'חיזו בטטה' כמשל לזעקה החברתית

בלפור חקק

גיליון מס' 13 - שבט תשס"ח * 1/08

(סמי ברדוגו "חיזו בטטה", מתוך קובץ סיפוריו "ילדה שחורה", הוצאת בבל ת"א 1999, עמ' 36-49.)

הסיפור "חיזו בטטה" מציג תמונות מחייה של משפחה בעיירת פיתוח ללא שם, משפחה חד הורית קשת יום. הסיפור מציג את דמות האם, שהיא ללא שם, ואת הבנים אדוארד (המספר) ואחיו שמעון. האם עובדת כעוזרת בית במרפאה של קופת חולים. המספר הוא נער בן שש עשרה ואחיו הצעיר בן שלוש עשרה. המשפחה מתוארת בסדרת תמונות קודרות עד הסוף המצמרר של הסיפור. היותו של היישוב ללא שם מעצימה את המשמעות האוניברסאלית של הסיפור.

לטעמי לא ניתן לקרוא את הסיפור הזה ללא ההקשר החברתי שלו: קיטוב מעמדי, עניים מול עשירים, משפחה החיה מתחת לקו העוני במצב כלכלי משפיל וצורך מתמיד לשמור של צלם האדם שבך.

שם הסיפור
הסיפור נושא את הכינוי של האם בעיני הבריות. לאחר הולדת הבן השני, נוהגת הייתה האם לבקש מהירקן עבור ילדיה "חיזו, בטטה", דהיינו: גזר ותפוחי אדמה. מתברר שזו תמצית מהותה של המשפחה. האם נקראת בסיפור חיזו בטטה, המספר נקרא בפי כולם חיזו, ואחיו נקרא בטטה. גם הם מכנים כך את עצמם, מתוך הזדהות עם הכינוי.

המציאות האפורה והמציאות האחרת
לאורך כל הסיפור יש עימות סמוי בין המציאות האפורה (ואולי: השחורה) שבה חיים האם ושני בניה ובין המציאות האחרת, שאליה הם עורגים בסתר. הסיפור נושא בתוכו מחאה קשה על המציאות החברתית בעיירות הפיתוח, ועל הנחשלות הכלכלית של תושבי המקום המזוהים בעיקר עם עדות המזרח. יש כאן קול זעקה, קול מחאה על יחס החברה לחלשים. וכידוע מידת הנאורות של חברה נמדדת ביחסה לחוליות החלשות בשרשרת. כאן בסיפור מיוצגת משפחה מרוקאית. יש כאן התרסה על הזהות שבין עדה ומעמד. המעמד הנמוך נמצא בפריפריה, בעיירות הפיתוח, והוא בדרך כלל מורכב מבני עדות המזרח. מתוארת כאן מציאות קשה של עוני ושל התמקדות בצרכים החמריים בלבד. אין שום רמז ללימודיהם של הילדים, להישגיהם, לשאיפות אינטלקטואליות שלהם ולתקווה להיחלץ מן הביצה שבה הם חיים. מתוארות כאן שתי חברות מקבילות, שאין השקה ביניהן ולא נקודת מפגש. מעמדות שונים, ולמרבה הכאב מדובר בזיהוי עדתי לכל מעמד.

האם ובניה חיים בתחושת מצור, כמובלעת בתוך המציאות שסביבם. האם בונה חומת מגן סביבה וסביב ילדיה, מתוך ניסיון להתעלם מן המציאות האחרת, שחיים בה אנשים אחרים. יש היררכיה של קירבה אל המציאות, ועוד נראה זאת באפיון הדמויות להלן: "סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו" (עמ' 37).

גם בהצצה למציאות האחרת, הבן הצעיר הוא זה שיש לו חלונות פתוחים למציאות יותר מאמו ואחיו: "שמעון מסתכל יותר ממני ולא אומר לי על זה כלום, רק רומז לי במילים ובחצאי משפטים שאולי לאחרים יותר טוב: 'מה אתה יודע, סקייטבורד זה אחלה', 'שבת על הים זה טוב', 'עוף עם גבינה זה טעים אידיוט', 'חצר עם פרגולה כזאת מעץ זה יפה', 'אמא שלו הולכת כל יום שישי בבוקר לבריכה בבגד ים משלה' " (עמ' 39). האח הצעיר שמעון משרטט כאן את המתח בין שתי המציאויות ואת היררכיית האושר, על פי דירוג משלו. מאפייני המציאות המאושרת הם בעיניו כה טריביאליים, אך הם אלו המסמנים מי חי במציאות האחרת ונהנה ממנעמי העולם: סקייטבורד, חצר עם פרגולה וכיו"ב. אלה הם סמלים מערביים- אמריקאיים של אושר חמרי. יש גם מתח בין מסורת וחילון: במציאות שכנגד אוכלים עוף עם גבינה, בניגוד לבית המסורתי של האם. האוכלוסייה המבוססת בארץ זוכה ליהנות מן הרווחה החמרית, להבדיל מן האוכלוסיה הענייה שנאלצת לחיות רק כדי לשרוד ולהתקיים ממה שיש.

התחושה של מי שחי במציאות אפורה, שאין בה סממנים מן המציאות האחרת הטובה יותר, היא שזהו דטרמיניזם חברתי: כך נגזר, ואין מה לעשות. וזה כנראה ערך בסיסי שהאם מנחילה לבניה, כדי לאפשר להם לשרוד את המציאות האפורה הזאת: "לרגע הייתי...מנסה להאמין שאי אפשר להחליף זהויות...מרגע שנולדנו ומרגע שאמא שלנו החליטה ככה" (עמ' 40). חיזו מפנים את מורשתה של האם ומקבל אותה.

בגלל שלא ניתן לשאוף אל המציאות האחרת וגם לא לחוות אותה, התפיסה היא שמציאות זו היא בושה. דווקא משום שהאח הצעיר מסמן את פריצת הגבולות ואת השאיפה אל המציאות האחרת, הוא מעורר כעס ובושה: "שישתוק כבר, למה אלוהים לא לימד אותו לשתוק קצת, למה הוא לא יודע שיש דברים שהם בושה לחיים, שהם בושה לעצמו ולעצמי ולאמא שלנו" (עמ' 40).

מושג הבושה חוזר גם ביחס שלוש הדמויות אל המציאות שבחוץ: "לפעמים אני לא יודע למי יש יותר בושה, לי, לשמעון או לאמא שלנו. לה אני חושב אין בושה, כי ככה היא חיה" (עמ' 41)

הסגירות של המציאות מתגלה ברגעים שצריך לצאת מן היישוב. כך למשל, כשיש שמחה משפחתית בעיר אחרת. האם מנותקת מן המשפחה ומן הסביבה ואינה יוצאת מן היישוב כלל. לא ברור מיהו האב ולמה אינו נזכר כלל בסיפור. באירועים משפחתיים האם שולחת את הילדים במונית הלוך וחזור לשמחה המשפחתית, והיא אינה יוצאת את גבולות היישוב. היציאה מן היישוב מופיעה כמטאפורה לערגה אל המציאות האחרת: "דרך חלון המונית החיים נראים כל כך אחרים, במקום שהוא לא שלנו" (עמ' 43). היציאה החוצה נתפסת אז כיציאה ממבצר, אולי על פי הקלישאה הלשונית "ביתי הוא מבצרי". כך המספר רואה את אחיו כ"נסיך קטן שיוצא מהמבצר שלו אל העיר הגדולה" (עמ' 43), וזה מלמד כמובן גם עליו. היציאה אל המציאות האחרת משחררת גם מהראייה הסטראוטיפית שלהם את עצמם. בתוך גבולות המציאות האפורה של יישובם רואה המספר את זהויותיהם כ"חיזו, בטטה", ואינו מערער על כך. אך ביציאתם משם האח נגלה פתאום אחרת בעיניו: הוא נדמה לו לפרי לנסיך, לפרי טהור. ובשובם ליישובם, הם חוזרים למציאות האפורה: "כשאנחנו חוזרים הביתה בלילה וקמים בבוקר...אני כבר לא מרגיש את זה ורק רואה את השמעון בטטה הרגיל...ואת הבית אני חושב שאנחנו אוהבים יותר מכל דבר" (עמ' 43). השיבה אל הבית כמקלט מן המציאות המאיימת מעוררת שוב את האהבה אליו, למרות המציאות הלא מאושרת. על פי הקלישאה האנגלית:
Be it ever so humble, there is no place like home.
הפינה הרוחנית שיש בתוך העולם האפור הזה הוא זר הפרחים שהאם נוהגת לקנות במעט הכסף שיש לה ולהניח על השולחן. זר פרחים זה נותן נופך רוחני למציאות שלהם, והאור ממלא אז את חדרם: "אני נצמד במבטי לזר פרחים שעל השולחן, לששת הכיסאות סביבו...האור שחודר דרך התריסים שסגורים למחצה" (עמ' 44).

בסוף הסיפור מתמוטטת האם ורצה בשיגעון אל הפרדסים שסביב היישוב. הפרדסים מהווים סוג של מציאות מסתורית וקורצת, מעין גן עדן אבוד שאפשר לברוח אליו מתוך המציאות הסוגרת והמחניקה. יש בכך סוג של בריחה אל חלום. ואכן כשהיא נלקחת משם, נאמר על האם: "התנערה לרגע כאילו התעוררה מאיזה חלום" (עמ' 47).

השבירה של האם הוא רגע ההתפכחות. עד כה היה ניסיון לשמר את המציאות הקיימת ולחיות במעין הונאה עצמית, שיש להם חלקת האלוהים שלהם ועליהם לשמור עליה. השבירה של האם מביאה להודאה בכישלון. פתאום מתחוור שהם הגיעו לרגע הכישלון, שלא ניתן להסתיר אותו עוד. לנוכח החובשים הבאים מן המציאות האחרת, אומר המספר: "הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים. הרגשתי שהם ההוכחה לכישלון שלנו מול החיים" ( עמ' 48).


דמות המספר
המספר אדוארד מכונה חיזו, בן שש עשרה. להבדיל מאחיו הוא נושא שם לועזי, וזה אולי מבטא את המעבר התרבותי של האם. לבן הראשון ניתן שם לועזי ולבן השני שם עברי. האפיון הדומיננטי בו: "החליטה אמי שכוחי בעיניי" (עמ' 36). הוא הצופה על המתרחש ומתאר בעיניים חדות את המתרחש סביבו. כוחו בעיניו. "כשנולדתי קרנו עיניי, כך מספרת אמא שלי" (עמ' 36). ראייה זו של האם מעניקה משמעות מיסטית לראייתו של הבן.

גם בהמשך הסיפור הוא מבליט תכונה זו: "אני רואה שש שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכול ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי" (עמ' 38). כושר האבחנה שלו הוא חד מאוד. כך למשל כשהוא מתאר את יחסם לסביבה, הוא מדרג את מידת הקשר שלהם לסביבה: האם, להבדיל ממנו ומאחיו מנוכרת למציאות. היא חיה בבועה של ביתה וילדיה בלבד. האח הצעיר הוא המחובר ביותר למציאות העכשווית, והמספר מכיר את המציאות בצורה חלקית והוא מודה בזה: "סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו" (עמ' 37). יתכן גם שהכינויים מבשרים את השוני בין האחים: לחיזו מיוחסת סגולת הראייה, והיא נותנת לו מימד של חולם, מימד רוחני. האח מכונה בטטה, וזה מעיד על קירבה לאדמה, על ארציות.

עם זאת הוא מדגיש שבהיותם מחוברים לאם ומחובקים יחד, היא מקרינה להם את האדישות הרגשית שלה לסביבה, והם שלושתם אז חלק מאותה הוויה: "כמעט עד הבית הלכנו ככה, שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" (עמ' 39).

התפיסה שלו את עצמו כרואה של המציאות מקשה עליו לקבל את הראייה הפתוחה יותר של אחיו הצעיר שמעון. כאח בכור הוא מנסה להיות העיניים של אחיו הצעיר, ולכוונו לראות את העולם כפי שהוא רואה אותו. ההיפתחות של אחיו לאמת של המציאות נראית בעיניו מרד בסמכות של האם ובסמכותו כאח בכור. וכך הוא מתאר את מחשבותיו: "ואני רציתי לצעוק עליו, מה קורה לך תפסיק להסתכל, תתרכז בחיים שלך...אני העיניים שמסתכלות יא שמעון" (עמ' 39).

התחושה הקשה שלו שאחיו מאלץ אותו לראות מציאות שאסור לראות, וזה מרסק את האגו שלו כמי שרואה את המציאות: "ואני נבהלתי...כאילו הראה לי אור שאסור לראות" (עמ' 40). עם זאת הוא מביע קנאה גלויה במידת העצמאות של האח הצעיר ובניתוק שלו מערכיה של האם ומהמורשת שהיא מנסה להקנות להם: "איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי" (עמ' 41). כשהוא משווה עצמו לאחיו ולהעזה של אחיו, הוא מלקה את עצמו על רפיסותו לעומת ההעזה של האח הצעיר: "כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי" (עמ' 41).

לא רק הסביבה קוראת לו ולאחיו בכינויים חיזו ובטטה. גם האם קוראת להם כך, אפילו בפומבי. המספר מתאר את פגיעותו בלשון הפוכה: "ואין לי צביטות בלב כשהיא עושה את זה גם לפני אחרים" (עמ' 41). אם לא הייתה לו צביטה בלב, הוא לא היה מציין זאת.

כאח בכור הוא מרגיש מחויבות לאחיו ואחריות על גורלו, בדומה למחויבות של יהודה על גורלו של יוסף, בספר בראשית:

"ברגעים כאלה אני מרגיש שיש לי אחריות עליו, יש לי פחד שאני לא אחזיר אותו הביתה לאמא. אני חושב שבנסיעות האלה אני באמת מרגיש שאני האח הגדול ששומר על האח הקטן" (עמ' 43).

כזכור, יהודה אומר לאביו בקחתו את בנימין: בראשית מ"ג, ו':

"אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים".

עמדת התצפית שלו היא מהחדר שלו: הוא רוצה להיות בעמדת שליטה, לראות שהכול בסדר עם האמא ועם האח. הם עסוקים בענייניהם , הוא עסוק בצפייה עליהם: "כל אחד מתחבר לפינה שלו...אמא מהחדר שלה דרך המטבח, השירותים והמרפסת, שמעון מהספה מול הטלוויזיה שקרובה לחדר שלו, ואני מהחדר שלי משקיף על הכול" (עמ' 43). מתוך פחד מזעזועים, הוא חש שתפקידו לשמר את המציאות הקיימת, מתוך חשש שתבוא מציאות רעה וקשה יותר: "אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו" (עמ' 44).

בתוך הקיום החומרי הקשה, הוא נצמד אל הרוח ואינו מבטא על כיסופים רוחניים: "אני נצמד במבטי לזר פרחים שעל השולחן.. האור שחודר דרך התריסים שסגורים למחצה, ושלושתנו- שמעון, אני ואמא שלנו בתוך כל זה" (עמ' 44). הפרחים והאור מבטאים כאן את הנופך הרוחני שהוא מבקש לחייו. יש כאן רמיזה תרבותית לסיפור על הסיני שיוצא ליום עבודתו ומקבל בתום היום שני ין: במטבע אחד של ין הוא קונה לחם ובמטבח אחר הוא קונה פרח. כששאלו אותו למה עשה כך, ענה: לחם קניתי כדי שיהיה לי ממה לחיות, פרח קניתי כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות.

גם כשהאם מתפרקת ואינה רוצה עוד לחיות, הוא רוצה להחזיר את הכול לקדמותו ולשמר את הקיים. גם כשהכול מתפרק והאם נשברת, הוא מאשים את המציאות החיצונית ששברה את משפחתו והוא מודה, שגם הוא חלש ושברירי: "הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים" (עמ' 48). והוא מקווה, למרות כל השבר הגדול "ואולי אפשר להמשיך כרגיל" (עמ' 48). וגם כשלוקחים את האם מן הבית, הוא דבק ברצון לשמר את הקיים: "חשבתי איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו כדי שייראה כמו תמיד" (עמ' 49). הוא דבק ברצונו להיות הכוח המשמר את הקיים, המלכד את כולם למשפחה אחת. גם כשהאם נלקחת לאשפוז נפשי, הוא רואה עצמו מחויב להיות האחראי לבית ולמשפחה. הוא מטפל מיד בדואר שמגיע, ומורה לאחיו לחזור הביתה בזמן. "עוד קצת, אמרתי לעצמי, עוד מעט אתפנה למה שסביבי" (עמ' 49).

האם
האם מופיעה בסיפור ללא שם וזה מעורר תימהון. אפילו לשכנה יש שם: פרטן. האם היא אישה לוחמת קיום ושרדנית בתוך המציאות הקשה. היא עומדת מול כל העולם כדי לשרוד ולקיים את ילדיה ואת ביתה. היא עובדת בניקיון בקופת חולים. כל חייה סבים סביב ציר קבוע של פעולות: הליכה לעבודה, הליכה לירקן ולקצב, הטיפול בילדיה ובביתה. היא זו שטבעה את הצירוף "חיזו בטטה" והיא דבקה במתן גזר (חיזו) לאדוארד המספר, ותפוחי אדמה (בטטה) לשמעון. בדירוג הכרת המציאות הצבעתי כבר קודם על כך שהאם היא זו שמנותקת מן המציאות לחלוטין: "אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו" (עמ' 37). היא לא מקיימת קשר אנושי עם שום אדם סביבה: "בעבודה שלה היא לא מדברת עם אף אחד" (עמ' 37). כל חייה היא תחת אימת המפקחת הבוחנת את טיב עבודתה. היא מנסה להוכיח שהיא חרוצה, ולכן "מנקה יסודי את המרפאה" (עמ' 37). בדרך כלל, הורים מנסים למנוע מילדיהם את מצוקות הקיום כדי להעניק להם תחושת ילדות וחופש, עד בגרותם. האם חיה כדי לשרוד ואינה יכולה להרשות לעצמה את "המותרות הללו" לחסוך מילדיה את צער הקיום. להיפך, היא לוקחת את ילדיה לעבודה, בידעה שהמפקחת מגיעה לביקורת ניקיון, והם מסייעים לה בקרצוף הרצפות.

היא אינה מנחילה לילדיה דבר מלבד שתיקותיה והצורך להילחם על הקיום: " 'אם אין לי עם מי לדבר אני לא צריכה לדבר' , אמרה תמיד, וניסתה להסביר לנו שככה צריך להיות גם בבית הספר, 'אתם לא תדברו סתם אל המורים שלכם, רק אם הם שואלים אתכם' ". (עמ' 38). אין שום רמז לציפיות שלה להישגים: אפקט פיגמליון. היא רואה כתכלית הכול גם בלימודיהם לחסוך בדיבור.

היא גם אינה נרתעת מהענקת כינויי גנאי לילדיה "חיזו", "בטטה". כך למשל: "בטטה שלי תיזהר אתה תיפול" (עמ' 38). בעיניה אין ערך למציאות החיצונית, ולכן היא לא רואה בכך כינויי גנאי. היא משדרת חזות נוקשה ושרדנית ללא רגש, אך מדי פעם היא מפזרת אהבה וחום לילדיה כדי לקרבם אליה. בשובה מן העבודה, לאחר שהם סייעו לה לנקות היא מתגמלת אותם בחיבוקים: "כשהיינו יוצאים מקופת חולים בערב, אחרי שניקינו יסודי בשביל המפקחת, ושמעון היה נדבק לאמא ומחבק אותה, והיא הייתה מחזירה לו חיוכים ומחבקת אותו בחזרה, וככה הם הלכו מחובקים, ואני הייתי צוחק מאחור ומסתכל על שניהם, עד שהייתי קופץ עליהם ומנסה להפריד, אבל הם לא נתנו לי ואמרו לי ביחד 'בוא מהצד השני'. והייתי מחבק את אמא שלנו מהצד השני ומרגיש גם את היד של שמעון" (עמ' 39).

הבנים מתייחסים אליה ככוח ששולט בחייהם ללא מפלט. התפיסה מובאת מתוך זווית ראייה של המספר: "להחלטות של אמא היה כוח שלא יכולנו לשבור אף פעם. הכוח שלה היה במלים שהיא דיברה איתנו וברגעים של עצבים, שמולם עמדנו אילמים ורק מחכים לבצע ולעשות מה שנדרש כדי שהכול יירגע" (עמ' 40).

בהמשך מתוארים הערכים שהיא מנחילה להם, וההדגשה שוב שהיא מנחילה אמונותיה במלים מצומצמות וחסכניות: "במלים בודדות וכמעט בלי הבעות פנים, ככה היא לימדה אותנו שצריך חיסכון בחיים, שצריך לחסוך בכול, בבגדים, באוכל, בבריאות שלנו... בחיוכים שלה ובמגעים לא הכרחיים" (עמ' 40). החיסכון הוא לא רק במצרכים ובמזון, אלא גם בחום גופני ובאהבה שאם נוהגת להעניק לילדיה.

היא משדרת לילדיה תחושה של חיים במצור מול הסביבה המאיימת בחוץ. באופן תמידי היא אוגרת מזון מתחת למיטות: "אמא רגילה להכניס מתחת למיטה שלה כל מיני דברים. היא שמה שם תבניות ביצים, קצת פירות ועוגיות שהיא אופה, עגבניות ירוקות שיהפכו לאדומות" (עמ' 41). התחושה היא של צורך להסתיר ולהחביא הכול מפני הכוחות האורבים בחוץ.

ראינו לעיל שהמספר בוחר לעצמו את הפינה של החדר שלו, משם הוא צופה על הכול. בחלוקת נחלות זו, נחלותיה של האם הן: "כל אחד...מהזווית שלו, אמא מהחדר שלה דרך המטבח השירותים והמרפסת..." (עמ' 43). האם מנווטת את הבית דרך החדר, המטבח, השירותים והמרפסת.

המפנה בחיי האם הוא הפיטורין. האם מפוטרת מן העבודה ונקבעת לה קיצבה מן הביטוח הלאומי עקב היותה מובטלת והנטל עליה כמשפחה חד הורית: "זה השתנה לי ולשמעון ולאמא שלנו. אולי הכול התחיל כשהיא הפסיקה לעבוד. אישה אחת שבאה לבקר אותה כמה פעמים אמרה שהיא מפסיקה לעבודה ושהיא תקבל קיצבה בשבילנו" (עמ' 44).

יא מנסה לחיות כמשק אוטרקי מול כל העולם: "שתלה בצלים בחצר...מתוך הבצל שאני שותלת צומחים לו הבצל הירוק שאני מכניסה לתוך הפרוסות שלכם"(עמ' 44). אך ההצטמצמות בבית הקטן שלה עם ילדיה ללא מגע עם הסביבה מביאה לרגע השבירה שלה. היא מתפתלת מכאבים ונאנחת בלילות: "שמעתי את אמא שלי מתיישבת על הספה ונאנחת. בפעם הראשונה קמתי ושאלתי אותה 'מה קרה', והיא ענתה לי, 'שום דבר חיזו' " (עמ' 45).

ההתוודעות לגורלה של האם עם בריחתה לפרדסים היא דרך דבריה של השכנה. זהו רגע השבירה וההתמוטטות של האם: המספר אדוארד רואה את אחיו שמעון מתרוצץ בבכי. ואז נגלית השכנה. "השכנה פרטן נכנסה בצעדים כבדים, היא התקרבה אליי ושאלה אותי בדאגה 'לאן היא הלכה, אלוהים, לפרדסים, לאן הלכה, למה אדוארד' " (עמ' 45).

עם כל דאגתה לילדיה והרצון לגונן עליהם, השבירה שלה הייתה גדולה מכדי שתוכל לחשוב על השבר שיקרה להם עם נסיונה לשים קץ לחייה. ילדיה צורחים בפרדס "אמא" מתוך חרדה לגורלה ולגורלם שלהם. ברגע שהיא נגלית לעיניהם, היא אינה יכולה אפילו לשחק חזקה למראית עין: " 'אני לא יכולה יותר', אמרה לי והתחילה להזיל דמעות בלי לבכות" (עמ' 46).

הילדים מרגישים אז מופקרים לגורלם, כאילו היא מעדיפה את חברת החובשים המטפלים בה על שהות במחיצתם: "הרגשתי שהיא מתמסרת לשני החובשים... ואולי מוכנה להחליף אותם בנו...הם ידעו עליה עכשיו יותר ממה שידענו עליה כל חיינו...למרות שלא ענתה להם, ראיתי במבטיה אהבה והתמסרות" (עמ' 47). בעיני ילדיה, האם כמו רוצה להתנתק מהם. היא מגלה אהבה לזרים ולא להם. רק מתוך דו"ח המחלה שכותבים החובשים מבינים הילדים את המעשה של האם. החובשים כותבים "ניסיון התאבדות" (עמ' 48).

האם נלקחת כנראה לאשפוז נפשי, והילדים נותרים בבית להתמודד עם גורלם.

שמעון
האח שמעון הוא המורד. הוא מופיע בסיפור כמעשי, מחובר למציאות, "כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול, הרבה היה מה לתפוס אצלו, אמא אומרת" (עמ' 36). בדירוג ההיכרות עם המציאות, מדרג אותו האח המספר כמי שמכיר את המציאות יותר מכולם: "סביבו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר" (עמ' 37).

גם בהיכרות עם האנשים שסביב, שמעון רואה נכוחה, רואה יותר: "אני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו, בעיקר על הילדים האחרים...הרגשתי ששמעון מסתכל יותר ממני...רומז לי במלים ובחצאי משפטים שאולי לאחרים יותר טוב" (עמ' 39).

הוא מתקשר עם בריאות מאז לידתו: "הוא לא מקשיב לה ורק קופץ יותר גבוה ויותר רחוק. שמעון בכלל לא בטטה, הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, כבר עכשיו אני רואה אצלו את הוורידים שמתבלטים לו לאורך הזרועות ומחפש את שלי" (עמ' 38). שריריו והופעתו הבריאה מעוררים את קנאתו של האח הבכור, שרואה בכך ביטוי לגבריות, והוא אומר לעצמו: "אתה תעשה ספורט כדי שתהיה קצת יותר גברי עם ורידים בולטים וצבע חום בעור" (שם). הקפיצה של שמעון גבוה ורחוק מבטאת אולי ניסיון מטאפורי להמריא מעל המציאות שלו אל מציאות אחרת.

האם מדביקה להם כינויים סטראוטיפים מלידתם: חיזו, בטטה. גם אם הם אינם שלמים עם כך, הם מכנים זה את זה בכינויים אלה. מצד אחד האח המספר אומר "שמעון בכלל לא בטטה" (עמ' 38), כשהאם קוראת לו כך, אך מיד אחר כך, האח קורא לו "שתוק יא חתיכת בטטה" (עמ' 39). עם זאת, כאן ניכרת החוצפה וההעזה של שמעון לאורך כל הסיפור. הוא אינו מייחס חשיבות לסמכות של האם ושל האח. הוא אינו מקבל את הכינויים הללו, ויש לו עמדות עצמאיות כל הזמן. כשהאח קורא לו בטטה, "הוא לא התרגש כי ידע שהוא לא באמת בטטה, ושאני נראה לידו כמו לולב כפוף" (עמ' 39). להבדיל מהאח שמשלים עם המציאות ומנסה להסתיר מעיני עצמו את המציאות האחרת, שמעון מפוכח ויודע את האמת לאמיתה: הוא יודע שהם חיים בתחתית של החברה, שנמנעת מהם רווחה חומרית ואושר חומרי בסיסי. לכן הוא מר יותר כלפי האם והאח: "הוא תמיד נראה לי מריר יותר" (עמ' 40).

שמעון אינו מסתיר את מחשבותיו: הוא מביע מחאה גלויה. שמעון אינו מוכן להשלים עם המציאות ובעיני אחיו הוא זה שחושף את האור החיצוני שאסור לדעת על קיומו, כשאתה חי באפילה: "בזמן שאמא הלכה לחנות, שמעתי אותו אומר לי, 'עד מתי נחיה ככה?' ואני נבהלתי כאילו דיבר אליי במילים שאסור לדבר בהן, כאילו הראה לי אור שאסור לראות" (עמ' 40).

הוא גם אינו חושש למחות כלפי האם על המצב הקשה: "שמעון יודע לצעוק ולהתעצבן כשהוא נתקל במנהגים של אמא. כמה פעמים אמר שהוא לא חוזר יותר לבית הזה וכמעט עשה לי ולאמא התקפת לב....'סתום אדי סתום, ואת תעזבי אותי' ענה לנו ונכנס לחדר שלו" עמ' 41).

האח הבכור המנסה לשמור על הסדר הקיים יוצא מגדרו: "כלום אתה לא יודע לעשות, רק צרות" (שם). שמעון אף מורד בכינויים של האם: הוא קורא לאחיו "אדי", וכשאחיו קורא לו בטטה הוא לא קורא לו חיזו. הוא קורא לו בטטה גם כן, תוך אי קבלת חלוקת הכינויים של האם.

שמעון גם מעז למחות נגד האם על הסנדביצ'ים השגרתיים שלה, ללא שום גיוון. הוא גם חתרן ואינו חושש למרות ולהאשים אותה בכך שהיא מסתירה את הנקניק מעושן רק עבור עצמה: "שמעון העז כמובן להגיד שנמאס לו מהסנדויצ'ים האלה, ובוקר אחד הוא קרא לי לחדר שינה של אמא ואמר לי 'אתה רואה את זה, נקניק סלמי תלוי פה'...נקניק סלמי תלוי על קולב מאחורי כתונת הלילה של אמא" (עמ' 44).

מעניין שגם בתורה, שמעון מורד בצו של יעקב אביו ויוצא למסע נקם במשפחתו של שכם בן חמור (בראשית ל"ד). יעקב אף מוקיע אותו על מעשהו.

ההתנהגות המשוחררת של שמעון, הריצות שלו, הצחוקים שלו עם החברים למרות מצבם הכלכלי הקשה, מעוררים באח הבכור קנאה עזה: "אני מסתכל עליו דרך החלונות, עוקב אחריו בריצות שלו, בצחוקים שלו עם חברים, ומרגיש איך אני מתכווץ מולו. איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי" (עמ' 41).

למרות החספוס של שמעון, אחיו רואה בו גם את התום והטוהר שבו. בצאתם לחתונה מחוץ ליישוב במונית, ללא האם הוא מרגיש מחויבות אליו: "הוא נראה לי הכי תמים בעולם והכי עדין ויפה, קצת כמו נסיך קטן שיוצא מהמבצר שלו אל העיר הגדולה...ואני נזהר עליו שלא יקטפו לנו אותו ושלא יפצעו בפרי הטהור" (עמ' 43). זו ראייה שנגלית לאח הבכור רק בצאתם מן היישוב שלהם, בצאתם מן הראייה הקונבנציונאלית ומן המסגרת הרגילה של חייהם.

שמעון בבית הוא זה שצופה בטלוויזיה: הוא זה שרוצה לדעת מהי המציאות. האם מתבצרת בחדרה, במרפסת ובשירותים, האח הבכור ספון בחדרו, ואילו שמעון מול הטלוויזיה (עמ' 43). הצפייה בטלוויזיה מבטאת את הקשר עם המציאות האחרת ועם החוץ.

הוא כל כך מפוכח, שמיד עם בריחת האם לפרדסים הוא מבין מיד את גודל השבר ואינו יכול עוד לשמור על איפוק: "נכנסתי לחצר הבית וראיתי את שמעון מסתובב סביב עצמו, מזיע בכל הגוף וצועק...'מה קרה, מה זה, אתה בוכה?' שאלתי אותו" (עמ' 45). ניסיון ההתאבדות של האם מביא לשבירה אצל שמעון.

הדילמה המוסרית: ובחרת בחיים
בתרבות ישראל יש ערך לחיי אדם, ומכאן החיוב "ובחרת בחיים" (דברים ל, י"ט). הסיפור מעורר את הדילמה של הבחירה בחיים, עקב ניסיון ההתאבדות של האם בסוף הסיפור. האם מגלה מחויבות לגונן על ילדיה, אך ברגע מסוים היא נשברת ומנסה לטרוף נפשה בכפה.

הסיפור מעורר את הדילמה של הבחירה בחיים. האם ניצבת בפני דירוג ערכים והיא חייבת להחליט: מחד קשה לה הקיום המדכא ומאידך מוטלת עליה החובה לגדל את שני ילדיה, בהעדר אב בחייהם. היא מחליטה ברגע של שבירה לוותר על חובתה לילדיה ולאבד את חייה. ההלכה היהודית משקפת את ערך עליונות החיים, וברור שהתנהגות האם מעוררת קושי, והדברים בוודאי יעלו בדיון עם התלמידים.

העיקרון בהלכה היהודית הוא "כל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו" (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד' משנה ה').