היא היתה שמנה, נמוכה, מנומשת, והיה לה שיער מקורזל מידי, נוטה לג'ינג'י. היה לה חזה ענקי, כשכולנו היינו עדיין שטוחות, וכאילו לא די בכל אלה, היא היתה ממלאת את שני כיסי החולצה מעל החזה בסוכריות. אבל היה לה מה שלכל ילד שזולל ספרים היה רוצה שיהיה לו: אבא בעל חנות ספרים.

היא לא הפיקה מזה הרבה תועלת. ואנחנו עוד פחות ממנה: אפילו לימי הולדת, במקום שלפחות תביא איזה ספר זול, היתה נותנת לנו גלויה מהחנות של אביה. ונוסף לכל, דוקא גלויה מרֶסִיפֶה, עיר מגורינו, עם הגשרים שלה, המוכרים לכולם, ומאחור היתה כותבת באותיות מסולסלות ומעוטרות מילים כגון, "ליום ההולדת", ו"ברכות".

מדהים איזה כשרון היה לה לאכזריות. כל כולה היתה נקמנות טהורה, מוצצת לנו סוכריות בקולי קולות. איך שהילדה הזאת כנראה שנאה אותנו. אותנו שהיינו באופן בלתי נסלח יפהפיות, דקיקות, תמירות, פזורות שיער. עלי היא הפעילה את הסאדיזם שלה בפראות שאננה. מרוב שקיקה לקרוא אפילו לא שמתי לב להשפלות שלה: הוספתי להפציר בה שתשאיל לי את הספרים שלא קראה.

עד שיום בהיר אחד נחה עליה הרוח להפעיל עלי עינוי סיני. ככה, כבדרך אגב, סיפרה לי שקיבלה את הספר "תעלולי בעלת החוטם הסולד" מאת מונטירוּ לוֹבּאטוּ [מונטירו לובאטו (1882-1948) - בספר שפורסם בשנת 1921, פתח הסופר הברזילאי סידרה פופולארית של ספרי ילדים.]

זה היה ספר עבה, אלי שבשמים, ספר שנוצר כדי לחיות במחיצתו, לאכול אותו, לישון אותו, ועלה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי. היא אמרה לי שאעבור מחר והיא תשאיל לי את הספר.

עד ליום המחרת הפכתי להיות התגלמות הציפייה לחדווה: לא חייתי, צפתי בעצלתיים בים ענוג, נישאת אנה ואנה על פני הגלים.

למחרת הלכתי לביתה, ממש רצתי. היא לא גרה בבית דירות, כמוני, אלא בבית פרטי. היא לא הזמינה אותי להיכנס. היא הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה שכבר השאילה את הספר לילדה אחרת, ושאחזור לקחת אותו מחר. מוכת תדהמה הסתלקתי משם לאט לאט, אבל עד מהרה שבה והשתלטה עלי התקווה, ושבתי לנתר ברחוב, כי זו היתה דרכי המוזרה להלך ברחובות רסיפה. הפעם גם לא נפלתי: הנחתה אותי ההבטחה לקבל את הספר, יום המחרת יגיע, ימי המחרת יהיו אחר כך כל חיי, האהבה לעולם ציפתה לי, וניתרה ברחובות כמו תמיד, ולא נפלתי אפילו פעם אחת.

אבל זה לא נגמר פשוט כך. המזימה הסודית של בִּתו של בעל חנות הספרים היתה שלווה ושטנית, למחרת שוב עמדתי בפתח ביתה, בחיוך ובלב הולם, ושמעתי את התשובה השקטה: הספר עדיין לא ברשותה, שאחזור מחר. לא כל כך ידעתי אז איך אחר כך, במהלך החיים, תחזור אצלי שוב ושוב בלב הולם הדרמה של "יום המחרת" שחוויתי איתה.

וכך זה נמשך. כמה זמן? אני לא יודעת. היא ידעה שהזמן יהיה בלתי מוגדר, עד שהמררה תיזל כליל מתוך גופה השמן. אני כבר התחלתי לנחש שהיא בחרה בי כדי שאסבול. לפעמים אני מנחשת, אבל גם כשאני מנחשת, לפעמים אני משלימה עם זה: כאילו מי שרוצה לגרום לי סבל זקוק אנושות לכך שאסבול.

כמה זמן? הלכתי אליה יום יום, בלי להחסיר אפילו יום אחד. לפעמים היא היתה אומרת: שתדעי לך שהספר היה אצלי אתמול אחרי הצהרים, אבל את באת רק הבוקר, אז כבר השאלתי אותו לילדה אחרת. ואני, שבדרך כלל לא היו לי עיגולים שחורים סביב העינים, הרגשתי שהם מתחפרים לי מתחת לעינים הנדהמות.

עד שיום אחד, כשעמדתי בפתח ביתה ושמעתי בהכנעה ובשתיקה את הסירוב שלה, הופיעה אמהּ. היא התפלאה מן הסתם על הופעתה האילמת והיומיומית של הילדה הזאת בפתח ביתה. היא תבעה הסברים משתינו. השתררה מבוכה דמומה, שנקטעה במילים לא כל כך מבהירות.לאשה נראה יותר ויותר מוזר שהיא לא מצליחה להבין. עד שהיא הבינה, האם הטובה הזאת. היא פנתה אל בתהּ, ובהפתעה אדירה קראה: הרי הספר הזה בכלל לא יצא מהבית, ואת אפילו לא רצית לקרוא אותו!

והכי גרוע מבחינת האשה הזאת לא היה הגילוי של מה שקרה. אלא כנראה הגילוי המבעית איזו בת יש לה. היא הביטה בנו בשתיקה: תעצומות הרשעות של בתה הלא-מוכרת, והילדה הבלונדינית העומדת בפתח, מותשת, חשופה לרחובות של רסיפה, ואז, אחרי שהתעשתה סוף-סוף, אמרה לבתה בתקיפות ושקט: את תשאילי לה את הספר ברגע זה. ולעברי: "ואת יכולה להחזיק אותו כמה זמן שאת רוצה". אתם מבינים? זה היה שווה יותר מנתינת הספר: "כמה זמן שאני רוצה", זה כל מה שאדם, גדול או קטן, מסוגל להרהיב עוז לרצות.

איך אספר מה שקרה אחר כך? אני הייתי מסוחררת, וכך קיבלתי את הספר לידי. אני חושבת שלא אמרתי כלום. תפסתי את הספר. לא, לא הסתלקתי משם בניתורים כמו תמיד. הסתלקתי משם בהליכה אִטית. אני יודעת שאחזתי בספר העבה בשתי הידיים ואימצתי אותו אל לוח לבִּי.

כמה זמן נדרש לי להגיע הביתה, גם זה לא כל כך חשוב. לוח לבי היה חם, לבי היה מהורהר.

כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא. העמדתי פנים שהוא לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו, קראתי כמה שורות נפלאות, סגרתי אותו שוב, הלכתי להסתובב בבית, התעכבתי עוד כשהלכתי לאכול לחם עם חמאה, העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שמתי את הספר, מצאתי אותו, פתחתי אותו לכמה רגעים. הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי. לבי כבר ניבא לי, כנראה. כמה התמהמהתי! ריחפתי בעננים… היתה בי תערובת של גאווה וביישנות. הייתי מלכה עדינה.

מידי פעם התיישבתי בערסל, התערסלתי עם הספר הפתוח בחיקי, בלי לגעת בו, באקסטזה צרופה.

לא הייתי עוד ילדה עם ספר: הייתי אשה עם אהובהּ.