שחור ולבן

מנחם מ' פאלק

גיליון מס' 9 - תשס"ז * 2007

- מוֹרְדִי, טוב שבאת, כמו שביקשתי. אתה יודע שהתלמידים הטובים שממוצע ציוניהם עולה על 7 מתקבלים למועדון הפִּיוֹנִיֵרים. אומנם הממוצע שלך עולה על 9 אבל לצערי אי אפשר לתת לך את העניבה האדומה והסיכה כי הוריך נרשמו לעלות לפלסטינה ולכן אין לך צורך בדברים כאלה. אבל אנחנו יודעים שאתה תלמיד מצטיין. אלו דברים קטנים ולא כל כך חשובים. זה לא נורא. חוץ מזה, בינינו, אלה שקיבלו את העניבה והסיכה לא תלמידים טובים כמוך. או קיי? אגב, המורה אנדריי שאל אם אתה יודע שח-מט, ואני בטוחה שאתה יודע, אז תיגש אליו בבקשה. הוא בכתה ד3, ואני משחררת אותך מהשיעור הבא.

- תודה המורה אלנה. בכל זאת חבל שאני לא במועדון. שמעתי שיש לפיונירים ארמון מאוד יפה, וששם נפגשים לפעמים למסיבות בחגים, לחוגים ולדברים אחרים.

- לא נורא. כולם יודעים שאתה טוב, אבל אי אפשר לשים יהודים במועדון. לך, לך למורה אנדריי. הוא ממתין לך.

* * *

- אמא, הגעתי למקום השני בשח-מט בכל בית-הספר. סנדו היה הראשון ואני השני. לא ידעתי שאני כזה שחקן טוב. המורה אנדריי הוא סגן אלוף הארץ בשח-מט והוא אמר שאני משחק ממש טוב. חבל שהפסדתי בסוף לסנדו. יכולתי להיות הראשון. אבל לא נורא, נכון?

- יופי. כל הכבוד. ומה עוד קרה היום?

- המורה אלנה קראה לי והסבירה למה אסור לי להיות חבר במועדון הפיונירים, למרות שאני תלמיד מצטיין. היא אומרת שזה בגלל שנרשמתם לעלות לישראל. היא אמרה פלסטינה. זה נכון שאנחנו נעלה לשם?

- אני מקווה שכן. שם, בישראל, זו מדינה שכולם יהודים, ולא יעשו הבדל בין אדם לאדם. אני מקווה שתוך זמן קצר יתנו לנו לעלות. בוא לאכול ואחר-כך לך לעשות שעורים. גם אם אתה לא פיוניר כדאי שיהיו לך ציונים טובים.

- מה יש לאכול היום?

- משהו שאתה ממש שונא! שניצל עם תפוח אדמה.

- יופי. לפחות משהו טוב!

* * *

היום זה היום הגדול, התחרות האזורית לנוער בשח-מט. המורה אנדריי ילווה אותנו, שלושת המתחרים מבית-הספר שלי. הוא אמר שיש לנו סיכויים טובים. ואם המורה אנדריי אומר, הוא יודע.

כל הלילה לא ישנתי. ראיתי רק משבצות שחורות ולבנות, חיילים מחייכים לרָצִים, סוסים קופצים בשמחה, מלכים ומלכות משחקים מחבואים מאחורי הצריחים.

הינה, אני רואה אותו, אתה המורה אנדריי ואת סַנְדוּ, החבר שלי, וגם את יוֹנֵל שהיה במקום השלישי. יחד התחלנו ללכת אחרי המורה. זו הייתה צעידה שמחה וקולנית ביום מלא שמש, לכיוון ארמון הפיונירים. סוף סוף אני אזכה לראות את המקום הזה. נראה אם הוא באמת כל כך מפואר כמו שמספרים. בחוץ היה חם וציפורים שונות צייצו. על הכביש נסעו מספר אופנועים שהתאמנו כנראה לקראת התחרות הארצית של האופנועים. גם השכן הגרמני שלנו, הַאְנְס התאמן כל שנה. אבל יש היה מזל רע וכל פעם הייתה לו תקלה אחרת. הוא לא הצליח לעלות לגמר אפילו פעם אחת. איזו אכזבה. אני ממש הצטערתי בשבילו כאשר ראיתי אותו עצוב בשנה שעברה בסוף התחרות, עם אופנוע מפורק.

למה אני חושב עליו עכשיו? היום זה היום הגדול שלי. התחרות שלי בשח-מט. ועוד בבית הפיונירים.

התקרבנו לבניין בעל שלוש קומות, שכבר מרחוק ניראה יפה. בכניסה אליו הייתה שדרת שיחים מטופחת. הכניסה עצמה כללה עמודי שיש בצד ושערים עשויים עץ שנראו כמו פסלים מפוארים. כל אלו נבנו מעל לשלוש מדרגות שיש.

כולנו נכנסנו לאולם הכניסה שהיה חשוך. בתוכו היו מסודרים שולחנות שח־מט קטנים בעיגול. ליד כל שולחן נמצאו שני כסאות, זה מול זה.

ליד חלק מהשולחנות כבר ישבו ילדים ושיחקו. המורה אנדריי הסביר לנו שהמשחקים יהיו בשיטת הגביע, זאת אומרת המפסיד קם מהשולחן והמנצח ממשיך לשבת ולשחק.

המתנתי ליד שולחנו של ילד יהודי מבית הספר של העיר קְלוּז'. הילד הזה כבר ניצח ששה מתחרים אחרים. כעת הוא שיחק נגד המתחרה השביעי. לפי מצב הכלים על הלוח, ניראה שגם הפעם ינצח. ואז אני צריך לשחק נגדו. איזה פחד!

* * *

- אמא, נכנסתי בריצה לבית מתנשם ומתנשף, בקושי מסוגל להוציא מילה מפי, אני במקום השני לנוער במחוז שלנו בשח-מט. ניצחתי אפילו את מֶנְדֵל, היהודי מקלוז', והיחיד שניצח אותי במשחק האחרון היה סנדו. הוא במקום הראשון ואני בשני. מחר בערב יש מסיבה בבית הפיונרים. אני מוזמן לקבל שם את התעודה המיוחדת ומדלית הכסף על הניצחון. היום ראיתי את המקום. הוא נורא יפה. תהיה שם בָּמָה וגם אני אעלה עליה לקבל את המדליה.

- אתה בטוח שיתנו לך להיכנס בערב למסיבה? הרי אתה לא פיוניר.

- הם הבטיחו לי שכן. הרי אמרו לי לבוא לטקס. אני רוצה ללכת. החולצה הלבנה היפה שלי נקייה?

- בטח, חמוד. הכול מוכן אם תרצה ללכת. אבל אני הייתי בודקת פעם נוספת אם יתנו להיכנס.

- אין צורך לבדוק. המורה אנדריי עצמו יהיה שם וייתן לי את המדליה והתעודה.

* * *

השעה הייתה שש בערב. התחיל להחשיך. בעוד חצי שעה צריכים להיות בבית הפיונירים, לתחילת הטקס. הייתי לבוש במכנסיים השחורות והחולצה המיוחדת והמגוהצת שהייתי לובש רק בחגים. בפעם האחרונה לבשתי אותם בפסח, לפני חודשיים. הבגדים היו כל כך יפים. לא כמו החליפה של בית-הספר ששנאתי ללבוש. על הראש שמתי כובע קסקט. רק הצוואר היה ריק. עניבה אדומה לא הייתה לי וצעיף או עניבת בית-ספר שנאתי.

צעדתי במהירות לכיוון הארמון. ככל שהתקדמתי יותר ראיתי את הבניין הולך וגדל. פתאום הוא ניראה לי מאוד גבוה ואפל. ראיתי לצידו עצים עצומים כמו צוואר של דינוזאורים המרימים את ראשיהם כלפי השמיים וממתינים לרגע המתאים כדי לירוק אש על כל זר שמנסה לפלוש לארמון. השיחים שלצידי השביל המוביל לכניסה היו סוסים שחורים המרכינים ראשם בפחד.

בקומה השלישית עמדו המרפסות כצריחים חשוכים המכילים בתוכם את שומרי המלך והמלכה החמושים.

האטתי את צעדי. בכניסה לארמון, בין העמודים שלצידֵי השערים עמדו שני תלמידים גבוהים, בטח מכיתה ט' או י', עם ידיים שלובות ועניבות אדומות לצווארם. אחד מהם ניראה כמו חייל לבן והשני כמו חייל שחור בגלל הסוודר השחור שעליו.

צעדיי הפכו עוד יותר איטיים. הרגלים בקושי העלו אותי את שלושת המדרגות.

- מה אתה עושה פה ילד? שאל אחד השומרים.

- אני, אני באתי לקבל את התעודה והמדליה שלי בשח-מט. עניתי בקול רפה ומפוחד.

- אבל ניראה לי שאתה לא פיוניר. אתה לא יכול להיכנס, פסק בקול נוקשה.

- אבל המורה אנדריי אמר שאני אבוא הערב לקבל את הפרס. חוץ מזה, יש לי ממוצע של תלמיד מצטיין, יש לי תשע וחצי. רק בגלל שאני... שאני יהודי, ו... ואין לי עניבה של פיוניר?

- לא מעניין אותי, אתה לא פיוניר. אתה לא תכנס. לך הביתה, יהודי.

- אולי בכל זאת. רק עד שיתנו לי את הפרס ואני מבטיח שאני אלך מיד אחר-כך.

- לא שמעת? ללכת?! שאג השומר השני וירד מדרגה אחת לכיוון שלי. לך כבר!

- ואיך אני אקבל את הפרס? שאלתי, מנסה להסוות את הרעד שבקולי, ומוריד את הראש כדי שלא יראו את הדמעות שהחלו לרדת מעצמן.

- תבוא מחר בבוקר, ולא להפריע למסיבת הפיונירים. אולי התעודה תהיה פה. עוף כבר יהודון!

* * *

שעת צהרים. בקושי היה לי סבלנות להמתין עד סוף היום. אספתי את הספרים והמחברות לתיק ורצתי לכיוון ארמון הפיונירים. לא ידעתי שאני יכול לרוץ ככה למרות שאני די שמן. עוד מאתיים מטרים, עוד מאה, עוד חמישים, הינה המדרגות... והשער... והוא סגור. ניסיתי לפתוח, אבל הוא היה נעול. הכול מסביב שקט. דממת מות. התיישבתי על המדרגות. לא היה אכפת לי שהמכנסיים יתלכלכו מהלכלוך שעל המדרגות. לא היה אכפתי לי משום דבר. רציתי לבכות אבל פחדתי שמישהו יראה אותי. הרגשתי כלוא בין הסוסים לצריחים בלי יכולת להיכנס לחדר המלך ולקבל את מה שגזלו ממני. אז מה אם אני לא פיוניר? אז מה, אני תלמיד יותר טוב מכל הפיונירים ביחד.

קמתי בקושי והתחלתי לשרוך רגלי לעבר הבית. לאט לאט, בועט בכל אבן שנמצאת על המדרכה.

- מה קרה? למה אתה עצוב? שואל אנדריי המורה שלא ראיתי מהיכן הופיע פתאום. למה לא באת למסיבה לקבל את התעודה והמדליה שלך?

- אני, א אנ אני דווקא באתי אבל לא נתנו לי להיכנס. היו שם שני שומרים ענקיים ליד הדלת ואמרו שאסור לי להיכנס. אני לא פיוניר. אני יהודי. אז אמרו לי, אמרו לי, לבוא היום. ואין שם אף אחד.

- ודאי שאין. הרי היום הוא היום האחרון ללימודים וארמון הפיונירים סיים את פעילותו השנתית אתמול. לא חשוב, לא כדאי לבכות בגלל זה. בתחילת השנה הבאה אני אקח את הפרסים שלך ואביא לך אישית. אני מבטיח. העיקר שאתה יודע לשחק כל כך טוב. אל תצטער. תמשיך לשחק בחופש.

הוא לחץ לי יד והמשיך בדרכו. קצת מעודד מהבטחתו הלכתי לכיוון הבית. ככל שהתקרבתי, הדמעות חזרו לעיניים. מגיעה לי תעודה ומדליה. למה גזלו לי אותם.

אמא חיכתה לי בפתח וחיוך על פניה. לא יכולתי לעצור יותר את הדמעות. התפרצתי בבכי.

- מה קרה עכשיו? היא שאלה.

- לא היה אף אחד בארמון. הוא סגור לכל הקיץ. המורה אנדריי הבטיח לי שבתחילת השנה הבאה הוא יביא את הפרס אלי אישית. אין לי כוח לחכות עד השנה הבאה. אני רוצה את הפרס, הוא מגיע לי.

- תעזוב את הפרס. אין לך צורך בו יש לי ידיעה יותר משמחת בשבילך. קבלנו אישור לעלות לישראל. בעוד שבועיים אנחנו יוצאים. עוזבים את הכול.

- אז לא נהיה כאן בתחילת השנה הבאה?

- לא חמוד, את השנה הבאה תתחיל ללמוד בישראל. חברים חדשים, הכול חדש. גם שם יש תחרויות ומדליות למנצחים! ושם, כולם יהודים.