למה ללמוד סיפור חסידי

קשר עין גליון 177 אדר א' – אדר ב' תשס"ח

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

בעקבות הכנסת הסיפור החסידי לבחינת הבגרות

מחקר הסיפור החסידי והוראתו תופס תאוצה חשובה, וההחלטה להתחיל לכלול את הסיפור החסידי בבחינות הבגרות בספרות בממ"ד בשנת הלימודים תשל"ח ראויה ומבורכת.

להוראת הסיפור החסידי חשיבות לימודית וחינוכית כאחד.

הוראת הסיפור החסידי מחייבת ידע היסטורי של הבנת תהליכים חברתיים שהתרחשו בעם ישראל במאה ה-18 במזרח אירופה. ההוראה מפגישה את הלומד עם הוויית חיים מופלאה שנשתמרה במפעל ספרותי אדיר של מאות ספרים.
הראשון שהבין את עוצמתם הגדולה של סיפורים אלה היה מרטין בובר, הוגה הדעות המפורסם של המאה העשרים. הוא הכיר את ערכה של החסידות והקדיש ארבעים שנה לחקור אותה. בובר אסף סיפורים חסידיים ופרסמם בספרו הידוע "אור הגנוז". הספר מכיל מאות סיפורים חסידיים, והוא יצא באלפי עותקים ותורגם לשפות רבות.

הקריטריונים הספרותיים הרבים בז'אנר סיפורי זה משקפים את האתוס החסידי, שכן הסיפור החסידי יונק ממקורות ישראל קדומים ולימודו מאפשר לתלמיד להרחיב את הידע ברובדי התרבות היהודית, כמו התנ"ך, יצירות חז"ל, המדרש, הקבלה והפיוט על כל ערכיהם ועל צורותיהם הספרותיות.

נוסף על כך עולם החסידות משמש תשתית חשובה בספרות של עם ישראל ומכאן שהיכרותם של התלמידים עם הסיפור החסידי עשויה להעמיק את הבנת יצירותיהם של י"ל פרץ, ש"י עגנון, שמשון מלצר ועוד. גם יצירותיהם של משוררים רבים, כמו אצ"ג וזלדה, יובנו היטב על רקע קשריהם עם עולם החסידות.
המגע החווייתי-הלימודי] של התלמיד עם העולם הרוחני של החסידות, כפי שהוא משתקף בסיפור החסידי, חשוב ביותר בדורנו שבו יש התרופפות ערכית מצד אחד ותהייה וחיפוש רוחני מצד אחר.
העמידה מול מציאות פוסט מודרנית אשר את מחירה משלם האדם, והאדם הצעיר בפרט, באישיות תלושה משורשים, חשופה לאלימות מילולית ופיזית, מחייבת אותנו, המורים והמחנכים, לנסות ולחפש דרכים חדשות ומגוונות ומקורות הזדהות בעלי יכולת השפעה בונה.
כחוקרת של הסיפור החסידי וכמי שעוסקת בהוראתו במכללות זה שנים מספר, אני סבורה שהרלוונטיות של הסיפורים החסידיים משמעותית מאוד והיא עשויה לתת מענה לאוכלוסיות רבות. אף שהטקסטים נכתבו לפני שנים רבות, לא נס ליחם, וההיכרות עמם ופיצוח רעיונותיהם עשויים לסייע בעיצוב אישיותו של הנוער המתבגר המחפש את זהותו ולתרום להעשרה ולהעמקה של הקשרים החברתיים בינו לבין סביבתו. לאדם המבוגר העיון בסיפורים החסידיים עשוי לגרום הנאה רוחנית ואסתטית וכן לחיזוק ולהארה של פינות אפלות ומוסתרות בנשמתו.

פגישת התלמידים עם ספרות זו וחשיפת מרכיביה הפואטיים עשויה להעצים את אהדת הקורא המודרני לכוח היצירה שבה ובד בבד לאפשר לו להתרשם מגודל אישיותם של דמויותיו בתוך הפנמת הערכים המוסריים הגלומים ביצירה ספרותית זו.


לשם הדגמה בחרתי בסיפור שהוכנס לתוכנית הלימודים השנה. להלן הצעה קצרה ותמציתית לניתוח ספרותי של הסיפור.

פעם אחת נסע חסיד אחד בסיעת רֵעים רבים ללובלין עם בעל עגלה אחד.
ויהי כבואם העירה ללובלין ביקש הבעל עגלה אותם: קחו נא פתקא דילי ותנו אותה להרב הקדוש בעדי, ויקבלו אותה ממנו.
ויעשו כן ויתנו את הפתקא ההוא למרן הקדוש מלובלין זכר צדיק לחיי העולם הבא. ויהי כראות שֵׁם הבעל עגלה ההוא על הפתקא אמר הרב הקדוש מלובלין מאוד ומאוד יאיר שמו של האיש הזה.
מה הוא האיש הזה ויתמהו מאוד האנשים, ויהי כמחריש, כי הבעל עגלה היה אדם פשוט מאוד לא ראו ממנו דבר במשך ימי עוברם עמו. ויהי כראות הרב הקדוש כי הדבר לפלא בעיניהם אז הוסיף דבר לאמור אולי כרגע ההוא נפשו מאירה.
והנה החסידים הנזכרים לעיל אשר ידעו את רבם הקדוש כי אמת בפיו מִהרו לבקש ולחפש הבעל עגלה בשווקים ורחובות לראות מה יעשה ומה עשה.
והנה באו אל השוק אחד וישמעו קול צהלה ושמחה ויפנו שמה וימצאו את בעל עגלה שלהם מרקד ומפזז ושמח מקול הכלי זמר, וישאלו אותו לשמחה מה זו עושה? וישוב להם כדברים האלה:
הנה אנוכי לכתי לדרוש שמחה מעט. ויהי כי באתי בשוק הזה שמעתי כלי זמר משמיעים קול בכינור ונבל.
אז פניתי הנה וראיתי כי שמחת חופה הוא ליתום ויתומה.
ויהי כאשר אֵחרתי מעט והנה נצמח מחלוקת גדול, כי לא היה להיתומה ליתן טלית להחתן כאשר התחייבה את עצמה.
ואז אמר לקרוע התנאים ולהפריד הזוג. אז התחמם לבי בקרבי מאוד ולבי היה מרה לי על ביוש היתומה שלא תִנשא לאיש אשר קִוותה זה כמה זמן ועידנין, ואז לקחתי כל צרור כספי אשר קִבצתי לי על הדרך ונתתיה על הטלית בעבור החתן. ושלא יתפרד החבילה חס ושלום ונתקיים השידוך. והיתה החופה למזל טוב. לכך הנני משמח את לבבי מעט על החתונה ההוא.
ויהי כאשר שמעו החסידים דברי הבעל עגלה הבינו את דברי רבם הקדוש וכמה גדלה כוח מצווה אחת להאיר את נפשו של אדם אם יעשנה בשלֵמות.
[מתוך: וואלדען, נפלאות הרבי, עמ' לא]

להלן הצעה קצרה לניתוח ספרותי של הסיפור:

דמותו של החוזה
הסיפור מפגיש אותנו עם דמותו הנעלה של החוזה מלובלין. הצדיק בסיפור הוא דמות ריאליסטית ידועה בעולם החסידות בשמו ר' יעקב יצחק הורוביץ הלוי בן ר' אברהם אליעזר אב"ד איזביצא, דור שמיני לבעל השל"ה. הוא נולד בשנת תק"ה (1745) ונפטר בשנת תקע"ה (1815), היה חברו של המגיד מקוזניץ ונחשב לתלמידו הקרוב של ר' אלימלך מליז'נסק, שלפני מותו הוא העניק לו את יכולת הראייה שלו ומאז נקרא "החוזה". מסופר על החוזה שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו. הוא לא יכול היה לעמוד בכל הרוע שראה בעולם, על כן ביקש שייקחו ממנו סגולה זו. עוד כשהיה בן שתים-עשרה שנה כרך מטפחת על עיניו, וכך ראה רק את כברת הארץ שדרך עליה.

בסיפור שלפנינו מאופיין החוזה בתוארי העצמה מפיו של בעל העגלה, כמו: "הרב הקדוש", וכן בידי המסַפֵּר, במילים: "מרן הקדוש". משראה הרב הקדוש את הפתקה הוא מכריז ששמו של האיש מאיר מאוד מאוד. הכפילות של תואר הפועל מעצימה את המראה המיוחד. ביכולתו לראות את מהותו הפנימית של האדם, לפי אותיות שמו, אף שהאדם אינו נוכח לפניו. הרב קולט את ההלם על פני חסידיו ומרחיב את המראה הנעלה ומוסיף: "אולי כרגע ההוא נפשו מאירה". תוספת זו משמעותית לאפיון דמותו של בעל העגלה, ששמו המאיר חושף את גודל אישיותו.

החסידים
הסיפור מתאר מציאות חיים ריאליסטית של נסיעת חסידים אל הרבי בעגלה. הביטוי "סיעת רֵעים" מרמז על הקשר החברתי החם ביניהם.
בעל העגלה מבקש מהם שימסרו את הפתקה שלו, היינו: את הקוויטל, לרבי.

החסידים ממלאים את בקשתו, ולאחר שהם מגיעים לעיר לובלין הם נותנים את הפתקה לר' החוזה מלובלין, וזה מתפעל מהשם שלפניו. האנשים מתפלאים, שהרי הם לא ראו שום דבר חריג בדמותו של בעל העגלה בזמן נסיעתם המשותפת. הם ראו בו אדם פשוט מאוד בלבד הממלא את עבודתו. ראייתם היתה שונה מזו של רבם, שהרי לא כל ראייה דומה לחברתה; טיב הראייה תלוי ברמתו הרוחנית של המתבונן. והם אינם מסתירים את תמיהתם מעיני הרבי.

ריבוי הפעלים שבסיפור ממחיש את תדהמתם: "ויתמהו מאוד" (ר' גם בראשית, מ"ג, ל"ג: "וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו ויתמהו האנשים איש אל רעהו"), "ויהי כמחריש" )ר' גם שמואל א י', כ"ז: "ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש"). מרגע שנוצר דיאלוג בעל משמעות רוחנית בינם לבין הצדיק הם אינם מכונים עוד "סיעת רֵעים", אף לא סתם "אנשים", אלא "חסידים". והמשמעות של היותם חסידים היא שהם אמורים להאמין שדברי הרבי הם אמת למרות תמיהתם. לכן הם יוצאים לפעולת בילוש וגילוי של בעל העגלה. ריבוי הפעולות מוכיח זאת: "מִהרו לבקש ולחפש את בעל העגלה בשווקים וברחובות לראות מה יעשה ומה עשה" (ר' גם שיר השירים ג', ב': "אקומה נא אסובב בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי"). תקוותם היא שהפעם תהיה דרך הראייה שלהם שונה מדרך ראייתם הראשונית. קולות של צהלה ושמחה מעוררים את סקרנותם, וכשהם פונים לכיוונם הם מגלים את בעל העגלה מרקד ומפזז ושמח כדוד המלך (ר' שמואל ב ו', ט"ז: "והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה"), ושמח מקולות כלי הזמר (ר' גם תהלים קמ"ז, ז': "זמרו לאלוקינו בכינור"; תהלים נ' ג': "הללו בנבל וכינור"). הפעם יחסם אליו אינו מנוכר כמו שהיה בתחילת הסיפור, ומילת היחס "שלהם" מבטאת את הקשר החדש שנרקם בינו לבינם בזכות רבם. מכאן מתקיים ביניהם דיאלוג של אחת עשרה שורות. תגובתם הסופית יוצרת מבנה מעגלי לסיפור ותוצאות הבילוש ברורות. הם מבינים את דברי רבם שגדולה מצווה הנעשית בשלמות וביכולתה להאיר את נפש האדם.

דמותו של בעל העגלה
בעל העגלה בסיפור אינו מצוין בשמו, אלא בתאריו המקצועיים ובתיאור אישיותו הפנימית על ידי החוזה. תיאור עיסוקו "בעל עגלה" חוזר שבע פעמים בסיפור, וברוב הפעמים בה"א הידיעה: "הבעל עגלה". גם החוזה אינו מציין את שמו, אלא את נפשו המאירה. השורש א ו ר חוזר בדבריו פעמיים: "מאוד ומאוד יאיר שמו של האיש הזה" וכן "כרגע ההוא נפשו מאירה".

החסידים התמהים הולכים לבדוק את כוונת רבם, ומוצאים את בעל העגלה שמח ומפזז, ובתשובה לשאלתם "לשמחה מה זו עושה" (ר' גם קהלת ב', ב': "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זֹה עושה") הוא מספר בפשטות את מהלך פעולותיו.

הסיפור המשוחזר על ידי בעל העגלה - כמות הטקסט המוקדשת לו רבה והיא מעידה על חשיבותו. הסיפור הוא הוכחה להכרזתו הפלאית של הרבי בתחילת הסיפור.
סיפורו של בעל העגלה מרובה פעלים כמו: "הלכתי לדרוש", "באתי", "אֵחרתי", "לקחתי", "קבצתי", והוא ממחיש את אורחות חייו של האדם הפשוט, שכל מהותו עשייה, חריצות וזריזות. הוא מסתפק במועט בחיפושו אחר "מעט שמחה".

חיפוש מעט הוא גם שיקוף הדלות וקשיי החיים של היהודים במזרח אירופה באותה תקופה. בעל העגלה, בניגוד לחסידים, מאופיין ברגישותו לזולת, בראיית מצבים אנושיים וביכולת אלתור למציאת פתרונות במצבי לחץ ומצוקה. יתום ויתומה עמדו להינשא ולא היתה לכלה טלית לתת לחתן כפי שנתחייבה, ומזה עלולה היתה להיווצר מחלוקת. עלולים לקרוע את התנאים ולהפריד בין בני הזוג. תגובתו של בעל העגלה מעצימה את אישיותו: "אז התחמם לבי בקרבי מאוד, ולבי היה מרה לי על ביוש היתומה". הזדהות ואמפתיה כלפי הזולת הן ממאפייני אישיותו. הוא רואה את הנתונים, קורא את המפה ומיד נותן להם פירוש מעשי.

ההכרעה המוסרית של בעל העגלה לתת את כספו הדל, שהצליח לקבץ בקושי, לאותה כלה יתומה פעלה בשני מישורים. במישור האישי הוא חש מעט שמחה שכן חוויית המחלוקת וכל הצער שנגרם לכלה עדיין טריים בתודעתו. תואר הפועל "מעט" הוא אפיון להסתפקותו במועט, אבל הוא גם אפיון עקיף וביקורת כלפי החברה שלא נתנה דעתה לעניין הזה ולא מחתה על העוול. המישור השני קשור לרובד הרוחני. עשיית החסד העלתה אותו לדרגות רוחניות גבוהות שהוא, בצניעותו ובענוותנותו, אינו מודע להן, אך החוזה ראה זאת ושיתף את חסידיו בתגלית זו.

אפשר לומר שלמרות פשטותו של בעל העגלה הוא נֵחן בחושים בריאים ומפותחים. הוא רואה, הוא שומע קולות של ניגון ושמחה, מצד אחד, וקולות של צער ועוגמת נפש מצד אחר.

הפעלים: "לקחתי", "קבצתי", "נתתיה" ממחישים את כישוריו המעשיים והאנושיים של בעל העגלה.
עם סיום הסיפור מתברר שהגיבור הראשי המניע את הדמויות האחרות בסיפור הוא בעל העגלה, האדם הפשוט, שמנסה להתחבר אל הצדיק והופך על ידיו לגיבור היום. ולכן אין באי-ציון שמו בכל הסיפור כדי להעיד על זלזול או על חוסר חשיבות. אדרבה, ציון תפקידו ומעמדו החברתי הפשוט חושף את התפיסה החסידית שהעלתה את דמותו של האיש הפשוט לדרגה של דמות אנלוגית לזו של הצדיק, ובעשייתו האמיתית הוא מטה את העולם לכף זכות. ההתנהגות המוסרית בסיפור החסידי היא הרובד הבסיסי שעליו נבנה הרובד המטפיזי.


החתן והכלה
גם החתן והכלה אינם מזוהים בשמם, וכך הם מצטרפים לשאר הדמויות הפשוטות בסיפור החסידי, המניעות את שאר הגיבורים להתנהגות מוסרית. ביטויי הלשון מציינים את מעמדם החברתי הנמוך החסר תמיכה כלכלית, והקורא יכול לחוש את כאבם הנפשי מתוך תיאור המצב הזה. הם מאופיינים: "יתום ויתומה". התואר "יתומה" חוזר שלוש פעמים ומעצים את הזדהותו של בעל העגלה עם מצבה הנפשי הקשה של היתומה. בשל אי-קניית הטלית לחתנה עלולה להתבטל החתונה. נוסף על עוגמת הנפש תחוש היתומה בושה.
גם השדה הסמנטי הלשוני הוא בעל קונוטציות שליליות. למשל: "לקרוע התנאים ולהפריד", "מחלוקת גדול", "ביוש היתומה", "לבי היה מרה לי", "שלא יתפרד החבילה". כל הקונוטציות הללו והשורש פרד, המופיע פעמיים בסיפור, מעצימים יחד את המעשה הטוב של בעל העגלה, שיצר איחוד במקום נתק ופירוד והחזיר את השמחה לחתן ולכלה.