זכור ברית

נחום שניצר

גיליון מס' 9 - תשס"ז * 2007

הכל היה יכול להסתיים באסון. האשה זינקה בין המכוניות כאילו בהיסח הדעת, וקול חריקת הבלמים גבר על צעקתה. ואחר כך דממה.

באותו יום, העייפות הציפה את ישי ואיימה להתגבר עליו. הכל הכביד עליו: אמירת הסליחות הארוכות כשנות הגלות, המטלות שהטילה עליו אשתו חנה, המאבק לסיים עניינים בעבודה ולהשאיר "שלחן נקי" לפני ראש השנה. אפילו בתו התינוקת שכוונה את שעות ערנותה לשעות שנתו של אביה. הלאות התפשטה עליו כשמיכת צמר רטובה ומחניקה. ערב ראש השנה – מלאכה מרובה ויום קצר לפניו. ערב ראש השנה – ללא רוח התחדשות או חידוש. אותם המאכלים. אותן התפילות. אותה האכזבה.

זכר ימים אחרים, ימים מבטיחים יותר. ימי חסד ותוחלת. אולם באחרונה חש עייפות תהומית פעורה לפניו. בלילות קטועי השינה, כאשר בתו התינוקת העירה אותו פעם אחר פעם (ואם לא התעורר, דחפה אותו אשתו לקום ולהביא אותה אליה) תהה ישי על רצונו ויכולתו לגדל משפחה. במשרד היצוא-יבוא שבו עבד, הוא השלים מטלה מטלה ללא תחושת סיפוק – רק הקלת עול במקצת. תפילתו התקצרה ולימוד תורה נדחה לזמן שהגיע רק לעתים נדירות.

מחשבות פיגול החלו לכרסם בו כעכבר בפגר מת. וכי כדאי להתפלל ללא כוונה? וכי ראוי שתפילות שכאלו תתקבלנה? עייפות בנשמה היא כמו עייפות החומר – בסוף הכל נסדק ומתחיל לקרוס. אבל יש להרגל, ליציבות, כח עצמאי, אינרציה מסוימת. מלבר, הכל כרגיל, כספינה השטה לה בלב ים לשום-מקום. מפטירין כדאשתקד. מלגיו, עולמו היה מטושטש ועכור.

לעיתים פנתה אליו חנה בתרעומת. "אתה לא משתף אותי. אתה לא מספר לי כלום."

אמת. לא רצה ישי לספר ולא לשמוע מאומה. מספיק שהוא חייב להקשיב ולדווח בעבודה. רק מנוחה בקש – ואיננה.

והנה עוד פריט ברשימה: גידול קטן, ככתם כהה מעובה, על אצבעו. בהתחלה ניסה להתעלם מהכתם. הוא הצליח עד שחנה הבחינה בו.

"אני מרגישה משהו שם. אתה חייב ללכת לרופא עור לבדיקה," פסקה.

"זה כלום."

"כלום או לא לכלום, אתה חייב ללכת לרופא," אמרה ונשקה את ידו. "אני זקוקה לאיש בריא". הוא נכנע, וקבע תור. התור נפל על ערב ראש השנה, בשעה 14:30 אחר הצהרים. סיבוך נוסף. ועוד גורם לנדודי שינה.

"אסע למרפאה מיד אחרי העבודה. יקח כמה דקות, ואני טס הביתה."

ישי דבר בהחלטיות, כמפקד המתאר תמרון מתוכנן הטיב, אולם הוא הסתיר דבר. הוא פחד. פחד מהאפשרות שהגידול הוא סרטני ומהווה פתח לבגידת הגוף בגוף. הרעיון היה מצמרר – לא מתוך גוף זר באה המחלה האיומה, אלא מתוך תוכו הוא. ועוד, פחד ישי מהטיפול. הייתכן שיצא ממרכז הרפואי בעל מום? כרות אצבע? ריקוד השדים החל בראשו.

בית החולים היה נאה ומטופח; כמעט לא שהו בו חולים. כולו היה מוקדש לניתוחים זעירים, ולרוב המטופלים היו שבים לבתיהם ביום הניתוח.

בחדר ההמתנה ההומה, ישב ישי על קוצים. לא מספיק לעבור "פרוצדורה", הוא נידון לחכות ולבזבז את זמנו. פעם היה מגיע מצויד בספר: הלכות תשובה לרמב"ם, מסילת ישרים לרמח"ל.... אבל ספר כזה לא נמצא בתוך תיק העור המרשים שחנה נתנה לו לכבוד המשרה החדשה.

ישי דמיין לעצמו את הבאות, אחרי הטיפול (הטיפול גופא היה דבר שלא רצה לדמיין לעצמו כלל) יגיע לבית חבוש וכואב, שעה קלה לפני כניסת החג, דקות אחדות לפני שיגיעו חותנו וחמותו, זמן מה אחרי שהתינוקת תתחיל לצרוח כהרגלה בשעות אלו. חנה תהיה לחוצה ועצבנית, והוא יצטרך להתרוצץ, לסדר, אולי לשטוף רצפות.... ואחר כך לקבל את חותנו וחמותו בחיוך מנומס ומעושה, כזה שיעלם ברגע שיפנו אליו את גבם. ואחר כך ללכת עם חמיו לבית הכנסת, לשבת ליד שלחן חגיגי, כאשר השולחן חגיגי ולא הוא. פנטזיות על שינה פרפרו בראשו.

מולו ישבה בחורה נאה, תחבושת גדולה באמצע פניה. ישי התבונן בפניה ודמיין לעצמו את ה"לפני" ואת ה"אחרי". את הניתוח עצמו הוא העדיף לא לדמיין. דיו לצערו בשעתו.

לידו ישב אדם מבוגר, חסון ובריא. מסביב לעיניו כתמים חומים בולטים, שעדשי משקפיו הבליטו עוד יותר. קרא בעיתון ומידי פעם נעץ עיניו בשעון.

ישי הבחין במשפחה שלמה שהצטופפה על ספסל אחד: עבדקן בלונדיני וכיפה סרוגה גדולה לראשו, אשה אפריקאית לפי מראיה ושלשה בנים פעלתניים בצבע מוקה. האב היה רכון על ספר קודש וניסה ללמוד. האם ניסתה, בהצלחה חלקית, להתמודד עם בניה: קטן כבן שנה וחצי בעגלה, ביישן אחד בגיל חמש-שש, ודברן שמנמן כבן שמונה. מידי פעם אח הציק לאחיו, ולסירוגין הצחיק אותו. הם דברו ביניהם בצרפתית מהירה וגולשת. תוך כדי דיבור, הגברת סדרה את מטפחתה הצחורה, חלקה עוגיות וממתקים והרגיעה את הבנים. האב היה מרוכז בלמודו. מה למשפחה שלמה במרפאה? שמא אחד הוא המטופל והאחרים באו ללוותו? אבל אם שני ההורים זמינים, למה להביא מהומה שלמה למרפאה?

לא עבר זמן רב עד שישי הבין את המתרחש. פרופסור צ. המפורסם, שמוהל היה בברית המועצות כאשר המילה לפשע נחשבה, הגיע והזמין את האם ובנה הקטן להכנס לחדר הניתוח. שני הבנים האחרים התחילו לשחק משחק קלפים. ברור היה להם שאת אבא לא מפריעים בעת לימודו.

בזמן שבנו הקטן נימול, ישב האב בחדר ההמתנה ולמד תורה ולא הניד עפעף. ישי נדהם.

העבדקן הבחין בכיפתו של ישי, ופנה אליו. מבטאו היה צרפתי למהדרין.

"שלום לך. אם תוכל לעזור לי מעט בהבנת הקטע הזה? נראה לי שפעם למדת בישיבה."

"בא נראה," ענה ישי בחיוך. עבר הרבה זמן מאז שהתבקש לעזור למשהו בלימוד.

הבחור עלעל בספר עד שמצא את המקום. "Regardez ça! " הוא אמר. "האם פעם למדת את 'אורות התשובה' של הרב קוק?"

הספר לא היה זר לישי – אולם עברו כמה שנים מאז שפתח אותו לאחרונה. ובכל זאת, לא יזיק לנסות.

"אני לא הבנתי מה הכוונה שיש לחזור בתשובה כאשר אין בכלל חטא. הרי הרמב"ם כותב שמצוה לחזור בתשובה כאשר חוטאים- אבל כיצד תתכן תשובה ללא חטא?"

"בוא נראה את הכתוב ונהיה חכמים יותר," הציע ישי.

"הנה:

'אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו אבל הוא מרגיש בקרבו מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ה' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום. מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין א-לוה בקרבו, וזאת היא הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום.'

השנים ישבו ודנו בחדר ההמתנה כחברותות, חברים ללימוד. ישי התחיל להיזכר בשיחות ששמע בישיבה והוסיף על הכתוב. פטריק (עוד מעט יקרא שמו בישראל משה) היה תלמיד נמרץ. בשיחת הלומדים היתה נעימות וחן, ונהנה ישי מהחלפת הדעות והעיון בכתוב וברעיונות הנשגבים. בין לבין, חזרו האם והקטן, וההוא נח בעגלתו. האם נכנסה לחדר הניתוח עם הבן האמצעי. כאשר שניהם יצאו, פטריק ובנו הגדול הוזמנו להיכנס, וישי נותר עם הגברת ובניה. העייפות והדאגה נראו על פניה, אולם ניתן היה להבחין גם בחדווה וסיפוק.

ישי פנה לבן האמצעי בצרפתית. "Comment ça va avec toi?" הוא למד את השפה באוניברסיטה, ואף השתמש בה לעיתים בעבודתו ביבוא-יצוא.

הילד ענה בעברית, וארשת רצינית על פניו החומות.

"ברוך ה', אני בסדר."

האם הלבינה שיניים, ושאלה בצרפתית "מהיכן מ'סיו מדבר צרפתית?" גון עשיר נשמע בקולה, כקפה ריחני, חם וחזק.

הם שוחחו ביניהם, ואשה ספרה לו על הגעתם לארץ מפריז במטרה להתגייר.

"אני מרגישה שאנו מטלטלים במדבר, כמו בני ישראל. אבל עכשיו אנו מתקרבים לארץ המובטחת."

התברר שבעלה היה פרח כמורה שחיבב לימודי מקרא יותר מדי. מקריאת התנ"ך הגיע לעברית המקראית, ומשם לענין ביהדות. לא ארכה הדרך עד לפקפוק לגבי בשורת הברית החדשה, שלא השתוותה לאמיתת "הברית הישנה" בעיניו. עזב את הכנסיה ומצא את בת זוגו, סטודנטית מחוף השנהב, בחוג הספרות באוניברסיטת הסורבון. ביחד הם חיפשו אחר האמת, והגיעו למסקנה המשותפת שהיא נמצאת בתורת משה. הם התחילו ללמוד יהדות בפריז, אולם לא יכלו לרוות את צימאונם לקדושה ורוחניות על אדמת נכר. והנה הם בארץ, על סף השנה החדשה.

בהזכירה את השנה החדשה, ישי העיף מבט חטוף במחוגי השעון. כבר שלוש ועוד לא קראו לו! השנה אוזלת והשעה מתאחרת.

עוד ישי מהרהר על הזמן שבורח, ופרופסור צ' חוזר עם פטריק ובנו. כולם חיוכים ומקרינים זיו חדווה עילאית. האב והבן הלכו בזהירות מה, כאילו חששו מעט לדרוך על הרצפה.

"תגידו מזל טוב! בואו לסעודת מצוה!" הכריז הרופא המומחה. פרופ' צ' היה יהודי בשנות השישים לחייו. רק כיפתו הסרוגה הלבנה שהודבקה לשעורות השיבה גלתה את השתייכותו לשומרי המצוות, אולם הוא היה ראוי לשאת כתר מיוחד – כתר מסירות הנפש. למרות כל הקשיים והסכנות, הרופא שמר מצוות עוד ברוסיה הסובייטית. לא פעם ולא פעמיים סיכן את עצמו ובני משפחתו בהגליה לסיביר הקפוא כאשר מל בני ברית, גדולים כקטנים. כאשר הותרה הרצועה והגיעה "פרסטרויקה" לברית המועצות, עלה פרופ' צ' ארצה וזכה למול עוללים רכים, עולים חדשים וגרים טריים. הוא ניגש למלאכת קודש זו בשמחה שנולדה מתוך סבל.

חרף הפצרותיו של ישי, הוא נלקח, כמעט בעל כורחו, לחדר צדדי. כנראה, הוא נבחר כדתי התורן. שם היה שלחן ערוך עם כל מעדני בית החולים: שניצל יבש, אורז לבן שהתקרר מזמן ונעשה גושים גושים, תבשיל שעועית אפורה וסלט פירות מצנצנת. גביע מוכסף מלא במיץ ענבים מתקתק ניתן בידיו של ישי והוא נתבקש לברך מתוך דף מנוילן.

"ברוך אתה ....בורא פרי הגפן."

האב, האם, הבנים, הפרופסור ועוזרו, יהודי בעל פאות וזקן בצבע נחושת אדומה, ענו 'אמן' בלהט.

"ברוך אתה .... אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למול את הגרים ....." ישי התחיל להתרגש שלא מדעתו. הנה יהודים חדשים באים לעולם – מתוך תשוקה וכאב, דם ומים.

הגיע הרגע להכריז את שמותם של המתגיירים. העוזר של פרופ' צ. חלק פתקים ועליהם מתנוססים השמות החדשים שהודפסו באותיות של קידוש לבנה. "ויקרא שמו בישראל...."הבן הבכור יקרא מעתה גרשום, השני אליעזר, והקטן יהושע. האב פטריק היה למשה.

כאשר כלו כל הברכות, פנה ישי למשה החדש ושאל "אפשר לנחש שאשתך בחרה בשם ציפורה, לא כן?"

"'כי אשה כושית לקח'!" ענה המכונה משה. עיניו הכחולות כרקיע בטהרו רקדו ופיו מלא צחוק. גם אשתו חייכה, ספק משועשעת ספק סובלנית.

ישי חש שזה עתה פגש דמויות תנ"כיות – אולי מהנפש שעשו אברם ושרי בחרן. הרי גר דומה לתינוק שנולד, ואלה ששמעו שיש א-לוקים בישראל גם הביאו אתם להט האש מסיני. אש חדשה, טריה, שהובערה מהסנה.

"סימן טוב ומזל טוב, מזל טוב וסימן טוב," פזמן פרופ' צ. במבטאו הרוסי.

החלו פרופ' צ. ועוזרו בעל הפאות הבוערות לרקוד עם פטריק/משה, והלה משך את ישי אל תוך המעגל.

"יש לך כח לרקוד אחרי ברית מילה?" התפלא ישי.

"'וקויי ה' יחליפו כח'!" ענה משה, וכולו מקרין שמחה של מצוה.

התלהבותו של הגר היתה מדבקת; שאב ישי השראה וגיל ממנו בלי משים. גלי גלים של חום וחדוה הציפו אותו. הוא חש חיבה יתרה ליהודים החדשים, במיוחד לאבי המשפחה. עניניו האישיים, האצבע והעייפות, פרחו מזכרונו כלא היו.

עודו בין הרוקדים ונכנסה אחות לחדר. "ישי קלאר? הרופאה מוכנה ."

ישי פרש מהמעגל והלך אחר האחות שהפנתה אותו לחדר הרופאה.

לא חדר ניתוח היה, כי אם חדר קטן שנראה כמו משרד. הרופאה ישבה בחלוקה הלבן ועיניה במסך המחשב.

היא הסתובבה אליו והוחלפו חיוכים ומידע. הרופאה היתה אשה מטופחת בשנותיה הארבעים. היא הרכיבה משקפיים ולהן עדשות בגוון עפור בהיר. התבוננה הרופאה באצבעו של ישי ואמרה "בכלל לא נראה לי שהגידול סרטני. סתם כתם וירלי. אין ממה לדאוג. אתה בטח רוצה להסיר אותו בכל אופן." היא לא שאלה.

"האם זה יכאב?"

"צריבה קטנה לחצי שניה ותו לא." הפחדנות לא הפתיעה את הרופאה. היא כבר חיברה את המכשיר שינק ממיכל חנקן הנוזלי וכוונה אותו לאצבעו של ישי.

אכן צרב לשניה – ופרצופו של ישי התעקם לרגע.

הרופאה חבשה את הפצע המזערי בפלסתר רגיל והציע לישי לכסות את האצבע בשמש ליום-יומיים.

ישי חש הקלה ונשם לרווחה. הוא בריא. הוא חוזר הביתה למשפחתו. צחוק עלה לשפתיו.

הרופאה התבוננה בו במבע שואל, אולם ישי רק חייך ואחל לה שנה טובה. "שנה טובה," ענתה.

ישי בקש לאחל למשפחת הנימולים הרכים שנה טובה ו bonne chance, אבל נעלמו כליל. היה בו רצון עז לראותם שוב, לשאוב מהם כח, לחוש את הבראשית של משפחה יהודית.

חזר ישי על עקבותיו לחדר שבו נערכה סעודת המצוה –רק שאריות הסעודה נשארו בו. הוא חיפש החל בחדר ההמתנה וכלה בחדר הניתוח, ואף ניגש לאחות לשאול את פיה איפה המשפחה הססגונית.

"הם יצאו לפני עשר דקות. כולנו ממהרים הביתה." נשמע העוקץ בדבריה וישי חייך את חיוכו המנומס ועשה כדברה.

באולם הכניסה שוטטו עיניו של ישי, כמנסה לאתר מה שאיננו. הן נחו לרגע על הוויטראז' המרשים שהוצב בכניסה. עוצב בשלל צבעי אבני חן היה הוויטראז', וישי התבונן בבריאת העולם, גן עדן ועץ החיים, והאבות והאמהות. בכניסתו, הוא לא הבחין בכל אלה.

לא היתה לישי ברירה כי אם לוותר על מפגש נוסף עם היהודים החדשים. יום טוב מתקרב, ועליו לחזור לביתו.

ישי עשה את דרכו הביתה ב"רכב המנהלים" שהעמידה החברה לרשותו. הבלייזר בצבע ירוק זית שקפל בקפידה היה מונח על המושב לצדו וריחה הניחוח של המכונית החדשה עלה בנחיריו. הוא בדק את שעונו מדי פעם כדי להרגיע את עצמו שהוא יגיע אל ביתו בזמן.

לא רחוק מהבית, אשה צעדה על המדרכה בצעדים כבדים . היא חבשה כובע שחור עקום-צורה ועליו היה כרוך סרט כתום בוהק, ולבשה חולצה כהה על חצאית שחורה. לא צעירה ולא מבוגרת – אולם בגדיה המרושלים ומבעה המוזר עשו את שלהם כדי להסתיר את גילה האמיתי. אילו היה החלון פתוח ברכב, היה ישי שומע את קריאתה. היא הלכה כמה צעדים ועצרה, ושאגה כמתוך קרביה: "גאולה!" וצעדה עוד מספר פסיעות וחזרה על הקריאה. "גאולה!"

אשה קשת רוח היתה. בין שהייה לשהייה בבית החולים כפר שאול, היא נהגה לשוטט ברחובות ולחפש את החסר לה.

אבל הוא לא שמע אותה. החלונות אטומים היו, וישי הפעיל את מיזוג האוויר באותו יום חמים. הוא גם לא הבחין בה כאשר היא נכנסה לכביש בין המכוניות שחנו לצדדיו. עד שעצרה כמה מטרים ספורים לפני מכוניתו וצעקה "גאולה!"

האשה לא הגיבה כלל לחריקת הבלמים וריח הגומי השרוף, אלא עמדה דום ואז המשיכה בשלה. "גאולה!", היא געתה, בקול שמוציאה בהמה בצער.

ישי פתח את דלת הרכב וקפץ ממושבו, רועד וחוור כולו.

"גברת, את בסדר?" שאל בבהלה.

"בעצם, לא," ענתה. היא נשמעה מוטרדת והופתעה מעצם השאלה. ושוב צעקה, "גאולה!"

"את מחפשת מישהי בשם גאולה?"

"לא מישהי. ולא מחפשת." היא הסבירה בפשטות, ודמעות נצנצו בעיניה הטרוטות. "אני רוצה שהיא תבוא כבר!"

וישי עמד משתומם. הוא בקש להושיט לה עזרתו, אולם ידע היטב שהוא לא חשוב בכי הוא זה לעולמה המופלא ממנו. היא המשיכה ללכת לדרכה ועד שסגר את דלת הרכב שוב שמע "גאולה!"

היה בתמהונית רצון פראי, כאשה בציריה הכורעת ללדת. מתוך שיגעונה היא קראה לדבר השפוי ביותר. הדהדה קריאתה באוזניו.

בעת נהיגתו תהיות מוזרות חלפו עליו. ואולי כל אלה שפגש היום נשלחו לו כצירים מעולמות עליונים ובשורה אחת אליו בפיהם? ושמא רק עייף ויגיע הוא מנדודי שינה, והכל הרהורי הבל ודמיון סרק היה. החסרים אנשים מופלאים ומשונים בירושלים?

"עוד מעט תתחיל לדבר עם עצמך," אמר ישי והפעם ברך על החלונות האטומים.

כשהגיע ישי לביתו, מצא את הבית מסודר ונקי. שלחנו היה ערוך ומיטתו מוצעת. הכל מוכן היה ליום טוב הממשמש ובא.

איך היה?" שאלה חנה, והתינוקת בידיה.

לקח ישי את בתו וחבק אותה בזרועותיו. את ראשה הניחה התינוקת על כתפו כאילו מצאה לה מנוח. משקלה היה מתוק עליו.

ישב ישי עם חנה במטבח וספר לה על כל שעבר עליו: על גר הצדק הלמדני ואשתו השחורה והאצילה ובניהם החומים, ועל מסירות נפש והברית וסעודת המצוה ועל התאונה שלא קרתה, ועל תשובה ללא חטא ועל הכמיהה והזעקה לגאולה. ישי נשם עמוק והמילים גלשו מתוך פיו כמעיין שעד אז חתום היה. אולם הוא קצר בדבריו במודע. עוד מעט ותתחדש עליהם השנה ויברא העולם מחדש.