סילן טהור - שירים

יוסף עוזר

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

ספרית פועלים
הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר תשמ"א 1981

להורי
כגר תושב אֲנִי על פני אדמה,
ואלם כי בבטנה נחלתי .
נעורי עד הלם עשו לנפשם,
ומתי אעשה אֲנִי לביתי?
(ר' יהודה הלוי)


עִירָקִי פִּיגָ'מָה
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה
מְנַגֵּן עַל הָעוּד, שׁוֹמֵעַ תְּהוֹם –

שער ראשון: גוף אל גוף נגף

שׁוֹנִים
לְעָלֶה יָבֵשׁ חָלַף הָרֵיחַ כְּבָר
מְעַט וְגַּם צוּרָתוֹ
תְכוּלָה בַּיְּקוּם הָאֵין סוֹפִי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת
הֱיוֹתְךָ . שׁוֹנִים מִמְּךָ -
לְאֶבֶן אֵין סָפֵק. לִפְרֹחַ אֵין בְּמַעֲשֵׂיהֶם
גַּם לֹא לְחַיַּת הַבַּיִת שֶׁאֲנִי מַכִּיר
וְהִנֵּה הַבֹּקֶר עוֹלֶה לְאַט
וְהַמַּיִם טְעִימִים בַּפֶּה וַעֲדַיִן
כֹּה מָרִיר הָרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין הַהִרְהוּר לָעֵט :
פַּעַם רָאִיתִי אִישׁ שׁוֹקֵל חַיָּיו . רָאִיתִי
בַּמֶּה אִזֵּן אֶת כַּף הַמֹּאזְנַיִם

אַתָּה שׁוֹבֵר בַּמִּלָּה
לִרְאוֹת הֵיכָן אַתָּה מִתְאַחֶה,
חוֹפֵר קִיּוּם


זְנְגוּלָה *
עַפְעַף סוֹגֵר עַפְעַף
חֲבוּקִים כְּטַבְּעוֹת זְנְגוּלָה טְבוּעַת דְּבַשׁ
חָרַזְנוּ חוֹחִים וְשִׂמְחָה
רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן גַּם אִם לֹא בִּמְנוּחָה
פִּכְּתָה הָעֲלִיָּה הַגְּדוֹלָה מִבָּבֶל
גַּם מִשְׁפַּחְתִי
חֲפֵצָה לִהְיוֹת נָהָר :
אֲסֵפָה כִּנּוֹרוֹתֶיהָ הַשְׁתוּקִים
וְעָלְתָה לְאֶרֶץ מוּצְרֵי רֶפֶת וְכַוֶרֶת.
סַבָּא מִמִּטַּת חָלְיוֹ אוֹמֵר לְסַבְתָּא טוֹבָה לְהַקְדִּים תְּרוּפָה
לֶאֱפוֹת עִם נֶכְדָּהּ אֶת הַזְּנְגוּלָה
עָמֹק בַּשֶּׁמֶן הָרוֹתֵחַ - חֲבוּקִים עִגּוּלִים
כְּמוֹ פַּעַם - בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. וּמַדּוּעַ לֹא יִמְתַּח כִּנּוֹרוֹ הַמְכֻוָּן
לוֹמַר שִׁירָה שִׁירָתוֹ. לֹא פַּעַם לִרְאוֹתוֹ עוֹמֵד בְּרֹאשׁ רֹאשָׁהּ
שֶׁל הַתִּזְמֹרֶת הוּא דּוֹבֵר עַרְבִית מְצֻיֶּנֶת בִּיְהוּדִית מִתְרַפֶּקֶת
וְכִנּוֹרוֹ עֶצֶב עָצֵבבְּכוּר הַהִתּוּךְ מֵצֵר.
הִבַּטְנוּ בַּסַּגְסֹגֶת: הִנֵּה, יָשַׁבְנוּ.
מַיִם חַיִּים עוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל.
שׁוּב תָּלִינוּ הַכִּנּוֹרוֹת עַל נְהָרוֹת.
שִׁיְטוּ דְּאָגוֹת הֲרוֹת צִפִּיָּה.
כְּהוּיִים, שַׁבְנוּ אֶל הַשְׁתִיקָה. מְנֵצִים,
כְּמַיִם חַיִּים הָעוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל הַמִּתְכַּהֶה.
*טבעות מאפה שמטגנים
וטובלים בדבש.

שִׁיר לַיְלָה מוּרָד - הַפֶּרַח שֶׁלִּי
מַבִּיטָה בַּחַלּוֹן
הָיְתָה שָׁרָה בְּשַׁחַר בְּדִידוּת
וְקוֹלָהּ מַגִּיעַ לִיּשֵׁנֵי הַרִפְאוּת בַּלַּיְלָה שֶׁל לַיְלָה.
חַשְׁרוֹת חִיּוּךְ עָלוּ בִּשְׁנָתָם וְזֹהַר עָטַף. רָאִיתִי
אֶצְבָּעוֹת מְרַקְּדוֹת עַל חָזָם בְּחִיּוּךְ שְׁנָתָם שֶׁהַלְמָה אֵלַי.
צְלִילֵי קוֹל לַיְלָה נִכְנְסוּ אֶל תַּן חֲלוֹם, כְּשֶׁהָיְתָה שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד
וְקוֹלָהּ מִתְמַשֵׁךְ עַד הֲלוֹם,
זַמֶּרֶת מִצְרִית יְהוּדִית שֶׁהִתְאַסְלָמָה לְמַעַן אַהֲבָה
שֶׁהִיא חוֹלֶפֶת נָגוֹזָה בַּמּוֹרָד.

עֵינֶיהָ שְׁחוֹרוֹת כְּבוֹר צָמֵא, לִשְׂפָתֶיהָ לַהַט אָדֹם עַרְמוּמִי
וְקוֹמָתָהּ - תָּמָר תָּמֵהַּ בַּמָּטָר. אֲבָל הָאַהֲבָה? מְיַבֶּבֶת הָיְתָה לַיְלָה לַיְלָה
שֶׁקּוֹלָהּ זָמִיר וְאַהֲבָתָהּ צִפּוֹר טֶרֶף. דּוֹאָה מְמַקֶּדֶת מַבָּט.

כְּשֶׁכָּל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם נָתְנוּ לָהּ נַפְשָׁם וְהִכְאִיבוּ לְעַצְמָם בִּמְחִיאוֹת
עוֹד חָשָׁה לַיְלָה לְבַד. אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם. שָׁרָה לַיְלָה,
נְהַר פְּרָת הִתְחָרָה עִם הַחִדֶּקֶל עַל גּוֹבַהּ הַגֵּאוּת, הַיְאוֹר רָקַד.
כַּמָּה הָיָה צָרִיךְ לָשִׁיר כְּדֵי לָחוּשׁ לֹא נֶחֱרַד. נִשְׁמָתָהּ הָמְתָה: "אוּרְבָּק עֻמְרִי יִיטוּל,
רִיָאבָּק חִיַרְנִי",* לִבָּהּ אָבַד. מַשַׁב קוֹל לַיְלָה מוּרָד : מִתְנוֹעַעַת, נוֹדֶדֶת לְקוֹל סִלְסוּל הָעֶצֶב,
גַעְגוּעֶיהָ סְתָו, כְּאִישׁ מַאֲזִין עָצוּב, נוּרַת הַלַּיְלָה מִן הַתִּקְרָה נוֹדֶדֶת, כְּאִישׁ מְקוֹנֵן, חַיְרָן*
שָׁרָה וְקוֹלָהּ מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו כָּל שֶׁלִּבּוֹ עֵר וְהוּא יָשֵׁן וְלַיְלָהשָׁרָה: חֶדֶר מָלֵא גַּעְגּוּעִים.
ושָׁרָה לַיְלָה לְבַד. רָאִיתִי

הַפְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל מְסִבִים רֹאשָׁם מַבִּיטִים לַכִּוּוּן בּוֹ שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד.
הַוִּילוֹנוֹת בַּחֲמוּקִים מַרְעִידִים, שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד שָׁרָה לַיְלָה לִפְרֹחַ שֶׁלִּי - הַיְּהוּדִי
מַמְתִּין לִי בְּלֵב הַיְּשֵׁנִים, מַאֲזִינִים לְלַיְלָה, שָׁרָה לִפְרֹחַ שֶׁלִּי, שֶׁהִרְקִיד
אֶצְבְּעוֹת הַיְּשֵׁנִים, שֶׁהֵסֵב בָּאֲגַרְטָל אֶת רָאשֵׁי הַפְּרָחִים, שֶׁרִטֵּט חַמוּקֵי וִילוֹנוֹת
שֶׁהִרְקִידָה לַיְלָה בְּקוֹלָהּ לַיְלָה מוּרָד
וּדְמָמָה עֵת הַשִּׁיר נִפְרָד.

* אורבק עומרי ייטול, ריאבק חירני : נוכחותך תאריך קיומי לכתך- יזעזע .
* חירן : אובד עצות.


שאלת חלום
בקול דממה של נצן
של אור, לפעמים

שיר עמי ששכח
כעת צועקים לו להמשיך החלום,
כאלו לא צמאו עפעפיו להסגר.
דעתי חתן שבר כוס לא בשביל להדביק חזרה
תהיה מציאותי
לפעמים שבר הוא בניה חדשה.

הנה הבאר העמקה של אי הודאות.
עוד קוראת לו לרוח
אי שלימות הסלע קוראת לרוח רק
אחר כך חול קורא ליסודות געגועיו
הן גַּם העורים יודעים
שפני הדור כבר לא כפני כלבם. אומרים:
המבקשים לביית יונה תמיד מורטים
נוצה מכנפה.

חשבתי ארץ נבא. נבא
דואים כדרור מתולדות ימים שבורים.
חלומות יהיו כסלעים של משה.
אולי לא רכה פרודת האהבה
פרדה, פתיתי דמעות לרבבה
כמה קשה היא.

הן אם זה אותו השבר אז איפה המים.


"רוֹחָה בָּלָהרַגְ'עָה"
כָּתַשׁנוּ הֵל כָּתַשְׁנוּ מַקְלוֹת קִנָּמוֹן
בִּכְלִי דָּכִים וּמְפוֹרְרִים
יְמֵי הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק
שָֹרִים וְכוֹתְשִׂים בְּכֹחַ
בְּשָׂמִים יָפִים לָעֶצֶב
הַשֶּׁקֶר מָתוֹק לִמְבֻגָּר.

מִבְּהָרָטוְכֻּרְכּוּם צָהֹב נִלְקַחְנוּ
בְּחֵרוּת מַפְלִגָה כַּמּוּן נִזְכָּר
בַּקִטְשְׁרִיהָאָדֹם
מְסַפְּרִים לְאוֹר הַנֵּר:
חֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע, וּנְבוֹנִים
כִּבְלִי הַשְׂכֵּל
הִגַּשְׁנוּ מַיִם צוֹנְנִים לְזָר
הִצַּעְנוּ מִטּוֹת לְאוֹרְחִים
וְנִרְדַּמְנוּ עַל הָרִצְפָּה.
נָגְעוּ עָבְרוּ כַּפּוֹת הָרוּחַ
לְפֶתַע שִׁנִּינוּ צַעֲדֵי רִקּוּד
מוֹחִים עָפָר מִן הַשְׂפָתַיִם
אָהַבְנוּ הַלְמוּת הַפָּח וְהִבְלַגְנוּ
דורכים עַל הֶעָפָר אוֹתוֹ נָשַׁקְנוּ
מִתְרַפְּסִים בֶּעָפָר, כְּמֵהִים לִנְבֹט
"שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה " מִבְצָר פָּרוּץ
גִּלְבֹּעַמְקֻלָּל בִּנְטִיעוֹת כִּסִינוּ
אַךְ לָהָר הַגָּבֹהַּ כְּבָר זָר צִלּוֹ
עוֹטֵף אֶת הַסַּחַף לִקְרַאת הַשּׁקִיעָה


עַכְשָׁו אֵיפֹה כָּל זֶה, דָּךְ מְכְ'נָה
(כָּאָב רֹאשֵׁנוּ), כָּתוּשׁ הַכַּמּוּן וּמְכֻרְכָּם מְאֹד
אֶת מַחֲטֵי הָאֹרֶן תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה
אֶל בִּטְנָהּ הַשׁוֹתֶקֶת
צוֹנְחִים עָלֶיהָ כְּמַחֲטֵי הַרְדָּמָה.
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶרבַּמַּעְיָן בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
מָה אֹשֶׁר נטוה מִמֶּרְחַקֵּי הַלֶּב
מַפְלִיגִים אֶל עֲרָבִים בְּתוֹכֵנוּ
נַפְשֵׁנוּ לְבַד בִּדְמָמָה נְשׁוֹבֵב.

נַנְחֶה אֶת פְּסוּקֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים:
בְּבַיִת שֶׁנִּשְׁחַק, לֹא נָאֶה לִכְתֹּשׁ שׁוּב תַּבְלִינִים.
לְעִתִּים נָשׁוּב לְמַבָּט מְרֻחָק
בְּמַכְתֵשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר שֻׁתַּק -

תָּמִים וּמְצַלְצֵל
לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם .


"רוחה בלה רג'עה" בערבית – הליכה בלי חזרה. - כרטיס לכיוון אחד, כך החתימו שלטונות עירק את דרכוני היהודים העולים לארץ ישראל


סַבְתָּא טוֹבָה ְוסַבְתָּא סָלִימָה
סַבְתָּא טוֹבָה ְוסַבְתָּא סָלִימָה
סַבְתָּא טוֹבָה, אֵם אָבִי, לְיַד הַשְׁקֵדֶיהָ הַמָּרָה
בְּמֵי נֶפְתּוֹחַ
בַּכְּנִיסָה לִיְרוּשָׁלַיִם
רוֹכֶנֶת, גַּבָּהּ אֶל הַשֶׁמֶשׁ; מִי חָלַם,
מְקַלֶּפֶת תַּרְמִילֵי אֲפוּנָה בָּאֲוִיר יְרוּשָׁלַיִם
בְּעֵת מְסַפֶּרֶת בִּדְבַר "סְלַת יִצְחָק" בְּבַּגְדָד, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַיַּצִּיבוֹת
מַשְׁמִיטוֹת אֲפוּנִים פְּרוּמִים לַקַּרְקַע :

סָבָתְךָ סָלִימָה, אֵם אִמְךָ, דָבְקָהבְּ אִ י שָׁ הּ
כְּאָפְקֵי קִמּוּרוֹ שֶׁל גֵו הַיָּם הַנִמְזָג אֶל כַּפּוֹת הַשָׁמַיִם.
עַד כִּי רָאוּ אֲנָשִׁים
סַבְתָּא סָלִימָה נִסְפְּתָה בָּאֵשׁ. יְמֵי פְּטִירָה לֹא נִכְתְּבוּ אָז
בִּתְּעוּדָה רִשְׁמִית שֶׁל שִׁלְטוֹן.
פְּרָטִית הָיְתָה
וּלְאִמְּךָ לֹא נוֹתְרָה עֵת יְעוּדָה לִבְכִי, בְּלִי
זְמַן לְהֵאָחֵז, לְהַדְלִיק בּוֹ בְּגוּף שָׁלֵו אֶת הָעֵת הַיְּעוּדָה.


סַבְתָּא טוֹבָה, הַרְשִׁי לִי לִמְסֹר לָךְ דָּ"שׁ עִם שִׁיר
הֲרֵי אַתְּ שְׂמֵחָה לִהְיוֹת כָּאן בַּכְּנִיסָה שֶׁלָּנוּ לִיְרוּשָׁלַיִם.
מַפְנָה גַּב בְּתוֹךְ הַר הַמְּנוּחוֹת.
בַּבַּיִת אַבָּא כָּל פּוּרִים מִתְקַדֵּר:
בְּפוּרִים סַבְתָּא נִפְרְמָה מִן הָעוֹלָם,
בְּגוּף נִגָּף בְּגוּף הִיא
מְאַחָה עֲפַר אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. הָאוֹת שָׁזוּר -
אִמָּא כָּל הַשָּׁנָה מִתְבּוֹנֶנֶת בִּבְעֵרַת הַפְּתִילָה
עָבַרְנוּ מִן הָעִיר לַכְּפָר, קָנָה אַבָּא כִּירַיִם שֶׁל גַּז
אַרְבַּע לֶהָבוֹת בְּלִי חוּט מִתְכַּלֶּה
נִכְנֶסֶת שַׁבָּת. בְּדָלֶת אַמּוֹת נִדְמֶה שָׁלוֹם עַל יִשְֹרָאֵל.
* בית כנסת יצחק.

מִכָּל שָׁלֶכֶת מִכָּל צִפּוֹר
הַלַּיְלָה מְלֹא הִרְהוּרָיו
מָלֵא זְמַן מִתְפַּתֵּל כְּבַצִּינוֹק
מִי יִשְׁמַע הָאוֹר הַמְדֻכְדָךְ
אֶת הַצֵּל שִׁמְעִי צוֹעֵד לְהַעֲלִים
אוֹתָךְ הָאֲפֵלָה:
מִכָּל שַׁלֶּכֶת בָּרָאת צִפּוֹר לוּ
מִכָּל צִפּוֹר נְדִידָה לְשִׁיר
אֲשֶׁר יָשִׁיב לָךְ אֶת נַפְשֵׁךְ
אֲשֶׁר יִטְרוֹף טוֹרֵף
אִםתַנִּיחִי לְהִתְרַפֵּק עַל הָאָבָק
הַנִּיחִי לוֹ לָלֹק, לַצִּבּוּר צוּרָה
הִנֵּהמַכִּים בָּךְ שָׁרְשֵׁי בְּרִיחָה
מִי יָדַע שֶׁנַּגִּיעַ כֹּה מַהֵר לְהִתְנַתְקוּת
מִי יָדַעשֶׁנְּהִי כֵּן - חֲרוּזִים שְׁבוּרִים
לְמַעַן הַשֵּׁם, לְמַעַן הַיְלָדִים
לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁיִּוַּלְדוּ
בְּאֵין אַךְ עַרְעָר לְזַמֵּר שִׁיר עֶרֶשׂ
הֵן תִּינוֹקוֹת הָאוֹר עֻמְעֲמוּ בְּיַד אֶרֶס
יָצְאָה בַּת קוֹל, בְּבֵרוּר אָמְרָה:
הַתָּמָר שֶׁאֲכַלְתֶּם רַק הַיּוֹם
גַּלְעִינוֹ בְּכִיסִי*.

*התמר שאכלתם רק היום הנה גלעינו מאתמול בכיסי –ביטוי מה שהבנתם היום ידעתי מכבר .

לבנים של חלום
לאחז לבנים של חלום עלינו
להקים מסד.
ואנו כאן: יהודים מצפון ותימן
כעונות השנה הקרובות זו לזו
אך זרות זו לזו
באין שרש
בהכרת דבר.
- - - - - - -
ים המות אותנו מפרנס
כפי שלא פרנס מעולם.
איך בחלום שהנחה אותנו כאן
נהגתם כבגרזן:
לקצץ את העץ משרשיו
ולבקש ממנו שיעשה פרי?!

גַּם מתחת לעפר, הזרע רגיש לאור. אֲנִי מאמין –
מתחת לאור אנחנו רגישים.
ואתה מה תכסה פניך?
- כמו חם להבות המקדש
מכאיבים מעבר אלפי שנים!

ידיעה
אבדו את חיותן הירקה
לחיות יבשה מתוקה, בשקט חום,
לחוצות עור לעור, תדענה:
בסופו של דבר.

וזה האגוז כי חתום לעצמו
צועק קיום,
חושב לא תראה ללבו
רמה מבעד לקליפה.
יודעת אנשים:
"אְ-תִין מְקָאבָּאס
וּג'וֹז מְצַ'אק'צָ'אק'"
(התאֲנִים לחוצות והאגוזים מקשקשים)

אומרת דודה דינה
זוקפת מצח
מישרת: לרגע –
קמטים בחיוך בוטח.

חלה במלח
אבא פותח "בן איש חי"
גַּם הנר מטה אליו להבה.
התפילה נוטפת אור זרוע מסופי געגועים

חֻמָּשׁ שהשאל חזר לבית
זמן רב חכה הלב ללמוד
לרפא את שפת האם שלי
עצוריה – קהלת, בן איש חי

עשרתן, ערבתן,*
ומכבר אמר לאמא מלהדליק הנר.
מנגן אביב קולו: שלום עליכם ... בואכם לשלום...
פרי הגפן מצטלל כחיוך
וחלה במלח היא תמתק מאד
בטעם שלא תתיר בימי השבוע.

יום שכלו שבת זה
מכוץ צמוק בתוך הלב
והחלה טבולה במלח
היא פתאם מתוק מכל מתוק.

*משלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה.



בְּמוֹשָׁב בָּרָק
בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עננית
עִם ג'ימי וְרָפִי בִּצְחוֹקֵי יַלְדוּת
רָצִים אֶל הַוָּאדִי לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל יְרֻקַּת הָעַיִן.
בֵּין הַחֲלוֹם לְבֵין קְלִפָּתוֹ –
רָאשֵׁינוּ צוֹמֵחַ כְּעוֹלֶה מֵעָנָן
כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁחָזְרָה, הַצִּפּוֹר שֶׁתִּפְרַח לָהּ
מִיַּלְדוּת רֵיחָנִית – כִּמְעַט רֵיחָנִית
הִגִּיעָה עַד גֶּדֶר הַמּוֹקְשִׁים הַמְּקֻשָּׁט
סְרָטִים לְבָנִים, שְׁלָטִים צִבְעוֹנִיִּים
תַּחַת הֲרֵי שׁוֹמְרוֹן – ג'נין, לֹא רַק
רַעַשׁ הַטְּרַקְטוֹר רָחוֹק נָמוֹג
בְּרַעַשׁ צַפָּרִים וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה.

בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת חֲבָלִים שֶׁפָּרַמְנוּ
בַּסֵּתֶר מֵחֲבִילוֹת הַקַּשׁ הָרֵיחָנִי
שֶׁל "יודה" הַסַּבָּל הַשָּׁמֵן הֶחָבִיב
הוֹבִיל שַׂק תַּעֲרֹבֶת בְּלִירָה וָחֵצִי
עוֹד יֻפְתַּע עֵת יִתֵּן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל לָאָתוֹן
וְכָל חֲבִילוֹת הֶחָצִיר יִתְמוֹטְטוּ
יְכַסּוּ אֶת כְּרִיסוֹ מַקְפֵּצַת וְצוֹחֶקֶת
רָצִים וַחֲבָלִים קוֹשְׁרִים אֶל נִיחוֹחַ
נַבִּיט אֶל הַחֶרְמוֹן שֶׁבֵּין שֵׁנִי הֶהָרִים –
הַתָּבוֹר )עָגֹל כְּמוֹ הַבֶּטֶן שֶׁל יוֹדֶה(
וְגִבְעַת הַמּוֹרֶה, מֵעַל עֲפוּלָה,
חוֹפְרִים אֶת בֶּעָפָר הַשֶּׁקֶט.
מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל רוֹאִים דְּבָרִים רְחוֹקִים,
נַפְתִּיעַ חֲמוֹרוֹ הַנּוֹעֵר בְּשִׂמְחָה
בְּשִׂמְחָתוֹ מַחְרִיד תַּרְנְגוֹלוֹת בַּלּוּל
מְבֹהָלוֹת שׁוֹבְרוֹת פְּרִי בֶּטֶן
בְּרֶמֶז שֶׁלֹּא נַכִּיר כָּעֵת – בְּחֶדְוָה,
מַפְתִּיעָה אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל הַמָּרוֹקָאִית
עִם עִבְרִית רִאשׁוֹנִית שְׂפַת עוֹלִים עִלֶּגֶת
הֲלוּמַת דונמי סֶלֶק סֻכָּר
בְּתוֹךְ רְגָבִים מַמְתִּיקִים סוֹד בִּדְהָרָה
אַךְ הִנָּהּ מִיָּד נִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
מג'ניה הָרוֹמָנִיָּה טַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר
נַאֲכִיל אֶת הַחֲלוֹם בִּמְעַט בִּשְׁאֵרִיּוֹת,
כְּמוֹ לֹא יָדַעְנוּ שַׁרְווּל אֶחָד מֻפְשַׁל –לָהּ
הִיא מַחְבִּיאָהתַּחְתָּיו מִסְפָּר כָּחֹל.

כָּעֵת מִי יֵדַע מַה תִּבְחַר הָאֲדָמָה
סַסְגּוֹנִיִּים, מדיפי חִיּוּךְ, קוֹרְאֵי עֹנֶג
נֵרֵד בַּמִּדְרוֹן שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ
צוֹרְחִים, מַפְרִיחִים בְּבֶהָלָה אֶת כָּל דְּרוֹרֵי הַבַּיִת
מוּזָר כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחַ
אֶת דַּיָּרָיו הֲכִי מְתוּקִים
אִם אַךְ יוֹדְעִים לִצְרֹחַ בְּאַהֲבָה
אִם אַךְ בּוֹנִים אֶת הַקֵּן מִקַּשׁ…
הַמִּדְרוֹן יוֹרֵד וְעָפָר עִם הַקַּשׁ
מִשְׁתַּלְּטִים עַל שׁוּלֵי הַמִּכְנָס וְכִיסֵי הַבֶּגֶד
קוֹצִים דְּבֵקִים בַּדֶּרֶךְ לִלְכֹּד
מִי יִלְכֹּד רִאשׁוֹן לְמַלְכַּת כִּתָּה ב'
לְמִיכַל הַיְּרֻקָּה אֵיזֶה עֹפֶר קָטָן

הַשָּׂדוֹת הִתְאָרְכוּ עַד שׁוּלֵי הֶעָנָן
בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה אַחַת מִתְנַצַּחַת
מַה תָּפַח אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל פֶּנְטְהָאוּזִים
הָהָר הָפַךְ אֶת גַּבּוֹ בְּקֶצֶף
וּמִטּוֹת הַבַּרְזֶל – סוֹכְנוּת וּקְלִיטָה
צָמְחוּ וְהָיוּ לְרִפּוּד קְטִיפָה בְּעֵת לַיִל
הֵדֵי יְרִיּוֹת וְאַזְעָקָה שֵׁנִית
נָפְלוּ כְּמוֹ חָצִיר בַּצָּהֳרַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָהּ בָּבוּאָתֵנוּ בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁרָאִינוּ מֵרֶגַע הַלֵּדָה
וְלֹא יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,
בְּשָׂפָה יְחִידָה, בְּעוֹד שָׁנִים נִשְׁכָּחוֹת, הוֹלְכוֹת
ג'ימי יִפָּצַע מִכַּדּוּרֵי הַסּוּרִים
תַּחַת הַחֶרְמוֹן שֶׁהִבִּיט מִכִּתָּה אָלֶף
מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה, מֵעַל גַּג הַלּוּל
בֵּין הַתָּבוֹר (יודה נִפְטָר בֵּינְתַיִם).
לְגִבְעַת הַמּוֹרֶה שֶׁשִּׁכּוֹרִים כִּיְּסוּהָ
וְרָפִי הַתְּאוֹם לְהַפְלִיא לג'ימי
הֵבִין פִּתְאוֹם, כָּךְ הוּא סִפֵּר לִי
מַדּוּעַ אוּם כּוּל תּוּם קוֹרַעַת מִטְפַּחַת
בְּאֶמְצַע שִׁיר מְסֻלְסָל וּבוֹכָה
עֵת יָשַׁב בַּזִּנְזָנָה בִּשְׁבִי מִצְרָיִם
שָׁם יִפְלוּ שְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ
תִּצְמַח אַחֵר כָּךְ בְּלוֹרִית מִתְפָּרַעַת.

הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל עַל יָד חֲשׂוּפָה
כְּמַדְלִיק אוֹר חֵרוּם בַּאֲפִילַת הַמִּקְלָט
נְצָרֵף חוּט לְחוּט, נִשְׁמַע אֶת ג'ניה
בּוֹחֶשֶׁת סֻכָּר – לֹא הַמֶּלַח, סֻכָּר
מְאַבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם הַזַּכִּים
אַךְ לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עֲדַיִן צִמָּאוֹן לְשׁוּם מַיִם
צִפּוֹרִים, צִפּוֹרִים וְשֶׁמֶשׁ מִתַּמֶּמֶת
גִּ'ימִי כְּמוֹ מַחְלִים וּמְסַיֵּם טֶכְנִיּוֹן
רָפִי מַחְלִים וְגַם אֲנִי כְּבָר שׁוֹכֵחַ
מָתַי אִם לֹא בַּכְּפוֹר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
נַרְגִּישׁ כַּמָּה רֵיק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
גִּ'ימִי הַמְּהַנְדֵּס יְדַיֵּק לְהַסְבִּיר לִי –
הֲתֵדַע, מוֹטוֹת הַפְּלָדָה עַל גֶּשֶׁר
בְּלָחְצָם, מְבַטְּלוֹת אֶת מִשְׁקַל הַשְּׁבִירָה
עוֹזְרוֹת לוֹ עַצְמוֹ לָשֵׂאת אֶת עַצְמוֹ
עַל גַּב גּוּפוֹ הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא.

- יְדִיעָה בְּמָתֶמָטִיקָה, לֹֹא סִפּוּר עַל עֹפֶר
הִיא שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁהֶחְלִימוּ
לְחַזֵּק נִדְבָּכִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
בִּתְמוּנָה זוֹ הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה
מֵאֵיזֶה חָבֵר הוּא שׁוֹאֵל צִיצִית.
אֶשְׁאַל מַה עוֹשֶׂה עַמִּיחַי
לְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר מְסַיֶּרֶת צַנְחָנִים
אַחֵר הצל"ש הוּא צָמִית לִצְמִיתוּת
בניו יורק יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִית אוֹ שְׁתַּיִם
צְעִירִים עִבְרִיִּים חֲדָשִׁים וְגֵאִים
אָדָם בְּבוֹאֵנוּ וִיהוּדִים מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
בַּמְּדִינָה גָּדַלְנוּ כְּמוֹ בְּנַעֲלַיִם:
מוֹסִיפִים מִסְפָּר כְּמוֹסִיפִים מַכְאוֹב
כָּתַבְנוּ יַחַד מִבְחָנִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
מַעֲתִיקִים זֶה מִזֶּה אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת.

שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
יָפֶה לִקּוּי חַמָּה, לֹא לִקּוּי מֵאוֹרוֹת
וְכָאן – לִקּוּי מֵאוֹרוֹת-כְּבָר חֵלֶק מִן הַטֶּבַע,
בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק אָמְנָם בְּשַׁחֲרִית
וּבְשַׁבָּת לֹא תַּשִּׂיג מִנְיָן אוֹ רֶבַע
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מַרְעִידוֹת וּפוֹסְקוֹת
לֹא, לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן לְשׂוֹחֵחַ
זֶה אֲנִי לְבַדִּי מְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם,
אֲנִי אֲשֶׁר בְּרִיחָיו הֵם בְּרִיחוֹתָיו

הַאֻמְנָם אִמָּא שֶׁלשָׂרָה תִּתְאַבֵּד?
שָׂרָהּ 'להבּוֹחֶרֶתחָתָן מָרוֹקָאִי !
וְאִמָּא שֶׁל שָׂרָה אִשָּׁה חֲרֵדִית
וְעָווֹן חָתָן כָּזֶה –לֹא יְכֻפַּר
שָׂרָה' לה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת – "כּוּר הִתּוּךְ !"
כּוּר הִתּוּךְ, אוֹמֵר לָהּ אַבָּא, כְּבָר עֲשִׂינוּ בְּאַוּשְׁוִיץ !
לָמָּה תִּשְׂרְפִי אוֹתָנוּ עוֹד פַּעַם?
שׁוֹאֶלֶת הַסַּבְתָּא בְּאִידִישׁ חֲרִישִׁית
הַאֻמְנָם נַחְזִיק אֶת הָעֹפֶר בְּיָדֵינוּ
רְצוּעַת הַתְּפִלִּין תִּקְשֹׁר יַחַד אֶת כֻּלָּם
אוֹ תַּחְצֹץ, וְיִבְעַר הָאָסָם כְּמוֹ אָז בִּירוּשָׁלַיִם


אֶבֶן כְּמוֹ קָמָה כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם
סוֹחֲפִים מִסָּבִיב לָהּ טִין לִרְבָבָה
אִילָנָהּ הָאָחוֹת רוֹשֶׁמֶת כָּרָגִיל
כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רוֹעֶדֶת מִתַּחַת לְרַגְלֵי
וְלֹא צִפּוֹרַי הָאָרֶץ רוֹעֲדוֹת
בַּחֲדַר הַטֶּבַע הַמָּלֵא פֻּחְלָצִים
בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אַדְמַת הַסַּחַף
הִיא אֲדָמָה מְאֹד לֹא יַצִּיבָה.
שׁוּב אַזְכִּיר, לֹא מִפְגַּשׁ רֵעִים הוּא
חֲבֵרִים מִשֶּׁכְּבָר,פֹּה אֵינָם נִפְגָּשִׁים
כְּמוֹ קַלֵּי הַזָּנָב הָעוֹזְבִים אַרְצוֹת קֹר
עוֹד שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
הַשַּׁלְוָה נִמְסֶכֶת כִּצְפִירַת אַזְעָקָה
בַּמִּרְפָּאָה שֶׁל אִילָנָהּ הָאָחוֹת הַמְּסוּרָה
רָצִים לְהַזְמִין תּוֹר בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת אוֹר
שָׁם בֶּאֱמֶת אֵין תְּרוּפָה לְגַעְגּוּעַ
אֲבָל מְלַטְּפִים צַפְרִירִים שֶׁל קֶשֶׁב
זֶה אֲנִי? אֲנִי? מִי דִּפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם?!
הַסֻּכָּר הַמְּאַבֵּד זֶהוּתוֹ בַּמַּיִם?
מִיכַל שֶׁיָּצְאָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה –
תִּינֹקֶת בָּהּ, חומת עֵינַיִם –
בְּעֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת יֵחָבֵא אֵיזֶה עֹפֶר
אוּלַי עַד קְצֵה הַחֹרֶף יִרְעַד.



דבש מר
למה האדם נולד
השמחה נשארת קצת זמן
והעצב הרבה זמן
והאדם הוא רק
פיסת נייר.
א. דפנה – כתה ג'

עמדות קרב
חוֹל אָבוּד וְנַשָּׂא בָּרוּחַ
יִסְלַח לוֹ הַיָּם,
אוֹתָהּ הַשְּׁחִיקָה שֶׁשָּׁחַק בּוֹ
כָּל קַשּׁוּב לָאֲבָנִים יוֹדֵעַ

מֶלַח יַרְחִיק דָּם מֵהַבָּשָׂר?
נֶפֶשׁ תֵּרָפֵא לֹא כְּשֶׁהַגּוּף נִשְׁבַּר
רַק עֵץ מוֹתִיר שָׁרָשִׁים לְאַחֵר שֶׁנֶּעֱקַר
אֲנִי עַל אַדְמָתִי אֶל שָׁרָשַׁי צוֹלֵעַ

הָאֶבֶן בְּכָל זֹאת צְרִיכָה מְאֹד
לָרִפְרוּף הָרַךְ וּמְפַתֶּה
שֶׁל גַּלִּים מְתַעְתְּעִים
הַחוֹל כְּבָר טִיחַ עַל קִירוֹת הַבַּיִת.


ליום ההלדת ה27
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים בַּלָּאט, גֶּבֶר
מְקֻמָּט כִּנְיַר טְיוּטָה
אוּלַי אֶלְמַד מִן הַמַּרְזֵב:
מַדֵּי חֹרֶף בְּחָרְפּוֹ
יֶאֱרֹב נְבִיא הַפַּח – לְהַתְווֹת דֶּרֶךְ. הוּא

יוֹדֵעַ כִּי לֹא יִשְׁמְעוּ וְיִנְטְשׁוּ, דַּרְכּוֹ
יִפְנוּ הַיָּמָּה בְּסוּרָם, גַּם אִם הֵיטֵב יֵדְעוּ
כִּי לְמַלֵּא הֵם לְעוֹלָם לֹא יְמַלְּאוּ.
בְּכָל זֹאת, בִּשְׁקִידָה, בֶּאֱמוּנָה, בֶּעָמֵל רָב.
לוּט
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים. אֵיךְ אִכְזֵב הַרְבֵּה מוֹנִים –
אֶל כָּל הָעַרְמוֹנִים
מַבִּיט אֲנִי בָּאֵשׁ.
חיפה


עוד ביובש הזה
בְּחַדְרִי אִצְטְרֻבָּל יָבֵשׁ עַל שֻׁלְחָן
עוֹד בַּיֹּבֶשׁ הַזֶּה
כָּמֵהַּ אֶל צַמָּרוֹת
וַאֲפִלּוּ שָׁם רוּחַ, קַר וּפֹאֹרוֹת
אוּלַי חֲשׂוּפוֹת
וְהַמַּשָּׁב
נִדְמֶה שָׁב
וְצוֹבֵט בָּעֲצָמוֹת.

צפרים כנשימות
צִפֳּרים כִּנְשִׁימוֹת חֲדָשׁוֹת
רַכּוֹת
מֻנָּחוֹת אַט אַט
בְּכַף נֶעֱלָמָה
עַל חוּטֶים אֲרֻכֵּי חַשְׁמַל
הָעוֹבֵר בִּי.

פרי
שָׁרוּי בַּאֲוִירַת
פְּרָחִים סַסְגּוֹנִיִּים
הַמַּדִּיפִים רֵיחָם לִקְרַאת
פַּרְפַּר וּפְרִי


במאמץ להנץ
רק אחד.
אור רך וחיור נופל בקצה
העונה המיגעת. במאמץ להנץ השרשים
יונקים תחתיות. פניהם מתעותות ממועקה. נים נים
נאחז בפרורים שעוד לחות בם נאנחת.
רק אחד. הנה, כבר
הושיט ידו לקחת.


אקספרומט
שקט בחוץ. עבה.
בבית יש חם נכון.
פרות במקרר
צרצרים בזמן
פרי עם עקבות שִׁנַּיִם. שקט עבה. ולא חשוב לך עוד
היכן שורת השיר נשברת. חשוב לך היכן מתאחה האדם
וכמו הכל נכון וּמְדֻיק וכל כלי תקשרת
מלא תרוצים כמו המת המלא רימה –
רוחש חיים...
הן הדגנים שהצהיבו ובשלים בשדות
לא מן העולם הקודר, לא מגסות הזמן! שקט מחריד.

לא הכל ידוע לי. נרדם.
מאחה. את עפעף השמים
על עננה שחורה רוכס.
מי יהיה אתי.


תפנית נוף מולדת
האורלוגין מניע אצבע
תנועתו שוללת
את מעשינו ומעשי עצמו הננוחים.
אתבונן במטטלת בשקידה מופרכת
מדמה אותה משיבה לשאלות:

הרס בין סבכי האור
אבי-הנחל היו לנו לזרה
מעשינו: ברושים דוקרי רקיע
וארנים דוקרי בשר
ירקים – כחדר נתוח.
כך נוף הארץ מודיע כאביו עד
האדם באמת תפנית נוף מולדתו.
ושוב אותו ירח על כדון הברוש
יפל הערב על חרבו

לא עץ אנחנו ושרשינו לא חסויים כמותו
את גבולות המחיה הנפשית סמנו
כמו כלבים מסמנים את גבולם
בידינו העתיקות הממספרות
מנורת המקדש העתקנו
משער טיטוס לבית התפוצות

ראיתי יהודים סלעיים מתחת למנורה
מקשיבים לשיר ערש אידיש של חוה אלברשטיין
מקשיבים לשיר ערש של יהורם גאון
ולא זזים. "שְׁלוּף מיין קינד" (ישן ילדי)
"דורמה דורמה" ולא זזים.
המטטלת בשעון תמיד כשוללת
זמננו משכיל לטלטל את עצמו.

לא ידעתי שאהיה החליה החסרה
כה רב המרחק
בין השרשים לפרי
גבול האדמה פסקני עד כאב
בין העלה לבין שׁוֹלְחוֹ

הכאז- בכאב לשירה,
מה שבתרבית מזון לחיידקים?
אנחנו הפכנו אותם למטרה,
עַכְשָׁו אֲנִי יודע שצריך לשתוק:- מה לצפור בין פוחלצים –
הזרע ינוח רק כשינוח
כֹּבֶד עפר עליו – בִּדְמָמָה.

התפוח פורח ואֲנִי מתבונן
מנסה להאמין לפרי הזעיר:

שביעות רצונכם נראית בעיני
מזעזעת כסדין של חולה נפילה
אתם מביטים בי בחשד – תמהים עלי
שאֲנִי חוצה כביש ברמזור אָדֹם
בשחרית שבת, עטוף ציצית.

חשבתם שכלתה התקופה הזו
בה המים עומדים חומה
מימיננו ומשמאלנו
לא
לא ידענו שנהיה חליה חסרה!
אֲנִי לוחות שבורים - - - הולכים לאיחוי.

תרנגולת
רחוקה מזרזיפי מחשבות,
מהתחבטות, מגסיסת
חושי ריח העשב הדוגר באור:
נִנְבֶּרֶת בשקת הצמאון.

מגרון השוחט יפרוץ
מֶלֶל בְּרָכוֹת אָדֹם.
מי יעמוד בִּפְנֵי ידיו וקולו
הֻסְמָךְ לְחִתּוּכֵי
תְּפִלָּה עֲרֵבָה.

יוסי יוסי רוצה לִרְאוֹת לב?
השם מלא רחמים,
הר חורב הייתי בא:

נראו איתותיו געגוע. על לוח השיש
נראה כמו מהבהב כַּחֹק
אתם אל תקרבו. שמעו. אהבתי. מרחוק.


סכין המבתרת דבש
בהפריה יצירתית תמיד פרום
ורק על פני קלפה
באור פורה: הגשם מרגיע אדמה פצועה.
חלומות משתכשכים
בְּשׂוֹרַת מִבְדֵּה האמנות כְּשֶׁמַּשָּׂאִית חָלָב הִלְּכָה בָּעִיר
כמו מינקת שיבשה.

באותו לילה קר, סהור טילתי,
כל המדינה ישנה ולבי ער
ידעתי שיר אחר, רצון אחר
יחזירני באצבעותי למקורות חרבים
כפרש של שח עובר מעל למחנה
מקיש על לוח הפתעה בהירה
בהכרה מלאה שומע צליל פסנתר דרמתי:
מנחה. שחרית. ערבית.
אצבעות מכות על קלידים בחזקה.
בהשתדלות להתריע, להעתיר

להגיש על להב של כאב את המתוק האפשרי
כשרידים על משטח סכין המבתרת דבש.

שיר לסיום הלימודים

מכל מלמדי לא גליתי האדמה בזמן.
לא שמעתי השיר.
שרה האבן בזריזות,
גלי הים נוטלים אותה בידיה בשקט
אל צעקתה
תשומת לבי לא השבו
למקריות האמצעית
בה הצפור נופלת מן העץ. די.
שמעתי קול הסירים תחת הסיר
שולח שרשים,
אֲנִי הולך לִרְאוֹת בנעם.
לשאול מדוע באתי כאן

מביט ביסודות אשר הוקמו על חול - - -
יהיו בגדי לבנים
הן גַּם צפור מצאה בית ודרור,
קן לה, אם הקפידה לפרוש כנף זכרון
בטרם יעלה הקור. אֲנִי הכורת
שיעלה על מה שלמדתי עד כה.


שעון חול
התלולית הזעירה שיצאה לדרך
בשעון החול, אינה יודעת
הטבור הנמשך אליה הוא
לבה הגווע.
וככל שתגדל
לבה ילך ויגוע.

כמו אם במבטי געגועים
אל בגדי התיוק האצבעוניים
אחרי שבגר ועזב
אביט אלזמני המחלחל בלחש
בין שתי התלוליות.

לעולם
יד ארכה לא תבא
לַהֲפֹךְ את הפה על
קַעֲרִיתֹו.


כמה שיר שוה
מתפעם ממשקם של החיים שהמסרת בם משחזת:
אחרי ברכה, חיי העוף שוים מעט.

מעביר השוחט להב
כמו כנר מעביר קשת על צואר כנור.

כמו שהופכים אטום לאור: גל לתמונה: כאב לתולעת:
אֲנִי הופך את מחסורי לדווחים –

כמה שיר שוה חלצה קרועה. רבע חתול
בכביש השגרתי
אולי צפור
כזו אשר ראיתי מונחת בקור, בתוך שלולית אחת
ומעליה קן.

רק בשר
פרי, עם נְקֻדַּת רקבון, אותות הקץ,
מזדהה . מכיר את חייך, נוגע בהם על פניך
אמר לך: גַּם אֲנִי.

מוּעַד כמו פרית גַּם גוף הברזל מתפלל –
שואף חמצן. בעל כרחו
צר על גופו חלדה, גַּם גוף הברזל מתפלל –
שואף חמצן. בעל כרחו
צר על גופו חֲלֻדָּה
ניחוחית כמו צל. לוחשת להפליא
נשימתו כובשת בודאי אותו
אך היא חובקת גַּם אותי
כמעט מבלי שארגיש
עורבים עלי ימיה בלחישה אדמה.

אד זמן
אעמיק היום לשיח
דברים נפלאים:
איני רק בשר.

שיר הפוגה
אל תראה הכל צפון בחדרי חשך
גַּם חשכות עטות למעלה כוכבים
הסכן לשלח עין
גש וקטוף אותם
שמח ביום בו אתה רואה
מעליך שמים
וקרקע דְּרוּכַת כפות רגלים

גַּם אתה רומס פרחים
ועשב מתחתיך גַּם
בוכה למעט כנפים.

שער שלישי

תשובה גנוזה

אור תכלת עזה
ארץ מדברת בנופיה –
עת זמן סורג סגריר,
יפה היתה המחשבה לפיס בעשב רך
את הרי בגלבע המקלל.
הנה עומד להסתים הנסיון האחרון,
להניא אותו – אומר לחדור – עד הנצב.
במקל שֶׁשִּׁבֵּר פְּסָלִים
לעבור את ירדן השנים העקלקלות
כמעט נגענו ברוח
כמעט בסגול הרועד
כמעט ראינו את אור התכלת העזה
עַכְשָׁו שחוצות תל אביב מלאות דם
כיצד נצוק את החולות הנודדים לסלע.
תשובה כרוח תפרע, תצוק את החולות הנודדים.

עַכְשָׁו פעורות שפתי הכוס
איזו צעקה ימלטו שפתיה
כשהיא נופלת, שבורות –

עַכְשָׁו דבר מותח את ידי עד קצה מותח את לילי
מותח את אצבעותי מותח את רגלי מותח להגיע שם
בחדרים במעברה בירושלים אין חומות לה,
נולד בהד האחרון של מגילת העצמאות:
בהרי הַגִּלְבֹּעַ חדרה תקוה עד הנצב
איך לכון אורות וקול זוג גוזלי התפלין איננו
ואור התכלת העזה כבה עצמו. היו לי נא לנחלים בְּעוֹדֶנִי תמיד שלכםים.
מאז הנני ים אצפה נחלים כואבים בלי יכלת להדמיע. בְּעוֹדֶנִי אֲנִי
שאתשיחת הלב
פה לא יוכל כמו פעם להסיע.

(מושב ברק, לאחר עיון בספר והחלפת קו בכתנה)

למצא תקוות תשובה
שוחחנו
בתליעפר ולא
תלי כאב.

פתקאות ישובות בתנוחת עֻבָּר סרבני ברחם
בסדקי הכתל המערבי.
בחדש עשירי
כשהאצבע שלי היתה כבר על הדפק,
ידעתי:

נטינו לישר
תלי עפר ולא
תלי כאב.

פתחתי גן מקף חלום
וסגרתי פרק ח' בזכריה.
חד היה ברזל הזמן בבשר.
חדים היו פדים ומקפים חומה שתוקה
בעצב משזר.

חסומים באזמלי חייהם, סומים
יחפשו סתתים למצא
תקות תשובה בירושלים
באזמלים מחסמים בכאב,
דביר לב.

אבן בסבלה, היא מתפוררת
תחשף בשרה המענה, נשבר
אל אוהבים המישרים
תלי כאב
כמו תלי עפר.

שיר תשובה
כי תבואו אל הארץ
ונטעתם
סנה בוער.

פנינו בבקר הזה חפויים
כשמש ביום סגריר
במה שמנוע.
השורה הנופלת כמים אל צנור וכלה הנחל
זו שורת הדין.
נדע בעתיד : באין חק יפרע עם
באין תפלתו יעלם. בוער מצפיה,

הוא כאן, אחר עקבותינו
הולך,
מאכל שתיקותינו, חולם.

תשובה
בית ישראל באין רוח.
באין רוח בית ישראל’
ישפל הנס המתנוסס.
ינעץ מוטו כשפוד מותו ברוח השותק
ירתע ביריעה רחבת תכריך
יעטף שיחו
וחמימות העץ תשמר לו, באין רוח
כתבתו בספר הגשם –
פקעת בסלע ירושלים.


מברק בהול
צפור נחה על כפור
יפשיר כעת
חם גופה
נחל זעיר.

נרכן, תביט בו
כיצד יפסע מבין פלומות
למלא ים.

עַכְשָׁו נזכר
לַעֲטֹף עיר,
להחליף לב.

מֵעֹמֶק שנגלל
לדלות לה
מֵעֹמֶק אמונה.

פְּרֻדַּת אַהֲבַתְךָ
לוּ סִימָנֵי עֲצירת הדם לא נמחים
לאחר הסרת התפלין ההדוק. מרב אהבה.
שולח שרשים אל מקורות
אפסע מוריד ראש, אֲנִיח נכון בנשיקה מרבית
אנחות נותנות לנפש רויה. מאירה נסתרת,
עֶרְגָה תביט בי בזה השביל:
חזקה מתפוררת כאבן שנקראת מתוך הכרח.
זו אבן שנפדית בחתירה אחר עצמי. הנה גיד יהודי

כמה רכה בוראי
פְּרֻדַּת אַהֲבַתְךָ .

עיני אמונה
בלבך היא יושבת
ריח ההדר רועד
בשמה ברור
שמחה יושבת
פתע נכנסת
עונה נלאית, רוח מרחפת
בלתי נראית
ועיני האמונה סורגות סגריר
אושה:
לו יש בי עצובי עינים
יעטפו אותה
כמו בחבישה.


לפעמים רוצה
לִפְעָמִים רוֹצֶה לִתְפֹּס
אֶת הַיָּד
וּלְהָנִיחַ לְתוֹכָהּ
חֹפֶן וָרֹד שֶׁל זְמַן
שֶׁלָּכַדְתִּי
וְלִפְרֹט בּוֹ בְּעֶשְׂרִים
אֶצְבְּעוֹתַי.

לִהְיוֹת אוֹתוֹ
לְנֶצַח נְצָחִים
אֵין סוֹפִי וְאָחִיד
בְּשָׂדֶה צָהֹב שֶׁל חִטִּים
וְלֹא לְהַפְסִיד
אֲפִלּוּ אֶת חִיּוּנִיּוּתָם הָרַכָּה
שֶׁל מִסְפָּר פְּרָחִים
מְקֻבָּצִים.

חֹפֶן פֹּה,
חֹפֶן שָׁם
בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה אֵין סוֹפִי
כְּמוֹ דְּבָרִים הַנִּרְאִים
לִכְאוֹרָה תְּפֵלִים
וְהֵם הַכֹּל.

וְהַזְּמַן בְּיָדִי
לְהָכִין אֶת עַצְמִי
אֲנִי הוֹלֵךְ עַכְשָׁו
לִטֹּל יָדַיִם.


תשל"ד

שער רביעי

נאחז בפרורים
ברקע: "סונטה לאור הירח" – בטהובן


רָעָב
מעבר לקרום הלחם
אי אפשר לִרְאוֹת את המחר
מעבר לו
כל כך הרבה שמחה

ואין לִרְאוֹת מעבר לו
כשאין לדור הלחם
חזון בדוק ומאבק
במגרה העליונה
הנעולה ממנו
כמו תרופה מידי ילדים קטנים
גַּם אם הלחם מבשם מאד.

פרדס כץ מרחשון תש"מ


מסרב לארוחה
הפרה לעולם אינה
מתארת לעצמה
שאתה, המגיש לה תלתן, תוכל
לזלל אותה, מערבת,
קצוצה דק,
עם פלחי עגבניה אדמדמה ומלפפון.
אותם לא לטפת, מעודך לא חלבת את
אהבתם,
רֹךְ בעיניהם לא רָאִיתָ.

מסביב גומעים בני הבית את המרק החם
ותמהים.
אינם שומעים מֶה
מֶה עָצוּב הַנַּעַר. דְּמֵי
צַעֲקוֹתָיו עולים והוא
הוֹמֶה
ומסרב לארוחהוּמָה
אֶל רֶחֶם הָאֵם כָּל כָּךְ
צָמֵא.


חזון לטווח קצר
אנחנו נהיה החיות המשונות של ספור רחוק ותמוה
כמו אור נשחז במים – שָׁבוּר שָׁבוּר
אַךְ עשיר כקשת.
יד תשלח תדוג בספיר של צבע
תספרו מאב לְבֵן לאבן. השנים יטשטשו את מאמץ הנצן.
לא לנשור,
אנחנו כבר לא נהיה רק מעשים.
הרגשנו כחליות ורעש חשוקי סבלנו מתכתי
מְלֻבָּן בקרבנות
וגַּם אתם תצטרכו להשתדל נוראה לחוש את
לב האדמה תחת שלולית ארגמנית מַרְאָה.
ימים אשר יבואו אחריכם אחרי שהאור הַנִּשְׁחָז
שָׁבוּר שָׁבוּר יחלוף


שלושה תווים
יושב ומוסיקה.
שם המנגן.
מכה בפסנתר צליל
והאצבע מתעכבת מופלאה על הקליד
הד ארוך עולם עובר ומחלחל.

התו הקודם היה נמוך מזה שמפנה
מה אדיר התו השלישי יבוא:
לחזק תחושה עולה
או להמיט עליה חדלון.

זוהי החידה כלה.

צליל נולד למשמעות שלו
רק מתוך זקה לצליל שלפניו.
עַכְשָׁו הצפיה: הלדה שלנו כמו התו האמצעי.
לאחדים השלישי
ילדלהגביה את הרקיע.
לאחרים
יבוא להתבטל.

מן הראוי שאשאף להתעלות קצת על עצמי.

טפין טפין
עומד הרגב גא ומגבש בעור אחד
טועם את טעמם, צמא.
ומר נמהר רגע בואם –
טפין טפין

קולחים רכות
בנשיקה משקים

שמח: השקו ! אֲנִי מתמלא!
תהלתו תופח: "מי אתם שמים, דמי עוֹלֶה"
הנה אֲנִי גבעה, אֲנִי כבר הר! נרוה
עוד ייטיב הרגב מים רבים להבין:
אהיה עפר.

לפני "ערבית"
מְעַט הָעֵינַיִם מוּגָפוֹת
אוֹר וְצֵל מְשַׂרְטֵט הָעֶרֶב עַל פָּנַי
וּמְרַשְׁרֵשׁ עֵץ
בֵּינִי לְבֵין הַשֶּׁמֶשׁ הַחוֹלֶפֶת
כְּמוֹ בַּמּוּסִיקָה הַמִּתְרַחֶקֶת:
פְּיָאנוֹ נַגָּר.
צֵל עָלִים נוֹגֵעַ
בּוֹרֵחַ רֵיחַ
כְּאֵין דּוֹמֶה
לָעֶרֶב הַחוֹלֵף:
עָלֶה נוֹפֵל
לְמַבָּט הָעֵינַיִם
מְעַט מוּגָפוֹת.
פְּיָאנִיסִימוֹ:
אוֹר וְצֵל שֶׁבַּצִּיּוּר הַמָּהִיר
שֻׂרְטַט בְּיַד בּוֹרְאִי
בִּמְהִירוּת מוּגֶפֶת זוֹ
בָּרִקְמָה הַחוֹלֶפֶת
לְמַעַן אָבִין - - -

פרחים פורחים בסבלנות
ליד זקנים
בבית אבות פרחים פורחים בסבלנות
גַּם אותה ראיתי.

נדמה פורחים ושפתם נאלמת
בסבלנות ברזל, ואֲנִי בן עשרים ושש.

ערוגה ארכה תחומה בגדר.
לבנה על לבנה
ישובות בצפיה עצם על עצם
הוא
פוסע.
ומקל משען חדש, מדדה ביד בלתי מְנֻסָּה,
יד שֶׁרִטּוּטֶיהָ קלים מהמנוסה שצעדיה יִמָּחוּ ממילא.

האדמה מדקדקת מאד עם כל אלה.
רוחי השומעת כל זאת, אליך בוהה.


שם עולם
לפוליטי ראובן ז"ל (אוקטובר 1973)

שמות מלחמות חשובים
כחשיבות
מקלות סמון שתוקעים לפני ערוגות
וכותבים: צנון. בצל. גזר.

מה זה חשוב מה מכסים אנחנו
בסופו של דבר תמיד נדע מה יגדל
כשיגדל. ואם לא יגדל.

למלחמה האחרונה קראנו מלחמת
יום הדין.
ישמי שהתעקשו לקרא לה כפורים.
והממטרה עובדת כמו ועדת חקירה.

גדל או לא, הממטרה לא עצמאית. מאחוריה
ברז. גַּם הברז מקבל הוראות ממשאבה
אחת. המשאבה תלויה במי התהום האפלים.
וכמות הגשם בשמש.

בין שקיעה לזריחה, מי מרכיב אותה שם ברקיע?
מה זה חשוב.
היא תקועה שם כמו
פוליטיקאית. שוב

זרחה : צנון. בצל. גזר.
ואם יש מקלות סמון באדמה לפני הערוגות,
לא הצנור בוכה.


קִבּוּץ
לֹא כָּל אֶבֶן נוֹקֶשֶׁת בְּאֶבֶן
תּוּכַל לְקַוּוֹת לְאֵשׁ.
נִכְוָה הַלֵּב שֶׁיָּדַע:
הָיִינוּ קְרוֹבִים
בַּרְזֶל עַל בַּרְזֶל תָּשִׂים – תִּשְׁמַע רִנָּתוֹ.
לֹא אָדָם בְּאָדָם. מְהַדְהֵד,
מִי יִשְׁמַע לוֹ.
מִי יִשָּׁמַע. אוּלַי
אֶבֶן בְּאֶבֶן, לְמִצְעָר – תִּגַּע
וְדַיֵּנוּ בַּזֹּאת לְהַיּוֹם.
נַמְתִּין. נִשָּׁאֵר לַחְלֹם