הקונפליקט בטקסט הסיפורי

ד"ר שושנה חלואני

גיליון מס' 17 - תמוז תשס"ח * 7/08

אגדות חז"ל
בתו של רבי עקיבא והנחש
רב רחומי
האישה מצידון
הסיפור הקצר
שברירים/ דבורה בארון
סובבתהו בכחש / יהודה בורלא
לשבור את החזיר / אתגר קרת
כינורו של רוטשילד / אנטון צ'כוב
העיוורת / יעקב שטיינברג
הנובלה
תהילה לש"י עגנון

הטקסט הסיפורי לסוגיו השונים הוא זירת התנגשות או עימות בין ערכים, עמדות, דעות וכד', אותם מייצגות הדמויות שבזירה. לעיתים דמות מייצגת ערך אחד ואז מתחוללת התנגשות בין שתי דמויות, ולעיתים שני ערכים מצויים בהתנגשות בדמות אחת. התנגשות זו קרויה בשם קונפליקט שהוא אחת מאבני היסוד של הטקסט הסיפורי לסוגיו השונים. במהלך הסיפור מגיעה ההתנגשות לשיאה, ולאחר מכן לפתרון ולסיום שבו ערך אחד מביס את האחר. הערך המנצח מבטא את עמדת המספר או המחבר המובלע, גם הדמות עמה אנו מזדהים נושאת את הערך הנכון בעיני המספר. אדגים את דברי לפי ז'אנרים סיפוריים שונים.


בתו של רבי עקיבא והנחש
שני הערכים המתנגשים בזירה זו הם השקפת הכלדים (האסטרולוגים, החוזים בכוכבים) ותורת הגמול היהודית. השקפת הכלדים היא דטרמיניסטית, לפיה גורלו של האדם נגזר מראש, אין לשנותו, הוא שרירותי ללא קשר להתנהגותו של האדם וניתן לצפותו לפי מצב הכוכבים בעת לידתו של האדם. בניגוד להשקפה זו גורסת תורת הגמול היהודית כי עתידו של האדם נקבע לפי מעשיו וכי האדם יכול לשנות את גורלו לטוב או לרע. הכלדים מייצגים את השקפתם ואילו בתו של רבי עקיבא מייצגת את תורת הגמול היהודית, בסיומה של האגדה גם רבי עקיבא מצטרף לעמדה זו. האגדה משמשת זירה להתנגשות בין שתי השקפות אלה. הכלדים חוזים כי הבת תמות ביום חופתה מהכשת נחש. ואכן הנחש מגיע, אלא שלמרבה ההפתעה לא רק שאינו מכיש את הבת, אלא שהיא "מכישה" אותו והוא מת. מתברר שהיא משנה את גורלה ממוות לחיים בזכות מעשה חסד שהיא עושה בליל חופתה, כלומר גורלה נקבע לפי מעשיה. תורת הגמול היהודית מנצחת אפוא. הטקסט נותן לניצחון ביטוי סמלי בבחירת הנחש דווקא. בצליל המילה אנו שומעים את השורש "לנחש", שזו עבודת הכלדים. מות הנחש פירושו מות השקפתם. תורת הגמול היא הערך הנכון לפי עמדת המספר. הקורא מזדהה גם עם הבת שהיא נושאת הערך הנכון באגדה. הקורא מזדהה עם דמות בגלל מעלותיה הטובות או מתוך רחמים. ההזדהות עם הבת מתרחשת בשל מעלותיה הטובות, עליהן ניתן לעמוד מתוך דבריה לאביה. גם בליל חופתה תשומת לבה בזולת הלוא הוא העני שעמד וקרא בפתח ואף אחד לא ראה ולא שמע אותו. היא אשת חסד כלומר המעשה שעשתה הוא לפנים משורת הדין, שכן היא בעצמה ניגשת אליו ונותנת לו את מנתה שלה, ואף מזכה במצווה את בני ביתה בהזכירה שמנה זו הם נתנוה לה, כלומר אינה לוקחת לעצמה את כל השכר ובכך יש גם מן הצניעות.

רב רחומי
שני הערכים המתנגשים בזירה זו קלים לזיהוי, ערך התורה וערך המשפחה. רב רחומי מייצג את ערך לימוד התורה ואשתו – את ערך המשפחה. רב רחומי מתמסר באופן הכי טוטלי לערך לימוד התורה. הוא יכול לייצג התמסרות טוטלית של גברים רבים בעיקר אמנים לקריירה או לאמנות. פול גוגן הצייר האימפרסיוניסט עזב בית, אישה וילדים כדי להתמסר לציור בטהיטי. לפי תפיסתו של הרב רחומי, כפי שמשתמעת מהאגדה, עליו להתנזר לחלוטין מכל היבט גשמי של החיים למען לימוד התורה. לכן הוא מתרחק מביתו לעיר מחוזא שבבבל, לכן הוא מגיע לביתו רק פעם אחת בשנה בערב יום כיפורים, שבו חל כידוע איסור על יחסי אישות, ובאותו ערב יום כיפור שבו מתרחשת האגדה, אף אינו מגיע כלל שכן "משכו תלמודו". הגג מסמל תפיסה זו שלו. הוא יושב על הגג, למה? הגג הוא, בין השאר, סמל לרצונו להתעלות ולהידמות למלאך. אולם מקום עלייתו המדומה הופך למקום נפילתו (בדומה לאותם מלחים במיתולוגיה היוונית שקולן הנפלא של הסירנות מושך אותם לתהומות הים), דמעתה הנופלת של האישה המושפלת והפגועה, שעימה אנו מזדהים מתוך רחמים, מפילה את הגג (המסמל גם את ערך המשפחה) הקורס תחתיו והוא נופל ומת. הערך הנכון לפי האגדה אינו אפוא לימוד תורה טוטלי כפי שגורס רב רחומי בעל השם האירוני. חז"ל רוצים להזהיר באמצעות אגדה זו מתפיסה כזו של ערך לימוד התורה (במסכת "כתובות" יש אגדות רבות העוסקות בקונפליקט זה). לפי אגדות אלה על הבעל לשלב בין שני הערכים שאינם חייבים בהכרח להתנגש. חז"ל תיקנו שאם האישה אינה רוצה שבעלה יגלה למקום תורה מותר לו, לפי הירושלמי, לשהות מחוץ לביתו עד חודש ימים, ולפי הבבלי עד שנתיים- שלוש. יוצאת מכלל זה היא האגדה על אשתו של רבי עקיבא, שכן בניגוד לנשים אחרות היא זו שדחפה את בעלה ללכת ללמוד תורה.

האישה מצידון
שני הערכים המתנגשים באגדה זו הם החוק או הדין שהוא ערך גברי, והאהבה, שכרגש אופיינית למין הנשי. מבחינה זו ניתן לשייך את האגדה לקבוצת היצירות העוסקות בקונפליקט עתיק יומין זה, הוא הקונפליקט שבין גברים לבין נשים (נוסח "אנטיגונה" או "בית הבובות"). ההבדלים בין גברים לבין נשים אינם פיזיים בלבד, אלא גם ערכיים, בחזקת "גברים ממאדים ונשים מנוגה". ערכים שונים אלה זוהו כבר בתרבות יוון העתיקה, הערכים הנשיים כונו "פיזיס" המייצג את קשר הדם המקודש לאישה, את הרגש, האהבה, המשפחה וכד', והערכים הגבריים כונו בשם "נומוס" שפירושו החוק, חוק המדינה (קריאון), או החוק החברתי (הלמר ב"בית הבובות") ועוד.

שני הערכים מתנגשים בחיי הזוג, שכן לפי ההלכה מצווה הבעל לגרש את אשתו לאחר עשר שנות נישואין ללא פרי בטן. ואכן הם הולכים לרשב"י כדי להתגרש. אלא שלא במקרה, אולי, הם פונים דווקא לרשב"י הידוע בגמרא כמי שאוהד ומוקיר את ערך המשפחה והאהבה, מסופר עליו כי לא הסכים לקצר את ימי משתה נישואיו אפילו לא למען לימוד תורה, והידוע כמי שאינו נוהג בהכרח לפי הכלל של "ייקוב הדין את ההר". ואכן רשב"י נותן סיכוי נוסף לאהבה, שאותו יודעת האישה לנצל היטב, היא מבינה את הרמז ומרימה את הכפפה.

הבעל באגדה זו נוהג לפי הערכים הגבריים, הוא רוצה לפעול לפי צו ההלכה לפחות פעמיים, כאשר הולך עימה להתגרש וכאשר רוצה לתת לה את כתובתה. בהתנהגותו ניכרת הליכה בתלם, עם הזרם, עם מוסכמות החברה, הוא בעד פירוד, בעד גט. האישה בניגוד לו פועלת לפי הרגש המנחה אותה, ולכן עליה ללכת נגד הזרם, לפרוץ מוסכמות וגבולות כדי לנצח את ההלכה (כאנטיגונה), לקלף את קליפת המוסכמות החברתיות כדי לחשוף את אהבתו אליה, להיות מניפולטיבית בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים". לשם כך היא חייבת לשנות את עולם ערכיו. היא תעשה זאת בשני אמצעים היא תשכר אותו (וגם תשקר לו) כדי להרדים את קולו של ההיגיון, קולו של החוק היבש, והיא תשא אותו לבית אביה, לטריטוריה שלה, בה היא השלטת ובה ערכיה הם השולטים. נשיאתו במיטה כשהוא ישן היא, כמובן, הסמל המרכזי באגדה. עתה הוא כחומר ביד היוצר, עתה הוא כחפץ דומם כאנטיתזה לאמירתו לה "כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך", עתה הוא בחזקת מת כדי שיוכל להיוולד מחדש ולשנות את עמדתו. ההתגוששות בין הערכים הגבריים לבין הנשיים באה לידי ביטוי באמרה המרכזית באגדה (שצוטטה קודם) כפי שהבעל אומר אותה ובשינויים שהאישה מכניסה באמרה זו: "אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך", האישה מכניסה באמרה זו שני שינויים, היא משנה את משמעות המילה "חפץ" מכלי המבטא את הראייה הגברית את הזולת כאובייקט, לרצון, לאהבה, והיא משנה את מיקומה של המילה "לי" המבטאת אנוכיות גברית, כדי שתבטא דווקא אמפטיה לזולת. אכן היא מצליחה לתקן את אנוכיותו, היא חושפת את אהבתו אליה שהודחקה תחת כובד משא ההלכה, והמסע לפירוד הופך למסע השיבה הביתה (הסיפור "פנים אחרות" לעגנון מבוסס במידה רבה על אגדה זו). כך מנצח הערך הנכון בעיני המספר הוא ערך האהבה. וכשערך זה מנצח הכל אפשרי, והם נפקדים גם בפרי בטן, כך שאינם חיים ביחד בניגוד להלכה. גם המוטיבים באגדה משרתים ניצחון זה, ובעיקר מוטיב השניים. פעמיים הולך הזוג לרשב"י, פעמיים עורך הזוג סעודה, פעמיים היא משכרת אותו, הווה אומר הזוגיות מנצחת.


שברירים/ דבורה בארון
סיפור זה הוא זירת התנגשות בין החריג לבין הנורמטיבי. חיה פרומה היא החריגה בזרותה, ביתמותה, בכיעורה ובצליעתה. כל חייה הם כמיהה להשתייכות לנורמטיבי, לקהילה, לקשר, למעט חום, אך הקהילה דוחה אותה שוב ושוב. אולם במהלך הסיפור היא הולכת ומשתייכת בהדרגה. תחילה באמצעות נישואיה, לאחר מכן באמצעות רכושה – הפרה, אחר כך באמצעות המיקח וממכר שמתנהל בינה לבין הקהילה, ולבסוף באמצעות תרומותיה לקהילה, המעקה (המסמל תמיכה) ומנורת הקנים (המסמלת אותו האור המיוחל שכמהה לו כל חייה ולא קיבלה אותו מעולם) ותמיכתה באיש העיוור שגם הוא כמוה - חריג. לפיכך בסיום הסיפור לפני מותה היא יכולה לסכם את חייה בסיפוק, היא השיגה את שלה, אף שנקנה בייסורים.

סובבתהו בכחש / יהודה בורלא
בסיפור זה זירת ההתגוששות היא נפשה של ריקוג'ה, אשת הגביר הקמצן יעקב נחשון. הדילמה שלה היא בין צדקה לבין אמת. מתן צדקה הוא טעם החיים של אשת חסד זו (לכן משתם כספה, תמו גם חייה), אולם מתן זה חייב להתבצע בסתר שכן בעלה הקמצן יסרב למתן צדקה, בגלל יושרה היא גם לא תיתן משלו, לפיכך מתן הצדקה יהיה במחיר של כחש, אסור לבעלה לדעת על כך, וכך אכן קורה. אולם לפני מותה היא תאמר את האמת. בעלה סולח לה שכן הוא מבין שהיא נתנה משלה.

לשבור את החזיר / אתגר קרת
הערכים המתנגשים הם העולם הטכנולוגי הקר והמנוכר (הטלביזיה וצעצועי הבטריות)והחומרנות (הכסף) אותם מייצג האב, ומנגד חברות, רגש, אחווה וחיוך אותם מייצג פסחזון, הלוא הוא קופת החיסכון בצורת חזיר (כרמז אפשרי לקפיטליזם החזירי והדורסני, סמל דו ערכי להחריד). בתחילת הסיפור נוהה הילד אחרי עולמו של האב, הוא חפץ בבובה של בארט סימפסון (דמות טלביזיונית), אולם בהדרגה הוא הולך ומתחבר לעולם ההפוך, לפסחזון, המחייך גם כשלא שמים בקופה שום שקל, והמאפשר לילד להביע אהבה שאינה מותנית בכלום ("אני יאהב אותך גם אם תפרוץ לקיוסקים") בניגוד לאביו, המתנה אהבתו לבנו באי פריצה לקיוסקים. ניתן לראות בשני צדדים אלה, גם שני צדדים באישיות הילד. אולם בסיום הסיפור לאחר שהילד עובר תהליך של חניכה, מכורח הנסיבות הוא נאלץ לוותר על שני העולמות. את עולמו של האב הוא דוחה מכל וכול, אולם גם על העולם המועדף עליו, על פסחזון הוא נאלץ לוותר כדי להצילו, והוא נפרד ממנו ויודע שלא "יראה אותו עוד לעולם". העולם הפוסטמודרני אותו מעצב הסיפור, ריק מערכים. ערכי הידידות והמחויבות כערכים מרכזיים בספרות המודרנית האקזיסטנציאליסטית ( אכזופרי ב"הנסיך הקטן" וקאמי ביצירותיו) התרוקנו לחלוטין מתוכנם בספרות הפוסטמודרנית.

כינורו של רוטשילד / אנטון צ'כוב
הערכים המתנגשים בזירת סיפור זו בתודעתו של ברונזה הם חיים הבנויים על כסף וחשבונות של רווח והפסד לעומת חיים של אושר פשוט. כתוצאה מתפיסת מציאות מעוותת, או בשל הטרגדיה שקרתה לו (מות בתו) ברונזה בוחר בחיים המושתתים על חשבונות של רווחים והפסדים, כך הוא מחמיץ ומפסיד את כל חייו, וגורם סבל לעצמו ולזולתו. רק לאחר מות אשתו מארפה, הוא מבין את טעותו, ומבין שיכול היה להיות מאושר לו היה בוחר בגישה האחרת לחיים. באקט אחרון של נדיבות וכביטוי להארה זו הוא מבקש למסור את הכינור היקר לו, המסמל את הפן הרגשי בנפשו, לרוטשילד, היהודי שבו פגע ואותו העליב במר נפשו.

העיוורת / יעקב שטיינברג
בסיפור זה הערכים מתנגשים בתודעת האם, אמת אל מול האפשרות לסדר את הבת במסגרת חיי נישואין כדי שיהיה מישהו שידאג לה כשהוריה שוב לא יהיו עוד בין החיים. האם סבורה שאפשרות נשואי הבת העיוורת עדיפים על פני האמת ולכן היא משקרת אותה בלית ברירה, אף שהיא יודעת שאין הבת אוהבת שישקרו לה. לאט לאט באמצעות חושיה האחרים המחודדים, ובגלל מות בתה, העיוורת מגלה את האמת בדבר זהות בעלה ומקצועו, ומקום מגוריה, וכך חווה היא טרגדיה נוספת ועולמה מתמוטט עליה. בין השאר מציג הסיפור את השאלה האירונית: "מיהו העיוור האמיתי, העיוור פיזית, או שמא דווקא הרואה פיזית"?

תהלה/ ש"י עגנון
בנובלה מעומתים שני עולמות העולם הישן והעולם החדש. אפשר לראות התגוששות זו כדילמה בתודעתו של המספר המנסה לבחור את דרכו בין שתי האפשרויות, וברובד הלאומי התלבטותה של האומה בראשית המאה העשרים, להמשיך את הישן או לבחור בחדש? שתי דמויות- חיובית ושלילית מייצגות כל אחד משני העולמות כביטוי אפשרי לאמביוולנטיות של כל עולם. תהלה והרבנית מייצגות את העולם הישן ואילו החכם והמספר – את העולם החדש. במונח "עולם ישן" הכוונה לעולם האמוני המסורתי הגלותי – עולם האתמול, ובמונח "העולם החדש" הכוונה לעולם ההווה, זמנה של התחייה הלאומית- ציונית בראשית המאה העשרים. לכאורה העולם הישן ביצירות עגנון מעוצב כעולם תמים ושלם, אך לא כן בנובלה זו. אומנם תהלה כנציגת הישן, שתכונתיה -תכונותיו, היא דמות מושלמת, כמעט מלאך, באמונתה השלמה וביתר מעלותיה התרומיות (גם הרבנית המדברת בשבח הרבנים והתנורים של פעם מאשרת את מעלות העולם הישן, אם כי אישור זה מתקבל כמפוקפק למדי בשל שנאתה ובוזה לכל מה שנודף ממנו ריח החדש), אולם באמצעות סיפור חייה מעלה עגנון עולם רווי שנאת חינם, רדיפות המתנגדים את החסידים, סכסוכים בין רביים , מנהיגי הדור ומוריו, בשל שוחט אחד שתוצאותיה היו איומות: "באותה המחלוקת נהרג אדם מישראל ונעקרו כמה משפחות וירדו כמה בעלי בתים מנכסיהם וכמה מהם הוציאו ימיהם בבית האסורים".

אולם גם העולם החדש אינו נמלט משבט ביקורתו של הסופר, ולמעשה די קשה להכריע בדבר העולם שאותו מעדיף המספר, שהוא בן דמות הסופר המחפש את דרכו ואת דרכה של האומה בעת הזאת, ומנסה לשלב בין שני העולמות: לקחת קצת מעולמה של תהלה תוך כדי השתייכות לעולם החדש. אף די ברור שמוטיב החדש על תצורותיו השונות נקשר בשלילי יותר מאשר בחיובי, והדברים אמורים אף בחידושיו הטכנולוגיים כמו העט, התנור והאבטומובילים. הביקורת על החדש באה לביטוי באופן ישיר באמצעות ביקורתן הישירה של נציגות הישן תהלה והרבנית, ובאמצעות דמות החכם המייצגת את החדש, המעוצבת ביצירה באור שלילי. למרות שתהלה רואה בכל דבר את הטוב, היא מבקרת את מעשי היהודים בירושלים בזמן דור התחייה, לא רק שאינם מקרבים את הגאולה, אלא אף מרחיקים אותה:" רואה אתה חצר זו, ארבעים משפחות מישראל היו בה ושני בתי כנסיות היו בה והיו מתפללין ולומדים ביום ובלילה והניחוה ובאו ערביים ותפסו בה....הגענו לרבץ של חמורים, אמרה, רואה אתה רבץ זה, בית תבשיל היה כאן....בתים שלא פסקו מהם תורה ותפילה וצדקה עכשיו ערבים וחמורים מכרכרים בהם." גם הרבנית, אף שביקורתה נתפסת כמפוקפקת למדי, רואה בחדש שבארץ את השלילה, האקלים רע, האנשים רעים: "בוא וראה כמה נשים צדקניות יש בירושלים שהן מזמזמות כדבורים תפילות ותחנונים, שמא באה אחת מהן לשאול אותי, רבנית שמא צריכה את דבר?", התנור רע וכו'.

מעניינת באופן מיוחד היא דמות החכם המייצגת את החדש. היא מייצגת את החדש, כמו המספר, בהיותה דמות של אדם צעיר לימים יחסית לתהלה ולרבנית, בעיסוקה בחידושים לאורך כל הטקסט, בדפוס חשיבתה האופייני לדור החילוני הספקן וקטן האמונה (יפורט בהמשך), וגם בשמה של אשתו, "תחייה", כרמז אפשרי לדור התחייה הסבור בעוורונו שכל רעיונותיו חדשים לחלוטין ואינו יודע שבעצם לא חידש דבר. וכך אומר החכם: "מכאן אתה למד שכבר לפני ארבעה חמשה דורות היו אבותינו קוראים לבנותיהם שמות שדומים כאילו נתחדשו היום. כיוצא בה שם אשתי תחייה, שבוודאי אתה סבור המצאת דור התחייה הוא ובאמת מיסודו של הגאון בעל חידושי הרי"ם הוא." הסופר, כדרכו מימים ימימה, מערפל במכוון את עיסוקו של אותו חכם, ולכן יש הסבורים כי דמות זו מייצגת רב העוסק בתורה, ומתבססים על קונוטציות של המילים "חכם", "חידושים", "תורה" ועוד. אני איני סבורה כך, שכן רב אינו יכול לייצג את העולם החדש החילוני על הספקנות וחוסר הוודאות שלו. זאת ועוד המילים שציינתי לעיל יכולות להתאים באותה מידה גם למרצה, מדען או איש האוניברסיטה העברית שהוקמה בתקופה זו, ולתחומי ידע שונים הנחקרים כדי למצוא בהם חידושים. ברבות מיצירותיו של עגנון מופיעות דמויות של מרצים (כמו ברומן "שירה"), ואפיוניו לפי הנובלה מאששים פרשנות זו. דמות זו כאמור מעוצבת באופן שלילי, אם כי בעקיפין. בראשית הנובלה מוצג המספר כמי שמחפש את הדרך לבית החכם, תועה בדרך ומגיע אל בית החכם בזכות תהלה. הדרך עשויה להתפרש לא רק כדרך במובן הפיזי אלא כחיפוש דרך בחיים. באופן טבעי פונה המספר הצעיר אל המדע כדי לקבל שם את התשובות לתהיותיו. אולם מסתבר כי החכם והמדע – לא בהם יוושע. כבר מתחילה ברור כי תהלה היא מורת הדרך האולטימטיבית, אף כי גם את עולמה בשלמותו אין הוא יכול לקבל שכן שייך הוא לעולם החדש. החכם הוא דמות שלילית כי הוא שקוע בעצמו ובחידושיו לאורך כל הנובלה (באישיותו בולט יסוד נרקיציסטי), הוא אינו רואה את הזולת ואינו קשוב לו כתהלה (הוא דמות אנטיתטית לתהלה כרבנית, רק מכיוון שונה), הוא אינו זוכר את בקשתה של תהלה למספר שיבוא לביתה, אף שאינה מבקשת בקשות, אשתו צריכה להזכיר לו את בקשת תהלה: הזדקקותו למספר אינה אלא ממניע אנוכי לחלוטין, הוא נזקק לו כדי שיוכל להרצות לפניו את חידושיו, המספר מנסה להימלט ממנו, והחכם אינו מרפה: באחת הפעמים מוצא החכם את המספר ומושך אותו אל ביתו:" והרצה לפניי כל מה שחידש באותם הימים....מה טוב ומה נעים לשבת לפני חכם מחכמי ירושלים וללמוד הימנו תורה. ביתו פשוט וכליו פשוטים ואילו חוכמתו מרחיבה והולכת, כגוונים אלו שנראים מן החלון ולמעלה על הרי ירושלים, שוממים הרי ירושלים, היכלות ובירניות אין עליהם. מיום שגלינו מארצנו באות האומות בזו אחר זו ומחריבים והולכים".... מהי משמעות הקטע? לכאורה שיר הלל לחכמת החכם, למעשה ההיפך הוא הנכון! עגנון ידוע כמי שמקשר פרשיות שלכאורה אין כל קשר ביניהן, כאן מקשר עגנון בין תיאור חוכמת החכם לבין שממת הרי ירושלים. מקישור זה יש להסיק כי חוכמת החכם אף היא שוממה ואין בה כל ממש, לא היא תקרב את הגאולה, לא כאן יימצא המפתח! ולעניין השקפת עולמו של החכם, לקראת סוף הנובלה כאשר החכם מלווה את המספר אל בית תהלה, לאחר שאשתו הזכירה לו את בקשת תהלה, הוא מנסה לחזות את אשר יקרה עכשיו. לאורך קטע המונולוג שלו שאורכו כעמוד חוזרות ונשנות בדבריו המילים: "איני יודע" ו"מסופקני", החכם סובר שתהלה לא תהיה בביתה, ושלעולם לא יוודאו פרטים על עברה. כל השערותיו מתבדות, תהלה יושבת ומחכה למספר, וכל קורות חייה נודעו לו ולנו. כלומר אפילו בתחום המצומצם, תחום הידע, בו אמור החכם לשלוט, הוא מכזיב.

לסיכום, שני עולמות מתגוששים בתודעתו של המספר ובתודעת העם, הבחירה קשה, שכן בכל אחד מהם יש טוב ויש רע. אך לא זו בלבד, קבלת הישן בשלמות למרות מעלותיו כפי שמשתקפות דרך תכונות תהלה היא בלתי אפשרית, שכן החדש הספקני חדר לתוך הישן ומוטט אותו, למעשה אבד על הישן הכלח. אך גם החדש אונו מספק תשובות. המפגשים בין תהלה, נציגת הישן, לבין המספר, כנציג החדש, הספקן וקטן האמונה, שאינו מאמין בישן ועיוור לשורשיו, מחיש את קצו של הישן. תהלה הולכת ומזדקנת במהירות במהלך מפגשיה עם המספר, עם החדש, ולכן היא נפטרת בסיום הנובלה, תוך שהיא מבטיחה לקום עם מתי ישראל לכשתבוא הגאולה השלמה. ואילו את המספר ואותנו היא משאירה תוהים ופוסחים על שני הסעיפים.