אסור להתפלל

נחום שניצר

גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007

"אסור להתפלל. אסור להשתחוות. אסור לקרוע חולצות," אמר להם השוטר העגלגל בקול שטוח. על המנטרה הזאת הוא חזר מספר פעמים ביום. לפעמים הוא פירט מה יקרה לאלה שיעזו להפר את דבריו. הפעם לא היה צורך באיום. הדברים היו ידועים וברורים להם.

ידידיה לבני ובנו חובב בן השש-עשרה התכוננו כהלכה לעליה להר. התהליך התחיל בחדר האמבטיה בביתם בקרית משה. שכב ידידיה באמבט והתבונן באצבעות רגליו אחת אחת והרהר על הבאות. גזיזת ציפורניים, נקוי שניים, חפיפת שיערות - הרי ניקיון הגוף והסרת כל דבר העשוי לחצוץ בינו לבין מי המקוה תנאי קודם לטהרה. שניהם יטבלו במים חיים – במי המקוה החמימים שריח עדין של כלור מהול בריחות אחרים מרחף עליהם: זיעתם של גברים נקיים, סבון, מעט טחב, מגבות לחות וריחה המיוחד של ההסקה המרובה. יתכופפו מתחת פני המים ויוולדו מחדש - טהורים. ידידיה אהב את הרגע הזה שבו עלה מן המים. הוא הרגיש כמו אדם הראשון שנולד לתוך עולם טרי ורגוע. ולוואי שטהרת הנשמה תהיה קלה כטהרת הגוף!

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב....."

הגעתם למקום לא בשעה טובה. "תעמדו בצד עד שאומר לכם שאפשר לעלות," אמר השוטר והתחיל למלמל לתוך מכשיר הקשר.

"אבל כבר חיכינו למלא תיירים," אמר חובב בקול נמוך.

אביו חייך חיוך מר. איך אפשר להסביר לנער חסר-סבלנות שהכיפה הקטנה (קטנה מדי, לטעם אביו) על ראשו מחשידה גם אותו בעיני המשטרה, ולכן נאלצים להמתין עד בוש?

"אלה הנהלים. אתם מחכים כאן." השוטר עשה את עבודתו של האב ולא השאיר מקום לוויכוח.

ידידיה הביט בבנו בעין אוהבת ובוחנת. מתי יאבד הנער התזזי את סבלנותו? האם יספיקו לעלות לפני כן? ידידיה רצה להפיח בבנו את נשמת ירושלים: דוד ושלמה, ישעיהו וירמיה, מעיין השילוח, המקדש, הגעגועים והכמיהה – ומעל הכל חרדת קודש.

בעיני ידידיה, ירושלים היתה חזון, מקום שאינו מעולם הזה גרידא, אלא "מקדש מלך עיר מלוכה", עיר שבה מתגשמות נבואות, תפילות והבטחות אלוקיות. לחובב, ירושלים היא מקומות בלוי, קניון, ככר החתולות, ובתי קולנוע. ידידיה דאג רבות על שלום בנו המתבגר לנגד עיניו – מבחינת עולם הזה וגם עולם הבא.

זה היה בקורו הראשון של חובב בהר הבית, ורצה ידידיה שזאת תהיה חוויה משמעותית ומרשימה. הוא חש שהמחויבות הדתית של בנו מתערערת ונחלשת קמעה. התפילה התחילה להידרדר לעול רדוד, 'מצות אנשים מלומדה', ולא מקור להתחדשות רוחנית. ידידיה קווה שהעליה להר הבית, ההתקרבות לקדושה, ההדר והעצמה הרוחנית של המקום יחולל שינוי בבנו.

בזמן האחרון היה מתח ביניהם. לא כעס, ולא מרד גלוי מצד הבן, אבל תחושה של פער שקשה לגשר עליו. ידידיה חש לעיתים ש'הנער איננו אתנו'. עולמו הפנימי של חובב גלש כמו קרחון בים קפוא, רחוק יותר ויותר מחוף המבטחים של המסורת המשפחתית.

בהתחלה, חובב לא רצה להתלוות אל אביו. מה פתאום שבן יסכים מרצונו לעשות דבר בלי ה"חברה" – ודווקא עם אביו? אבל ידידיה הצליח לשדל אותו ולסקרן אותו –בכל זאת עליה להר הבית אינה דבר שגרתי.

והנה הם ממשיכים לחכות – אחרי שכבר רשמו השוטרים את מספר תעודת הזהות של ידידיה בפנקסם, אחרי שעשרות תיירים חלפו על פניהם והורשו לעלות להר, אחרי שבדקו את האב והבן בקפדנות מופתית לוודא שאין סדור או ברכון מוחבא בכיס או בארנק. הדקות עוברות, הסבלנות פוקעת ומועד סגירת ההר בפני יהודים מתקרב.

אחרי מספר דקות הרשה להם השוטר לעלות. "תהנו מהסיור. שיהיה לכם יום נעים." לפעם הראשונה הוא הראה להם את שיניו הלבנות. החיוך לא היה משכנע במיוחד, אבל הוא זכה לחיוכים בחזרה.




אחרי שעברו דרך שער הירוק, קדמו פניהם שני שוטרי מג"ב בברכת בקר טוב ואיש הוואקף, שישב על קיר נמוך סמוך לכניסה, בפנים חתומות. אחרי שענו לברכת השוטרים והתעלמו משתיקתו של איש הוואקף, ידידיה התחיל להסביר לחובב את הנראה לפניהם.

"הנה אנחנו עומדים על הר בית ה'. הסתכל פה, לצד ימין, ואתה רואה את מסגד אל אקצה, המבנה המקודש ביותר למוסלמים על ההר. הוא עומד בשטח שהוסיף המלך הורדוס להר המקורי. וזה, שם בצד שמאל, על הרמה המוגבהת, מקום המקדש."

חובב הביט במקום שעמדה כיפת הסלע. ערבים בודדים כרעו על ברכיים כלפי מכה, אחוריהם כלפי מקום ההיכל. הוא הרגיש כמו תייר, לא כעולה רגל.

"מתחת לכיפה יש אבן גדולה – אבן השתיה, שממנה הושתת העולם. במקום ההוא הקריב אדם הראשון קרבן. גם נוח הקריב קרבן אחרי שיצא מהתיבה. שם עקד אברהם את יצחק בנו על המזבח."

"דווקא במקום הזה?"

"דווקא. וממקום המזבח נברא אדם הראשון - 'ממקום כפרתו נברא'. ללמד אותנו שכמה שאנחנו מתרחקים מבורא עולם, אפשר לחזור אליו – כי זה המקור שלנו."

"אבא, בא נעלה לשם לראות!"

ידידיה חייך בעונג רב מהתלהבותו של בנו, אבל נאלץ לאכזבו. "לשם אסור לעלות. אתה זוכר שלמדת על טומאת מת והאיסור להכנס למשכן? הרי כולנו טמאי מתים מפני שאין לנו אפשרות להטהר באמצעות הפרה האדומה. נלך מסביב להר, אבל אסור לנו להכנס למקום המקדש."

חובב קבל את דברי אביו. רגיל היה ל"אסור" ו"חייבים". לפעמים מגבלות אביו ואמו העיקו עליו. הוא חש שהעולם ומלאו של משחקי ווידיאו, סרטים, MTV והאינטרנט הזמין אותו למקום שלא היה בו 'אסור ו'חייבים' – ואפילו לא 'צחצח שיניים' ו'תלבש חם'. אבל כעת, הוא היה בשטח לא מוכר, הר שירד מן השמים, מקום המקדש ואתר מקודש למוסלמים כאחד, והיד המכוונת של אביו נתנה לו תחושת בטחון ורוגע.

הכל התחיל להיות די מרתק בעיני חובב. הר מכותר בכיפה זוהרת, שבוי בידי זרים. אוירה קסומה שורה על ההר – אוירה שאינה מעולם הזה. אביו ספר לו שבמקום הזה שמים וארץ 'מתנשקים'. מכאן עולות כל התפילות השמימה ומשם יורדים שפע אלוקי ורוח הקודש. חובב דמיין לעצמו כיצד תפילות זורמות מאלפי בתי כנסת, עולות מרבבות סידורים פתוחים, מהפה והלב, ועפות כלהקות ציפורים נודדות למחוז חפצן. כולן כולן שטות להן לירושלים של מעלה, המרחפת באויר, בלתי נראית, מעל העיר הארצית המוכרת כל כך. התפילות אינן עוצרות בכותל, אלא מטפסות מעלה מעלה, מעל ראשיהם של השוטרים, מעל ראשיהם של הערבים, מעל ראשיהם של התיירים. מעל כיפת הזהב אל לב השמים עולות התפילות. לרגע עצם חובב את עיניו ושקע בהרהוריו. מיד ניגש אליו שוטר והעיר לו "אסור להתפלל."

"לא התפללתי – רק חשבתי," ענה חובב בבהלה.

"אל תתפלל כאן," חזר השוטר בסבר פנים חמורות.

הפתעתו של חובב נראתה על פניו, והוא הסתכל באביו, ואביו הסתכל בו. מחשבה אחת ביניהם: לא כדאי להתווכח עם שוטר. הם המשיכו ללכת.

האב והבן סבבו את ההר והקיפוהו. מפעם לפעם הראה ידידיה לחובב דברים שנראו לו מעניינים לבנו: מקום המזבח הנמצא מתחת לכיפה אפורה הניצבת על עמודים, היכן עמדו שערי ניקנור הנסיים, שער שושן.... אחרי זמן מה, נראה לידידיה שחובב היה רווי מהסבריו והערותיו, וכבר לא מקשיב לסיפוריו על דוד ושלמה, עזרא ונחמיה ועל קרבן הפסח וסוכות במקדש. ובינתיים, הזדנבה אחריהם קבוצה: איש וואקף, חמוש במכשיר קשר צרחני עקב אחריהם. ואחריו, בחור אתיופי צנום ונמוך. ובמרחק מה, שני שוטרי משמר הגבול. ולא רחוק מהם, יהודי חרדי בלבוש שחור, שפאותיו וזקנו הכסופים נדנדו ברוח הקליל של יום אביב נאה. חוץ מהאחרון, כולם הגיעו למקום לכבודם של האב ובנו. לעומת זאת, האחרון הגיע לכבודו של המקום, לפקוד את הר בית ה'.

הרב ירחמיאל אטקיס, שמו של היהודי כסוף הזקן והפיאות, היה פעיל הר הבית וותיק. הוא היה אחד מהמייסדים של כמעט כל ארגוני שוחרי המקדש ונאמני ההר. נגד הזרם, ולמרות התנגדותם של כל מנהיגי קהילתו ומחנהו החרדי, הוא בקר מידי שבוע בהר. הוא עקב אחרי מורי דרך חילוניים, כאשר היו כאלה, ונפנף את ידיו כאשר הם ספרו למודרכים שלהם ש"יהודים דתיים לא עולים להר הבית". הוא היה מוכן להגיע לכל מקום בארץ לעודד את העליה להר, והוציא לאור עיתון חדשי, מודפס במכונת דפוס רעשנית ועתיקה, שנשא מאמרים מלהיבים בכתב מטושטש על ההר והמקדש. בכל עיתון הופיעה רשימת העולים הדתיים המועטים שפקדו את המקום. ניתן לתאר אותו כאישיות צבעונית, למרות מראהו המונו- כרומטי.

איש הוואקף התקרב, ספק לשמוע את הסבריו של ידידיה, ספק להפריע לו. הבחור האתיופי עקף אותו וניצב כתריס בפני הפורענות בין האחד והשנים. גם הוא ניסה להקשיב לדבריו של ידידיה, מתוך סקרנות ועניין. הוא היה שוטר בלבוש אזרחי ותפקידו היה לעקוב אחר המבקרים היהודים ולהשגיח עליהם פן יתפללו או פן ינסו לפגוע בהם הערבים. משום מה, הוא לא השתלב בנוף האנושי, למרות לבושו האזרחי.

ידידיה ספר לחובב על שמחת בית השואבה בתקופת הבית השני בחג הסוכות, בשעה החסידים ואנשי מעשה פזזו ורקדו וזרקו אבוקות בוערות באויר ותפסו אותן. 'מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו'. הוא ציטט את השיר שהיו שרים הצדיקים הגמורים: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו.' ואילו בעלי התשובה היו שרים: 'אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו.'

השוטר האתיופי הקשיב בדריכות. הוא תאר לעצמו פסטיבל של ממש- שמחה, ריקודים, זיקוקים – במקום הזה אשר עומדות עכשיו ערמות פסולת אומללות ואבנים הפוכות, תוצרת-לווי של המסגד התת-קרקעי שנבנה בפאתי ההר באחרונה.

"אתה יודע מה היה שר הלל הזקן באותו מעמד? 'אם אני כאן, הכל כאן. מקום שאני אוהב, רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך'."

"זה נשמע כמו שיר ילדים!" אמר חובב – כרגע מאזין בקשב רב לדברי אביו.

השוטר הסמוי לא היה יכול להישאר אדיש, וסקרנותו גברה על האנונימיות שהיה אמור להפגין.

"מה הכוונה? למה הוא דבר ככה על עצמו?"

ידידיה חייך. "הלל הזקן לא דבר על עצמו – הוא דבר על השכינה. אם ה' כאן, הכל מושלם. 'אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'. זה המקום שהוא בחר בו – ואם אנו באים לבית המקדש, הוא יבוא אלינו, לביתנו, ויברך אותנו."

"זה מקום קדוש עד היום? גם בזמן שיש מסגד?" שאל השוטר הסמוי.

"אין מקום קדוש ממנו בעולם. אפילו הכותל מקבל את קדושתו מהמקום הזה."

השלושה המשיכו את סיבובם. בינתיים איש הוואקף המשועמם נשאר מאחור, והפנה את תשומת לבו לרב אטקיס.

בעוד הם, השוטר וידידיה, שוחחו בהליכה ועשו היכרות זה עם זה, חובב התחיל להתנתק מהדו-שיח של המבוגרים. הוא התחיל לפזמן לעצמו שיר של בוב מארלי:
"…iron like a lion in Zion...I am on the rock"

אמר השוטר בקול ידידותי, לא תקיף, "אתה יודע שלא יתנו ליהודים להתפלל כאן."

"אבל לא התפללתי!"

"אבל שרת, והם יכולים לעשות לך בעיות. אני צריך ללכת עכשיו."

נפטרו השנים מן האחד בברכות שלום. כבר בהמשך, סמוך לשערי רחמים, המבנה העתיק ביותר בהר, עמדו שני שוטרי מג"ב נוספים. כנראה, הוצבו שוטרים לאורך המסלול המקיף את הר הבית.

"אבא, למה הם כל כך מתנגדים שנתפלל? גם כאשר אני לא מתפלל הם מעירים לי?"

"בדיוק ההפך ממני, אה?" אמר אביו. "המוסלמים מבינים את כח התפילה, והם יודעים שהתפילה נענית כאן – שער השמים. ה'דרג המדיני' לא מעוניין בעימות עם הוואקף. לכן השוטרים מקפידים שלא נתפלל במקום. אבל הנשמה תמיד מתפללת..."

"גם אם אנחנו לא רוצים?"

"גם אם אנחנו לא רוצים, הנשמה רוצה."

בינתיים התקרב אליהם הרב אטקיס, והזמין אותם לשבת לידו על נדבך אבנים שהשיק לחומה המזרחית של ההר. כל כולו היה לבוש שחור לבן: קפוטה ומכנסיים שחורים, ציצית צחורה עם פס שחור, ונעלי Keds שחורות – לבנות לרגליו. מפאת קדושת המקום, לא נועלים נעלי עור בהר.

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי" פתח הרב בלבביות. "אמנם רק מלכי בית דוד רשאים לשבת בעזרה, אבל כל יהודי יכול לשבת פה בהר מסביב. תייר הולך כל הזמן , אבל בעל הבית גם יושב."

"וכי אנו בעלי הבית?" שאל ידידיה . "מתייחסים אלינו כחשודים בפשע."

"ריבונו של עולם הוא בעל הבית," אמר הרב כאילו פוסק שאלה הלכתית. "ואנחנו בניו ובני בריתו."

לידם עברה קבוצת זאטוטים ערביים, כבני שבע או שמנה. כעדר ללא רועה, זה עתה שוחררו מהמדרסה בצפון ההר. אחד הקטנים פנה אליהם, הצביע על מקום המקדש ואמר בפנים רציניות "הדה בית אללה."

בקע חיוך בין שפמו לזקנו של הרב אטקיס. "'אין זה כי אם בית האלוקים....' הגוי אומר אמת!"

מלאו פיהם צחוק והילד, שדבריו התקבלו ברצון, הקרין עדנה.

מאחר שהרב מהר להגיע למקום אחר, הוא רשם את שמותיהם (לפרסם בעיתון שלו) ונפטרו לשלום.

ידידיה רצה להנציח את בקורם בצילום, וצלם את בנו במצלמה שהביא אתו. מצפון ההר אפשר לראות את מקום המקדש- כיפת הסלע מקרוב, מבלי להכנס לשטח האסור על פי ההלכה.

תוך כדי הליכה ספר ידידיה לחובב על הקשר בין הבארות שחפר יצחק לבין בית המקדש לפי פירוש הרמב"ן לתורה.

"אתה זוכר את שמות הבארות, חובב?"

לחובב היה זכרון מצוין, ולא רק לשירי פופ', כאשר הואיל להפעילו. "עשק, שטנה ורחובות."

"כל הכבוד! הרמב"ן אומר שכל שם מתקשר לבית המקדש. בית ראשון התאפיין בעשק – מריבה. רבו על המקום הגויים, בדיוק כמו הבאר שחפר יצחק, עד שהחריבו אותו. וכן 'שטנה' – כתבו מכתבי שטנה על בית המקדש השני, ולא רצו לאפשר ליהודים לבנות. בסוף הרומאים החריבו גם אותו. אבל על הבאר השלישי לא רבו. והרמב"ן אומר שבית השלישי יבנה מתוך הסכמה ושלום, וגם הגויים ירצו בו –'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'."

"אתה חושב? הם יסכימו לתת לנו לבנות בית מקדש במקום הזה? יש כאן מסגד!"

קבוצת נשים ערביות עברה לידם. אחת, אשה כבדה בגיל הביניים, היג'ב אפור לראשה, התפרצה,"למה אתם מלמדים לילדים שלכם שנאה? רק להרוס ולשנוא אתם יודעים!"

חובב לא התאפק. "את חושבת שאבא שלי מלמד אותי להרוס ולשנוא?! עכשיו הוא למד אותי שבית המקדש יבנה בשלום, בהסכמה מכל העמים. כולם יבואו להתפלל במקום הזה – כולם! ולא יסתובבו שוטרים ויגידו לאנשים לא להתפלל!"

בינתיים קבוצת שוטרים התקרבה למנוע עימות. ידידיה הרגיע אותם והסביר להם שיש כאן רק חילופי דעות. אין צורך בגז מדמיע או אלות.

הערביה לא נשארה חייבת. "יבוא שלום כאשר כל אחד ילך לארץ שלו!"

"אמן!" ענה ידידיה, ובת צחוק עלתה על פניהם של השוטרים. לא היה "אקשן" כזה בזמן האחרון.

הגיעה השעה לסגור את ההר למבקרים; ישארו שם רק שוטרים ומוסלמים. הלכו השנים לשער השלשלת, היציאה המיועדת למבקרים.

שם פנה ידידיה אל מקום המקדש ומלמל תפילה חרישית. מה כבר יכולים השוטרים לעשות – הרי ממילא הוא תכף יעזוב את המקום. הוא פנה כלפי מקום המקדש ויצא אחורנית מהשער אל ככר קטן בלב השוק. שם רקדה קבוצת בחורים, שזה עתה סיימו סיורם בהר. מגודלי פיאות וכיפות סרוגות ענקיות לראשיהם, ציציותיהם נעו בקצב למחול המאופק. "אדיר הוא, יבנה ביתו, יבנה ביתו, ביתו בקרוב." הם משכו את חובב וידידיה לתוך המעגל. עקפו אותם ערבים בדרך לחרם, ותיירים שיצאו ממנו. השוטרים שישבו בשער הניעו את ראשיהם והצטרפו בשקט לשיר. אחרי מספר סיבובים, נשמטו האב והבן מהמעגל והלכו מהורהרים בכיוון שער יפו. אט אט נחתו רגליהם על אדמת חולין.

סוחרי השוק הציעו להם את מרכולתם הססגוני. "אבא, תוכל לקנות לי נרגילה?"

"בשום פנים ואופן," ענה ידידיה נחרצות. "מה לך ולנרגילה?" הפעם שאל בחשדנות מה.

"רק לקישוט – לא לעישון," מהר הבן לענות.

"לא מתאים. זה לא התרבות שאנו רוצים להכניס לבית. אבל רצית גם דרבוקה, לא?"

חובב חשב לרגע. לפעמים, אם אין סיכוי לקבל מה שרוצים, צריכים לקבל את הצעה הטובה ביותר.

"בסדר. דרבוקה. אבל לא רק לקישוט."

"אני מסכים. בתנאי שהתיפוף יהיה בגבולות הנסבל. עשינו עסק?"

"עשינו עסק. אבא?"

"כן, חובב, מה יש?"

,תגיד, אבא, על מה התפללת בהר?"

ידידיה לא השיב לשאלתו של בנו מיד. וכי תפילה אישית היא ענין לשתף בו אחר? אפילו בן יקיר? לבסוף ענה בקול מהסס. "הרי תפילתי ביני לבין קוני, חובב."

"אני יודע – אבל רציתי לדעת אם התפללת עלי....."

"התפללתי לשלום כל המשפחה. וגם על כל עם ישראל וארץ ישראל. אבל, כמובן על בני העומד לידי שאני אוהב כל כך."

"התפללת שאהיה כמוך?"

"התפללתי שתהיה כמוך, לא כמוני. רק אל תתרחק ממני."

לא תמו המתחים וההתמודדויות בין אב לבנו, ולא הונף מטה קסמים שיחולל שינוים גורפים בן רגע. אבל בכל אופן, נפתח צוהר שברירי של הבנה משותפת ביניהם.

חובב אחז בידו של אביו, והלכו השנים ביחד ברחוב השוק באותו מסלול שהלכו פעם אב ובן מהר המוריה חברונה.