשר הדקדוקי בין השורשים חושף לא רק דואליות לשונית אלא מבטא גם את המורכבות האנושית האוניברסלית בנפש האדם. האדם עשוי להעפיל לדרגות מוסריות של אהבת הזולת כמו האב שמרכיב את בנו למרות המאמץ הפיזי הכרוך בכך. אולם בידי האדם להגיע לשפל מוסרי, לחטוף ילד תמים מהוריו בתוך מרכבה מאיימת, וכן לפגוע בשכן לשם הנאה גרידא. בידיו הבחירה החופשית להתנהג באכזריות או על פי אמות מידה מוסריים, ואכן החזרת הילד באותה מרכבה לבית הוריו מסמלת את קליטת מסר זה בנפשו של המלך.

רעיון זה בולט גם במוטיב "הלב" המתקשר לכל הדמויות בסיפור. האב פונה לילדים "מנהמת לבו". (פרק א') כשמלווים ההורים את בנם ההולך לבית המדרש אומר האב לאשתו "תורת אלוקים בלבו, אשתי". (סוף פרק ב') על הילד ההולך בשמחה לבדו לבית הרבי נאמר: "ובלבו אורה ועוז". (פרק ג') בפרק ה' שהוא התוספת הייחודית ליצירת ביאליק מופיע מוטיב הלב פעמיים וממחיש את גודל יגונו של הילד כפי נאמר: "ולא הגיד לבו", וכן "וישבר עליו לבו". במפגש עם המלך כשרואה הילד את ספרו הוא מתרגש מאוד ומנמק במילים: "ויצא לבי".(פרק ו')

גם בדמות המלך המוטיב מופיע ומתאר את הרגשתו למשמע פירושיו של הילד:
"ויבואו אל לבו כצרי חיים" ולאחר מכן: "ויהפך לבו ויהי לאחר" (פרק ו') .

המוטיב חותם את העלילה וממחיש את אושרם של ההורים למראה בנם:
"ויפג לבם". (פרק ז') הלב הוא המקום הסמוי ביותר בגופינו, הוא המרכז שאוגר את הרגשות העמוקים שרק בורא עולם עומד על אמיתותם. הוא שיצר את האדם, ולכן רק הוא יודע ומכיר את כוונותיו הנסתרות. הוא נחלץ לעזור לגיבוריו שאמת וטוהר מאפיינים את אישיותם כמו ההורים והבן. גם כאשר חל שינוי אמיתי בתפיסת עולמו של המלך ולבו משתנה, אז ישנה התערבות של בורא עולם לרפאו.

השינוי באישיותו של המלך מתקשר למונח הספרותי של דמות עגולה ומשתנה.[127]

הסיפור מדגים את כוחה של האמונה ואת כוונת הלב האמיתית שרצויה בעיני הבורא.

מוטיב ה"כף" מופיע גם הוא בסיטואציות ניגודיות, ואף הוא מתקשר לרעיון שהאדם הוא הקובע את טיב ה"כף". בפעם הראשונה מופיע המוטיב כ"כף פרש", והוא מסמל את הרוע והאכזריות האנושית .(פרק ג') לעומת כף יד זו מתואר הילד הפורש בסתר את "כפיו הקטנות".(פרק ד') הכפיים הקטנות מבטאות את נקיות הכפיים, את התום והטוהר בדמותו של הילד החטוף. ההורים המאושרים נושאים את בנם על "כפיים".(פרק ז') כאן הכפיים הם סמל לאהבה שהם מרעיפים על בנם ששב הביתה.

מוטיב "האור" שזור בצמתים שונים רק בגרסתו של ביאליק, והוא מתקשר ללימוד התורה ולהשלכותיו על נפש האדם.

ההורים לעת זקנתם נפשם אינה שבעה מלראות את זיו פניו של בנם. (פרק א') בדיאלוג שבין האב למלמד מברך המלמד את הילד: "שאלוקים יאיר עיניו ויפתח לבו בתורה". (פרק ב') ואכן כשהילד עוזב את הבית אמו שמה לב ש"אורו עיניו".(פרק ב') האב מפרש מיד תופעה פזיולוגית זו באומרו: "תורת אלוקים בלבו אשתי, והיא תאיר פנים ותצהיל לב". מוטיב האור מתקשר גם לדמותו החולה של המלך. כשהוא רואה את הילד נאמר: "ויסר זעפו ופניו אורו מעט". כלומר, התואם בין השלימות הפנימית לשלימות החיצונית בדמותו של הילד מוקרן כלפי חוץ באור מיוחד בלתי מוכר ומשפיע מיד על רוחו העכורה של המלך. המלך מאופין בסיפור כעובד אלילים שלא הכיר " את אלוקי אמת" והמפגש הראשון עם הילד חושף אותו למקור האור האלוקי שנחקק בנפש הילד.

ביאליק נאמן לגרסת המקור הרואה בתורה מקור אמונה לכוח מעשיו של הבורא וערך לשלוותו הנפשית של האדם.

מוטיב "אסירות התודה" נמצא בגרסת "מדרש עשרת הדברות" אך אצל ביאליק הוא מועצם. אסירות התודה היא ערך מוסרי גדול שמלמדנו הקב"ה במכות מצרים.[128] ההורים בסיפור יודעים להעריך את גודל הנס שעשה עמם הבורא, והם עורכים משתה גדול כפי שעשה אברהם אבינו בהיגמל בנו יצחק.[129]

גם הילד בעומדו לפני המלך מתאר את שייכותו המשפחתית במילים: "רך ויחיד הייתי לאמי ולאבי הזקן כי נתנני לו אלוקים לשבעים שנה וילמדני אבי את תורת האלוקים בספר זה". מקור הטובה שנתנה לאבי הוא מידי אלוקים. הכרת תודה מפיו של ילד רך מרשימה אף את המלך חסר האמונה ודבריו מחלחלים לנשמתו המסוכסכת, ורוח טובה מתחילה לפעם בו. ואז גם מפיו נאמרת הכרה אמונית: "ברוך אלוקים", וכן הוא מודה לילד: "ברוך יהיה גם מלאכו הטוב, הילד הקטן הזה". אסירות התודה כלפי הילד גוררת בעקבותיה גם עשייה חיובית, והוא משיבו להוריו בעושר ובכבוד. (פרק ו')

המפגש המרגש של ההורים עם בנם בהתרה הוא דוגמא חינוכית למימוש מידה זו.

תחילה הילד מספר להם על התשועה הגדולה שעשה לו אלוקים. ההורים הנרגשים אינם מסוגלים לדבר ורק תנועת גופם מאשרת בדמעות שמחה את דברי בנם. האב מגיב בהתרגשות והוא נושא עיניו כלפי השמים ומודה לבורא עולם: "אודך אלוקים כי עשית פלא לבני".

המסר הרעיוני הטמון במוטיב זה מתקשר לשאר המוטיבים שבאים להעצים את התנהגותו המוסרית של האדם העשויה להשפיע על מהלכי שמים בבחינת "התערותא דילתתא" שעשויה להביא "להתערותא דילעילא".

החזרה על המילה "הביתה" (פעם בסוף פרק ד', פעמיים- בסוף פרק ו' ובפרק ז') מדגישה את "מוטיב הבית" כפי שעוצב בסיפור. זהו בית שמודע לשלושת מרכיביו ולשותפיו האחראיים לבנינו ולשמירתו. כשיסודות הבית מתערערים בגלל בעיות קיומיות יודעים שני השותפים -האב והאם לפנות לשותף השלישי היינו, לקב"ה בתפילות כדי לעורר את רחמיו.

ביאליק רואה בבית היהודי מטונימיה למצבו של עם ישראל, ועל כן קיימת אנלוגיה בין שניהם. הצלת הילד והחזרתו לביתו היא גם סמל ותקווה להצלת עם ישראל והחזרתו לארצו. המוטיבים הללו חושפים את הטלוס ביצירתו של ביאליק.

פעילותו התרבותית של ביאליק מתקיימת בשנים שעם ישראל משווע להכרה בין לאומית בזכותו למדינה יהודית. דרך אגדה מדרשית המכוונת לילדים הטמיע המספר את תקוותיו הלאומיות.

מוטיבים אלו אף מדגישים את תפקידו האוניברסלי של האדם בבנין העולם ובשמירה על יציבותו. מי שנוהג על פי אמות מידה מוסריות תורם לבניין העולם, לשלמותו ולא לחורבנו. דרך מוטיבים אלו נחשפת עמדתו המדינית של המספר המעניקה חשיבות לכוחן של אומות העולם לסייע בשיבה הלאומית של עם ישראל למולדתו.

חזרות, אסוננסים, אליטרציות, שאלות רטוריות ודימויים
ביאליק משתמש באמצעים ספרותיים נוספים ביצירתו זו כמו: חזרות, אסוננסים, אליטרציות ושאלות רטוריות . בעזרתם נשמעים צלילים וקולות של צער ויגון מחד שמחה ואושר מאידך.

החזרות הבולטות הן במילים: "לא", ו"אין". פרק א' מסתיים בתיאור ההורים בדרך השלילה "לא": "לא שבעה עינם", "לא מלאה משמוע את להגו", "לא נותרה בהם נשמה". תיאור אושרם הנפשי המתואר בדרך זו מרמז על מצב שלילי שיהיה בהמשך חייהם.

כשנעלמת המרכבה (פרק ג') חוזר תואר הפועל "אין" מספר פעמים: "אין מרכבה ואין פרשים ואין ילד ואין הכל". חוסר האונים וחוסר התקווה מושלמים.

מצב החידלון מקבל אישור בדברי הרב לאב המיואש בחזרתו על המילה "לא":

"לא בא בנך ואיש לא ראהו". מילת השלילה מתארת (פרק ה') גם את הרגשתו של הילד בבית האלוף: "לא אכל ולא שתה", "ולא הגיד לבו לאיש". רמז האפי שראינו לעיל בפרק ב' בתיאור הרגשתם של ההורים מתממש בתיאור יגונו של הילד.

מילות השלילה "לא" ו"אין" מתארות גם את חכמי המלך שלא ידעו לקרוא את הכתוב וכך התגלו בבורותם.

גם האסוננסים משמשים כקול הד וכהד נלווה לאירועים הדרמטיים. הצליל O מתקשר לשמחת הילד על שנתנה לו "שאלתו". הוא שם את "ספרו" תחת בית "שחיו", לוקח "בידו", את מה שמעניקה לו "אמו" ואומר "שלום". אותו צליל משמש גם כהד לצערו של הילד בבית האלוף למש: "ארמון שביו", "יגונו", "אישון עינו", "נפשו". אף הצליל U משמש הד למצבו הנפשי הקשה של הילד למשל: "ויצרהו", "ויטמנהו". בפרק ן' כשחל המפנה בעלילה גם הצליל משתנה הופך לצליל I המשרה נימה חיובית למשל: "נתנני", "וילמדני", "הנני", " ספרי", "נפשי", "ראיתי", נפעמתי", "ידעתי". בפרק ז' הצליל E מבטא את שמחת המפגש בין ההורים לדוגמא: "פלא", "מרפא", מחסה".

האליטרציה גם היא תורמת לקוליות למשל: האות "פ " מעניקה תחושה של מעוף והיעלמות: "וכף פרש אחזה בו ותרימהו כאפרוח, כי בלעה את טרפה, ותהפוך על כנפי הרוח היא ופרשיה". אליטרציה נוספת של העיצורים "ר" ו"ע" מבליטה צליל רע ומאיים: "ותשב ברעש וברעם כל עומת", וכן "ויהי לעת ערב עת היאסף העדר מן השדה והבן איננו". הנימה האירונית מבליטה שחיי בעלי החיים בטוחים ומוגנים יותר מחיי האדם.

השאלות הרטוריות מגבירות את המתח הדרמטי וחושפות את רגשות הגיבורים. הן מופיעות בתיאור רגשות ההורים. באקספוזיציה הן מבטאות את צערו ואת כאבו של האב הערירי למשל: "מה בצע בעושרי? "מי יהי לי משיב נפש בזקנתי? ומי יזכיר את שמי אחרי מותי? האב זועק במר יגונו (פרק ד'): "בני, בני איכה? הלא תענה בני! איכה אשוב בלעדיך הביתה?" ובפרק האחרון נשמעת השאלה הרטורית מפיו של המבשר, השואל את ההורים הזקנים: "למה תבכו? שאלה זו היא באה להכין את ההורים לקראת המפגש עם הבן.

גם הדימויים הרבים מעשירים את יצירתו של ביאליק. ההורים מגדלים את בנם "כרוח אפם וכבבת עינם". המרכבה "יורדת כעיט" ויד הפרש מרימה את הילד "כאפרוח". דברי הילד משפיעים על המלך "כצורי חיים".

ביטויי לשון מעשירים את הטקסט הספרותי למשל: "מדרך כף רגל", "כיד המלך", "בושים ונכלמים", "לא ידעתי נפשי", מלוא קומתו ארצה", "לא מאמינים למראה עינם", "כבוד והדר", מגן ומחסה" ו"זיו פנים".

כך באמצעים הללו ובעזרת השליטה המדהימה במכמני הלשון העברית על כל רבדיה הצליח ביאליק לתת לגרסה הקדומה עיבוד ספרותי ומשמעויות אקטואליות לימיו.

סיכום
העיון ביצירתו המופלאה של ביאליק על פי המיתודה הארכיאולוגית מעיד על שליטתו המדהימה של יוצר זה בכל מכמני התרבות היהודית וביכולתו הוירטואוזית למזג את הקבוע היינו, את כל אוצרות הרוח של עם ישראל עם המתחדש היינו, עם כשרונו הספרותי לחדור לנפש הגיבורים ולעצב את עולמם הנפשי. ההשוואה בין גרסת המקור לבין עיבודו מורה על יצירה אומנותית עצמאית, מחודשת ומעוצבת להפליא. על פני השטח נראית כאגדת ילדים מרגשת, אולם עיון מעמיק במוטיבים ובמילות מפתח מגלה בה רבדים עמוקים של מסר רעיוני ולאומי לעם שבמשך אלפים שנה היה נתון למרמס של מרכבות ואלופים בכל תפוצות הגולה. ביאליק השכיל למצוא במקורותינו מסרים ותקוות לשיבת ציון אותם ביטא ביצירת ילדים ייחודית זו.

הערות
1. במיתודה מחקרית זו השתמש פרופ' הלל ברזל בקורס שנתן בבר-אילן בתשנ"ח.
2. חיים נחמן ביאליק, "ספר בראשית", כל כתבי ח. נ. ביאליק, דביר תל-אביב, תשכ"ח, עמ' שנב - שנד.
מאמר זה מבוסס על פרק בעבודת M . A , שנכתבה על ידי בהנחייתו של פרופ' יואב אלשטיין: דינה לוין, "מעשה בספר בראשית"- עיון תימטולוגי בהתפתחות הגרסאות מן המאה ה- 9 עד המאה ה- 20, אוניברסיטה בר-אילן רמת-גן, תשנ"ה. העבודה נעשתה על פי המיתודה התימטולוגית ובה נבחנו 41 גרסאות של הסיפור "מעשה בספר בראשית".
3. חיים נחמן ביאליק, "הלכה ואגדה" כל כתבי ביאליק, דביר תל-אביב, תשכ"ח, עמ' רטז.
4. שם, עמ' רכא.
5. שם, עמ' קנט - קעז.
6. שם, עמ' ה -ו.
7. שם, עמ' ו.
8. מרדכי בן יחזקאל, "ויהי היום", בתוך: (גרשון שקד עורך), ביאליק יצירתו לסוגיה בראי הביקורת, מוסד ביאליק ירושלים תשל"ד, עמ' 337 - 372.
9. הלל ברזל, שירה ומיסטיקה, יחדיו, תל-אביב תש"ן, עמ' 25 - 27.
10. זיוה שמיר, שירים ופזמונים גם לילדים, לחקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, אוניברסיטת תל-אביב 1986, עמ' 7 - 8.
11. זיוה שמיר, שם, עמ' 24.
12. אהוד בן עזר ונחום גוטמן, בין חולות וכל שמים, יבנה, תל-אביב, 1981, עמ' 15: בימי שבתם בברלין רעיתו קרבה אליה נערה מבנות השכנים שהיתה להם כבת. יום אחד שלחה אותה רעיתו לקנות דבר מה בחנות הסמוכה והיא נפגעה ממכונית ומתה. אירוע טרגי זה עשוי להאיר באור שונה את השיר האימפרסיוניסטי "המכונית", בו החריזה והמצלול מבטאים מימד אישי כואב.
13. זיוה שמיר, שם, עמ' 127.
14. אוריאל אופק, גומות ח"ן, דביר ירושלים תשי"ד, עמ' 8.
15. אוריאל אופק, שם, עמ' 13.
16. ראה: הלל ברזל, שירת התחיה חיים נחמן ביאליק, ספריית פועלים תשנ"א, עמ' 566.ברשימת הגרסאות שבחנתי בעבודתי, גרסה זו נמצאת במקום ה-35 והיא הגרסה הספרותית הרחבה ביותר.
17. במדרש זה נתקבצו סיפורים הערוכים במסגרת עשרת הדברות, וכל קבוצת סיפורים מדגימה דיבר אחר. את ההקשר יצר העורך על ידי מאמרים מן המדרש.
18. איוב, א, א: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים וסר מרע".
19. בראשית, כד, א: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".
20. בראשית, ו ו: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".
21. תהילים, עג, כו: "כלה שארי ולבבי ". בשיר "לבדי" משתמש ביאליק בפועל זה: "וכשכלה לבבי לחלון, לאור"
22. שמואל א, א י: "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה" תהילים, קכו, ו: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
23. מוטיב הבכי הוא מוטיב מרכזי בשירתו הקאנונית של ביאליק.
24. שמואל א, א, ג: "ועלה האיש ההוא מעירו"..
25. פסחים, ע"א - ע"ב. מחלקין לתינוקות קליות ואגוזים בערב פסח כדי שיהיו ערים בליל הסדר.
26. הטלוס הוא מושג במיתודה התימטולוגית ופירושו: האידיאה המנחה את הטקסט הספרותי ואשר יוצרת לכידות בין כל רכיביה. ראה: הערה 2 .
27. בראשית, א, ד: "וירא אלוקים את האור כי טוב "... ובפסוק לא: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי בוקר יום ששי".
28. בראשית, כא, ז-ח: "ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק".
29. שמואל א, טו, ג: "מאיש עד אשה מעולל ועד יונק".
30. תהילים קיט מז, מח, נ, צב: "ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי", "ואשא כפי אל מצוותיך אשר אהבתי ואשיחך בחוקיך", זאת נחמתי בעניי, כי אמרתך חיתני", "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".
31. מלכים א, יז טז: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית, ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה".
32. איכה, ד כ: "רוח אפינו משיח ה' .."; ראה: ח"נ ביאליק, "מגילת האש" פרק ד, בתיאור שבויי ירושלים: "רוח אפם חוטי אש והבל פיהם שריפת נשמה".
33. זכריה, ב יב: "הנוגע בכם נוגע בבת עינו" זהו האישון שבמרכז הקשתית שבגלגל העין, סמל לדבר היקר ביותר.
34. שמואל א, ב, כו: "והנער שמואל הולך וגדל וטוב".
35. שמואל א, כה ג: על אביגיל אשתו של נבל נאמר: "והאשה טובת שכל ויפת מראה".
36. יהושע, א ח: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". ישנה הבטחה אלוקית ליהושע שלימוד התורה ושמירתה הם ערובה להצלחה בחיי העם וליכולת התמודדות עם המציאות החדשה בארץ ישראל.
37. בראשית, ל כה: "...ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי".. תנה את נשי"...
38. בראשית, כה כא: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו".
39. דברים, יז י: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
40. בראשית, מד כט: "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה".
41. מוטיב השאלה נשנה במגילת אסתר פעמים רבות למשל: אסתר, ה ז: "ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי".
42. בראשית, כב ג: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו..."
43. אסתר, ה, ט: "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב".
44. שופטים, ה כח: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד החלון מדוע בושש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו".
45. תהילים, לו י: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".ביצירתו הכוללת של ביאליק ישנה חשיבות רבה למוטיב "האור" המתואר באופנים שונים למשל: "אורות רכים", מה מתוק האור", "אורים חמים" (פעמי אביב), "שטפני האורה".(צפרירים) למוטיב האור משמעויות רבות למשל: ההשכלה נתפסת בשיריו כאור שנמצא מעבר לחלון בשיר "לבדי": "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור" כוח היצירה גם הוא מתואר כאור למשל: "לא זכיתי באור מן ההפקר" .
46. במדבר, ו כו: "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
47. שמואל א, ב א: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בנ' רמה קרני בה'..."
48. על המחזוריות של יום ולילה בשירתו של ביאליק ראה: הלל ברזל, דרכים בפרשנות, בר-אילן, רמת-גן תש"ן, עמ' 242 - 279.
49. ראה הערה 45.
50. שמות, י י: "ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם".
51. בראשית, טו יא: "וירד העיט על הפגרים".
52. ויקרא יא טז: התחמס הוא שם מקראי לאחד מהעופות הטורפים "את בת היענה ואת התחמס ואת השחף ואת הנץ למינהו".
53. ראה הערה 44.
54. בראשית, כז לג: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד "...
55. שמואל ב, יט א, ה: "מי יתן מותי אני תחתיך", "בני אבשלום, אבשלום בני"...
56. אסתר, ד א: "ויזעק זעקה גדולה ומרה".
57. יהושע, יא יא: "לא נותר כל נשמה".
58. שמות, ב כג: "ותעל שועתם אל האלוקים".
59. בכל הגרסאות שבדקתי בעבודת המחקר לא נמצא אזכור לתיאור אישיותו הבלתי מוסרית של האלוף וכן אין תיאור לעוצמת רגשותיו של הילד בעת שביו.
60. דניאל, י ג: "לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי"...
61. בראשית, לט ב- ג: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח", "וימצא יוסף חן בעיניו"..
62. מילה שנתחדשה בשפה העברית החדשה. ראה: אבן שושן, המילון החדש, ערך "צעצועים".
63. בראשית, לז לה: "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם"...
64. יחזקאל, ג טו: "ואשב שם...משמים בתוכם"
65. ראה: הלל ברזל, שירה ופואטיקה, יחדיו, תל-אביב תש"ן, עמ' 19. לדעתו, במוטיב הדמעה ישנה דינמיות רבה ואין דמעה דומה לחברתה.
66. לדעת ויקטור פרנקל: "אסיר שאבדה אמונתו בעתידו גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו
הרוחנית. הוא נדרדר וסופו ניוון הגוף והנפש" ראה: ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, דביר, תל-אביב 1981, עמ' 95.
67. נראה שביטוי זה הוא שינוי מורפוסינטקטי בהשפעת לשון יידיש מדוברת. תודתי לפרופ' בר-אל ז"ל מי שהיה ראש החוג ליידיש באוניברסיטת בר-אילן.
68. המילה כר במשמעות אוכף רך על גבי בהמת רכיבה כבר נזכר אצל רחל שהחביאה שם את התרפים של אביה.
בראשית, לא לב: "ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם".
69. תהילים, ו ז: "יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה".
70. מלכים ב, יט ד: "והוא הלך במדבר דרך יום וישב תחת רותם אחת וישאל את נפשו למות"...
71. בבא מציעא, נט ע"א: "ואע"פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר "שמעה תפילתי ה' ושועתי
האזינה אל דמעתי אל תחרש".
72. על שאול המלך נאמר: שמואל א, כב ז: " וכל העם ניצבים עליו".
73. שמות, יד ל: "והמים להם מימינם ומשמאלם".
74. שמואל א, טז יד: "ובעתתו רוח רעה".
75. יונה, ב א: "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה".
76. בראשית, מא ח: "ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה".
77. ירמיהו, לא יח: "בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי".
78. דברים, ב ה: "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרל כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר".
79. בראשית, מא ט: "וידבר שר המשקים את פרעה לאמור, את חטאי אני מזכיר היום"
80. בראשית, לט יד: "ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי " מא יב: "ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים"...
81. אסתר, ה ה: "ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר"..
82. ", ו יד: " עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר".
83. שמואל א, כח כ: "ויפול מלוא קומתו ארצה".
84. אסתר, ז ו: " ...והמן נבעת מלפני המלך"
85. בראשית, מא לג: "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו".
86. מלכים א, א ב - ג: " .. יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך". ... "
87. אסתר, ה ד, ח, : "ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך ...", : אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי"..
88. דברים, כז יד: "וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם"
89. הצירוף של המילים "קול צלול" הוא מלשון ימי הביניים.
90. הצירוף הלשוני: "ואין מהם בדברים מאומה" הוא השפעה לשונית מיידיש.
91. בראשית, מא טו: "ויען יוסף את פרעה לאמור בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה".
92. ירמיהו, ג טו: "ונתתי לכם רועים כליבי ורעו דעה והשכל".
93. בראשית, יד כ: "ויברכהו ויאמר ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ".
94. תהילים, יט ב: "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע".
95. ירמיהו ח כב: "הצורי אין בגלעד .. "
96. תהילים, נא יב: "ורוח נכון חדש בקרבי".
97. ירמיהו, יז יד: "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה".
98. תהילים, קג ד: "הגואל משחת חייני".
99. בראשית מה כב: "ולבנימין נתן.. חמש חליפות שמלות".
100. אסתר, א ח: "והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך".
101. בראשית, מא מג: "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו..".
102. לדברי זיוה שמיר, דמותו של יוסף קסמה לביאליק לא רק בגלל גורלו אלא בעיקר הוא הזדהה עם הניגודיות שבדמותו. ראה: זיוה שמיר, השירה מאין תמצא, אוניברסיטת תל-אביב 1987, עמ' 158.
103. תהילים, ח ו: "ותחסרהו מעט מאלוקים כבוד והדר תעטרהו".
104. נחום, א א: "הנה על ההרים רגל מבשר משמיע שלום"; מלאכי, ג כג: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
105. בראשית, מה כז: "ויפוג לבו כי לא האמין להם". כך הרגיש יעקב כשנודע לו מבניו על יוסף החי.
106. בראשית, מו כט: " ...וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד".
107. המילה "הביתה" מופיעה שלוש פעמים. זוהי מילה שנתחדשה בספרות העברית החדשה.
108. במדבר, לג ב: "ויכתוב משה את כל מוצאיהם למסעיהם".
109. תהילים קלב א: "שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל עונותו".
110. שמואל א, יא ט: "ויאמרו למלאכים הבאים כה תאמרון לאיש יבש גלעד מחר תהיה לכם תשועה בחום השמש".. .
111. בראשית, טו ה, ז: "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר כה יהיה זרעך"; "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".
112. ישעיהו, כה א: "אודך שמך כי עשית פלא"..
113. יואל, ד טז: "וה' מחסה לעמו, ומעוז לבני ישראל".
114. אבא בן דוד, לשון מקרא ולשון חכמים, דביר תל-אביב, תשל"א, עמ' 1 - 9.
115. ביאליק, כתבי ח. נ. ביאליק, דביר תל-אביב, תשכ"ח, עמ' רז.
116. ברוך קורצוויל, ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?, שוקן ירושלים ותל-אביב, תשכ"ה, עמ' 66.
117. הלל ברזל, שירה ופואטיקה, יחדיו תל-אביב, 1990, עמ' 321 .
118. הלל ברזל, שירת התחיה חיים נחמן ביאליק, ספריית פועלים, תשנ"א, עמ' 566.
119. אבא בן דוד, שם, עמ' 43.
120. " , " , " 39 .
121. פרקי אבות, ד א: "אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".
122. שבת, טו א: " למבוי שאינו מפולש", רחוב צדדי פתוח.
123. כתובות, ב י: "ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול בתרומה".
124. מרטין בובר, דרכו של מקרא, ירושלים, 1964, עמ' 284. לפי הגדרתו המילה הנמחה היא: מילה או שורש לשוני החוזרים בתוך הטקסט או רצף טקסטים או מסכת טקסטים חזרה רבת משמעות. המתחקה על חזרות אלה - משמעות אחת של הטקסטים מתפענחת או מתבהרת לפניו מכל מקום מתגלים לו ביתר שאת".
125. ראה הערה 107.
126. דברים, לב יג: " ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור"; תהילים, צא יב: " כל כפיים ישאונך פן תיגוף באבן רגליך".
127. יוסף אבן, הדמות בסיפורת, ספריית פועלים, תל-אביב 1986, עמ' 34 -42.
128. שמות, ז יט: "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרון קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים". לפי רש"י: לפי שנגן היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרון".
129. ראה הערה 28.