שירת הנופים של אסתר זילבר-ויתקון

חלי איתן-אברהם

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

"עצי זית עקשנים נאחזים בכל מאודם" בשירת הנופים של זילבר-ויתקון. אמביוולנטיות מלווה עצי זית אלו, שכן המשוררת חשה שייכות עמוקה אל נופי הארץ, אותם נופים טבעיים, לא אורבאניים, המקשרים עבר והווה יחדיו. אולם בנופי האבות מושרשים היטב בני ישמעאל, שבעטיים "אנו לא יורדים לגעת בהם" בשל תחושת פחד מפניהם. לכן "יפים של השמים מעל הכפר הערבי, / דיסוננס בנפש המתבונן" ("קיץ 99", עמ' 17). דיסוננס זה נעלם במקומות בהם היא חשה בטוחה יותר. במקומות אלו היפעלותה פורצת ללא סייג:

"בסיבוב כפר-סבא מצאתי הרבה בתים לבנים ושדרות / דקלים דקות / מנופפים תשעה קבין של אויר מלא חן של ארץ-ישראל" (שם, עמ' 19).

אל תיאורי הנופים מתלווה נימה פרקטית-מעשית של דוברת, אם לילדים:

"כדאי לגדל ילדים בכפר-סבא, חשבתי, / גם אם לא מצאתי שם / את הפרדסים הבשומים של ע. הלל". (שם, שם).

כך גם בשיר הפותח את הקובץ "קיץ 99" (ומצוטט במשפט הפותח רשימה זו). שיר זה מסתיים בנימה מעשית נמרצת, אולי כאנה טיכו, מחליטה הדוברת,

"גם אני אחפש גג באריאל לצייר ממנו / את נוף השומרון..."

נופי השומרון, מחוז מגוריה של המשוררת, מאכלסים את שיריה. היפעלות אמיתית ניכרת בהם: "מה נעמת הגפן, מה מאוד יפיפית... מה מאוד יפיפית הגפן מול חלוני". השלווה הניכרת בתיאורי הגפן בבחינת "איש תחת גפנו" נשברת ב"גלי-חדשות הצהרים" המחזירים אל המציאות את הדוברת השקועה במראה המשובב של הגפן עתירת האשכולות המגולפים בקנקן העתיק.

צומח ודומם בתיאורי הנופים לובשים צביון אנושי בקו פואטי של פרסוניפיקציה:

"האבנים העגולות עורגות אלפי שנים אל ההר, / שפעם נתקו ממנו... / הרוח והמים מחליקים את גופן, / כדי להוציא מתוכן את צער הפרדה".

גם בבית השני של השיר האבנים, נתמכות, מביטות, עורגות, קוראות אליו, ו"הוא שומע אותן" ו"עונה להן". (שם, עמ' 20). ובשיר "לזרום": "חליל קנים מתגעגע" והזרם "מתנשף אל אגן הכנרת". פרסוניפיקציה זו מעניקה ממד חושני לשיר, כמו גם ה"תפוזים שדלקו אהבה בפרדסים ירוקים" (שם, עמ' 22). הכרמל, לעומת זאת, "התפנק מחותל ביופיו כבן מלך" (שם, שם), והדוגמאות לפרסוניפיקציה בשיריה של זילבר-ויתקון הן רבות.

השימוש הנרמז לממד החושני באמצעות הפרסוניפיקציה של הדומם והצומח נובעת מאילוצים חיצוניים, שכן החברה הדתית נוגעת בחומרים שבינו לבינה דרך מסכים מעורפלים, אפילו בשיחות רעים בנושא האהבה והארוטיקה נמסרים רמזים ובדלי רמזים ו'המבין יבין'. אהבה וארוטיקה נחבאות אל הכלים בשיחות רעים, על אחת כמה וכמה בשירה המתפרסמת ברבים. התחושה היא שיש דברים ש"הצניעות יפה להם" על אף שמדובר באהבה מותרת ו"חוקית" מבחינת הנורמות הדתיות.

הפרסוניפיקציה תורמת לתחושת הקרבה בין הדוברת-האישה לנופים המתוארים. ניכר בדימויים ובפעלים המרכיבים את הפרסוניפיקציה חותם דיוקנה של אישה-אם. כל מערכת המוטיבים, הדימויים והאילוזיות, משקפת עמדה נפשית התואמת באורח אותנטי לעולמה הביוגרפי של המשוררת, אשר התחנכה בעולם תרבותי-יהודי-דתי. אהבת הארץ המשתקפת בתיאורי הנופים אינה תוצר של חושניות בלבד, אלא גם תוצאה של תחושת השתייכות אל השורשים היהודיים ושל חיבור עמוק אל מכמני השפה העברית על כל רבדיה, ובפרט הרובד המקראי שלה. האילוזיות המקראיות חושפות את מורכבותה של האהבה אל נופי הארץ הכורכות בעת ובעונה אחת עבר והווה. כמשוררים אמוניים רבים בעת העכשווית (חוה פנחס-כהן, אליעז כהן, אדמיאל קוסמן, אביבית לוי-קאפח ורבים אחרים) שיריה עוסקים באהבת הארץ. לשער הראשון בספרה "קיץ 99" העניקה את השם "ארץ-אהבתי". בנקיטת שם זה יש מעין הצהרה של אהבתה אל הארץ-בראש גלי, עוד טרם הספיק הקורא לחוות זאת מתוך שיריה.

מתוך הזווית האישית של דיוקן אישה-אם נוגעת אסתר ויתקון בשורשיה ההיסטוריים הארכאיים של הבעיה הפלסטינית בתיאור הגירוש של הגר וישמעאל על-ידי אברהם אבינו (הסצינה שבה ישמעאל והגר מגורשים אל המדבר מופיעה, בשירת רבים מהמשוררים שאידיאולוגית ההתיישבות מעבר לקו הירוק מזינה את שירתם). תחושת הקשר אל נופי יהודה והשומרון אינה נובעת מתוך תחושה אקזוטית בלבד, אלא אינטימיות היסטורית עם הדמויות המקראיות, כמו עם אברהם ושרה, רבקה ורחל. יחד עם זאת קיימת מודעות ל"אח" ישמעאל המתגורר בשכנות.

לא רק דמויות מקראיות, אנלוגיות למצבים בהווה, מוצאים בשירתה. את הביטוי הרליגיוזי המחבר בין חינוך וממסד לקו אישי-רגשי היא מוצאת בדיוקנאות של דמויות שהפכו לסמל ביכולת הבלתי נדלית של הנתינה ללא תמורה, של אהבה שאינה תלויה בדבר לכל בן אנוש, ללא הבדל גזע, מין או דת, כך למשל מקדישה ויתקון שיר לאם תרזה חרושת הקמטים:

"לו ניתן היה לטמון פתק בין סדקי לחייך, / האם תרזה, / בקשה פעוטה לאלוהייך... / אז יאירו עינייך השקועות..."

מוצאים הלימה בשירתה של ויתקון בין הפואטיקה והביוגרפיה, תואמות שמצביעה על אותנטיות. אסתר זילבר-ויתקון שבחרה להתיישב באזור גיאוגרפי שנוי במחלוקת, מה שקרוי "מעבר לקו הירוק", זוכה בחברה הישראלית לכינוי "מתנחלת", מושג הטעון קונוטציה שלילית ברבדים מסוימים של החברה. לו הייתה חיה בתקופת העליות שלפני קום המדינה, עשויה הייתה לזכות לכינוי "חלוצה". שירתה נובעת מהאידיאולוגיה לאורה צמחה, אך גם מאהבה בלתי אמצעית אל נופי השומרון המקיפים אותה ונופי הארץ בכלל.

"גבעות רכות מתערטלות... / אני יודעת עצי זית מניבי פרי ריחני מבריא, / אחוזת ברכה מתפתלת, מערסלת כפרים לא יהודיים / כבנים למקום..."

השיר מסתיים באמירה השתייכותית אל נופים אלו:

"ואני אוחזת בהגה מתפתלת בנוף מחמדים, ברדיו – מכורה שלי ארץ נוי אביונה, מרעיפה עליי שלווה ארץ-ישראלית..." ("חלון נבו", עמ' 9).

בשל הפזמון המושמע ברקע תוך כדי נסיעה בנופי ה"מחמדים" המושג "מכורה שלי" לא נשמע אירוני וחריג בשיר, למרות הארכאיות המתלווה למושג זה. המשוררת מזדהה הזדהות עמוקה עם המלים המושמעות בשיר, שכן היא חשה את עוצמת השייכות לנופים המקיפים אותה שעה שהיא נוסעת "ומתפתלת בנוף המחמדים", מתבוננת ביופיים ומאזינה למילות השיר המעצימות את תחושתה. האמירות הן דו-משמעיות האחיזה בהגה אינה משתמעת רק ברובד הגלוי. בהקשר בו מסופרת הסיטואציה של האחיזה בהגה, אחיזה זו מקבלת משמעות סמלנית של נטילת אחריות, הנהגה ושייכות על חבל ארץ שנוי במחלוקת מכוח העבר ההיסטורי-המקראי: "סולם ניצב שם וראשו בשמים ושלושת אלפי שנה עולים ויורדים בו." גם ה"התפתלות בנוף המחמדים" אינה משתמעת ברובד הפשטני הגלוי גרידא, של התפתלות הכביש בין הנופים ההרריים של השומרון, אלא התפתלות רגשית, חושנית, בלתי אמצעית מיופיים של הנופים שיַד הציויליזציה לא שיחתה את פניהם. אולם לא תמיד מצליחה הדוברת ל"אחוז בהגה". ישנן נקודות תורפה ורגעים של חולשה, שמערערים לעתים את תחושת הביטחון:

"דע שאין בי עוד כוח להחזיק בעמדת כוח, // רק חבלים יש דקים עד עבים, / כדי שאוחז ואטפס ואתנשם אל מרומי ההר / והוא צחיח ונשוב-רוחות / ושמש פסגות מסנוורת... / ואין משם לאן לחזור, / רק חבלי לידה אוחזים בי בתשובה, / ... / הלוואי יהל אורו על אדמת המריבה הזו..." (שם, עמ' 15).

גם כאן נוקטת אסתר זילבר-ויתקון אותו קו פואטי של פסיחה על שני הסעיפים, על שני הרבדים של השיר. ברובד הגלוי, השיר הוא שיר אישי. הנמען הוא בן הזוג והתפילה היא לתינוק שיזכה לאור על "אדמת המריבה". אולם השימוש בלשון זו חושפת את הרובד האחר של השיר, את הרובד הלאומי. לפי רובד זה, כיבוש ההר אינו משתמע ברובד אישי-ארוטי גרידא, אלא כיבוש ההר במובן החלוצי הטהור של "כיבוש השממה". לפי זה, חבלי הלידה הם גם חבלי לידה של יישוב חבל-ארץ שומם. הנמען ברובד הגלוי הוא בן הזוג, ואילו ברובד הלאומי הנמען פחות ברור, זו עשויה להיות פנייה לאל: "פתח שער בעת נעילת כל השערים". גם הפנייה הישירה "הלוואי יהל אורו על אדמת המריבה הזו" יכולה להתפרש כפנייה לאל וכנשיאת תפילה בעתות מצוקה לעתיד טוב יותר, כפי שכל אם מייחלת זאת לצאצאיה.

דיוקן האם המסורתית, העושה למען בעלה, צאצאיה, וקולה סולידי, זורם באפיקים מסורתיים ברורים, מתחלף לעתים בדיוקן של אישה נמרצת, נועזת, פעלתנית, נשית ומודרנית. קולה אינו "קול ענות חלושה" ונורמטיבית, אלא קול של מי שאינה חוששת להתקלף בחולשתה ולספר בקול רם על נפילתה ואף להכריז בכותרת השיר ובסיומו, בניגוד למצופה: "כמה טוב שנפלה"; אמירה אוקסימורונית החושפת רגע של אחדות-ניגודים בהווייתה הנשית של אישה-דתייה-מודרנית:

"סודרה בענף נתקע / איבדה את שיווי משקלה, / על ברכיה, על שביל גינתה / נפלה".

החזרה והלשון הסופרלטיבית ממחישה את התפעלותה באורח, לכאורה אבסורדי, של הדוברת מן הנפילה: "אישה בגיל העמידה / על ברכיה ממש נפלה". ריבוי הפעלים, במידה הנוטה לגוזמה, מושך את תשומת-הלב אל הבלתי שגרתי, הבלתי צפוי והעלום:

"כאבה, קמה לאיטה, גנחה, / לא מאמינה שלה זה קרה, / הפצע שרף, יוד פלסטר / הכול לבדה סידרה, / חלפה תקופה / הופיעה צלקת שחורה... / קילפה לאט... / התענגה מאוד, התענגה, / ילדותה הוורודה, / על שביל גינתה / אישה בגיל העמידה / כמה טוב שנפלה." ("קיץ 99", עמ' 41).

לאישה בגיל העמידה, לפי שיר זה, יש "זקיפות-קומה" דווקא בנפילתה; היא צומחת דווקא בעתות שבר. זו אינה האישה המתכנסת בתוך עצמה בבחינת "כל כבודה בת-מלך פנימה". דיוקן נשי זה מעלה על דרך האסוציאציה את הדיוקן הנשי בשירי רחל המשוררת. הסודר הנתקע בענף, בשורה הראשונה של השיר, קושר באורח אסוציאטיבי דיוקן נשי זה לדיוקן שהעמידה רחל המשוררת בשיר "רחל": "כי היה מתנופף סודרה / לרוחות המדבר". רחל המשוררת שאוחזת בדרכה רחל אמנו יונקת מדמותה שפע של ביטחון וחרות נשית. דומה שגם אסתר זילבר-ויתקון שואבת משהו מהדמויות הנשיות המקראיות הבולטות בייחודן, בנפתולי גורלן, או באימהותן, באהבתן וכדומה.

כך למשל בשירים, "ואלוהים ניסה את שרה" (שם, עמ' 25), "שרי אשת אברהם" (שם, עמ' 27), "אהבת אשת פוטיפר", (שם, עמ' 30), ו"רבקה" (שם, עמ' 28).

השיר "רבקה" מדגיש את הצד האימהי בדמותה של רבקה, אך גם מרמז על בראשיתה של בעיית שני הלאומים:

"ביפי תארו, / בעדינות איבריו, / בחיישנותו, / זה הקטן, בן עשו, / יגש אליה משנעמדה בפתח האוהל, / יטמון ראשו בחיקה, / ריחו כריח בנה יעקב / פניו כפניו, / שגעגועיה מול חשכת אהלו, / והוא רחוק ולבו אל געגועי רחל, / דודאים בתמרים תרקחה לנכדה הקט, / למען ימתקו חייו / למען ישא אליה פני יעקב בנה, / כל פניה על פני האדמה."

מגוון של נושאים מעסיקים את שירתה של זילבר-ויתקון, פסיפס של נשים מקראיות על רקע הנופים הישראליים העכשוויים-ההיסטוריים בד-בבד, קול נשי ייחודי דובר בהם ומנגן את "מכורה שלי" ללא כחל ושרק, מתוך חיבור אותנטי לתחושות-הלב, שאף עומס התארים בחלק מן השירים אין בו כדי לכסות ולהסתיר או להעיב על נפעמות הלב מ"נוף המחמדים".