חלון התודעה

על שירה של נעמה שקד 'חלון החורף'

ד"ר רבקה שאול (בן צבי)

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

פורסם בשינויים ב"עמודים" אדר א – ב תשס"ח

חַלּוֹן הַחֹרֶף - נעמה שקד

תִּרְאֶה אֵיךְ הַתּוּרְמוּס שָׂמֵחַ –
עוֹלֶה וְגָדֵל וּפוֹרֵשׂ אֶצְבָּעָיו לִרְוָחָה,
חַלּוֹן הַחֹרֶף פָּתוּחַ
לָרוּחוֹת, לְקוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם
לַשְּׁקִיקָה שֶׁל עִיר לֵילִית

הַנֶּפֶשׁ הַקְּטַנָּה כְּקוֹנְכִיָּה
מֻנַּחַת עַל הָאֶדֶן
לְפֶתַח הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים

תַּבִּיט – שָׂדוֹת שֶׁל עֲרָפֶל
סְגֻלִּים, אוֹר הַרְחֵק זָרוּעַ
וּמַה יִּנְבֹּט
רוֹעֵד כְּפֶלֶא
כְּתִינוֹק פּוֹשֵׂק אֶצְבָּעוֹת

"חלון החורף" הוא גם החלון הממשי דרכו פורצים מראות החורף, וגם תמונה נפשית של התודעה המתבוננת.

בבית הראשון מופנית תשומת הלב אל מראות החורף בממשותם: שוקקי חיים, הומי צלילים, פתוחים לרווחה: מהתורמוס הקטן עד העיר הגדולה. תחושות השמחה וההתפעלות של הדוברת מובעות במקצב יאמבי –אנפסטי בראשית השיר, ובפעלים היוצרים אווירה סוחפת.

בבית השני אנו עוברים מהחצנה להפנמה: חלון החורף חדל לשקף את מראות החוץ, ונותן ביטוי לתחושה של יראת הרוממות נוכח שמים גדולים שהם מטונימיה לא-ל. בבית זה נוצרת התכנסות: הנפש "קטנה", החלון מצטמצם ל"אדן". השורות המעטות והקצרות יוצרות אינטימיות. ההתרגשות המוחצנת כמו נעצרה, ואת מקומה תופס האיפוק. דימוי הנפש לקונכייה אף הוא ממחיש את ההתכנסות, ואת הקפאת הביטוי החיצוני. אלה ביטויים של הקטנת "העצמי" נוכח השמים הגדולים, המרמזים לא-ל.

חוויה זאת של הקטנת העצמי מול גדולת ה' מזכירה חוויה דומה בפיוט "שפל רוח" של רשב"ג, שגם בו מובעת הקטנות של הדובר באמצעות המתאם (קורלטיב) המוחשי.

ושוב מופנה המבט אל הטבע – בבית השלישי. שדות סגולים, כצבע התורמוס, שכבר נצבעו בחוויית הרוממות, שנעדרה מהבית הראשון. "אור הרחק זרוע" יוצר קשר אינטרטקסטואלי עם "אור זרוע לצדיק- ולישרי לב שמחה". (תהילים צ"ז, יא'.) כמו כן מהדהדים כאן מקורות נוספים הקשורים לסיפור האור שנגנז לאחר מעשה בראשית, אך נזרע שוב ושוב, ומפירותיו ניזון העולם. "אור זרוע" מוביל אותנו גם לאווירת הרוממות של ערב יום כיפור, שבו נאמר פסוק זה לפני אמירת "כל נדרי".

בשורות אלה מחובר הנשגב לאינטימי, המוחשי לרוחני. פלא הנביטה העלום מופיע כתינוק הפורש אצבעות, ומתחבר במעגל הרמוני עם אצבעות התורמוס הנזכרות בראשיתו של השיר. המבנה המעגלי מעניק תחושה של שלמות נפשית, הכרוכה בחוויית טבע שהועלתה לדרגה מטפיסית, ובה כבר אין מחיצה בין הפנים השונות של ההוויה.

יצוין גם ש"חלון החורף" מזכיר במבנהו סונטה. שלוש עשרה שורותיו, כמניין סונטת אהב"ה, המבנה הפנימי מורכב מתזה, אנטי תזה וסינתזה, כאופייני לסונטה הפטררקית. (אם כי ייתכנו כמובן גם מבנים אחרים כגון שאלה ותשובה). כמו בסונטה האופיינית, קיימת חפיפה מושלמת בין מבנה התוכן למבנה הבתים, והשוני היחיד של "חלון החורף" הוא במספר הבתים, שלושה במקום ארבעה. הבדל טכני זה אינו פוגע במהות השיר כסונטה יפה ומרתקת.

מחברת השיר נמנית עם משוררי "משיב הרוח", ומשתתפת מעת לעת בעריכתו. שיר זה הוא דגם מופתי ליצירה יצירה דתית–לירית במיטבה.