אמיתה של תורה

הערות ל"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" / עגנון

מתוקה אלפר

גיליון מס' 17 - תמוז תשס"ח * 7/08

הנובלה "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" היא יצירה מופלאה. אמנם היא מתארת מציאות רחוקה מימינו אלה, אך ככל יצירה טובה התיאורים והרעיונות רלוונטיים מאד לחיינו.
ההוראה של היצירה תסייע למורה להנחיל לתלמידיו יסודות ספרותיים רבים יחד עם ערכים מוסריים חשובים.
ברצוני להתמקד בשני מוטיבים מרכזיים בנובלה, הקשורים זה לזה והבונים את משמעותה המוסרית- דתית של היצירה.
א. האם התורה ירושה?
ב. מי הוא תלמיד חכם אמיתי?

שני המוטיבים האלה מבוססים, כמו רעיונות רבים אחרים בנובלה, על הנאמר בפרקי אבות:

"רבי יוסי אומר: התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, י"ז).

נעקוב אחרי התפתחות המוטיבים ביצירה:

האם התורה ירושה ?
הנובלה פותחת בבואם של שני תלמידי חכמים לעיירה. קבלת הפנים המחכה להם מדגימה בצורה חדה את ההבדל בין שני האנשים האלה, גיבורי היצירה. ר' שלמה זוכה בכבוד מלכים, כל העיירה יוצאת לקראתו ולכבודו. אך כאשר משה פנחס מגיע לעיירה איש לא מחכה לו, והוא מוצא את הקלוייז ריק מתלמידי חכמים. לא לכך ציפה משה פנחס, הוא בחר ללמוד במקום זה, כי שמע "שאין התורה פוסקת ממנו לא ביום ולא בלילה" (ע' 6). מתברר, שתלמידי הקלויז הלכו אף הם להקביל את פני ר' שלמה, ולכן נשאר המקום ריק מתלמידים. משה פנחס אינו מאבד זמן, הוא מתיישב על אחד המקומות ומתחיל ללמוד. כבר בפגישתו הראשונה עם תלמידי הקלויז הוא "מצליח" להסתכסך אתם, וכשהם אומרים לו: " זה מקומי וזו גמרא שלי", הוא משיב להם: "התורה אינה ירושה". (ע' 6)

משפט זה הוא המשפט הראשון ששם המספר בפי משה פנחס, ויש לו חשיבות רבה להבנת משמעותה של הנובלה.

היצירה בודקת את האפשרות לממש את אמרתו של ר' יוסי בפרקי אבות. האמנם כל אדם, מכל רקע יכול להגיע לגדלות בתורה ולהיות תלמיד חכם אמיתי.

לכאורה, כל אדם שילמד תורה יכול להגיע לדרגה גבוהה בסולם הרבנות, אם כי לא כולם עוברים מסלול דומה בדרכם לפסגה. נקודת הזינוק שונה למי שנולד במשפחת רבנים לעומת מי שנולד במשפחה פשוטה. משה פנחס הוא בן טוחן הגר בכפר ולהישגיו בלימוד תורה הוא הגיע בעיקר בכוחות עצמו. לעומתו, רבי שלמה- הוא בן למשפחת רבנים

"ר' שלמה הלוי איש הורוויץ ממשפחת הורוויץ היה, מבני בניו של השל"ה הקדוש. שכ"ו דורות ממנו ולמעלה, ויש אומרים ל"ו דורות לא פסקה מהם תורה" (ע' 8).

אם כן, ר' שלמה זכה במעמדו בזכות הירושה, אך המספר מעיר לזכותו של ר' שלמה, שהוא לא ניצל את עובדת היותו בן לשושלת רבנים מיוחסת. כשהיה בן שש עשרה הוא כבר הוסמך להוראה משני גדולי הדור

"וכשבא אצלם לא הגיד להם מי הוא עד שבחנוהו. לא כרוב הייחסנים שבמדינתנו שבאים בזכות אבותיהם" (ע' 8-9).

יחד עם זאת, היותו בן למשפחת רבנים סייעה לו להתקדם ולקבל משרת רבנות. המספר מתאר את המעמד שבו דורש ר' שלמה בבית הכנסת כשהוא מתקבל כרב העיר.

"כשנכנס ר' שלמה ועמו אביו הגאון מימינו ומשמאלו דודו הגאון זלגו עיניהם של רוב העם דמעות של שמחה, שזכו לראות שני גאונים ישישים, שהתורה נתלבשה בהם בלבוש בשר ושם" (ע' 17).

אביו ודודו הם כשני מלאכים המלווים אותו בדרכו. ואמנם מודה ר' שלמה שכל מה שיש לו מאביו קיבל – "אבא הכל משלך הוא" (ע' 18).

ראינו אם כן, שר' שלמה זכה בירושה רוחנית. לירושה זאת נוספה גם ירושה חומרית.

הוא זכה "לשני שולחנות" (ע' 9), כאשר נשא לאישה את בת הגביר העשיר

"אין לומר שהפסיד על ידי אשתו הגבירה, שזכות זקנה רבינו בעל הלבושים סייעתו לקיים את התורה מעושר ולעשות צדקה וחסד" (ע' 48).

בעימות הגדול בין שני תלמידי החכמים מתגלים שניהם במלוא חריפותם ובקיאותם בתורה. למרות זאת ר' שלמה מנצח בזכות הירושה החומרית שלה זכה. ר' משה פנחס מטיח כנגדו:

"אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות לך ספרים מוגהים". (ע' 18).

כעבור שנים גם ר' שלמה מודה "זכות אבותי עמדה לי, שהוא למד מתוך ספר משובש ובא לידי טעות"(ע' 26)

ניסיונותיו של ר' שלמה לפייס את ר' משה פנחס נתקלים בקיר אטום, והוא מסרב לסלוח לר' שלמה. ר' משה פנחס דוחה כל עזרה הבאה מר' שלמה, עזרה שהייתה יכולה לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי.

ר' משה פנחס ומשפחתו חיים חיי עוני,

ו"כיון שסיים את הש"ס נסתיימו חייו" "גדל בתורה ועמל בתורה וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם... העמידו לו מצבה על קברו כאותן של הרבנים הגדולים ששימשו בעירנו" (ע' 35-36).

העיירה כיבדה אותו במותו, אך אשתו ובניו נותרו עניים מרודים. האם ר' משה פנחס הותיר לבניו ירושה רוחנית? האם בניו יוכלו לפרוץ את המחסום שניצב לפניהם?

המספר מתאר, שר' שלמה ממשיך בניסיונותיו לסייע למשפחתו של ר' משה פנחס. כאשר ר' שלמה מגיע לעיירה, הוא טורח לבקר בבית משפחתו של ר' משה פנחס. הוא מזדעזע למראה עיניו:

"אותו היום יום קר היה ...האשה וילדיה ישבו עטופים בבגדים קרועים ואד עלה מקרקע הבית, ומפינת הבית עלה קול ערב ומתוק של בנו בכורו של ר' משה פנחס, שהיה יושב בבית ולומד, משום שלא היו לו מנעלים לילך לבית המדרש. מתוך שנגרר אחר תלמודו לא הרגיש בכניסתו של הרב. אבל הרב הרגיש בו, שהוא לומד יפה. ומיד התחיל מדבר עמו בתורה...(ע' 47).

הבן הבכור ירש את למדנותו של אביו וממשיך את דרכו בלימוד התורה. גם הוא מתמיד גדול בלימודו, אך נראה, שאופיו יהיה שונה. זאת ניתן ללמוד מתיאור "קולו המתוק" שיכול לרמוז על עדינות רבה יותר באופיו. לעומת קולו המתוק של הבן וקולו העדין של ר' שלמה, שאותו מתאר המספר "כקול הזמיר הענוותן בלילי קיץ", קולו של משה פנחס "מרגיש את הבית בקולו" ( ע' 10) קולו "קול מעובה" (ע' 18) והוא מרבה לצעוק.

הבן לא זכה בירושה חומרית, אך אולי יש סיכוי קלוש, שבן זה יצליח לפרוץ את המעגל, אם רק יְפַתח אופי נוח יותר, אופי של תלמיד חכם אמיתי הלומד תורה לאמיתה של תורה. (כאן אנחנו עוברים כבר למוטיב השני).

בצד העלילה הראשית, אנו פוגשים בתלמידי חכמים נוספים, שגם הם סובלים מעוני מחפיר למרות היותם גאונים בתורה. אך היותם עניים לא מנע מהם להגיע לדרגות גבוהות במעלות התורה, לכתוב ספרים ואף לזכות בהערכה ברבות השנים. אחד מהם הוא בעל קצות החושן

"שהיה עמל בתורה מתוך דחקות ועניות. דף על גבי חבית שימש לו שולחן, ובימות החורף לא היו לו עצים להסיק בהם את תנורו, והוצרך לשכב במיטתו, ושם היה כותב את ספרו...(ע' 12).

החכם השני הוא הגאון ר' גבריאל ריינוש בעל הורה גבר על יורה דעה. המספר מציין שהוא זכה לכתוב פרוש על "יורה דעה", וזאת למרות התנאים הקשים שבהם הוא חי –

"אדם זקן אני ואיני כדאי לעשות לי בגדים חדשים, לפיכך אני שוכב על מיטתי, שלא ישתחקו בגדי מחמת ישיבה" (ע' 24) "הגאון רבי גבריאל ריינוש בלו שולי גלימתו מחמת יושנה והוצרך לקצרה..." (ע' 41).

המספר מעיר הן בפתיחת הנובלה והן בסיומה שקרן התורה ירדה בימינו, והיום די בירושה חומרית כדי לזכות ברבנות. כוחות חדשים משתלטים על העיירה, כגון השתלטותה של משפחת פייבוש (פרק לב).

ר' שלמה מתאר את מצבם של הרבנים

"מה יעשו הרבנים, שנשיהם לא הביאו להם נדוניא וחותניהם לא הנחילו להם עושר ונכסים. חס ושלום שיעשו את התורה אסקופא נדרסת לפני כל מהלכי שתים..." (ע' 41).

ובהמשך הוא מתאר:

מפני מה ירדה קרן התורה בדור הזה? מפני שהרבנים משיאים את בניהם לבנות עשירים. החתנים סומכים על ממון חותניהם, שקונים את הרבנות ואינם מתייגעים כל צרכם בתורה" (ע' 47).

מי הוא תלמיד חכם אמיתי ?
המוטיב השני שבו נעסוק דן בדרך ובמטרה של לימוד התורה. ר' משה פנחס מדגים באורח חייו כיצד חי תלמיד החכם. בפרקי אבות נאמר:

"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, "אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד..."(אבות ו, משנה ד).

המספר מתאר את לימודו הרציני ואת התמדתו של ר' משה פנחס. הוא מוכר כעילוי, בקיאותו וחריפותו בולטות לעיני כל בעימות הגורלי בינו לבין ר' שלמה.

גם הגאון ר' גבריאל ריינוש, שלמד אתו שלושה ימים אומר:

"הרי אני כבן שבעים ושלוש ולא זכיתי שיהיו לי ימים שמחים כימים אלה. שב ואכתוב לך כתב התרת הוראה" (ע' 25).

אנו יודעים כי מצווה ללמוד תורה וכי "תלמוד תורה כנגד כולם", אך האם הלימוד הוא העיקר? האם מטרת הלימוד היא הלימוד ולא קיום מצוות התורה?

בפתיחת הנובלה, כשהמספר מתאר את משה פנחס, אנו לומדים על אופיו באמצעי תיאור שונים. בדרך האפיון העקיף אנו לומדים להכיר אותו. התנהגותו ושפת גופו משקפים את תכונותיו. בין שאר הפרטים המספר מתאר את צורת תפילתו של משה פנחס:

"הוא היה מתפלל בעמידה לימינו של שולחן הקריאה, ובתפילת שמונה עשרה היה מנענע ידו כנגד פניו, שמרוב התמדתו בתורה היו עולים ובאים אצלו כמה קושיות ותירוצים והיה משלחם מלפניו שלא יבלבלו אותו בתפילתו" (ע' 8).

מתברר שמשה פנחס מתקשה להתפלל , כי ראשו עסוק בסוגיות אותן הוא לומד. מה שמכריע בעולמו ומשפיע על חייו הוא לימוד התורה, המפריע לו להתרכז בתפילה .

העימות הראשון בינו לבין ר' שלמה מקורו, לכאורה, במחלוקת הלכתית ביניהם. למעשה, הקפדתו של משה פנחס נובעת ממניעים אישיים, והוא אינו נלחם למען התורה אלא בגלל כבודו שנפגע.

הוא עוזב את הקלוייז הישן ועובר לבית הכנסת של החייטים. כאן מתחילים להעריך אותו

"התלמידים שהכירו את גדולתו קראו לו רבי משה פנחס... וכל אומן שהייתה לו בת היה תולה בו עיניו ואומר, יהי רצון שהוא יהיה חתני" (ע' 14)

והנשים

"היו מתברכות ואומרות הלואי שנזכה לבנים כרבי משה פנחס" (ע' 13).

לאחר זמן משה פנחס נשא אשה

"יכול היה לעמוד במקום גדולים ולישא וליתן עם זקני תורה כשאר כל פורסי טליתות" (ע' 14).

אך הוא במו פיו ובדרך התנהגותו מונע את שינוי מסלול חייו.

לו היה מרים לרגע את ראשו מהספר ומפסיק את לימודו, היה רואה את מה שמצויר על קירות בית הכנסת ואולי נוהג על פי הכתוב שם. כך מתאר המספר את הציורים בבית הכנסת של החייטים:

"...ציורי חיות ועופות שבמסכת אבות במשנת יהודה בן תימא. ולמטה מכל צורה כתובים דברי התנא. למטה מן הנמר כתוב, הוי עז כנמר, למטה מן הנשר כתוב, וקל כנשר, למטה מן הצבי כתוב, ורץ כצבי, ולמטה מן הארי כתוב, וגיבור כארי, ולמטה מכולם כתוב, לעשות רצון אבינו שבשמים. ולמה אני מזכיר כל זה, כדי ללמדך שהחכם לומד מכל דבר, שהיה מסתכל כלפי הציורים ומשעבד את לבו לתורה" (ע' 13).

ציורים אלה מטרתם הייתה להשפיע על התנהגות הלומדים בבית הכנסת. תלמידי חכמים הלומדים את המשנה הזו בפרקי אבות (פרק ה משנה כ) צריכים לדעת, שאם הם רוצים שתתקיים התפילה
"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" (שם סוף משנה כ')
עליהם לעשות רצון אבינו שבשמים.

ר' משה פנחס התמיד בלימוד תורה, אבל עדיין לא קיים את כל מצוותיה ולא עשה את רצון אבינו שבשמים.

יש לו אופי קשה, הוא נוקם ונוטר בניגוד למה שמלמדת התורה. כשהוא הולך לשמוע את דרשתו של ר' שלמה העומד להתמנות לרב בעיר אחרת, אין כוונתו להתנצח עמו בענייני הלכה, אלא להלבין את פניו ברבים. הוא רוצה לנקום על אותה פליטת פה אומללה של ר' שלמה, שנאמרה כבדיחה בלי כל כוונת זדון.

במהלך ההתנצחות הגדולה ביניהם מבין ר' שלמה, שאין זו התנצחות בענייני הלכה, ובפיו חוזרת הדרישה שרבי פנחס יגיע לאמת.

"הגביה ר' שלמה את ימינו ואמר בנחת, רבי משה פנחס מה רבה בקיאותך ומה גדולה חריפותך, אבל אמור לי כלום ראוי לתלמיד חכם אמיתי לעשות את התורה פלסתר. הלא אני ואתה יודעים שאין ממש באותן הסתירות שאתה מבקש לסתור בהן את דברי" "ברשותכם רבותי אחזור על קוטב דרשתי ותשמעו אם דברי אמת" (ע' 20).

משה פנחס אינו משיג את מטרתו ואינו מצליח לנקום ביריבו. הוא נופל למרה שחורה ומתקשה בלימודו. הוא מבין שטעה וכדי למצוא נחמה הוא הולך לאמו ומתוודה על רגשותיו הקשים כלפי ר' שלמה:

"אותו אדם שאני שונאו הוא מבקש טובתי.... שונא אני אותו משום שהוא מביא אותי לידי מידה מגונה זו של שנאה.... וכי תורה אני לומד? הולך בטל אני ודברים בטלים אני מדבר" (ע' 23).

שוב אנו רואים, שמשה פנחס מתקשה לקיים את מצוות התורה שציוותה "לא תשנא את אחיך בלבבך" ואילו הוא - לבו מלא שנאה עד כדי כך שהוא מתקשה גם בלימודו. אמו לא הצליחה להרגיעו והוא הולך אל רבו, המשמש לו כעין אב רוחני. גם כאן הוא מתוודה :

"אוי לי רבי , שנטיתי מדרך הישר. אמר הזקן, תורה מגינה, תורה מצילה. אמר ר' משה פנחס, במה דברים אמורים, במי שלומד תורה לאמיתה של תורה...מה אומר ומה אדבר, יש דברים שאני יודע שהם אמת ואף על פי אני מהפך בהם כדי להוציאם מידי אמיתותם" (ע' 25)

משה פנחס מרגיש שהוא לא לומד תורה בדרך הנכונה, כי לימוד אמיתי הוא לא רק לימוד עיוני, אלא לימוד שמטרתו לחיות בדרך האמת, חיים של תורה. הרב מבין את בעייתו ומציע לו לעבוד על מידותיו. הוא מייעץ לו לקרא ספרי מוסר
"צריך אתה ליישר לבך בספרי מוסר, כגון בקב הישר ובשבט מוסר" (ע' 25). אבל משה פנחס העסוק בתלמוד תורה מבחינה עיונית, מזלזל "בספרים הקטנים" ולא מקבל את עצת רבו.

התואר "אמת" לתלמיד חכם חוזר בנובלה פעמים רבות בפי המספר:

כאשר ר' שלמה ממליץ לפני אנשי עירו למנות את ר' משה פנחס לרב במקומו, הוא מתאר אותו
"כתלמיד חכם אמיתי מבניה האמיתיים של התורה" (ע' 30).

המספר נושא "קינה על בגידת הזמן" (פרק כ"ג) ומתאר את התלמידים בני זמנו

"שהלומדים לומדים לטובת עצמם, בשביל שיקראו רבי ויושיבו אותם בראש....הם ביקשו חריפות של הבל והוא היה לומד לאמיתה של תורה" (ע' 31).

גם את ר' שלמה מתאר המספר "כגאון אמיתי" (ע' 32)

כשחלה ר' שלמה

"הוסיפו לו על שמו את השם משה, שתוספת השם משה לתלמיד חכם אמיתי שחלה מסוגל לרפואה" (ע' 51).

אחד מהאמצעים שבהם עגנון נוהג לאפיין את גיבוריו הוא באמצעות השם, שבו הוא מכנה אותם. מעתה לפנינו שני תלמידי חכמים, אחד משה פנחס והשני משה שלמה. שניהם גדולים בתורה וראויים לשם משה. מה שמבחין ביניהם הוא ההבדל בין שלמה לבין פנחס. לשם שלמה קונוטציות חיוביות, כמו: שלמה המלך, שלום ושלמות. השם פנחס מזכיר לנו את פנחס הכהן, סמל הקנאות. אבל פנחס הכהן קנא לה', ולכן ה' נתן לו את בריתו שלום. האם ר' משה פנחס קינא לדבר ה' בלב שלם כמו פנחס הכהן?!

בסיום הסיפור המפתיע חוזר המספר ומדגיש כי ר' שלמה היה אוהב שלום ורודף שלום בחייו ובמותו. הוא מבקש שיקברו אותו ליד קברו של ר' משה פנחס. אך

"יד משה פנחס היתה באמצע, שלא עשה שלום עם ר' שלמה ולא רצה בשכנותו. ורבינו שלמה אוהב שלום היה וכשם שהיה מוותר בחייו כך ויתר במיתתו" (ע' 52)

צוואתו לא יוצאת לפועל ובדרך מסטית קברו מורחק. גם לאחר מותו ר' משה פנחס אינו רוצה בקרבתו של ר' שלמה כמו שאמר: "אין שלום בינינו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא" (ע' 16).

לסיכום
מעקב אחרי שני מוטיבים סייע לנו להבין את המשמעות המוסרית והדתית של היצירה. דברי המוסר הרבים בפרקי אבות היו לנגד עיניו של עגנון. מהם נלמד שתלמיד חכם אמיתי הוא זה שלומד לאמיתה של תורה ויודע שלא המדרש עיקר אלא המעשה.

במסורת היהודית אנו מכירים את המחלוקת בין הלל לשמאי. למרות שהם נחלקו בענייני הלכה לא הייתה מריבה אישית ביניהם. מסופר שבית הלל ובית שמאי התחתנו ביניהם.

ר' שלמה הוא תלמיד חכם אמיתי, "איש מופת", אולם בגלל חולשה אנושית טעה והלבין ברבים את פני משה פנחס. כל חייו הם מאבק ממושך לכפר על חטא זה. אך כיוון שמשה פנחס ניצב מולו בעקשנות ובקנאות, אין הוא יכול לחיות בשלווה ובשלום. כך גם משה פנחס, אופיו הקשה הוא המכתיב לו את דרכו בחיים, והוא המונע ממנו להתקדם ולהיות תלמיד חכם אמיתי. זו הטרגדיה של שתי הדמויות המרכזיות בנובלה.

הסיפור מסתיים בתקווה שנגיע לימים אחרים, ללא קנאה ושנאה.

"שנזכה לשמוע תורת ה' מפי משיח צדקנו כשישב וילמוד תורה עם כל ישראל שלמדו תורה מאהבה" (ע' 52).

ביבליוגרפיה

ויס, הלל (1974) , פרשנות לחמישה מסיפורי ש"י עגנון, תל אביב, עקד.
לנדאו, דב (1988), מסגנון למשמעות בסיפורי עגנון, תל אביב, עקד.
אורבך, א. אפרים וגולדברג לאה (1966), מתוך הקובץ: לעגנון שי דברים על הסופר וספריו (1966) ירושלים, הסוכנות היהודית.
תמוז תשס"ח