על תבונה ועל רגישות

בשמחת תורה בבית מדרשו של הבעש"ט.¹

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 10 - תשרי תשס"ח * 9/07

הסיפור החסידי מרבה לעסוק בדמותו של הצדיק, באיש הפשוט ואילו דמויות הנשים הן מעטות. הופעתן בסיפור קשורה בדרך כלל, למעשי הצדיק, בעיקר לברכותיו, לעצותיו ולעזרתו²

עיצוב דמותה של האשה בסיפור החסידי מאפשר הצצה לעולמן של הנשים במאה ה- 18 והזדהות עמן. חלקן בנות אדמו"רים שלמדו מאורחותיהם והפנימו ערכי מוסר ואמונה, חלקן נשים פשוטות שתלו את תקוותן בברכת הרבי ועשו מאמצים כבירים להגיע אליו. המימד החינוכי של סיפורים אלו עשוי לתרום לעיצוב עולמן של נשים אף בימינו.

אחת הדמויות הבולטות בסיפור החסידי היא אדל בתו של הבעש"ט ששזורה בסיפורים חסידיים נוספים.

פעם אחת בשמחת תורה היו אנשי חבורתא קדישתא תלמידי הבעש"ט שמחים ומרקדים בעגולה והשכינה מלהטת סביבותם ובתוך הרקדתם נקרע המנעל אצל זעירא דמן חברייא והוא היה איש עני מאוד והיטב חרה לו עד מאוד על מניעתו מלרקד עם חבריו לשמוח בשמחת מצוה עבור זה ובתו הצדקניות מרת אדל עמדה גם כן בבית מן הצד לראות בשמחת השואבה שלהם. אמרה לאותו תלמיד: אם תבטיח לי שאלד בן זכר בשנה הבאה אתן לך תיכף ומיד מנעלים טובים, כי היו לה בחנות מנעלים.
והבטיח לה שבוודאי יהיו לה בן זכר, וכך היה שנולד לה הרב מ' ברוך מקהילת קודש טולטשין.³

חסיד מן החבורה
הדמות הראשונה היא חסיד מן החבורה של הבעש"ט. הוא מאופין בכינויו 'זעירא דמן חברייא' כלומר הצעיר שבחבורה. בשמחת תורה כשכל התלמידים רוקדים ומסביבם השכינה מלהטת נעלו נקרעה, והוא אינו יכול להמשיך לרקוד עם שאר החסידים. אפיון נוסף הוא מצבו הכלכלי, הוא עני מאוד. אפיון כלכלי זה מגביר את תחושת הכאב וההחמצה שהוא חש. בגלל עוניו אין לו כנראה נעלים נוספות להחלפה, וכך גדלה הרגשתו הרעה המתבטאת בביטוי העצמה:'היטב חרה לו עד מאוד'.

הסיפור חוסך מהקורא את תיאור רגשותיו של החסיד למשמע הצעתה הנדיבה של אדל לתת לו מנעלים חדשים. הוא נענה מיד והוא מבטיח לה ללא היסוס. כוח הברכה שהיה לו הוא אפיון נוסף לדמותו. ואכן ברכתו מתקיימת.

נשאלת השאלה כיצד חסיד שמאופין בסיפור כצעיר שבחבורה מגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה של נתינת ברכה שמתקיימת בפועל? על כך נשיב בהמשך.

אדל
הדמות השנייה היא אדל בתו של הבעש"ט.שמה הוא ראשי תיבות של 'אש דת למו'⁴ היא מאופיינת כבתו הצדקנית של הבעש"ט. אדל עומדת מן הצד בצניעות, ומביטה בשמחת בית השואבה בו רקדו החסידים. עמידתה מן הצד מבטאת גדרי צניעות הלכתיים. צניעותה מתבטאת גם ביחסה לזולת. היותה בתו של הבעש"ט לא הגבירה אצלה את הגאווה אדרבא התייחסותה אל החסיד הצעיר מעידה על ענוונתנותה ועל רגישותה. אדל באמפטיות שלה ובחוכמתה הבינה את עומק כוונותיו של החסיד ואת הצער הגדול בו היה שרוי. היא חשה בכאבו הנפשי ובסערת רגשותיו ומבינה, שמצבו זה מקנה לו כוחות רוחניים גדולים. על כן היא פונה אליו בהצעה שנראית לכאורה בלתי אפשרית. היא תתן לו נעליים טובות מחנותה תמורת ברכה שיתן לה לבן זכר. היא מציעה לו סחורה טובה לא משהו ישן חלילה שעלול לפגוע ברגישותו הכפולה הן בגלל עוניו והן בגלל שלא יכול להשתתף בשמחת הריקוד. ברכתו מתקיימת והיא זוכה לבן ר' ברוך ממזיבוז. רק אדם שחש רגשות אמיתיים ללא מחשבה זרה עשוי להגיע ליכולת רוחנית כה גבוהה ולגרום לשינוי מהלכיו של הבורא. הסיפור מעלה על נס את הצעיר שבחבורה שבכוח האמת שבו הגיע לרמתו הרוחנית של רבו הבעש"ט.

כאן מתממש אחד החידושים החברתיים של החסידות. לא משנה מקומך ההיררכי החברתי, חשובה כוונת הלב ועומק הרגשות. מקומך בחברה אינו נמדד על פי ידיעותיך אלא על פי אמות מידה של התנהגות מוסרית והרצון לדבקות בהקב"ה.⁵ אדל בגודל אישיותה מעריכה את כוחו של החסיד אף שצעיר עני הוא וכבת האמונה על תורת אביה היא מיישמת את ערכיו ואת תפיסותיו החברתיות הדורשות התנהגות מוסרית כלפי כל אדם אשר חשיבותו היא בגלל פנימיותו ובגלל אישיותו.⁶

אדל בגודל אישיותה חשה באווירת הקדושה המיוחדת בה השכינה שורה על כולם, ולכן בטוחה היא שבקשתה תתממש. היא מבקשת ממנו תמורה רוחנית על עזרתה החומרית.

הסיפור מבליט את שותפותה הפעילה של אדל בחנות, ומאפשר לקורא המודרני להעריך את הנשים שעסקו בפרנסת המשפחה⁷.

אנשי חבורתא קדישא
דמויות נוספות בסיפור והן כלולות בתואר 'אנשי חבורתא קדישא תלמידי הבעש"ט'. התואר 'חברותא' מציין אחדות חברתית רעיונית ונפשית. רק אחדות שכזו מאפשרת את השראת השכינה כפי שנאמר בסיפור:"והשכינה מלהטת סביבותם". בהר סיני, התקיימה אחדות כזו.⁸

הם מאופיינים בשני פעלים משמעותיים. הם שמחים ורוקדים. הזמן שמחת תורה- "והשכינה מלהטת סביבותם"- מאפשר לממש הנחת יסוד של החסידות, את השמחה כדרך של עבודת ה'. הריקוד והשמחה והיותם תלמידי הבעש"ט מעלה אותם לדרגה רוחנית גבוהה המתבטאת בתואר 'קדישתא'. הם מגיעים לדרגות של קדושה בעצם הדיבוק לבעש"ט. תואר זה מאפיין גם את החסיד העני, שהקדושה שורה עליו, ויש בו תעצומות נפש ויכולת להעניק ברכות שתתקיימנה.

זמן ומרחב
הסיפור החסידי מאופין ככרונוטופוס כלומר, מציג מצע ריאליסטי של זמן ומקום מוגדרים⁹. הזמן הוא שמחת תורה והמקום הוא בבית הבעש"ט. זהו זמן בעל איכויות ועוצמות רוחניות. שמחת תורה הוא מעין סיום לחג הסוכות ובו אנו מסיימים לקרוא את חומש דברים ובצורה מעגלית מיד מתחילים בקריאת ספר בראשית. סיום מעגלי זה מבטא את התפיסה שאין סיום ללמוד התורה. אנו הוגים בה יומם ולילה.

גם שמחת בית השואבה נזכרת בסיפור (הדבר אינו ברור בסיפור שכן בשמחת תורה אין שמחת בית השואבה. אולי הכוונה להעצים את מוטיב השמחה שהייתה בבית מדרשו של הבעש"ט בשמחת תורה) והדבר מחזיר אותנו לשמחת בית השואבה שהייתה נהוגה בבית המקדש. שמחת בית השואבה נקראת על שם שאיבת המים ממי השילוח לנסכם על המזבח, וכל מי שלא ראה שמחה זו, אומרים חז"ל לא ראה שמחה מימיו. מי השילוח נקראו 'מעין הישועה' כי שם נמשחו את המלכים מבית דוד ומי שזכה לראות שמחה זו שאב משם ישע ופדות לנפשו מכל מצוקותיה¹⁰.

אדל כבתו של הבעש"ט הייתה מודעת לסגולותיו הרוחניות של מעמד השמחה של חג הסוכות, של שמחת בית השואבה ושל שמחת תורה בו עם ישראל נדבק לשורשו ומקבל ממנו חיות לכל השנה. כאן המילה שואבה מרמזת לא רק לשמחת בית השואבה אלא גם לשאיבת תעצומות נפש מהריקוד של שמחת תורה. זאת הבינה אדל, ועל כן התנתה את עזרתה בהבטחה שיתן לה.

ביטויי זמן ותיאורי המרחב בסיפור מתקשרים לדמותה של אדל. עליה נאמר 'תיכף ומיד'. את הבטחתה היא מוכנה לממש מיד במהירות מתוך התחשבות מירבית בחסיד, כדי שלא יצטער וכדי שלא יפול מהדרגה הרוחנית הגבוהה אליה הגיע בזמן הריקוד. היא 'עמדה גם כן בבית', היינו גם היא נמצאת בביתו של אביה, אולם היא עומדת מן הצד, צנועה, אינה מתבלטת, אך רואה הכל. היא הולכת להביא לו נעלים חדשות מחנותה. זהו מרחב נוסף שלכאורה שונה מבית מדרשו המקודש של הבעש"ט. אולם בחסידות אין הפרדה בין מרחב גשמי למרחב רוחני. הנחת היסוד של החסידות היא שיש להוציא את ניצוצות הקודש שהתפזרו בעולם, כלומר, להפוך כל דבר גשמי לרוחני. על כן אף בחנות שהיא מקום של מסחר ופרנסה החסיד מקרין מאישיותו, מאמונתו ומתורת רבו על כל המהלכים המסחריים המתקיימים בה והם הופכים למקודשים. עיצוב דמותה של אדל בסיפור מעיד על גודל אישיותה והיא בוודאי יישמה את הנהגות אביה באותו מרחב של פרנסתה. כך נוצרת אנלוגיה משלימה בין שני המרחבים, והם הופכים למרחב אחד, שבו מקיימים מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.

הריקוד
אחת הדרכים להגיע להשגות רוחניות היא על ידי הריקוד. הריקוד המעגלי יוצר אחדות בין הרוקדים, כולם שווים ולכולם כוונה משותפת לרקוד לכבוד התורה. ריקודים אלו הם ביטוי גופני לתחושות נפש עמוקות להתקרב לנותן התורה היינו, לקב"ה. הבעש"ט התייחס אל הריקודים כאל תפילות, וכן אמר שהמלאך מיכאל עושה כתרים מסנדלים שנשרו מרגלי יהודים הרוקדים בשמחת תורה¹¹. גדולי החסידות המשיכו ליחס חשיבות רבה לריקוד ולמעלותיו. ר' נחמן מברסלב אמר שצריך לרקוד בכל יום במחשבה או במעשה, וכן ר' אהרון מקרלין דיבר על כוחו של הריקוד, שמרומם את האדם טפח מעל גבי הקרקע¹². לאור החשיבות שבריקוד מתעצם צערו של החסיד, שבגלל אילוצים גשמיים נמנע ממנו להשתתף עם הכלל בעבודת ה'.

השמחה
המילה 'שמחה' חוזרת חמש פעמים בסיפור והיא מתקשרת לזמן הטעון והמיוחד של שמחת תורה, המהווה סיום לחג הסוכות בו נצטווינו לשמוח: 'ושמחת בחגיך'¹³. חזרות רבות אלו מדגישות את אחד מיסודות החסידות, השמחה כדרך לעבודת ה'. על רקע חזרות אלו הקורא חש באווירה הכללית הסוחפת את כל הרוקדים להתעלות רוחנית.

הנעלים בעבודת ה'
מוטיב הנעלים מתקשר לתשתית תנכית. בשיר השירים מופיע הפסוק: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"¹⁴, ועל כך נאמר ב'מצודת דוד' שפסוק זה נאמר על דרך המשל. הנמשל הוא שזרעו של אברהם עם ישראל מתייפה מאוד כשישוב לארץ ויבוא לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. הוא יתייפה בנעלים יפות, ובגמרא¹⁵ דורשים פסוק זה משיר השירים:

דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב? כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל.

תשתיות אלו מתקשרות למוטיב הנעלים המופיע בסיפור. בית מדרשו של הבעש"ט הוא בבחינת מקדש מעט, וכשם שלמקדש בירושלים האדם מצווה לעלות לרגל בנעלים יפות כפי שנאמר לעיל, אף לבית המדרש בזמן שמחת תורה יש צורך בנעלים טובות ומשובחות שתעזורנה לאדם להתעלות בזמן הריקוד. קריעתן של הנעליים יצרה החמצה להשגת הבורא והאכזבה הייתה רבה.

כך מתקשר 'המנעל' למשמעות היסטורית רוחנית המשמשת בסיס למצע הריאליסטי שבסיפור.

תשתיות
הרגשתו של החסיד מתוארת במילים 'והיטב חרה לו עד מאוד' הלקוחות מדברי ה' אל יונה הנביא, שבקש למות לאחר היעלמו של הקיקיון. תשתית תנכית זו ¹⁶ מגבירה ומעצימה את תחושת הצער של החסיד בסיפור.

התואר: זעירא מן חברייא' לקוח מהתלמוד¹⁷. השימוש בדיגלוסיה כלומר, בשפה אחרת מבליט את השליטה של כותב הסיפור במקורות ובתרבות עם ישראל.

חווית התעלות
ההתעלות הרוחנית היא אחד המאפיינים החשובים של הסיפור החסידי והיא באה לידי ביטוי בדרכים שונות¹⁸. אף בסיפור שלפנינו ישנם ביטויים לאווירה זו. תיאור החבורה המאוחדת בשמחה יוצרת מצב שבו: 'והשכינה מלהטת סביבותם'.

גם הרגשת הצער העמוק של החסיד היא ביטוי לגודש רגשות אמיתיים שיכולה להוביל את החסיד להתעלות.

הבסיס להתעלות הרוחנית בסיפור מקורו בגיבוש ובאחדות החברתית שנוצרה בין אותה חבורה מופלאה של תלמידי הבעש"ט. החשש מהחמצת ההתעלות הזו בא לידי תיקון על ידי התנהגות מוסרית של אדל.

סיכום
הסיפור מציב בפני הקורא המודרני רף גבוה של ערכים חברתיים ומוסריים. הערך של 'דיבוק חברים' נמצא בסיפורים חסידיים רבים ומשקף גם את הקשר שבין חבורת החסידים אל הצדיק. חיבור זה בין החסידים מעניק להם כוח רוחני ומאפשר להם להשיג השגות רוחניות גבוהות. כמו כן הוא יוצר אחדות חברתית בה מטשטשת ההיררכיה החברתית הסטנדרטית, המתייחסת למצבו הכלכלי של האדם. הסיפור מעצים דווקא את האיש העני שתקלה גשמית מונעת ממנו להשיג השגות רוחניות. כמו כן מדגיש הסיפור את הכוח הרוחני שזכה ה"זעירא דמן חברייא", ובכך הוא מושווה לצדיק הבעש"ט בכוח ברכתו ובהתגשמותה.

ערך מוסרי נוסף מזהה הסיפור בפני הקורא והוא ערך הנתינה לזולת. אדל רואה מצב ומיד ותיכף מתרגמת אותו למעשה. נתינתה מקרינה יחס של כבוד לעני. היא נותנת לו נעלים חדשות וטובות שאיש לא נעלן קודם, וכן היא מבקשת ממנו בקשה אישית. החסיד העני מתבקש לשלם כביכול על הנעלים בדרך רוחנית יש בכך ביטוי של הערכה ליכולתו ולכוחו הרוחני. מאוד יתכן, שהחסיד העני חש שמחה גדולה שהוא יכול לתת לה תמורה על האמפטיה ועל נדיבות לבה של בת הצדיק.

הסיפור משקף כיצד עקרונות בסיסיים של תורת החסידות מתממשים בשמחת התורה בבית מדרשו של הבעש"ט על ידי תלמידיו ועל ידי בתו אדל.

ולסיום הערה אישית. זכיתי לבקר בבית מדרשו של הבעש"ט במזי'בוז בקיץ האחרון, וניתן לומר שאש של תפילה והתלהבות עדיין ספוגים בכל פינה ומקרינים על הנכנסים הוד וקדושה.

אנו מתפללים שזכותו של הבעש"ט תגן על עם ישראל שמשווע לישועות ולנחמות.


הערות:
1 שבחי הבעש"ט, (מהדורת אברהם רובינשטיין), סימן קפו. המאמר פורסם לראשונה ב"הצופה", כא בתשרי תשס"ו, 2005 .10. 24
2 גדליה נגאל, נשים בסיפורת החסידית, ירושלים תשס"ה, עמ' 11; הנ"ל: "נשים בספרי שבחי הבעש"ט", מחקרים בחסידות, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים, כרך ב, תשנ"ט, עמ' 374 ; שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ברלין תרפ"ג, ד, עמ' סח, עדה רפופורט- אלברט, "על הנשים בחסידות", צדיק ועדה, ירושלים, תשס"א, עמ' 521 - 522; אלפסי יצחק , "נשים בחסידות", ליקוטי שושנים קובץ מאמרים לזכרה של שושנה לסקר, (עורך: יוסי גרין), תש"ס, עמ' 302 - 312; יעל לוין, "נפש לחנה - רחל", "הצופה", כז בתמוז, תשס"ד; הנ"ל "נשים בסיפורת החסידית"- מבט נוסף, "הצופה", יז בסיון, תשס"ה.
3 ר' ברוך ממז'בוז' הוא בנה השני של אדל , אחיו של ר' משה חיים אפרים מסדילקוב בעל הספר "דגל מחנה אפרים". ר' ברוך נולד בשנת תקי"ג. נפטר בי"ח כסלו תקע"ב. בילדותו היה חביבו של סבו - הבעש"ט.כשנתמנה לאדמו"ר נהג נשיאותו ברמה תחילה בטולטשין ואח"כ במז'בוז', ואלפי חסידים נהרו אליו. היה תקיף ואיתן בדעתו.דברי תורתו התפרסמו בספרים: "בוצינא דנהורא", "אמרות טהורות". ראה: יצחק אלפסי, החסידות מדור לדור, חלק א, עמ' 52.
4 אדל היא בתו הצדקת של הבעש"ט. השם שניתן לה מורכב מראשי תיבות של: 'אש דת למו'. הסיפורים הקשורים בשמה מעידים על יחס האהבה וההערכה של הבעש"ט אליה. נראה שלה ולבעלה ר' יחיאל אשכנזי היתה חנות נעליים ממנה התפרנסו. שבחי הבעש"ט, מהדורת אברהם רובינשטיין, עמ' 282 וראה הערה 2 שם; ועוד על אדל מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים (מהדורת גדליה נגאל), סימן ה; עדה רפופורט- אלברט, "על הנשים בחסידות", צדיק ועדה, ירושלים, תשס"א, עמ' 521 - 522; גדליה נגאל, "נשים בספרי שבחי הבעש"ט", מחקרים בחסידות כרך ב, עמ' 374.
סיפור נוסף על אדל ראה: שבחי הבעש"ט, (מהדורת רובינשטיין), סימן עט; שבחי הבעש"ט מהדורת הורודצקי, סימן קס"ז.
5 יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ח, עמ' 37.
6 הצדיק מצליח לחשוף את גדולתו של האדם הפשוט מבעד למסכות המציאות, יואב אלשטיין, שם, עמ' 37.
7 על נשים מפרנסות בסיפור החסידי ראה: נגאל, נשים בסיפורת החסידית, ירושלים, תשס"ה, עמ' 95 - 97.
8 שמות , יט ב, פירוש רש"י שם.
9 יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 37.
10 אליהו כי טוב, ספר התודעה, עמ' קא.
11 רז שמחה, פתגמי חסידים, ירושלים, תשמ"א, עמ' 175
12 רז שמחה , שם , עמ' 175.
13 דברים, טז יד.
14 שיר השירים, ז, ב. תודה לגב' נחמה שטרן על הפנייה זו.
15 חגיגה, ג ע"א.
16 אלשטיין. מעשה חושב, עמ' 27.
17 חולין, יב ע"ב.
18 אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 37.