אור ציון ישי – ראיון על כלל יצירתו

"לא זכיתי באור מן ההפקר"

הרצל חקק

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

אורציון ישי מספר על חייו, על כתיבתו, על חדוות היצירה.


ספרו החדש של אורציון ישי, "לשתוק עם פרננדו", הוא סיבה טובה לראיין את היוצר, להבין את דרכו, לעקוב אחר מסלול יצירתו. למי שלא מכיר, אורציון הוא סופר ירושלמי ותיק, זוכה פרס היצירה של ראש הממשלה, מחנך ומורה בנשמה.

אורציון ישי לוקח אותנו למסע בעקבות אהבות וזכרונות, ועדיין נשמתו מרחפת בירושלים. אחד הסיפורים המרכזיים שלו, הסיפור על הנזירה קלרה, מגלה פכים די נשכחים, רמזים מרתקים על יהדות וזהות, ומוביל אותנו בעקבות ההיסטוריה המופלאה של האנוסים.

ישי הוא ירושלמי והוא גם ספרדי, והזהות הכפולה הזו מהלכת קסם על הסיפורים. אנו חשים את הקשר לניבים ספרדיים, ללשון הלאדינו, מגיעים בעקבות אחד מסיפוריו לאראגון הקסומה בספרד, ולומדים ניבים אבודים שמוצאם מן התקופה של טרם הגירוש.

נשמתו המוסיקלית של אורציון ישי מפעפעת בסיפורים וכן תווים ומלים מתרבות ספרד, שורות של סרוונטס ודמותו האצילית.

סופרים רבים שכחו שסיפור אמיתי הוא סיפור קולח ושובה לב, וישי יודע את המלאכה הזו. הקוראים יוצאים עמו למסעות, ואורציון כמדריך טוב ונווט טוב, מוליך אותנו ברחובות זרים בספרד, וכך גם בשוקי ירושלים, ברחובות שכונת הבוכרים, מהפנט אותנו בתיאורים צבעוניים, בדמויות מסתוריות, בריחות הזעתר והתבלינים.

ניכר כי ישי הולך אחר עברו ואחר ילדותו, ואנו נוגעים תוך כדי המסע, בשביבי חיים מרתקים, ומשלימים תוך כדי הליכה רוויית חוויות, קטעים בפאזל של אותה ילדות מרוחקת.

קורות חייו של אורציון מלמדות על דרכו ועל סיפור חייו המעניין:

אורציון ישי נולד בירושלים להורים יוצאי מונסטיר (ביטולה) שבמקדוניה, שאבות אבותיהם נתיישבו בה מאז גירושם מאראגון שבספרד בשנת 1492. את השכלתו היסודית רכשתי בתלמוד-תורה "בית אהרון" בירושלים. את לימודיו התיכוניים השלים במסגרת אכסטרנית אחרי שחרורו מצה"ל. למרות הקשיים הצליח אורציון להשלים השכלה אקדמית: בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים במקצועות: מקרא וספרות. בוגר בית - הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית לתעודת הוראה במקצועות: ספרות ומקרא. מוסמך מטעם האוניברסיטה העברית בחוג לחינוך במגמת פיקוח והדרכת מורים .

למעלה משלושים שנה עסק בהוראת מקרא בבתי-ספר תיכוניים בירושלים ועשרות שנים ריכז את מקצועות לימודי היהדות . כמו-כן שימש במשך שנים אחדות כמדריך למורים מטעם בית-ספר לחינוך של האוניברסיטה העברית.

בשנים 1974-1972 היה שליח מטעם הסוכנות היהודית, המחלקה לשיגור מורים, בסנטיאגו דה צ'ילה שם ניהל את בית-הספר היהודי על שם חיים ויצמן.
אורציון היה פעיל למען הסופרים : חבר באגודת הסופרים העבריים.
משנת 1996 ועד שנת 2002 חבר הנהלת אגודת הסופרים העבריים.
בשנת 1995 כיהן כיושב ראש הנהלת בית-הסופר בירושלים.
חבר מועצת הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו.
פרסומים בתחום הספרות היפה :
1976 - הוצאת "שי" י"ם - "הכל באותו יום" - קובץ סיפורים.
1978 - הוצאת "הדר" ת"א - "על החוטים ועל לאורה" - קובץ סיפורים. 1982 – הוצאת "תרמיל" ת"א - "צבעונים" - קובץ סיפורים.
1995 – הוצאת "כרמל" י-ם - "סגורה לרגל שיפוצים" - קובץ סיפורים.
1999 – הוצאת "גוונים" ת"א - "בעידן השמש החמישית" - רומן.
2001 – הוצאת אסטרולוג – "חבצלות לקצין צעיר" – קובץ סיפורים.
"לשתוק עם פרננדו" – קובץ סיפורים ראה אור בימים אלה בהוצאת כרמל.
הקובץ "הכל באותו יום" זכה (1978) בפרס ע"ש פרננדו חנו במכסיקו. הסיפור "צבעונים" זכה (1980) בפרס מטעם משרד החינוך והתרבות.

נפגשתי עם אורציון כדי להבין את דרכו הספרותית, לנסות לתהות על ילדותו הקסומה - ולהבין "למה התכוון המשורר.

להלן מבחר שאלות מן הראיון:

שאלה : מגוון יצירותיך, הנושאים, ההתחדשות בכתיבתך – כל אלה מעוררים אתה השאלה – האם אנו ממשיכים לעצב את עצמנו ואת זהותנו מיצירה ליצירה?

תשובה: בורחס אמר פעם שהסופר כותב כל חייו את אותו הספר, ואני סבור שיש משהו בדבריו. אבל בכל ספר חדש מתעצבת זהות חדשה , שהרי לא מקרה הוא, שמשתמשים במטאפורות של לידה, כאשר מתייחסים לספר. אומרים 'הספר יראה אור' או 'הספר 'יצא לאור'. אפילו אומרים שהספר נמצא 'על האבניים' ומטפורות דומות הקשורות בלידה. כמו שכל תינוק חדש נושא זהות חדשה, כך גם הסופר. עם כל ספר שלו הוא מתחדש.

שאלה: אתה מחובר לזהות קבועה שלא עוזבת, לירושלים.

תשובה: בכל ספר אני מתחבר מחדש אל העיר שבה נולדתי וגדלתי. מעולם לא עזבתי את העיר ולא חשבתי על כך. הוריי עלו לירושלים מתוך רצון להתמזג מחדש עם העבר, בפירוש תודעה ציונית דתית אמיתית. אבי נטש חיים טובים ונוחים בגולה ועלה עם משפחתו לירושלים. וגם הוא לא נטש אותה מעולם. כל זאת למרות הקשיים, למרות דאגות הפרנסה, הוא לא ויתר על ירושלים עירו. אני חש גאווה גדולה בעקשנות שלו, במוטיבציה שלו. חלק מעלילותיו ועלילות המשפחה אכן בא לידי ביטוי בספריי, ביצירותיי.

שאלה : אתה נאמן לילדותך בכל הספרים. הלא כן?

תשובה: אשיב לך תשובה ביאליקאית. ביצירה 'ספיח' כותב ביאליק על הרשמים של ילדותו שנשארו קבועים בו כל ימי חייו ומהם שאב את השראתו כל הזמן, בבחינת " אין אמת כאמיתם ואין ממשות כממשותם". זה עוד לא אומר, שנוכל היום להתעלם מההווה, מה גם שיש התרחשויות הראויות לעט סופרים. אבל אני מרגיש עם העבר נוח, בבחינת "אני מרגיש בבית". האור של העבר מקיף אותי , לא זכיתי באור מן ההפקר.

שאלה : אני מבין שכל סיפור מעורר בך זכרונות, רגשות...

תשובה: כתיבה היא חרב פיפיות מצד אחד , אבל מצד שני יש תחושת סיפוק עילאית.
כשמדובר בפרוזה מדובר בעבודה שחורה וקשה. איך הגדיר פעם תומס מאן סופר? סופר הוא דם שמתקשה בכתיבה, כך אמר. אהבתי את הגדרתו ואני מזדהה איתה , כי היא הולמת אותי ואת כתיבתי. אם תוסיף לכך את הרגשות והזכרונות העולים בי בתהליך הכתיבה, הכל מתנגש בי, הווה בעבר, ואת הנזקק להרבה שליטה כדי ליישב בין הרגשות, בין הסתירות, בין היכולת לשלוט בהם. ברגע שהרגשות יתגברו, ברור לכל סופר, שיצירתו תתקפח.

שאלה : מה באמת נותר מן העבר?

תשובה: האווירה של השכונה, הפסיפס הצבעוני של הדמויות, אווירת החגים בשכונה, היצרים, האהבות, תערובת של טיפוסים פשוטים ומרתקים. קשה לשכוח את המוסיקה, השירה, השפה, התפילה, הפיוטים בתי הכנסת של השכונה – ותוסיף לכל זה עניינים מיסטיים, רפואה עממית, אמונות בגורל. והיו גם הרבה דברים נסתרים : עזרה הדדית, מתן בסתר, רכילות מרתקת. הרבה יחד, שמחות משותפות. קשה לשכוח את החיים המרתקים האלה.

שאלה : האם חדוות היצירה נשארה, האם אין עייפות החומר?

תשובה : אין עייפות. כל שנה ביום כיפור בשעת הנעילה, כשההיכל בבית הכנסת נפתח לבקשות, לא ביקשתי אף פעם פרנסה או הצלחה, רק כוח להנציח את השכונה ולהפוך אותה למקונדו של מרקס. תמיד מלווה אותי התחושה שעדיין לא מיציתי את עלילות השכונה על כל רבדיה, על כל העומק של הגלריה שבתוכה חיינו. לכל סופר יש שאיפה נסתרת שיוסיפו ויקראו את דבריו, גם כאשר כבר לא יהיה בין החיים.

שאלה: האם בספרך החדשה "לשתוק עם פרננדו" יש המשך לאותו להט?

תשובה: להט היצירה נותר, ותמיד יש החשש מן השתיקה שתכלה הכל, שלא תתן לי להנציח, לכתוב. ראה, למשל את השם של היצירה 'לשתוק עם פרננדו'. מזווית מסוימת אפשר להצדיק את עניין השתיקה. השתיקה היא מעין התכנסות , תהליך של אינקובציה. המעבדה הנפשית זקוקה לעתים לתהליך כזה, לעבד חומרים כדי להעלות אותם על הכתב. כוח היצירה, אש היצירה, אלה תמיד ישמרו עליי ואני מקווה שאמשיך לכתוב וליצור. זה הדלק שלי.