על "איש מביט בבנו" לנתן יונתן

שושנה ויג

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

נוסח מלא של השיר


השיר "איש מביט בבנו" מאת נתן יונתן מעוצב מאלמנטים של מראֵה. המראה המשתקף כאן הוא מראה של אב המתבונן בבנו. כותרת השיר "איש מתבונן בבנו" היא כותרת שהופכת אמירה אישית לאמירה אוניברסאלית. 'איש' - בבחינת 'כל אחד'. אין הגדרה מדויקת לזהות האיש, היינו כינוי סתמי בבחינת נושאו של השיר. ומה היא הפעולה שהוא מבצע? הוא מביט בבנו. ההתבוננות היא באדם הקרוב לאיש הזה, בבנו. האיש הסתמי חסר הזהות הופך להיות אב, איש שאבהות רובצת עליו.

כותרת השיר היא משפט נושא תוכן, המכיל את מרכיבי השפה כמשפט עיקרי. אין כאן טפלים, אלא העמדה של העיקר. והעיקר הוא התבוננות בבן ובכינוי הקניין הצמוד אליו. על ידי הפיכת המושא למהותי ביותר, הוא משויך לאיש הסתמי, ואין הוא אישי בלבד אלא אוניברסאלי.

ההתבוננות היא התבוננות פנימית. היא מראה פיוטי פילוסופי:

"איש מביט בבנו
ורואה בעינו את מה שהיה
ומה שהינו ומה שיהיה כשהוא עצמו
כבר אינו"

מצלול בולט בשורות הראשונות משיב אותנו לצליל הקניין של בנו, עינו, ואינו. ההתבוננות במושא החיצוני מובילה להתבוננות פנימית. האיש המביט בבנו, מביט פנימה לתוך עצמו. ההתבוננות היא בעינו, והמראה הניבט הוא מראה הלקוח מקוהלת א',ט: 'מה שהיה הוא שיהיה', ואין צורך להמשיך את הפסוק: 'ואין כל חדש תחת השמש'. הביטויים הללו בפתיחת השיר מאגדים מבט על מראה עגולה, מראה מסתובבת, והמביט בה רואה גם את עצמו וגם את בנו, המביט בה רואה שאין זמן שבו עצרה התנועה הסיבובית של המראה.

הנימה הפסימית מתחדדת בשורה הבאה, אף בה יש נימה של ייאוש:

"וכל המראה הזה איך כבה"

תחושת כאב עצומה עולה מן השורה הזאת לב ליבו של כאב האובדן עולה מנימת השיר. השאלה היא שאלה רטורית, שאלה שבוודאי שואל כל אחד שמאבד באופן פתאומי אדם אהוב.

ברצף של שלושה דימויים מעצים הדובר את תחושת ההפתעה בהתרחשות אובדן הבן. המכה היא כמכת רעם, היא מכה שמרעידה בוודאי את נימי נפשו של האב. מעניין שהדובר לא משתמש במילה אב אלא לקראת סיומו. אף על פי כן לקורא ברור שהכאב הוא כאב של אב שהקריב את בנו. הביטוי השגור בפי הבריות "כרעם ביום בהיר", ההפתעה העצומה מכך שהבן כבר אינו, נוחתת על האיש - האב - באופן מפתיע לחלוטין. אין אפשרות להיות מוכן לבשורה כזאת, אי אפשר גם לכמת את גודל הכאב, ועל כן הוא שב ושואל בנימה רטורית:

"ומי ימוד את יגונו
אם הוא כשורש עץ
או הוא כאמירו"

השאלה נשאלת בזיקה לעולם הצמחים, היא מדברת על כאב הניתוק בין האב לבנו, היא נשאלת על גודל היגון. ובאמת לא ניתן לענות על שאלה כזאת. הצירוף הבא אחריו באמצעות הדימוי יוצר העצמה. יש כאן הזרה בעניין הכאב

לא ברור כיצד קשור שורש העץ או אמירי העץ לכאב. אולם הוא מבטא את גודל האובדן, את עוצמת הגדיעה. העץ שנפגם בשורשיו, או שקוצצו אמיריו, לא יהיה אותו עץ, צפוי לו עתיד בעייתי, השורשים מטונימיים לעבר הבסיס עליו נשען העץ, והאמירים מטונימיים לעתיד, להמשכיות, לציפייה לגדולה. והכל נמחק בעת גדיעת הבן. ביטוי אפסותו של האדם משולה לתמונת טבע שמבטא העץ. שוב חזרה לנימה הפסימית, ביטוי שבר וביטוי כאב בעולמו של הדובר שמתאר כאב באמצעות תאור האובדן של בן.

השיר הוא אלוזיה לסיפור עקידת יצחק. ככל שמתבוננים במראה השיר, מתחדדת ההבחנה לגבי האלוזיה המקראית. עוצמת הכאב בשל האנלוגיה הניגודית מתעצמת. הסיפור המקראי מתאר עמידה בניסיון, מתאר הינצלות מהקרבת הבנים על ידי האבות. למעשה השיר מבטא תוצאה הפוכה, כאן האיש לא נבחן אם עמד בניסיון. הבן הוקרב, ולא הייתה ישועה בסוף הדרך. גם הדימוי הזה של אומדן הכאב באמצעות תמונת העצים מזכיר את סיפור העקידה: הבסיס היה מוכן, אברהם עמד לבצע את העלאת הקורבן, והבן ניצל.

הכאב שורה בכל מקום. אין הוא רק יגונו של האיש המקריב את בנו. הוא גם יגון השדה. הכל רווי בכאב.

התמונה המקראית כל כך מוטמעת בשיר עד כדי כך שקשה להפריד בין הסיפור המסופר כאן לבין השתקפותו המקראית. השיר מעניק לתבנית העומק המקראית משמעות חדשה: מימי קדם ועד היום לא השתנה דבר במחזוריות חיי אדם, בערך החיים. מימי קדם עוסקים בני אדם בהקרבה, ואף את בניהם הם מקריבים. בשקט בהשלמה ובהכנעה הם מבצעים את שליחות קיומם. אין תחושה של מרד או ניסיון לברוח מן השליחות. יש כאן זיקה ישירה לסיפור המקראי, וההבדל הוא בתוצאות. המעשה המקראי ניחן בנס, ברגע האחרון מכריז המלאך "אל תשלח ידך אל הנער". ואילו כאן השקט ממשיך לשלוט באוויר, האווירה היא אווירת מוות. אין כאן קול חיים אלא קול גוויעה, קול אובדן שאינו פוסק מן העולם.

"ואין צועק ואין עונה
חרישית תאסף חלקת השדה
אל יגוניה"

שלילת הסיפור המקראי מופיעה בסיום השיר באנאפורה המחדדת את האנלוגיה הניגודית בין סיפור העקידה לבין העקידה היומית, המחזורית, של הבנים על ידי האנושות.

"ולא אש ולא עצים
ולא שה ולא שופר".

ועוד נקודת זהות לסיפור המקראי:

"ורק אב ובנו הולכים
שניהם יחדיו"

זוהי השורה המבליטה את הקשר בין שני האנשים: האיש מקבל את הזהות שהייתה ברקע השיר. בשורות אלו מובלטת האינטימיות הרבה שקיימת בין השניים. שניהם יחדיו, שניהם חווים אותו גורל, שניהם קשורים אחד לשני בקשר שלא ניתן לפרק אותו.

סיום השיר מבטא את עוצמת הקשר בצורה הכי בולטת:

"ולא הייתה עוד כאהבה ההיא
על העפר"

מעניין שהרובד המיתי של השיר הוא מכיל אלוזיות מקראיות ללא הגבלה, כמעט כל מילה נושאת מטען מקראי קדום בתת מודע שלה.

הצרוף הזה מזכיר גם את אהבת דויד לבנו אבשלום, זעקת 'מי יתן מותי תחתיך'.

לסיום, המראה כאן היא מראה המבטאת אמירה פילוסופית פסימית באשר לגורל האדם עלי אדמות. האדמה זועקת את שאלת החיים, ותובעת את חיי האדם מימי קדם, חוסר הישע של האב שאהב את בנו אהבה בלתי רגילה, ונאלץ להתמודד עם תהליך שלא נעצר. נאלץ להיפרד מאהובו בלא שניתן לו להתנגד, ועליו לקבל את הגזירה כגזירה משמים.