אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

יום שבתון לרבי יהודה הלוי
ניתוח השיר יום שבתון והשוואתו לשירה של אסתר ראב

עליזה משה

גיליון מס' 11 - מחשוון תשס"ח * 10/07

"להדליק נרות שבת בכל העולמות-
זוהי שבת." (שבת וחול / זלדה)

עמל האדם - אידיאל או ברירת מחדל ?
לעבודת האדם ויצירתו שני אופנים: הראשון, בצווי האל לאדם בגן עדן- "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"- זוהי עבודה אידיאלית שטומנת בחובה גם סוג של מנוחה "ויניחהו". לעומתו, לאחר הגרוש מגן עדן עמל האדם מקבל אופי אחר "בזיעת אפך תאכל לחם", אנו עדים לעבודה שאין עמה מנוחה אלא סוג של קללה "ארורה האדמה בעבורך" וגם "בעיצבון תאכלנה". מה תפקיד השבת בין שני סוגי העמל, בהתחשב בפסוק המקדש את השבת ומציג את מטרת העולם בהמשך עשייתו (עמלו) ושכלולו של העולם "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות" ?

השבת היא יום של אי עבודה וזו פשר שמה- שבת.אלוהים שבת ממלאכת הבריאה והאדם שובת עמו. ביום זה מצווה האדם מישראל לחוות את ההימנעות מן המלאכה כחוויה בעלת ערך עצמי חיובי- עליו לנוח. אך האם מנוחה זו משמעה סטטי או שהימנעות אקטיבית זו מכוונת אותנו לאיזושהי פעילות נפשית מסוימת ? השבת היא "זיכרון למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים" מה משמעות זיכרונות אלו ?

ספור עמל האדם בבראשית מביא את שני צידיה של העבודה. העבודה היא יעוד ובלעדיה תתפורר האישיות ותאבד את טעם החיים – גן העדן. אולם העבודה כוללת בתוכה גם עמל מפרך, התשת הגוף והנפש ואפשרות לשעבוד וניצול. המציאות מפגישה את האדם עם דאגת קיום מתמדת המביאה לידי תחרות, קנאה, מלחמה ושעבוד. השבת שעיקרה הוא שביתה ממלאכה, היא שחרור מהעמל המדכא ומשעבד כדי להחזיר לו לאדם את טעם הקיום המקורי שלו ואת עמידתו כיצור חופשי. עם השחרור מהשעבוד הכפייתי לעמל ולדאגת הקיום יכול האדם לחזור ולהעריך את עבודתו בששת ימי החול, כמילוי הנותן טעם לחייו. השחרור מהשעבוד לעמל מחזיר את האדם להווית גן עדן. כפארפרזה ניתן לומר ש"אין מכור לעבודה (וורקוהולי) יהודי" משום שהשבת מכוונת את היהודי לעמל יצירתי שאינו סוג של שיעבוד נפשי.

ספור השעבוד במצרים נעוץ בסיפור ההשתעבדות של האדם לדאגת הקיום. הרעב הוריד את בני-ישראל למצרים, שהופכת כולה לבית עבדים. המצרים מחזיקים את אוצרות הבר ומשעבדים את מצרים כולה אליהם. עמלם של בני-ישראל במצרים הופך לשעבוד שמסמל את הקללה שבעמל. בני ישראל זועקים מן העבודה ומן העבודה נגאלים. על רקע זה מסמלת השבת, יותר מפסח, את המשמעות האנושית של השחרור- הפסקת העבודה היא החיווי של החופש ומניעת השעבוד והניצול.

שעבוד וניצול אין משמעם רק השתלטות תמידית על הגוף והנפש ומתן שכר שאינו הולם. השעבוד המודרני יכול לכלול "תנאי שכר מועדפים" אבל המחיר נשאר שעבוד נפשי (ובונוס כתוספת התפוררות המשפחה המודרנית).

השבת היא ציון הזמן הבולט ביותר בלוח השנה של עם ישראל, מבחינת היקפה - השבת נותנת את הריתמוס ללוח היהודי, ומבחינת משמעותה - היא נותנת את התשתית והתכלית לשאר החגים. בשירו של ריה"ל השבת פורצת את מסגרת ציון הזמן והופכת להיות סוג של גאולה אישית ולאומית אוטופית.

זמירות שבת - פיוטים או שירי קודש ?
"כששבת נכנסת מקבלים אותה בשירים וזמירות" (מדרש שוחר טוב), לשירה כוח אדיר בחיי הדת והתרבות, ואכן, החל מדונש בן לברט ואילך חברו פייטנים רבים שירי תהילה לשבת. שירים אלה נקראו זמירות או זמירות לשבת, רובם הוכנסו לסדורים וספרי הברכות, למרות שייעודם לא נקבע לטקס קבוע ומחייב. כאמור, פיוט הוא שיר בעל ייעוד ליטורגי ואילו שיר קודש הוא ללא ייעוד ליטורגי.

פרופ' אפרים חזן בספרו "תורת השיר הספרדי" מונה ארבע קבוצות של שירים מימי הביניים:
1. שירי קודש - א. הפיוט הליטורגי. ב. שירי קודש שאינם פיוטים, הם אינם מיועדים להשתלב בתפילה אעפ"י שתוכנם הוא קודש, כגון זמירות שבת .
2. שירי הביניים- שירים שעומדים בין חול לקודש כגון שירי חתונה ומספד.
3. שירים אישיים- שירים שייחודיים לכל משורר ותכניהם קשורים בתולדות חייו, מעשיו וכו'.
4. שירי החול- שירים שנכתבו עפ"י הטכניקה והפואטיקה של שירת החול הערבית.
יום שבתון הוא כאמור זמירה לשבת, הוא מצוי ברוב הסידורים אולם נאמר מחוץ לבית הכנסת ולכן הוא שיר קודש ולא פיוט. (הפיוט משובץ בטקס דתי כלשהו כמו תפילה לדוגמא).

מבנה השיר ואמצעי עיצוב
השיר בנוי כשיר מעין איזור, הוא מורכב מחמש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבע שורות, ולכל אחת מהן חרוז משלה בשלוש השורות הראשונות. בשורה הרביעית של כל מחרוזת יש חרוז שונה, והוא משותף לכל השורות הרביעיות בשיר. חרוז זה המסתיים במילה "כוח" (ובסוף השיר "נוח") הוא החרוז המעין איזורי .

1. חריזה מעין איזורית משתנה וקבועה , ומילת הקבע "כוח".
2. כינויים : רוב אונים, אמיץ כוח = הקב"ה
יום שבתון, יום נכבד, יום השביעי= שבת
יונה, יגיעי כח,בני אמונים,עם שנע כצאן טעה = עם ישראל
3. דימויים : זכרו כריח ניחוח, נעשה ונשמע אמרו כאחד, העם אשר נע וכצאן טעה, יזכור לפקדו..כאשר נשבעת על מי נח.
4. שיבוצים : ושם ינוחו יגיע כוח (איוב ג, 17), מרוב אונים ואמץ כוח (ישעיהו מ, 26), ברוך הנותן ליעף כוח(ישעיהו מ4), חזק מותניים ואמץ כוח(נחום ב,2), "כאשר נשבעת על מי נח" (ישעיהו נד,8).
5. תשתיות מקראיות :
6. מוטיבים : א. זיכרון-שכחה (אין לשכוח, זכרו, חקוק, זכור ושמור,יזכור לפוקדו)
ב. כוח-מנוח (מנוח, ינוחו,יגיעי כח,רוב אונים,אמיץ כח,נותן ליעף כוח).

בנוסף, יש בשיר הקודש "יום שבתון" את האקרוסטיכון "יהודה" אך זהו קישוט בלבד ולא אמצעי עיצוב.

שני הנוסחים לשיר
הנוסח המצוי בסדור הוא נוסח מאוחר יותר, הנוסח הקדום לפיוט כולל מחרוזות שונות לחלוטין בסיום השיר. במקום להרחיב בתיאור מעמד הר סיני מתארות שתי המחרוזות הקדומות את נקמת ה' באויבים ואת השמחה במפלתם בעת גאולת ישראל. שתי המחרוזות הללו הוחלפו בתקופה מאוחרת יותר מחשש לעימות עם הגויים בגלל הביטויים החריפים נגדם ומפני "דרכי שלום". להלן נוסח המחרוזות הקדומות-

"ומתוך הערפל האיר אופל/ ועל עב הרים יושבי שפל
ומגדל צרי אראה נופל / אך אנוכי מלאתי כוח.

דרוך בנעל אויבים וצרים / וגם המעד קרסולי זרים
ואז יענו לך עמי בשירים / אל המהלך על כנפי רוח."

הסבר השיר
יום שבתון אין לשכוח – חשיבות השבת בצווי הכפול לזכר ולא לשכוח, עפ"י שמות לא 15 "ששת ימים .. יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'"

זכרו כריח הניחוח – א. הזכר של מי שמקיים את יום השבת יעלה לפני הקב"ה כריח ניחוח שהוא רצוי לפני הקב"ה. ב. עפ"י פרושי האב"ע והרד"ק להושע יד 8 "זכרו כריח הלבנון", זכר הוא ריח.

"יונה מצאה בו מנוח" – יש פה שילוב בין היונה הקונקרטית של נח ליונה המטפורית שהיא כנסת ישראל- כינוי המופיע במדרשים רבים. יונתו של נח לא מצאה מנוח לכף רגלה לאחר ששלח אותה נח בפעם הראשונה, עפ"י בראשית ח 9 "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". בפעם השנייה חוזרת היונה לנח עם עלה זית טרף בפיה וזהו סימן לנח שקלו המים מעל הארץ, בפעם השלישית שמשלח אותה נח היא לא חוזרת וזה סימן שהארץ יבשה ונח ויושבי התיבה יכולים לצאת. זהו המקור להיות היונה סמל לשלום בין האל לעולם ושלום בכלל,וסמל למנוחה ושבת. כנסת ישראל משולה ליונה במקרא ובמדרשים לדוגמא ב "יונתי בחגווי הסלע" שיר השירים ב,14 וגם "עזבו הרים ושכנו בסלע יושבי מואב (להוסיף ציטוט לבדוק תהילים סח 14, ברכות נג ע"ב

מנוח הוא מקום לנוח בו וגם שלווה ומנוחה

במדרש אגדה לבראשית ח (בובר) "כשם שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כך ישראל לא יהיה להם מנוח בגלות, שנאמר "ולא יהיה מנוח לכף רגליך" (דברים כוח, 65 ) וכשם שהיונה שבה אל התיבה, כך ישראל עתידים לשוב מן הגלות לארצם מפני עול הגויים" וכך גם במגילת איכה א 3 " היא ישבה בגויים ולא מצאה מנוח"

ושם ינוחו יגיעי כוח-
השבת נתפסת בשיר זה כפשוטה- היום השביעי בשבוע, אבל גם כמנוחה כוללת שתגיע בגאולה העתידית או בתחיית המתים. ולכן ניתן להסביר משפט זה בשני רבדים.הרובד הראשון-בשבת ינוחו כל העייפים מעבודת השבוע, לא עם ישראל אלא ככלל אנשים עייפים וחלשים. ברובד השני- הצדיקים ינוחו בעולם הבא ממאבקם המייגע ביצר ( במדרש אגדה בראשית א (בובר) "לרשעים שלא ירבו חטא שנאמר "רשעים חדלו רוגז" (איוב ג 17) מלהרגיז לפני בוראם, ושם ינוחו יגיעי כוח אלו הצדיקים שכל זמן שהם בחיים יגעים להילחם עם יצר הרע המבקש להחטיאם").

היום נכבד לבני אמונים- יום השבת הוא יום נכבד שבו מכבדים את המכובד-הקב"ה עפ"י ישעיהו נח 13 "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". בני אמונים הוא כינוי לבני ישראל ששמרו בגלות אמונת האל וכך בישעיהו כו 2 "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים".

זהירים לשומרו אבות ובנים- "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" (שמות כ 6), אבות ובנים גדולים וקטנים נזהרים בשמירת השבת.

חקוק בשני לוחות אבנים- מצוות השבת חקוקה בשני לוחות האבנים בהם עשרת הדברות. האל שנתן התורה מתואר בכינויים של כל יכול ואמיץ כוח- ביטויים שהם הקצה השני לעולם המנוחה ששם יגעים יגיעי הכוח, היות האל חזק ואמיץ מאפשרת לחוסיו להישען ולשמוט את מאמצי הכוח שלהם.

מרוב אונים ואמץ כוח- מצוות השבת חקוקה בשני לוחות האבנים שנתנו על ידי רוב אונים ואמץ כוח שאלה הם כינויים לקב"ה. לכינויים הללו אזכורים במקרא "מרוב אונים ואמץ כוח" (ישעיהו מ 26), וגם "חכם לבב ואמץ כוח" (איוב ט 4)

ובאו כולם בברית יחד- השבת היא ברית בין העם לאלוקיו, ובני ישראל נכנסו יחד בברית זו בשעת מתן תורה.

נעשה ונשמע אמרו כאחד- על פי " כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד 7), וגם "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה: מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו? ונראה דזהו דבר סודי שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת אחרת כי אם לעשות רצונו יתברך והוא מוכן כאילו עשה, מה שאין כן האדם מחובר בגוף ובנפש שיש בו גם דעת היצר הרע ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים כי היצר הרע מסיתהו לרעה. אבל ישראל במתן תורה נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחת להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים".

ופתחו וענו ה' אחד- "ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו 4), מקור נוסף ל"ה' אחד" הוא במדבר דברים רבא- "... שאמר להם לישראל שיענו על כל דבור ודבור הן או לאו. והנה על 'אנכי ה' ענו הן רוצים אנחנו לקבל אלוהותו, אבל בדיבור השני 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' פחדו ונבהלו כי לא ידעו מה לענות, כי אם יאמרו לאו- יהא משתמע שאינם רוצים לקבלו עליהם, ואם יענו הן משתמע הן יהי לנו אלוהים אחרים ח"ו , לכן נתיישבו בדעתם וצעקו כולם 'ה' אחד' ".

ברוך הנותן ליעף כוח- הקב"ה נותן לעייף כוח כדי שיוכל לקבל עליו עול תורה עפ"י " נותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה" (ישעיהו מ 29).

דבר בקודשו בהר המור- דבר באמצעות משה קודשו, או דבר במקום הקודש שהוא הר המור.

יום השביעי זכור ושמור- רש"י למכילתא בחדש ט"ז כותב " ובראשונות הוא אומר זכור שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו". דבריו מתייחסים לשוני בעשרת הדברות בשמות ובדברים, בשמות "זכור את יום השבת לקדשו" ובדברים "שמור את יום השבת לקדשו".

וכל פיקודיו יחד לגמור- עפ"י "ציוית פיקודיך לשמור מאוד"(תהילים קיט 4) פיקודיך הם מצוותיך/ציוויך. את מצוות השבת יש ל"גמור", הווה אומר ללמוד ולקיים "שהן מקרא מועט והלכות מרובות"(חגיגה י ע"א).

חזק מותניים ואמץ כוח- עפ"י "חזק מותניים ואמץ כוח"(נחום ב 2)- יש להתאזר בגבורה ולהגביר כוח בכדי ללמוד ולקיים את המצוות.

העם אשר נע כצאן תעה- עפ"י "וצאן אובדות היו עמי"(ירמיהו ), עם ישראל מדומה בגלות לצאן התועה בדרכו.

יזכור לפקדו ברית ושבועה- עפ"י "זכר לעולם בריתו אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק"(תהילים קה 9)הקב"ה יזכור את הברית שנשבע לעם.

כאשר נשבעת על מי נח- ישעיהו מעביר את שבועת הקשת האוניברסאלית להקשר הלאומי. ה' נשבע שלא יהיה מבול בבריתו , וה' נשבע בברית סיני לגאול את העם - ריה"ל הולך בעקבות ישעיהו." בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך ה', כי מי נוח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נוח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך" (ישעיהו נד 8-9) כמו שהבטיח ה' על המבול שלא יחזור לעולם כך יעמוד בהבטחתו שלא יארע רעה לישראל- ויגאלם.

בעקבות הזעזוע העמוק במבול זקוק העולם לנוח ולמנוח, בעקבות מצוקות הגולה זקוק העם לגאולה שהיא סוג של שבת.

שורשים ומשמעויות
הפעל "זכר" והפעל "נוח" יוצרים קשרים ביניהם בסיפור המבול ובצווי השבת. בפרק המתאר את סוף המבול מופיעה לראשונה במקרא המילה "ויזכור". לזכירה הראשונה במקרא חשיבות מרובה משום שהיא מביאה לבריאה מחודשת של היקום. מתוצאות הזכירה - "ותנח התיבה על הרי אררט", מנוחה שעומדת בניגוד לאי המנוחה של העורב והיונה "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה".

השורש "נוח" מופיע לראשונה בגן עדן "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"(בראשית ב 15). הופעתו השנייה של השורש "נוח" היא בפרשת נוח , לאחר המבול התעורר באל הזיכרון הראשון שבא להשיב את העולם למצב של מנוחה.

ישראל מצטווים בסיני לשמור את השבת בעזרת הפועל "זכר"- פעל המניע את סיום המבול. ומדוע ? "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי" (שמות כ 11).

ה"זכירות" וה"מנוחות" יוצרות קשרים ביניהן, האנושות מבקשת מהאל שיכרה ויפקדה, והאל מצפה מהאדם לזכור את יום השבת- זיכרון המחזיק בתוכו את אפשרות השיבה אל המנוח. הקשר בין ספור המבול לצווי השבת מתעבה עם הריח- ריח ניחוח מוזכר לראשונה בתורה בסיום המבול בו מקריב נוח עולות "וירח ה' את ריח הניחוח"(בראשית ח 21), וזכר יום השבת בשיר מופיע כריח הניחוח.

ריה"ל וראב בשבת העולם

חזות/ אסתר ראב
הזמן מפגר אחרי-
אני יודעת למרחקים
אני יודעת שלוות רוממות
ודממה שלאחר המבול:
אני רואה תיבת-נוח
ויונה צחורה
גחה מצוהר
ועלה שוחק בפיה:
אני רואה בחוש:
יונת שלום.
שלווה עמוקה:
ראשית---
פקע עולם נובט---
אני רואה
פגרי-שרף-מלאך
ושלדי-תחנות-המראה-
מפויחות---
אני רואה
תיבת נוח לבנה
נחה על הררי – יהודה:
ועין צופיה על פגרי –איקרוסים
גופם:
שרף-מלאך
ושטן כאחד-
אשר כנפיהם
לחרבות כתתו---
והעין צופיה ומחכה
למושך התלם
לנוטע הכרם---
1963

אסתר ראב נאחזת בסמלי יסוד של ספור המבול המיתולוגי, כגון היונה לא כדי להרחיב את ספור המבול אלא כדי לבנות על בסיס הסמלים האלה תמונת עולם עתידי, אוטופי, שבו מתממש חזון השלום של אחרית הימים בארץ. חלקי הפאזל המרכיבים את בניית תמונת חזון השלום האוטופי הם: הפיכת יונת נוח ליונת השלום, הפיכת הרי אררט עליהם נחה התיבה להרי יהודה, שימוש בלשון נבואית כמו החזרה על הביטוי "אני רואה", שימוש בתשתית מקראית המתארת את חזון אחרית הימים "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב..", מחברת בין הסיפור המיתולוגי על איקרוס לחזון הנבואי של ישעיהו, משתמשת בציורים כמו חזוניים "והעין צופיה למזמרות", ולבסוף איש תחת גפנו"- מצטרפת תמונת נוח הנוטע כרם. כל אלה בונים שיר חזון אוטופיסטי על עתיד של שלום ו"דממה שלאחר המבול" שיבואו לעולם ולארץ.

בקריאה ראשונה נראה ששירו של ריה"ל עוסק ביום השבת- היום השביעי בשבוע, קריאה מחודשת בשיר ובעיקר בנוסח המאוחר מחדדת את העניין שלאורך כל השיר מדובר על השבת בשני רבדים. רובד אחד הוא השבת כפשוטה, והרובד הנוסף הוא השבת לעתיד לבוא, הגאולה הנכספת- שהיא סוג של שבת עולמים.

עיון בנוסח המוקדם לשיר מאשש את ההנחה שהשיר עסק בגאולה העתידית ובשבת במקביל.שני המשוררים משתמשים בתשתית ספור נוח והיונה בכדי לבשר/ לחזות/ולבקש על עולם של שבת עולמים.

דיאלוג בין שיר קודש לתמונה
תמונתו של אבל פן "וישלח את היונה מאתו" מתארת את מנוחת תיבת נוח על הרי אררט, התיבה מוקפת מים רבים והיונה הלבנה עפה מן התיבה. בציור יש תיבה, מים ויונה ו אין אנשים, אין חיות, אין צמחים ואין שמים או אדמה. ה"יש מועט" מול ה"אין מרובה" מעביר מסר של אבדן והעדר חיים. הצייר בחר בנקודת מבט מלמעלה, כדי להמחיש את חוסר יכולתו למצוא נקודת אחיזה על האדמה. הצבע האפור הקר השולט בתמונה מעביר מסר של קפאון והעדר חיים. בניגוד ל"אין המרובה" לסטטיות והעדר החיים, קיימת היונה הצחורה-לבנה המצויה בתנועה ותעופה. הלבן והתנועה מלמדים על תקווה וחזרה לחיים. היונה הלבנה במעופה עומדת לצאת מהתמונה, היא מופקעת מספורו של נוח והמבול והופכת להיות סמל למנוחה, לשלום ושבת עולמים. כמו ישעיהו, ריה"ל ואסתר ראב הופך אבל פן את סיפור המבול והמנוחה אחריו לסמל של שבת עולמים .

ביבליוגרפיה
נויגבורן דרורית, מראות, מדריך למורה, האגף לת"ל ירושלים, הוצאת מעלות, תשנ"ו
נוימן רחל, הרצאה בהשתלמות מורים לספרות במרפ"ד ראשל"צ תשס"ז
פרידלנד בן ארזה שרה, בתוך האתר " פיוט" על "יום שבתון"
שביד אליעזר, ספר מחזור הזמנים,עם עובד 2003
שקד מלכה, לנצח אנגנך, המקרא בשירה העברית החדשה-עיון, ידיעות אחרונות,2005.
שבתאי רבקה, בתוך מ"בראשית" הדף השבועי, התשס"ו