עיון בסיפור 'כיבוד אב' מאת שמואל יוסף עגנון

"אלו ואלו"

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 14 - אדר א תשס"ח * 2/08

אם עשרה בנים לך, עשרים ידיים מוכנות לקחת ממך;
לתת לך - מי יודע אם אחת מהן (מ.ד ברנדשטטר)


זהו סיפור על אטימות לב וכפיות טובה של בנים כלפי אביהם. כפיות טובה זו מתבטאת בחוסר רצון למלא אחר צרכיו של האב ובניסיון להמיר את מצוות כיבוד האב בכסף.

פתיחת הסיפור היא: "מעשה באדם אחד" והוא מסתיים במשפט: "ואביהם של בנים, אם לא מת באותו לילה מצימאון זכה ונשתתף בסעודת הבנים" – משהו בנוסח "ואם הם לא מתו הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה". הפתיחה והסיום יוצרים תבנית של אגדה. אחד ממאפייני האגדה הוא ש"הטוב והצדק מנצחים. היא מרגיעה, נוסכת בטחון וממלאה מִשְאָלוֹת לב" [ריבלין, מונחון לספרות]. עיון בעלילה יגלה שלא רק שסיפור זה רחוק מרחק רב מז'אנר האגדה, אלא שהניסיון ליצור דמיון ביניהם, אפילו חיצוני, הוא אירוני.

"מעשה באדם אחד" המשפט הראשון יוצר מבט רחב, לא קונקרטי, כלפי הדמויות. המשפט בהמשך הפִּסְקָה, "אביהם של בנים" ממשיך את הקו הכללי הזה. הסיפור אינו מציין מקום וזמן. כל אלה הופכים אותו לסיפור לא ריאליסטי. בהמשך נעמוד על אִפְיוּנוֹ המדויק.

הסיפור פותח ביריד, בסחורה ובכסף. אלמנטים אלו הם בבחינת רמז אֶפִּי וכן מוטיב מפתח בעלילה. יריד בסיפורי עגנון מסמל ירידה בערכים ושקיעה בחומרנות (דוגמת היריד בלשקוביץ, בנובלה "והיה העקוב למישור"). ההתנהלות ה"יְרִידִית", המיקח והממכר, ה"סחורה" ובעיקר הכסף מהווים את עיקר העלילה. אם בראשית הסיפור היה היריד יריד של ממש, הסחורה הייתה סחורה של ממש וכזה היה הכסף, הרי שבהמשך הסיפור היריד הופך למטאפורי, כשחוקיו משתקפים במעשי הבנים. ה"סחורה", כיבוד האב, הופכת למטבע עובר לסוחר, שכל המרבה במחיר יזכה בה, אבל לא משום שהיא כ"כ חשובה לבנים, אלא משום שהם מתעצלים לקיימה.

האב, שנטל את בניו ליריד, ראה טוב בעסקיו וחגג את הצלחתו, יחד עימם, בסעודה דשנה. הסיפור הקצרצר הזה מקדיש מקום נרחב לפירוט מרכיבי הסעודה: "בדגים מלוחים ובדגים כבושים ובצנון ובבצלים ובקישואים הבאים בחומץ ובשאר דברים שמרבים את התיאבון". ההתעכבות על התפריט מדגישה את החשיבות הגדולה שרואים האב ובניו באכילה. סוף המשפט "ובשאר דברים שמרבים את התיאבון" מתאר את האב ובניו, שממלאים את כרסם לא לשם השבעת הרעבון, אלא מתוך תאוות האכילה כשלעצמה, הקשורה לשמחת ההצלחה בעסקים. פירוט סוגי המאכלים מסביר גם את הצמא שתוקף את האב מאוחר יותר, בשנתו. מסביר המספר "שכן דרך המלוחים והכבושים שמביאים את הצימאון". הביטוי "נטרפה שנתו של אבא" מדגיש את הקיצוניות של הצמא. מוטיב הצמא מביא אותנו לצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. זוהי מצוקה שדורשת פתרון מיידי.

"אמר לבנו הגדול, צמֵא אני הַשְקֵנִי מים" האב רואה בבכורו את הכתובת הטבעית ביותר, מעניק לבנו את הזכות לשבור את הצמא שלו. האב אינו מסתפק בבקשה, אלא מנמק אותה. הוא אינו מבקש יין או שמפניה כהמשך לסעודה, רק מים. משהו ראשוני ודחוף.

הביטוי "השקֵני מים" יוצר אנלוגיה ניגודית עם ספר "בראשית". כשאליעזר יוצא במצוות אדונו אברהם לחפש כלה לבנו יצחק ורוצה לבדוק את התאמתה לתפקיד, הוא פוגש נערה ומבקש ממנה מים. "ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" (בראשית כ"ד י"ח – כ"א). תגובתה המהירה והנדיבה של רבקה מאשרת שהיא אכן ראויה להיות אישה ליצחק. היא קשובה לצרכיו של האיש הזר וגם לצרכי גמליו. אנלוגיה זו יוצרת אירוניה חריפה כלפי תגובת הבן לצורך של אביו. "נתרשל בנו של אבא לעמוד ממיטתו החמה". הביטוי "בנו של אבא" מדגיש את חובתו של הבן כלפי אביו מול תגובתו המתעצלת.

המספר מונה שורה של תירוצים להתרשלות הבן אחר מילוי בקשתו של אביו: קר בחוץ (חודש טבת) וחם במיטה, במיוחד אחרי סעודה (וזכוּר לנו היטב מי ערך אותה..) וחשוך באכסניה הזרה. כל ה"סיבות" האלה עומדות מול "נטרפה שנתו של אבא".

פירוט תירוצים, ומאוחר יותר התנהלותם של הבנים, יוצר סימטריה עם הפירוט של האוכל בתחילת הסיפור. משוואה הפוכה זו היא חוט השִדְרָה של הסיפור.

הבן הבכור אינו מציע לאחיו לרוץ ולהביא לאביהם כוס מים, הוא מן הסתם מכיר אותם ויודע שתגובותיהם לא תהיינה שונות משלו. "זקף עצמו קצת על מיטתו" [ההדגשות כאן ובמקומות אחרים שלי - ד.ס] משפט זה ממשיך וממחיש לנו את הסיטואציה של הבן שמתרשל לעמוד ממיטתו. ובנינוחוּת "מיטתית" זו הוא מציע לאחָיו את המשימה שהוטלה עליו. הנוסח והטון של דבריו הם ברוח התורה ומצוותיה, ונעימת קולו היא "כדרך מוכרי מצוות בבתי כנסיות קודם הוצאת הספר". הסתירה שבין אווירת בית הכנסת ואווירת המיטה החמה יוצרת אפקט קומי. אומר הבן: "הרי שמצווה גדולה להביא לו מים. נמכור את המצווה למי שייתן יותר ונעשה לנו סעודה בדמיה". דבריו ערוכים בסדר שקול:

1. "מצווה גדולה היא להביא לו מים" (הכינוי "לוֹ" במקום "לאבא" יוצר ריחוק וניכור, מול ה"תזכורת" של המספר בתחילת הפִּסקה להיותו של הבן " בנו של אבא"). כאן מדבר הבן על המצווה באופן כללי, ברמת העיקרון. דבריו הם מניפולציה שמנצלת באופן ציני את רעיון המצווה.

2. "נמכור את המצווה". כאן הוא מדבר על המצווה בהקשר הרלוונטי להם.
מכירת המצווה עומדת בניגוד לכתוב "מצווה שבאה לידך אל תחמיצנה". יתרה מכך: תשתית הסיפור עומדת על מכירת הבכורה של עשָו ליעקב. יעקב, שגונב את הבכורה מאחיו עשָו, עושה זאת על מנת לזכות במעמד של בן בכור בכל הקשור לכיבוד אביו. עשָו מתפתה ומוכר את בכורתו בנזיד עדשים. בסיפורנו נוצרת אנלוגיה הפוכה : כאן מוכר הבן הבכור את הזכות הגדולה של כיבוד האב בכסף. הצגת המשימה שהוטלה עליו כמצווה היא אופציה מכובדת וקוסמת יותר ממצוות אחרות "שלבם של בני אדם גס בהן".

3. "נעשה לנו סעודה בדמיה". אם קניית המצווה כשלעצמה אינה אטרקטיבית דיה, הרי שֶלְ"בּוֹנוּס" של סעודה (שאת חשיבותה בעיניהם למדנו בפתיחת הסיפור) הם בודאי לא יתנגדו.

הנה כי כן, נסגר פה מעגל. לארוחה הדשנה, שבעטיה נטרפה שנתו של אביהם מחמת צימאון, אותה ארוחה שאחריה נוח להתכרבל ולהתנמנם מתחת לשמיכה, מחכה המשך: "נמכור את המצווה ונעשה לנו סעודה בדמיה", גם אם היא תתרחש בטרם עיכלו מעיהם את זו שלפניה..

בהמשך מתוארת מכירת המצווה בדרך של פָּרוֹדיה "כדרך מוכרי מצוות בבתי כנסיות קודם הוצאת הספר". הקריאה "הֲבאת כוס מים לאבא" מקבילה לנעימה "יעלה .." של גבאי בית הכנסת. שם כמו כאן ישנו מיקח וממכר על גובה התשלום לביצוע המצווה. קיים פה ריטואל של מכירה פומבית, כשהמתח גובר ועולה.

"חזר בנו הגדול של אבא וקרא שלושה גילדונים, כוס מים צוננים לאבא. מים קרים לנפש עייפה. מי כאן נותן יותר? אין כאן נותן יותר?... כוס מים לאבינו". כשצריך "למכור את המוצר" פתאום מכונה האב בכינוי האינטימי "אבא" ו"אבינו", ונפשו מתוארת כ"נפש עייפה". זוהי חשיבה של קופירייטר במשרד פרסום.

החזרה המדיטטיבית הזאת על "מים", מגבירה את הכוח השיווקי שלהם. חזרה זו מחזירה אותנו אל האב הצמא עד טירוף, שמחכה לפתרון הפשוט והדחוף כל כך. קיימת הדרגה בתיאור המים: 1. מים. 2. מים קרים. 3. מים צוננים. הפער בין כוס המים לבין כל ההמולה שמסביבה יוצר אפקט קומי-אבסורדי.

המִפְנֶה בסיפור מתרחש כשבן הזקונים אינו יכול לשאת עוד את המצב.

"היה שם בן זקוניו של אבא. נצטער בליבו שמצוות כיבוד אב קלה בעיניהם של אחיו כל כך שממעטים בדמיה כאילו היא מצווה כשאר המצוות, שליבם של בני אדם גס בהן. הוציא ראשו מן הכר ושאג כארי ואני נותן חצי רייכשטאלי"ר. נפלה המצווה בידיו של בן זקוניו של אבא, מפני שכיבד את אביו יותר משאר אחיו".

הביטוי "הוציא ראשו מן הכר" מחזיר אותנו לחדר בו מתנמנמים האחים מול הצורך הבהול של אביהם. הבן הצעיר שונה מאחיו. קודם כל הוא "נצטער בליבו שמצוות כיבוד אב קלה בעיניהם" אח"כ הוא "הוציא ראשו מן הכר" - עשה מעשה דרמאטי בהשוואה לאחיו, אבל הוא עדיין במיטה, והמרחק מכוס המים נשאר בעינו. הביטוי "שאג כארי" עומד בניגוד קומי להיותו עמוק במיטתו. "שאג כארי" מזכיר את הפסוק: "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" [אבות, ה', כ"ד] . ההקשר של הדימוי הזה בפרקי אבות לסיפור שלנו הוא אירוני.

לרגע נוצרת תחושה שיש בין הבנים מי שרגיש לכבודו של האב. אולם מסתבר שרגישות זו של צְעיר הבנים מופנית כלפי מצוות כיבוד האב ולא לַצּוֹרֶךְ הדחוף שלו לשתות מים. מה שכואב לו הוא המחיר הנמוך שמציעים אחיו, ולכן הוא יציע יותר. ואכן בזכות הסכום הגבוה יותר זוכה הוא במצווה. ואם חושב הקורא שבשלב זה ירוץ הבן הצעיר אל אביו וירווה את צימאונו - טעות בידו. מצווה ככל מצווה זקוקה לפרוצדורות, ואלה לוקחות זמן. ואכן הזמן שעובר מפורט בהמשך , בתיאור התגובות של אחיו, ובחזרות ("זכה במצווה אחינו זכה במצווה אחינו") שאין להן מקום בסיפור קצר, אלא אם כן הן משמעותיות לו. גם הבן הצעיר מבזבז זמן בציינו את המחיר הגדול ששילם ("מצווה זו עלתה לי בדמים מרובים"), וכשכבר מוצא לנכון להתייחס לאביו, הוא מתייחס לטקסיות של המצווה ולא לפעולה הדחופה שמתבקשת ממנה. ואם זה לא די - "מיד קרא לאביו ואמר לו אבא הריני מכבד אותך במצווה זו". המילה "מיד" בראשית המשפט, יוצרת ציפייה של פתרון ללא דיחוי, אך אחריה מתברר שהבן הצעיר מכבד את אביו ...להגיש לעצמו כוס מים - וכל זאת אחרי שקנה את הזכות החשובה "בדמים מרובים". זוהי הפואנטה של הסיפור. גלגול הבקשה מאחד לשני עד שהיא מגיעה כבומרנג לחיקו של המבקש, מחזיר את העלילה למצב של הבעיה הגדולה בתחילתה: "נטרפה שנתו של אבא ... אמר לבנו הגדול צמא אני, השקיני מים", אלא שמאז עבר זמן וצימאונו של האב החריף.

כרקע לתיאור האדם שגווע כנראה בצמא עגנון אינו משתמש בסביבה מדברית צחיחה, אלא דווקא בסיטואציה של משתה מפואר בבית מלון ובקשה פשוטה של אב לבנו: "צמא אני השקני מים". הקשר שבין צמא פשוט למוות, אבסורדי, ובאמצעות האבסורד מתחדדת הביקורת של עגנון כלפי האטימות והאכזריות של הבנים כלפי אביהם, כשהיא לבושה בטלית, ונעימתה נעימת תפילה.


"מצווה זו עלתה לי בדמים". למילה "דמים" שתי משמעויות. אחת היא דם של ממש, והשנייה היא כסף ["קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" בראשית ד' ט'; "ותקח צפורה צור ותכרות את עורלת בנה.. ותאמר חתן דמים אתה לי" שמות ד', כ"ה; "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים אִם זרחה עליו השמש דמים לו שלם ישלם". שמות כ"ב א',ב']

המילה "דמים" כפולת המשמעות מופיעה מספר פעמים בסיפור: בתחילת הסיפור מופיע "דמים" במשמעות כסף: "מכרו את סחורתם וראו שכר טוב". בהצעת המכירה אומר האח הבכור "נמכור את המצווה למי שייתן יותר ונעשה לנו סעודה בדמיה"(כמנהגם עם אביהם אחרי עִסקה טובה). בהמשך "דמים" מיתרגם לשטרות מפורטים – גילדון ומחצה, שני גילדונים, שלושה גילדונים, חצי רייכשטאליי"ר. מאוחר יותר, בן הזקונים שהשקיע את הסכום הגבוה ביותר תמורת המצווה, אומר "מצווה זו עלתה לי בדמים מרובים". כאן מבצבצת גם המשמעות השנייה של המילה. לא רק סתם בכסף מדובר אלא בדם של ממש ,ואכן דם נשפך, כנראה, בסיפור, ואין זה דמם של הבנים..

בשלב זה חוזרת העלילה לתיאור הבן הגדול שהותר מחובתו ומתכרבל בשמיכתו, לא לפני שקורא כגבאי בית הכנסת לפני המוזמן לעלות לתורה "יעמוד". מקהלת האחים, שקוראים כמוהו, מהדהדת עד שהם נרדמים ו"נשמע קול נחרתם מסוף הבית ועד סופו". כאן מגיע האפקט הקומי של הסיפור לשיאו. אכן נמצא פתרון לבעייתם של האחים. הכל בא על מקומו בשלום.

חוץ מעניין אחד:

"ואביהם של בנים, אם לא מת באותו לילה מצימאון זכה ונשתתף בסעודת הבנים שעשו במעות שבאו להם ממכירת המצווה".

הסיפור מסתיים בניואנס לגנדרי (אגדי), כשמאחוריו שואגת אירוניה חריפה, כבר לא עדינה ומיתממת כבחלקים קודמים בו.
סיום הסיפור חוזר לתחילתו: לצימאון, כספים, ארוחה, עסקים, מצוות... הסיום הספיראלי הזה יוצר את התחושה שהיו דברים מעולם, ועוד יהיו...

בקריאה שנייה של הסיפור ניתן להניח שלאב יש חלק לא מבוטל בהתנהגות של בניו. התמקדות הסיפור במסחר, כסף וארוחה (שמתוארת עד האחרון שבפרטים) יכולה להסביר את התנהגותם של הבנים. ייתכן שדווקא האב היה זה שגידלם על הערכים של נוחות ותועלת, במעין חינוך אופורטוניסטי, שהרי המעשה הראשון שעשה האב אחרי שהצליח בעסקיו היה לארגן סעודה דשנה (ואחריה ברכה, שהרי הגיבורים שלנו אמונים על המצוות..). אין פה מילה על צדקה או פעולה של עזרה לזולת או מטרה מוגדרת לכסף הרב שהרוויחו. העיסוק הבלעדי והמיידי שמתרחש הוא סביאה. העדר פעולות רוחניות וערכיות אחרות מעיד אולי על העדיפות שנתן האב לסעודה, לחומריות, ובניו, שראו בו מודל לחיקוי, פעלו בהתאם.

כאמור לעיל, אין זה סיפור ריאליסטי. ביטויים רבים, כמו "אבא", שמופיע במשמעות כוללת ולא בהקשר אינטימי של אב ובניו ["אביהם של בנים", "בן זקוניו של אבא" "הֲבאַת כוס לאבא", כשבמשפט האחרון חשיבותה התחבירית של המילה "אבא" – מִשְנִית], רומזים להיותו מעֵבר לסיפור-מעשה על בנים ואביהם -סיפור אלגורי העוסק בהתנהגותו של האדם בכלל (דוגמת הסיפור "המלבוש"). ריבוי האפקטים הקומיים והאירוניות מעידים על ביקורת נוקבת של עגנון, באמצעות ההתנהגות של הבנים בסיפור, עלינו.


בסיפור קצר זה בודק עגנון, באמצעות בקשה מאוד בסיסית, את ההתייחסות למצוות כיבוד-אב ולמצוות באופן כללי. המשוואה ההפוכה של האב המֵזִין את בניו מול בניו שאינם נענים לצורך הבסיסי שלו, שיישומו פשוט ומיידי, שופך אור אירוני על הסִרְבּוּל המיותר שאנחנו נוהגים במצוות, על העטיפות המיותרות שאנחנו עוטפים אותן, עד שהתכלית הראשונית הופכת ללא חשובה, או אפילו נשכחת

סיפור אלגורי זה יכול לחבר אותנו להרהור על יחסי בנים – הורים בדורנו, במשמעות רחבה. הצמא וכוס המים, שמבקש האב בסיפור, יכולים להתפרש כצרכים של אדם שהיה פעיל ותומך כל ימיו, דאג לצרכיהם של ילדיו: בתי ספר טובים, חתונות, דירות, והנה כשתש כוחו והוא מבקש עזרה מילדיו, לא משהו גדול (כמו: טפלו בי, בואו לבקר יותר, הזמינו אותי אליכם), אלא משהו פעוט, טריוויאלי ככוס מים.
[מירה מגן כותבת כמוטו לספרה "בשוכבי ובקומי אישה": "כמה צנועה היא הנחמה, שבשביל להיבָּרֵא די לה במילה, במגע יד, בכוס מים"], אך אותו משהו קטנטן אינו מסתדר עם סדר היום העמוס של צאצאיו: הם עסוקים,you know , בביזנ'ס, בקריירה, בילדים, בטרדות היום יום, בהתחייבויות חברתיות ואחרות.. אין זמן..

הכללה זו חוטאת לבנים רבים שמכבדים את הוריהם לא רק מכוח המצווה אלא מכוח אהבתם והמחויבות הגדולה שהם חשים כלפיהם. תודה לאל לא חסרים אבות שנהנים מזִקְנָה מכובדת בחיק משפחותיהם.
אבל במציאות המודרנית נשברה הנוסחה של המשפחה הפטריארכלית והמשפחה מתנהלת על פי מודל אחר. גם הגבר וגם האישה עסוקים בפרנסתם ובקריירה שלהם ובעניינים אחרים שנוגסים בזמנם, הבית תופס מקום פחות מרכזי, והזמן שנשאר להם לבלות עם הוריהם הזקנים, מצטמצם. עגום יותר המצב כשהזקן זקוק ליותר מכוס מים, כשהוא, נניח, חולה סיעודי. אמת שמשפחות רבות חובקות את ההורה הזקן אל קִרבן באהבה גדולה, ונותנות לו להרגיש שהוא עומד בראש המשפחה למרות חולשתו וחוליו. אך הסטטיסטיקה מספרת סיפור אחר, על זקן שמבלה עם המטפל הפיליפיני המסור שלו, וילדיו באים לבקר..

ייתכן שהרחקנו בחוט שמשכנו מהסיפור על חיינו, אך האמת האוניברסאלית של הסיפור, בה מופיע אב שמאכיל ומשקה את בניו מכל טוּב ואלה אינם גומלים לו אפילו בכוס מים - צועקת מתוכו, גם אם עוטף אותה עגנון בלשון של שובה ונחת..

עגנון עוסק כאן, כבסיפורים אחרים שלו, בהחמצה הגדולה שלנו ביחסינו עם אבינו וזולתנו, וביחסנו עם האב האולטימטיבי, אבינו שבשמיים, וכל זאת באִצטלה מתחסדת, על רקע הנעימה שמלווה את העולה לתורה...