קומו ונעלה ציון

רבקה שחור

גיליון מס' 7 - תשס"ז * 2007

עולֶה הקול ממרחקים,
והאוֹפל יסור ואיננו,
ויסור הממונֶה למשכִּים
ויסור לממונֶה ויעִירנו:

"קומו ונעלה לעירנו,
קומו ציון לבית אלוקינו."

ואנו אליך עולים
ושבים רֶגֶל אחר רגל,
והולך לפנינו חליל
והשוֹר הנושׂא את הדגל.

והטנא, הטנא מלא,
בכורים לך ציון אעלֶה.
הן תדעי הקצירה בְּכלַי,
נזרעה בִּדמעות עד בלי דַי.

אך היום כשהאופל יסור,
לא דמעות לך אתן, אך פירות,
הן הרֹעַ בְּכֶבֶל אסוּר
והטנא נִמְלא רֹב אורות.

הנה עומדות רגלינו בשער,
הנה הגענו הלום,
ויוצאים לקראתנו זקן ונער
הם עומדים, שואלים לשלום:

"אחינו אנשי הגליל
מה נִשׂמח, באתם לשלום",
ונען בתוף ובחליל:
אנשי ירושלֶם, רֹב שלום."

והטֶנֶא נִשָׂא על כתף,
נעלה בַּךְ ציון לבית - אל,
והטנא מלא כמו הלב,
הנה תִפְארתֶך – אָרִיאֶל!

הנה נְכוֹנים צעדינו
לפסוע אל ראש ההרים,
לעלות בית ה' אלוקינו
ובידינו פרִי בִּכּוּרים.

הנה לְוִיָיִךְ בַּפֵתַח,
ציון, ניגונם, מה מתוק!
פוסעים כֹּהניִיךְ בְּבטַח,
נוגנות שפתיהם בִּבְנוֹת צחוק.

ואני בסלִי מה אתן לך?
ציון חמדתי , המיטב!
רימון, תאנה וזית,
מארצי, מן הדבש, הֶחלב.

ציון עירי, קומי אוֹרי,
כי הנה האוֹפל יסור,
ונשוב נעטרך בעטרת,
וישוב לך ההוד, ההִדוּר.