 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
הספרות והתקשורת בין חילוניות לדתיות
דב לנדאו גיליון מס' 20 - כסליו תשס"ט * 12/08
על ההבדל המשמעותי הדק בין ספרות לתקשורת ההבדלים בין הספרות החילונית לספרות דתית. ההבדלים בין המאבקים לסמכות של הרשויות מזה ושל התקשורת מזה. הבדל ראשון בין העיתונות החילונית לדתית אילוצים של מקום, ניסוח רשלני וצורך להרשים את הקוראים הבדל שני בין העיתונות החילונית לדתית על הבורות ביהדות ובשאר תחומי התרבות הבדל שלישי בין העיתונות החילונית לדתית הרישעות הזדונית וההתנשאות השחצנית. על הנימוס ועל הטעם הטוב הבדל חמישי בין העיתונות החילונית לדתית על היחס לזמנים המצוינים על ההבדל המשמעותי הדק בין ספרות לתקשורת
כבר אריסטו ערך הבחנות בין כתיבה אמנותית קונוטטיבית לכתיבה לא אמנותית דנוטטיבית. לפי תפיסתו, הספרות פילוסופית (עוסקת בעיקרון המפשט) יותר מן ההיסטוריה, כי ההיסטוריה מתאמצת לספר בדיוק מה שקרה (באופן דנוטטיבי) ולעומתה הספרות מתאמצת לספר את מה שעשוי היה לקרות בתנאים ידועים. לפי זה הספרות מספרת לא מה שקרה באמת, ועל כן היא פיקטיבית או בעברית בדיונית. כמו הפילוסופיה, דנה הספרות בצד העקרוני והמפשט של הדברים, המצבים והאירועים, הגם מבעד לתאור המוחשי, ולעומתה דנה ההיסטוריה בצידם הפרטני, הממשי והמוחשי. באמת יש אף בהיסטוריה יסוד בדיוני כלשהו, כי אפילו היסטוריון מיומן מוגבל לגישתו הסוביקטיבית ביחס לעובדות, הן משום שאינו יכול לחרוג מעולמו הרוחני האישי, והן מפני שאין לו, אלא מה שעיניו רואות. יותר מן ההיסטוריונים חייבת התקשורת להיות כפופה לעובדות ולפרטים הקטנים של היום יום, והיא חייבת לעשות כל מאמץ כדי לתת דיוק אוביקטיבי, ועד כמה שרק אפשר עובדתי. על אף הרצוי הדורש אוביקטיביות ענינית, מערבים העיתונאים בדיווחיהם את עמדותיהם הסוביקטיביות, אם מתוך שגרה או מתוך חולשה או מתוך זדון ושרירות לב, על-מנת להפיץ את עמדותיהם ואת פרושיהם הסוביקטיביים לעובדות. יוצא מן הדברים הללו שהתקשורת מצויה בדרגה נמוכה אף מן ההיסטוריה, כי ההיסטוריה נכתבת ממרחק אוביקטיבי כלשהו, ולעומתה התקשורת נכתבת תוך כדי התרחשות הדברים, על-פי-רב ולצערנו מתוך עמדה סוביקטיבית – חד-צדדית ביותר. ייחודה של העיתונות הוא עיסוקה בתאור הפרטים הקטנים, המקומיים הזמניים והקונקרטיים של היום יום. לעומת העיתונות שואפת הספרות למסירת הטוטליות של המציאות באמצעות ריבוי פניה של הסמליות, אף שלא תמיד ולא אצל כל היוצרים היא מצליחה בכך. לפי זה יש בסיפורי עגנון מסירה עשירה, מקיפה ורב ממדית ביותר של ההוויה, והדבר משמש ראיה, כי על אף שגם הספרות אינה מושלמת, לעתים קרובות היא מציגה לפנינו תמונה של הווייה מלאה ומושלמת יותר מכל דרכי הסיפור האחרות. אפילו מנדלי מעמיד פנים בסיפוריו כאילו הוא מוסר לנו הווייה מלאה. והנה בהשוואה לעגנון מתגלה, שמנדלי מוכר ספרים רחוק מאוד מלתת הווייה מושלמת של העיירה, ובהשוואה לעגנון הוא קרוב יותר לדרך התאור של העיתונות במסירה החלקית של הפרטים ובתאור החד צדדי של תמונותיו ודמויותיו. לכן אפשר לומר על יצירת מנדלי, כי יותר משהיא מגלה את האמת על העיירה היהודית בגולה, היא מגלה את האמת על אופיו, התנהלותו, שאיפותיו ומגמותיו של המחבר מנדלי. האמת של מנדלי היתה אפוא שקרית, מגמתית, ושטחית- חד ממדית, ונהגה כאחד העיתונים המציגה את היהדות רק מצידה השלילי, ולא נרתעה אפילו משקרים שנבעו משנאה עצמית אנטישמית. הואיל והיא נהגה בכל זה לא כספרות החושפת את הרב- צדדיות ואת הרבגוניות של המציאות, אלא כעיתונות עוינת, מגמתית וחד ממדית-שטחית, אבד ליצירת מנדלי רוב ערכה האמנותי. בראשית דברינו נגענו במקצת ההבדלים העיקריים שבין הספרות לעיתונות, ואולם כדי לתהות על קנקנן של הספרות הדתית מזה ושל התקשורת הדתית מזה מן ההכרח הוא להציג ביתר העמקה ארבעה תחומים. תוך תהיה זו עלינו להכיר לצורך הדיון את מהותן ואת מאפיניהן של הספרות הכללית והספרות הדתית מזה, ואת מהותן ואת מאפיניהן של התקשורת (העיתונות) הכללית ושל הדתית מזה. ננסה אם-כן להכיר ארבעה תחומים אלה באמצעות השוואה בין ארבעתם. נתחיל בהשואה בין הספרות הכללית לזו הדתית. הספרות היא אמנות וכזו היא כמובן בנויה על פי תכנון של הדמיון האנושי עם פיקוח רציונלי מסויים. בניגוד לטבע המוחשי והממשי, המתפתח אורגנית, ללא תכנון אנושי, הספרות היא פיקטיבית ומלאכותית. חוסר הבנה של הפיקטיביות ושל המלאכותיות הללו גרמו לאורך שנותיה של הספרות העברית לזיהוי תאורה המסולף של היהדות עם המציאות הממשית. העיירות של מנדלי נתפסו כאמת ממשית הזהה בכל לעיירות ברוסיה ובגליציה, ורק עם אבדן עיירות אלו בשואה התברר, שכלל אין בכוחם של כתבי מנדלי לתת את תמורתן. עם הזמן בעיקר בעקבות ביקורתו המקצועית המעמיקה של קורצוייל הודתה הספרות בזיוף הפטאלי. על אף שגם בעיתונות שמן הראוי היה שתצמד לעובדות, אפשר למצוא יסודות של בדיון, היא קרובה יותר לעולם הממשי מן הספרות. ואולם, הואיל והעיתונות לא זכתה למבקר חריף דוגמת קורצווייל, היא אינה מודה בהיותה לעיתים אף היא פיקטיבית ושיקרית. בניגוד לספרות היא ממשיכה להעמיד פנים, כאילו היא פסגת הריאליות. ואולם בנגוד לטענתה אין העיתונות מתקרבת לריאליות המחלטת, והיא משיגה רק רדידות ושטחיות, הן בגלל חוסר יכולת למסור את הטוטאליות, והן בגלל הניסוח הקצר שהמדיה כופה עליה, שבגינה היא מדלגת על שלבים ועל הדגשים. ביחוד כך הדבר בכותרות המקוצרות הממזגות לעיתים שלושה עד ארבעה ענינים. למזלנו הספרות משוחררת מן המגבלה המעיקה הזאת. מכל מקום יצירה פיקטיבית אין פרושה דמיון פרוע חסר כל פרופורציות. סיטואציה, מציאות או גיבור פיקטיביים הם תאור שהומצא אמנם בדמיון האנושי של האמן, אבל עוצבו תוך שמירה על הפרופורציות שבין מרכיביהם, תוך זיקה לממשות של החיים. נוסף לאלה כל אמנות או ספרות, ואפילו הריאליסטית ביותר, אינן אלא מקטע מן המציאות השלמה שאותה היא מסמלת. ממצב זה מתברר שכל ספרות היא סמלית, ולפי שלינג בספרו שיטת האידאליזם הטרנסצנדנטלי "ביצירה האסתטית יתגלם האינסופי בסופי" ומשמע שהסופי הוא הסמל והאינסופי הוא משמעותו הרוחנית. והנה כל יצירה ספרותית עוסקת בעיקרה באדם מבחינתו האינדיבידואלית והרוחנית. גדולתן של יצירות האמנות והספרות, שהן יצירות מופת נובעת מכך, שבתיאור החיצוני הוויזואלי הן מגלות משהוא חדש על רוח האדם שלא הבנו קודם לכן או שהסחנו ממנו את דעתנו. כך מגלות יצירות המופת את מצבו הרוחני האמיתי של האדם ביחסיו עם זולתו, עמו ואלוקיו. כך חושפת הספרות באמצעות דיאגנוזה רוחנית את חליי האנושות. היצירה הספרותית יוצרת קשר הבנה בין הקורא למחבר, ואם צירל הורוביץ ב- סיפור פשוט של ש"י עגנון אינה מבינה כיצד משפיעים מעשיה על בנה הירשל, הקורא הודות לקשר בינו למחבר מבין את הדברים הבנה ברורה למדי. בגלל אופיה הדיאגנוסטי מתוארים בספרות בדרך סימבולית מצבו, התנהגותו, עיוורונו, טעויותיו, חסרונותיו וחטאיו של האדם והם גוברים על מצבו ועל התנהגותו החיוביים-הטובים. לכן מגלה לנו הספרות בדרכה הסימבולית את הדברים שאנו מבקשים להתעלם מהם בחינת "ליבא לפומא לא גליא". דרך סמלית זו שתיארנו היא כמובן הדבר שהעיתונות וההיסטוריה באמצעות לשונה הריאליסטית משתדלות להתרחק ממנה. יש תופעות טראומטיות בתודעה הקולקטיבית האנושית כגון המבול, מגדל בבל, כיבושי הטטארים, המגפה השחורה, השואה ודומיהם, הפועלים עלינו ככוח מניע לכל אורך חיינו. הגרוש מגן העדן למשל, הוא אחד הכוחות המפעילים אותנו עד עצם היום הזה. כמו האדם שהופרד מרחם אמו ושואף כל ימיו לשוב לאותו מצב של תחושת בטחון ורוגע, כך שואפת האנושות לאורך כל ההיסטוריה למצוא מחדש את גן העדן הקדמון ולשוב אליו. כל חיפושי האדם הגיאוגרפיים והקוסמיים מוסברים על ידי שאיפה זו. האנרגיות הרוחניות הללו הכוללות כנראה גם אהבה, שנאה וקנאה וכד' הן מין פרפטום מובילה הפועלות מכוח ההפעלה הראשונית, ואינן זקוקות לכוח חיצוני מתמיד הגורם לפעולתן. הואיל והאדם קשה לו להרגיש בפעולת כוחות אלה, נמשך הוא לגילוים כפי שזה נעשה באמצעות האמנות והספרות. גם אם התקשורת נקלעת לפעמים לטיפול בכוחות רוחניים מעין אלו, אין הם משמשים בה כגורם אינטגרלי, ואין הם מהווים נושא לשאיפה נצחית כמו שזה נעשה בספרות. ההבדלים בין הספרות החילונית לספרות דתית. שאלה נוקבת ביותר היא מה היחס בין הספרות שתיארנו כאן ובין העולם הדתי הטרנסצנדנטלי. אם בספרות העתיקה נשמר הקשר בין הכמיהות האנושיות הרוחניות לדת ולאמונה, כפי שאנו מכירים את הדברים במקרא, במדרש ובפיוט הליטורגי ובמקרים בודדים בספרות החדשה. בעולם המודרני חל שינוי עמוק בכל סוגי האמנות, וביניהם כמובן בספרות. איוב אפילו בשעת סבלו הגדול אומר על הבורא "הן יקטלני לו איחל" ומשורר תהילים אומר ממצבו הכואב ביותר "ממעמקים קראתיך" ובפיוט נאמר "ממך אליך אברח". לעומת זה אנו שומעים מפי ש. שלום "כבד מני ים חזונך אלוקים, והוא תלוי על בלימה", ויהודה עמיחי כותב "אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו" ואפילו א"צ גרינברג אומר באירוניה לאלוקים המיסרו, "עבדת בפרך, תן, שנינו ננוח". עד כמה שיהא הדבר תמוה, בני האדם לא הבינו דבר פשוט זה כראוי, וסילפו אותו, ודברו על יסודות דתיים אצל ש. שלום, אצל יהודה עמיחי, ועל דתיות ממש אצל א.צ. גרינברג, בלי לקחת בחשבון את האירוניה המרירה שבדבריהם. דבר חכם השמיע לנו הפילוסוף פרידריך ניטשה באימרה: "עובדות אינן בנמצא כי אם פרושים בלבד". מה שניטשה לא אמר הוא שבני אדם מתיחסים אל פרושיהם כאילו היו עובדות. כך עשו לרב קוק בענין סובלנותו לאורח החיים החילוני, על אף שהדברים הופרכו במאמרו "ערך התחיה" ובמקומות רבים נוספים. כך עשו גם ביחסו של הרב לספרות על יסוד פיסקאות בדבריו שלא הובנו כראוי, כגון זו האומרת, כי על הספרות להוציא לאור עולם את כל הטוב, הנעלה והנאצל שבנפש האנושית, וטענו כי זו הוכחה שלרב יחס חיובי כלפי הספרות. ולא היא. דיוק בדבריו מלמד שכלל אין הוא מתיחס אל הספרות המודרנית כפי שזו קיימת במאות הדורות האחרונים בתרבות האדם, אלא לאיזו ספרות המיוחדת לרב קוק באופן בלעדי. אגב. ספרות כזאת המטפלת בכל הטוב, הנעלה והנאצל היא לא רק משעממת ואינה יוצרת כל זעזוע אצל הקורא, אלא שהיא גם בלתי אפשרית מפני שאי אתה מסוגל להכיר את הטוב, את הנעלה ואת הנאצל על בוריו, אלא על רקע הרשע ועל רקע העוולות החטאים והפשעים. בדיונים הסוערים והממושכים בארץ משך כחמישים שנה על הספרות הדתית הביאו רוב המתדיינים רשימת סופרים שומרי מצוות (וגם שאינם שומרי מצוות) שכתבו על נושאים דתיים, והסתמכו על ספרי המקרא, המשנה, התלמוד והאגדה ופעמים גם הביעו עמדות הדומות לעמדותיהם של אנשים דתיים, וטענו, שהנה לפנינו ספרות שהיא דתית במהותה. הם פשוט לא הבינו שלא הנושא או המקור המקודש ואף לא עצם התוכן קובעים את המהות הפנימית של הספרות. מהות זו נקבעת על-ידי העמדה הננקטת ביצירה החודרת לתהומות הנפש ומבצבצת בין השורות. הם גם שכחו לברר לעצמם מה משמעותה של המלה סיפרות בתרבות המערבית העתיקה והמודרנית כאחד. ובכן בראש וראשונה כל ספרות אפילו היא מנסה לספר סיפור שקרה לפלוני אך תמול שלשום, מעיקרה אין היא סיפרות של עובדות אלא כפי שאומר ניצ'ה, היא הפרוש הסוביקטיבי של היוצר, הווה אומר, שכל סיפרות מעצם מהותה היא בדיון. אפילו ביחס לאוטוביוגרפיות כבר נקבע, שהזיכרון תמיד מתעתע במחבר, וסיפרות הנכתבת לכתחילה לשם שקוף עולם הרגשות הסוביקטיבי, או לשם שכנוע רגשי בתחבולות ריתוריות מאורגנות ומסוגננות לא כל שכן. אין שום ספק, כי כאשר הרב קוק כתב על גילוייה הנעלים של הספרות, הוא התכוון לגילוי הטוב שברוח האדם, כדבר קיים ויציב וממשי, ולא על תחבולות של בדיון. יתר על כן. כל ספרות שבעולם, ופעמים אף חלקים חשובים של המקרא או האגדה, כותבים במדה רבה על רוע ליבו של האדם. תארו לכם סיפור שבו אדם עשה כל ימיו אך טוב, ואף אם הוא נכשל לפעמים, תמיד הוא חוזר בתשובה, ושכרו תמיד משלם מאת החברה או מאת הבורא. ויש לשאול: האם סיפור כזה יש בו כדי להפתיע או להדהים את האדם? ההפתעה מצויה תמיד בעימות עם הצד שכנגד. כבר אלישע בן אבויה שאל על מה שראו עיניו: "היכן טובו של זה ואורך ימיו של זה?" האם "אחר" לא ידע מה שידע נכדו ר' יעקב שאמר: "שכר מצווה בהאי עלמה ליכא", אלא שנראה כי ההתעלמות מן השכר המובטח בתורה לא התקבלה על דעתו של "אחר" מפני שנשמתו היתה בנויה על חקרנות, עד ש"קצץ בנטיעות". מה שברור הוא שאגדה זו מנסה לעמוד על שורש הרע בנשמתו של אלישע בן אבויה כאשר היא שואלת: "ומה ראה "אחר" שיצא לתרבות רעה?". עיקרון זה עומד כמובן ביסודה של כל ספרות אמיתית. היא מחפשת תמיד את שורש הרע שבאדם. לפני שנים נתבקשתי להרצות לפני פורום של נשים דתיות, ולהציג לפניהן גלריה של דמויות נשים מן הספרות שראוי להציגן כדוגמה חינוכית לפני הבנות הלומדות באולפנות. מה שמצאתי, זעזע את הנשים ההן עד עומק נשמתן. והרי מקצת הרשימה לשם הדגמה. מדיאה רוצחת ילדיה, קסנטיפה המרשעת, לידי מקבט המפתה את בעלה לרצוח את המלך דנקן, שתי בנות ליר המתנכרות לאביהן הזקן, ושתי בנות אבא גוריו הסחטניות שאפילו בקבורת אביהן אינן משתתפות, מדם צ'טרלי המפתה את המשרת של בעלה, מדם בוברי הבוגדנית המשועממת, ואנה קרנינה המיצגת את ההתיסרות פרי הבוגדנות של דורה. ואין זו אלא רשימה מאוד חלקית. אף הגברים דומים לזה כמובן, והם מרושעים או עוורים או נמושות כהמלט, כמו המלך ליר, כאבא גוריו, כווטרין או כדמויותיו של מאיר שלו ברומן רוסי, ובעצם לא רק אלה, אלא כמעט כל הדמויות שבסיפרות. בדומה לאמור ידוע לכל, שרוב דמויות הגברים אצל עגנון הן פסיביות ביותר. עולה מן הדברים שהסיפרות יותר משהיא משקפת את החיים, היא חושפת את ה ד י א ג נ ו ז ה של תהומות הנפש האנושית. זו עצמתה וזו חשיבותה. באשר לדמויות "החיוביות והטובות" בסיפרות ברור, שלרוב הן רק יוצרות אשליה של החיובי. קורדליה, הבת הטובה של המלך ליר, מניחה את אביה עם בנותיו המרושעות ועם צערו, ומפליגה לצרפת. ספק הוא אם שיבתה המאוחרת מכפרת על חטא הנטישה בשעה שבה הייתה נחוצה על ידו. אנטיגונה צועדת עם הראש לקיר למען הכבוד, ולאו דווקא לטובת אחיה הבוגד והמת. היא עושה שבת לעצמה ונוטלת את החוק לידיה, ורק אנו בני המאה ה – 21 הספקנים, המרדנים וההומניסטים עשויים לראות את התנהגותה באור חיובי, אבל במסגרת המיליה שלה, בתוך המקובל בארצה ובתקופתה, הטרגיות של חייה מתקבלת כמוצדקת. פועלה בהתחשב בזמנה, דומה למעשה של אדם שישחרר על דעת עצמו את הרוצח של רבין מכלאו בעיני בני דורנו. נראה שכך יש למדוד את דמותה של אנטיגונה בעיניים אוביקטיביות. היסוד המנצח בנפשו של רסקולניקוב היא זו של רוצח. המלט מתלבט אמנם, אבל דרכו רחוקה מהיות המצרך שהצופה מצפה מבן המלך של דנמרק. גילוי הרוע שבנפש האדם נחוץ לנו ולצעירנו, כדי להכיר את פרצופנו האמיתי בראי הסיפור הבדיוני. זו פעולתה של הסיפרות, ונקדים ונאמר, (ובהמשך דברינו אף נסביר), כי, מה שבני אדם מנסים לקרא בשם סיפרות דתית מודרנית אינה, אלא פטה מורגנה של איזו ספרות אוטופית, אבל אין היא ספרות ממשית בשום אופן ובודאי שאין היא מודרנית. ברור גם כי סיפרות הזויה זו הנקראת דתית-מודרנית, היא תמיד שולית, חסרת חשיבות, משעממת, ואינה מסוגלת להתרומם מעל לממוצע, מפני שהיא רחוקה מלגלות את האמת על התהום שבלבות בני האדם. עיקרה של הספרות אינה כתיבה מקושטת, היא אינה משמשת לשם שעשוע ואף אין היא מתמקדת דווקא בהנאות מן הקריאה. במקום כל אלה כל עיקרה היא חישוף תהומות הנפש האנושית, והיא מעמידה אותנו פנים אל פנים אל מול אותם דברים המזעזעים את נפש הקורא שליבא לפומא לא גליא. אם כל ספרות היא כך, הספרות המודרנית על אחת כמה וכמה. ועם זה יש יצירות שכל עקרן היא הלהט והכמיהה אל האלוקים. כך הם רבים מספרי המקרא ובעיקר ספר תהילים (אך לא איוב או קוהלת), כך הן אחדות מן האגדות שבתלמוד וכך הוא הפיוט הליטורגי וגם חלקם של סיפורי החסידים. שירת יוסף צבי רימון היא נסיון להגשים את רעיונות הרב קוק, ויש משהו מעין זה אף בשירה הלירית של אהרן מירסקי. לעומת זה הפואמה של מירסקי "בסככת הקיבוץ", על אף היותה מרשימה, היא שירה מאוד מגמתית, עד שהיא כמעט פובליציסטית, ואילו הפואמה המרשימה "רשות לקדושה וקדיש" שייכת בהחלט לשירה המודרנית הרגילה והטובה, שיש בה התרסה מזעזעת את הלב על השואה, אבל קשה לראותה כשירה דתית במהותה. יש כמובן משוררים המעמידים פנים כאילו הם כותבים ספרות דתית, אבל לא כולם עומדים במשימה ולא כולם ראויים להזכר בשעה שמדברים על סיפרות אמת החודרת אל תהומות הלב. יש סופרים שומרי מצוות כשם שיש סנדלרים ורופאים שומרי מצוות. ואולם בשום אופן אי אפשר לדבר על סנדלרות או על סנדלים דתיים. כשם שאין רפואה דתית, כשם שניתוח במבוכי המוח אינו יכל להיות ניתוח דתי, כך סיפרות שהיא חשיפה של התהומות העכורים של נפש האדם אינה יכולה להיות דתית. יש השקפות דתיות, אבל אבסורד הוא לטעון שיש כירורגיה דתית, גם אם "כירורגיה" זו מנתחת את הנפש או את הרוחני. ערכן, גדולתן וקדושתן של האמונה, של שמירת המצוות או של הדבר שבלשון ההמון שבשוק – מכונה בשם "דת", אינן נמדדות בכך אם יש להן ספרות משלהן, כשם שהן גם אינן נמדדות בכך אם יש להן בית חרושת לנעלים או חברה למיים ולביוב דתיים משלהן. לפעמים ההפך הוא הנכון. אין להבין מדברי אלה שאני סבור באמת שספרות דתית היא כולה אך טוב וחסד ואילו ספרות חילונית היא כולה רק רוע. כל מי שמבין מעט את עולמה של הספרות יודע שדמוית "שטוחות" הן לא רק חסרות עומק, אלא שהן גם חסרות סבירות. לכן מי שיטען נגדי טענה של חד ממדיות אינו נלחם בי אלא בתחנות רוח. לשם הבהרה חייב אני להשתמש בטרמינולוגיה הלועזית. כוונת דברי היא להבהיר שכל ספרות דתית היא תיאוצנטרית שבה קנה המידה להערכת העולם והאדם היא רצונו של הבורא. לעומת זה ספרות שקנה המידה שלה להערכת העולם והאדם הוא אנטרופוצנטרי, והכול נידון בה לפי צרכיו, רצונו, מאוויו וחירותו של האדם (בדומה לאופי האגואיסטי של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו במדינת ישראל) היא ספרות חילונית. (באמת איני סובל אף לא את הכינויים "דתית" ו "חילונית", אלא שדומה כי אין לי ברירה טובה יותר). מכל מקום הספרות המודרנית מחויבת כל כולה להומניזם האגואיסטי, שעיקר דאגתו הוא לחופש הפרט ולזכויותיו, והיא תובעת באופן בוטה זכויות אלה גם מן האלוקים. בלי העיקרון ההומניסטי שום ספרות אינה יכולה להיות מודרנית, אלא אם כן היא ספרות מגויסת לפשיזם או לקומוניזם וכד'. הומניזם אגואיסטי חסר ריסון זה, הוא אחד היסודות של הרוע האנושי המודרני. כאשר אני שולל את קיומה של הספרות הדתית המודרנית, הנידון שלי אינו הספרות בכלל, ואף לא הספרות הדתית, אלא הספרות הדתית המודרנית בדגש מיוחד על המודרניות. אני גם יודע שעקרונית הרב קוק היה בעד העיסוק בספרות. עם כל זה הראתי שהוא רצה בספרות אחרת, ובשום אופן לא התכוון למה שמוכר לנו היום כספרות מודרנית. כל הציטוטים שאפשר להביא מ- "אורות התשובה" יש בהם כדי להראות שהרב דורש מן האדם להתמודד עם חסרונותיו. הוא זצ"ל לא אמר את הדברים הללו על הספרות. דבר זה נעשה רק בידי אלה שסלפו את דבריו. הראתי כאן אם כן, שרוב הדמויות הנחשבות חיוביות לא תמיד חיוביות הן באמת, ולעיתים יש להן צד אפל. אין כל חידוש בגילוי שיש בספרות גם דמויות שהן אולי "חיוביות". ואם כן, האם זה הופך את היצירות הללו ליצירה דתית? גם הכמיהה לטוב, ואפילו הכמיהה לקדושה אצל הדמויות וכן "הניצוץ האלוקי הנשגב" "שבנבכי האפלה הנפשית העמוקה" עדיין אין בהם כדי להפוך את היצירה לדתית. השאלה היא מה מטרתו של כל הטוב הזה? האם המטרה היא רווחת האדם, או שמא המטרה היא לעשות את רצונו של הבורא? רק תמימות היא לסמוך על המוסר האימננתי של קנט ועל איזה "יסוד פנימי ראשוני של כמיהה לקדושה לטוב באשר הוא טוב". אילו יכלנו לסמוך על המוסר האימננתי יכולנו לוותר על החינוך, על התורה ועל ספר החוקים. האמנם גם תינוק שגדל בין זאבים מגלה את הכמיהה (המחלטת) לקדושה ולטוב באשר הוא טוב? (ברוך כהנא, "הצופה" י' באלול תשס"ז–07 .8 .26). מה שלא מובן לי הוא, מדוע בני אדם מתעקשים לדרוש ספרות דתית מודרנית? מדוע הם מוותרים על פסיכולוגיה (או על סוציולוגיה) דתית על אף התיאוריות האטומיסתיות של הנפש האנושית, המכחישות לחלוטין את קיומן של הנפש ושל הנשמה. העיקר הוא שינתן לנו חופש להשלות את עצמנו ולחשוב שהפטה מורגנה היא המציאות האמיתית. ההבדלים בין המאבקים לסמכות של הרשויות מזה ושל התקשורת מזה. גדול החשש שהדמוקרטיה המודרנית הגיעה במאה ה – 21 למצוי מלא של מהותה ושל טיבה, והיום כבר יודעים הכל כיצד ל – "הסתדר" עמה בלי להנזק. בתקופתנו מתרחש מאבק קשה בין הכוחות השונים של הדמוקרטיה, ומאבק זה מחליש את כולם. בשעה שכל מוסדות הדמוקרטיה שואפים לגבור איש על רעהו, וכל הרשויות מתערבות זו בתחום פעולתה של זו, קשה מאד אפילו לדבר על הפרדת רשויות. מערכת המשפט שוב אינה כלי ביטוי של כל המתוקן נגד הפרטים החוטאים, או נגד הרשות המבצעת החורגת מסמכותה שהוקנתה לה על ידי הרשות המחוקקת, אלא היא משתדלת בפסיקותיה להשתלט על הרשויות האחרות כולן. כך נוהגים גם מוסדות כגון מבקר המדינה, לשכת היועץ המשפטי והפרקליטות. האבסורד שבדבר הוא שבמוסדות אלו פועלים שופטים או פקידים בודדים, והם מרשים לעצמם לשלוט בפעולות של הרבים, כגון הממשלה והכנסת. אין לך אבסורד גדול מכך שיועץ משפטי, שהוא איש יחיד, ואפילו הוא חכם ומלומד ביותר, הוא לא רק מיעץ כפי שמלמד שמו, אלא עצותיו מחייבות את כל הרשויות והוא הקובע את התנהלותם של מנהלי המשרדים, של הממשלה, של הצבא, של המודיעין, של הרבנות וכו', ויש בכוחו לעכב או לחייב את הפעילויות שלהם על אף שהוא איש יחיד בלבד. למעשה הוא שולט גם בכנסת (שיושבים בו עשרות רבות של משפטנים מנוסים כמוהו), בקובעו אם החלטה דמוקרטים היא חוקית אם לאו. אם החלטת בית משפט של שלושה, של תשעה או של אחד עשר שופטים כנגד החלטת מאה ועשרים חברי כנסת שהם נבחרי העם ושלוחיו היא אבסורד, הרי שכל החלטות היועץ המשפטי (האיש הבודד) נגד מוסדות השלטון הנם אבסורד גדול שבעתיים. ואולם לא זו בלבד שדבר זה הוא אבסורד, אלא שזה גם דבר חסר כל תועלת. כל ממשלה וכל פרלמנט ימצאו תמיד את הדרכים להשליט את החלטותיהם. הוכחה קיצונית אמנם, אבל חד משמעית היא זו של גרמניה הנאצית. חוקי הגזע התקבלו שם בלא כל הפרעה או עיכוב, על אף היועצים המשפטיים, על אף בתי המשפט, על אף מבקרי המדינות, ואולי לא רק על אף קיומם של גופים אלה, אלא במידה רבה אפילו בעזרתם הפעילה. גופים אלה מועילים רק כל עוד המדינה מקבלת אותם על עצמה מרצונה החפשי, ורק כל עוד יודעים הם להמנע מכפיה, ממאבקי כוח, והם מרסנים את עצמם במסגרות עבודה מצומצמים בהתאם להקף הטבעי והרציונלי של תפקידיהם. במצב זה אין פלא שאף התקשורת מנסה ליטול את הסמכות לבטל את כל הרשויות האחרות, ולדרוש בלעדיות לעצמה והגמוניה על הכול. עמדה זו כלפי רשויות המדינה משפיעה על טון הכתיבה ועל טון הדיבור המתנשא של אנשי התקשורת, על אף שרבים מהם הם מיעוטי השכלה וחסרי נסיון חיים. כל רעיון בעל פה או בכתב שהם עורכים מעיד על דבר זה כמאה עדים. מה שחמור עוד יותר הוא שהתקשורת פונה אל ההמונים ומשפיעה עליהם בלא שתהיה לה סמכות או הכשרה לכך. כוח התקשורת נובעת אמנם מן ההמונים, אבל לא מהחלטה צלולה של הרבים, אלא משכנוע סוגסטיבי ודמגוגי, שהתקשורת מפעילה על ההמונים. (ראוי לעין בענין זה אצל: ( Vance Packard, The Hidden Persuaders, Pelican Books, 1962). . באותה מידה שבה ההמון נבער יותר מדעת, והוא נתון יותר להשפעות סוגסטיביות, אוגרת התקשורת יותר כוח. כך הופכת התקשורת מכלי דיווח למכשיר תעמולה מגמתי, זדוני, רודפת סנזציה השואפת לשליטה בהמונים ובאמצעותם ברשויות הנבחרות על ידם. כך משפיעה התקשורת על רוב התחומים של חיי המדינה, ובעיקר על התחום הפוליטי, החברתי ואפילו על התחום המשפטי, עד שהיא נוטלת לעצמה זכות לקבוע את הנורמות המוסריות ולעיתים אף את הנורמות הדתיות של המדינה. כדי להכיר את הכלים שבעזרתם משיגה התקשורת את נצחונה זו ראוי לעיין בספרו של פקרד שהזכרנו לעיל. אף שכל המערך הפסול הזה מצוי אף בתקשורת הדתית, הוא שם מרוסן הרבה יותר מן המצוי בתקשורת החילונית. והנה אף כוח נחלש זה אינו מנוצל כראוי ובעצמה הולמת למטרות הראויות של התקשורת המשרת כביכול את הציבור הדתי. התקשורת החופשית נחשבת ללב ליבה של הדמוקרטיה, והיא מקובלת כסימן וכסמל לקיומה. דבר זה יש בו מעט מן האמת כל עוד מדובר במצב אידיאלי של סוגי התקשורת למיניהם, או באוטופיה המלאה הבטחות לעתיד טוב יותר. ואולם מאחר שכל אוטופיה חייבת לעבור בדרך להתגשמותה את שלב הביצוע שנעשה בידי בני אדם, בעלי יצרים ודחפים ומאווים, שלפעמים הם בני אדם אגואיסטים, רודפי כבוד, רודפי בצע ורודפי סנזציות מעצם טבעם, ומכיוון שההצלחה המקצועית של בני אדם אלה תלויה בהגשמת מאווייהם, גדולה הסכנה שהתקשורת האוטופית הופכת לפרסה, השמה ללעג את האידיאל הדמוקרטי. מסיבה זו של הישענות על אנשי ביצוע, שהם בני אדם קטנים במידותיהם הרוחניות, מתנפצת התקשורת על כל ענפיה ועל כל מטרותיה אל סלע המציאות האפורה, ואינה מסוגלת להגשים את התקוות שהדמוקרטיה תלתה בה. בנקודה זו בולט כמובן ההבדל גם בענין האמונה והדתיות בין הספרות לתקשורת. הואיל והספרות פונה אל הפרטים, ועל אף שהשפעתה על הפרטים הנה עמוקה ביותר, היא לעולם אינה יכולה להגיע להשפעה רבת הקף כזו של התקשורת ההמונית. הכתיבה העיתונאית היא רציונלית וחד משמעית על פי הגדרת עצמה, בניגוד לספרות שהיא אמנות ומעצם מהותה חלים עליה העקרונות הרגשיים, הרב משמעיים, הסוביקטיביים, האירציונליים האינטואיטיביים והסימבוליים של היצירה האמנותית. עקרונות אלה מקשים ביותר להכפיף את הספרות לכוחות חוץ ספרותיים וחוץ אמנותיים כגון, לאידיאולוגיות חברתיות או פוליטיות, או לאמונה ולדת, מה שאינו כן בתקשורת, שהיא כפופה לרציו ולתכנון הגיוני מאורגן, ויכול לכלול בתכנון זה אידיאולוגיות שהיא בוחרת בהן. דווקא הודות לרציונליות זו יכול בעל עיתון, עורך או עיתונאי להחליט, שעיתונו יהיה כפוף לעמדות הדתיות, שאותן הוא יפיץ ועליהן הוא יאבק. ביצוע של החלטה זו יגרום לעיתון, שהוא ענף תקשורתי, להיות דתי. במצב זה נוצרים כמובן הבדלים גדולים למדי בין התקשורת הכללית החילונית לתקשורת הדתית. כדי לחשוף את כל ההבדלים בין שני אלה, עלינו לבדוק את המאפינים הפוגמים בענפי התקשורת הכללית ולהשוותם למתרחש בתקשורת המבקשת להיות דתית. בניגוד למה שאמרנו על הספרות, התקשורת יכולה בהחלט לנקוט עמדות דתיות, והיא אף יכולה להיות אסרטיבית ותקיפה בעמדותיה. אילולא שקעו העיתונאים, העורכים ובעלי העיתונים במעמקי השגרה, הנחשבת בטעות כמאפין של הדתיות, היה בידם להוביל ולנהל את מאבקיו החברתיים, הפוליטיים, החינוכיים, הדתיים והרוחניים של הציבור הדתי. מצער הדבר, אך בניגוד לתביעתי כמעט כל העיתונות הדתית מקבלת את התפיסה, שבמקום לקבול על הכפירה יש להרבות באמונה. סיסמה תיאורטית-פילוסופית זו עם היותה נעלה ונשגבה היא פועלת בעיקר בקרב היהדות הדתית ואין לה כל השפעה על המוני הציבור החילוני, ואף לא על האליטות המובילות הלוחמניות והאגרסיביות שלה. הריסון העצמי של התקשורת הדתית משתק אותה ומונע ממנה לקדם את האינטרסים החיוניים שלה. כך קרה שדתיותם של כלי התקשורת הדתית מתמצה בתצלומים של בעלי זקנים, בתולדותיהם של צדיקים ושל תלמידי חכמים, במאמרים הנכתבים בידי רבנים, בדיונים בהלכות ובמנהגים ובסיפורי חסידים. התקשורת הדתית ובעקר העיתונות הדתית מנסים אולי בלי להבין את מעשיהם, לתפוס את מקומם של ספרי הקודש, ומרגילים את הציבור ללמוד יהדות ברמה פופולרית מן העיתונים ומן הרדיו, וכן מן הדפים שנוהגים לחלק בבתי הכנסת, ומרחיקים את הקוראים מן המקורות. חשוב גם להבין כי בשעה שאנו מרבים אמונה ואור אצל הציבור הדתי, ריאלית אין דבר זה מבטל את הכפירה אצל הכופרים, ואין היא מביאה אותם לידי אמונה. נוצר מצב שבו אנו ממשיכים בשלנו והם ממשיכים בשלהם. הכופרים של ימינו אינם הכופרים של תקופת הרב קוק. היום הם בורים ונבערים מדעת בראש וראשונה, ועם זה הם לוחמניים ואגרסיביים הרבה יותר מכופרי העבר, הן במעשים והן בדיבור ובכתיבה. היום הם כותבים מתוך תסכול של בורים, ולכן התקשורת שלהם טעונה עצמה רגשית חזקה, והיא מלאה לעג וקלס על "הפרימיטיביות" כביכול של הציבור הדתי לסוגיו. הציבור החילוני של ימינו נלחם בנו מלחמת חרמה גם בתחומי החינוך החברה והממשל. בראשית המדינה נקבע מצב של סטטוס קוו בעניני ההסכמים, החקיקה והנוהל בין הציבור הדתי לחילוני. כל ההסכמים הללו התמוטטו כבר מזמן, והמשטר החילוני מקפח אותנו במניעת תמיכה ממשפחות מרובות ילדים, הוא שודד את תקציבי החינוך הדתי על ידי מניעת צרכים חיוניים, ועל ידי מניעת צרכים דתיים כמקוואות וגוזל את תקציבי משרד הדתות על ידי צימצומם למינימום, ואף מערים קשיים לא סבירים בפני התמיכה בישיבות. יש התערבות גסה בתכני החינוך החרדי, וכן התערבות בוטה באמצעות נסיונות לכפות עליהם להשתלב בחיי העבודה והכלכלה של המדינה. המשטר מפעיל כפיה באמצעות כוחות הכלכלה ואינו מסתפק בתהליכים הטבעיים הפועלים ממילא לטובתו. בדרך זו מבקש הציבור החילוני לכפות על הדתיים את אורח חייו, שהעין הבוחנת מגלה שהוא באמת אורח חיים פרימיטיבי המתרחק מן התרבות הלאומית, (וגם אינה מעורה בתרבות הכללית) מן המאפינים הלאומיים, מן המחזוריות ומן ההכונה הרוחנית של חלוקת הזמנים המיוחדים. במצב זה חייבים אנו להשיב מלחמה שערה, ולכן אנו זקוקים לא לעיתונות של טשולנט, אלא לעיתונות דתית לוחמת, המוכיחה על פניה את הפרמיטיביות ואת הפיגור הרוחני של החברה החילונית, ומגנה באגרסיביות כל קיפוח. על עיתונות זו לחשוף את פרצופה המכוער של הדמוקרטיה החילונית בתחומי הבידור, הספורט, חיי האישות והסטיות מן הנורמלי ומן הטבעי, בשם כבוד האדם וחירותו. יש לגנות באופן בוטה אפילו חקיקה ופסקי דין המריחים מטמטום כגון החקיקה שרצתה לפגוע בדתיים והביאה לארץ רבבות גויים שהם נאצים מוצהרים, המאורגנים בקבוצות ניאו-נאציות, ועוסקות בפעילות של התעללות, של וונדליזם, של חילול בתי כנסת וחילול קברים. רבים מהם היו מאורגנים ומאומנים לכך כבר בארצות מוצאם. המחוקק הישראלי הפועל על יסוד טפשות דמוקרטית הביאה אותם ארצה על אף היותם גויים גמורים, רק מפני שאחד מן הסבים שלהם היה לפני כמאה שנה יהודי. על מעשים מטופשים מן הסוג הזה בתחום החקיקה ובתחום האדמיניסטרציה יש להעניק לשלטון החילוני שלנו מנה אחת אפיים, ולחשוף תוך כדי כך בלא כחל וסרק את מוגבלותם הפרימיטיבית ואת מגרעותיהם הנבערות ולשטחם לעיני השמש ולעיני הציבור כולו. הבדל ראשון בין העיתונות החילונית לדתית אילוצים של מקום, ניסוח רשלני וצורך להרשים את הקוראים כהבדל ראשון עלינו לתהות על האילוצים שמציבה המדיה לפני העיתונאי כגון: בהכרח למזג מספר נושאים בכותרת אחת או בצורך לפנות אל הקורא בכותרת קצרה לפי אילוצי המקום הזמן ויכולת הקליטה של הקורא, וכגון השאיפה של העיתונאי לתת כותרת מרשימה המושכת תשומת לב. הצורך להרשים פועל גם בתכנים של המאמרים וגורם לשינויים בסגנון שלרוב אינם לטובה. ראוי לבדוק באיזו מידה פוגמים אילוצים אלה בענפי התקשורת הכללית ולהשוותם למתרחש במקביל בתקשורת המבקשת להיות דתית. חוששני שבפגמים אלו אין למצוא הבדל גדול בין התקשורת הדתית לחילונית. כותרות המאמרים הבאים בעיתונות חייבים להיות קצרים, כדי להקל על הקוראים, וקיצור זה גורם לעיתים לעיוות המשפטים ואפילו לעיוות התוכן. הקיצור דורש כותרות כגון "המועד הגדול מכולם", שאיש אינו יכול להבין מה הדבר שאליו הוא רומז, ועל-ידי-כך הוא מחטיא את מטרתו לחשוף את התוכן הצפוי של המאמר. כך נכתב למשל ב – "מעריב" (כלכלה) מתאריך .1990 .3 .25, כי "יו"ר בנק מזרחי קבל שכר של 150 שקל חדש". ובכן זה באמת הרבה, שהרי כמקובל אצלנו "שכר" פירושו "שכר חדשי". ואולם מי שקורא את המאמר עצמו מגלה שסכום זה ניתן ליו"ר לשבעה חדשים, אלא שלעיתונאי לא היה מקום בכותרת להוסיף גם את הפרט הזה, מה גם שהסכום אם הוא ניתן לחודש היה בו כדי להדהים את הקורא, והעיתונאי בהפקרא ניחה ליה. האם זה מטעה? בודאי, אבל למעשה יש בזה גם הוצאת דיבה. לעתים קורא גם שהאילוץ של שם קצר גורם לגיבוב של שנים שלושה נושאים שונים במשפט קצר של כותרת אחת, והדברים הופכים מעורפלים ומבולבלים לחלוטין. נביא כאן דוגמא לסיבה נוספת שבגינם עורכים משנים את כותרות המאמרים. בתאריך ב' שבט תשס"א .2001 .1 .26 פרסמתי מאמר ב – "הצופה" להגנת המורים מפני התביעות של החברה הישראלית ביחס לחינוך. עיקרו של המאמר טוען, שהחברה הישראלית (באמצעות החוקים הדמוקרטיים), מונעת מן המערכת החינוכית כל אפשרות לרסן את התלמידים המתפרעים והורסים לפעמים את הלימודים בבית ספר שלם. קראתי למאמר בשם ההולם את התוכן, בשם כגון "הצביעות החברתית והמשמעת בבית הספר". כנראה שם זה לא נמצא מושך מספיק בעיני העורך המלומד ורודף הסנסציות, ועל-כן הוא שינה אותו לשם מרשים שימשוך קוראים הרבה, וקרא למאמר בשם "שמעו נא המורים", על אף שביטוי זה בכלל אינו עוסק במורים העוסקים בחינוך ובהוראה. נוסף לכך כל מי שמכיר את הקונטקסט של הענין יודע, שמדובר שם בהאשמה כבדה נגד אותם "מורים" (מורדים) שהתלוננו על משה. העולה מן המסופר הוא, שהשם מוביל את הקורא בדיוק בכיוון הפוך ממה שנאמר אחר-כך במאמר. ובכן למען הרושם המדהים הכל מותר, אפילו לומר דבר והיפוכו על אותו ענין. עד כמה שדבר זה מצער, כשלים מסוג זה משותפים הם לתקשורת החילונית ולזו הדתית כאחד. נראה שהכשל משותף לשני הסקטורים, ומתברר, שלא רק ב - "מעריב", ולא רק בכותרות מטעים את הקוראים. בהצופה בתאריך י"ד תשרי תשס"ז .2007 .9 .26 מספרת אישה אחת בשם נאווה סטולר כי: "בארץ הוקם בית המדרש הראשון לרבנים לפני כארבעים שנה, בעקבות הקמתו של מוסד "הרי פישל" על-ידי הרב א"י הכהן קוק רבה הראשי של מדינת ישראל מתוך כוונה שהמכון יעסוק במחקר". והנה הרשלנות העתונאית חוגגת, הכל "עורבא פרח" ולא היו דברים מעולם. נחשפת כאן רשלנות של עיתונאית, שאף קשריה לעיתון דתי לא הצילו אותה ממנה. גם אם נתעלם מן השיבושים הקטנים כגון "מוסד" שהפך "מכון" בתוך אותו משפט, חייבים אנו לגנות את השיבושים החמורים. הרב א"י הכהן קוק, אמנם היתה לו יד בהקמת מכון הרי פישל, אבל הוא מעולם לא היה הרב הראשי של מדינת ישראל, בגלל העובדה הפשוטה, שהוא נפטר בשנת 1935 שלוש עשרה שנה לפני הקמת המדינה. לכן ראוי שנאמר: עתונאים ועיתנאיות – הזהרו בדבריכם. למרבה הצער עיתונאית זאת גם לא בדקה כראוי מה נדרש על-ידי בוחני הרבנות בבחינה לדיינות. במאמר הנ"ל עצמו היא כותבת את המשפט המשובש הבא: "כדי לקבל תעודת דיינות צריך להבחן בסדרת בחינות הנקראות "ידין ידין", שעוסקות בעיקר בדיני ממונות". ובכן הגב' סטולר "הבל הבלים". הבחינות הללו נקראות פשוט "בחינות לדיינות", והן מעניקות לנבחן את התואר ואת הזכות של "ידין ידין", שמקורו בשאלה שבגמרא על מי שעומד לקבל "סמיכה": האם "ידין? ובתשובה לשאלה זו: "ידין". מובן שבכשלון זה הענין לא הסתיים. הגב' סטולר גם התעלמה מן העובדה, שבימינו מעניק החוק לבתי הדין הרבניים את הזכות הבלעדית (כמעט) לדון בתחום דיני האישות. (גיטין, ייבום-חליצה, קידושין, ועגונות). כתוצאה ממצב נתון זה מתרכזים עקר לימודי הדיינות לקראת התואר "ידין? ידין" דווקא בהלכות שבחלק "אבן העזר" של ה- "שולחן ערוך", העוסק בדיני אישות, והם מתמקדים פחות בדיני ממונות. בתי דין רבניים הדנים דיני ממונות הם בדרך כלל וולונטאריים על פי הסכמת שני הצדדים, אם שניהם אינם רוצים להזקק לבית משפט הדן לפי דיני עכו"ם. אף שאיני חשוד בשוביניזם נגד נשים, והרי כל ימי מודה אני לקב"ה שזכיתי ללמוד שנים אצל נחמה ליבוביץ', הייתי מציע לכל אישה שאינה מומחית ממש לכל מושגי היהדות הישיבתית ולכל מנהגיה, ואף לא גדלה בהם, להמנע מכתיבת מאמרים על רבנים ועל רבנות. הידע הנדרש לכתיבה על עניני היהדות הוא רב כל כך וכל כך מפותל ורב צדדי, עד כי המכשולים בתחומים אלה ממש רובצים לפתח הכותב וראוי להזהר ולא להכנס לסבך, אלא אם כן יש בידי הכותב חוט המראה לו את הדרך להחלץ מן הסכנות. עם כל זה יש לומר בברור, שבעיתונות הדתית הטעויות בעניני היהדות, או שהן מזעריות, או שהן נופלות רק בדברים מאד סבוכים או מאד ספציפיים. אפשר לומר בבטחון שביסודות הפשוטים של החיים היהודיים מגלה התקשורת הדתית התמצאות מרשימה. התקשורת החילונית לעמת זה נכשלת על כל צעד ושעל בדברים שבציבור הדתי כל ילד בן שש יודע אותם ידיעה בלתי אמצעית. הגם שהובאו כאן טענות גם נגד הכתיבה של התקשורת הדתית, הדברים דלעיל אמורים ביתר שאת ביחס לעיתונות החילונית, שאצלם עם הארצות והבורות בכל מה שנוגע ליהדות חוגגת כל כך, עד שדבריהם על נושאים יהודיים נראים בעינינו כאלו הם נכתבו כידי סיני או בידי אסקימוסי שהם לוח חלק בכל עניני היהדות. הבדל שני בין העיתונות החילונית לדתית על הבורות ביהדות ובשאר תחומי התרבות כהבדל שני עלינו לתהות על הבורות המצערת ופעמים אף זועקת עד לב השמיים. בורות זו מתגלה בתקשורת בכלל אצל עיתונאים רבים, ובייחוד אצל הצעירים החילוניים שביניהם, אף ביחס לתרבות הכללית של העמים. יש לבדוק עד כמה פוגמת בורות זו בענפי התקשורת הכללית ולהשוות את פגיעתה למתרחש בתקשורת המבקשת להיות דתית. מכל מקום, הבורות של העיתונאים בתרבות הכללית גלויה פחות ומרגשת פחות מפני שעיתונאי ישראלי רגיל, הן חילוני והן דתי, נתקל רק לעיתים רחוקות באירועים שבהם הוא נדרש לטפל בתרבות הכללית. בנושאים אלה מטפלים בדרך כלל רק אקדמאים המומחים לנושא. לעומת זה בעית הבורות בתרבות הדתית, המסורתית, וההיסטורית של האומה הישראלית המתגלה בתקשורת החילונית הנה חמורה הרבה יותר, כי הם נאלצים לטפל בתחום זה על כל צעד ושעל בשעה שרבים מאד מהם ידיעותיהם ביהדות מצטמצמת לפחות ממינימום. עולה מדברינו כי מה שאנו מוצאים בתהיתנו-בדיקתנו היא בורות המקיפה את כל מה שנוגע לתרבות בכלל ולתרבות ישראל בפרט. רבים מאנשי "השמאל" החילוני טוענים, שאמנם אין הם מצויים כל כך בתרבות ישראל, אבל יש להם תרבות חילופית אחרת – חילונית. מובן שזוהי טענה של בורות, כי תרבות אינה בגד (מלשון בגידה) שמחליפים, והיא לעולם אין לה תחליף. תרבותו של אדם מוטבעת בנשמתו, והוא סוחבה עמו עד יום מותו. אדם שגדל בין בעלי חיים הוא פשוט חסר תרבות, עם נכונות מסויימת המותנה ברמה השכלית ובגיל, לקלוט תרבות קיימת. ובאמת כאשר אנו שואלים בני בלי תרבות אלה, ומבקשים מהם דוגמאות קונקרטיות, הם מונים את הומרוס, את סופוקלס, את רסין, את שקספיר, את גיטה, את שילר, וכן את המחברים כבלזאק, פלובר, תומס מן, הרמן הסה, פרנץ קאפקא, גינטר גראס טולסטוי, דוסטויבסקי ועוד. זה כמובן מרשים מאוד, אך יש להעיר את הידוע לכל: א. שכל אלה אינם חמריה של תרבות ישראל, אלא של תרבויות אירופאיות זרות. ב. שאין אדם קונה כל תרבות אלא בילדותו, ודווקא באמצעות מושגי היסוד שרכש אותם בתרבותו הלאומית שאותה קלט עוד בילדותו המוקדמת. והנה כל היוצרים שהוזכרו שייכים לאומות שונות, וכמעט שאין להם כל קשר לתרבות הלאומית שלנו. זאת ועוד. על אף השפע של היוצרים שהוזכר כאן, התברר כבר פעמים רבות, כי, הציבור בכלל, ואף הציבור הנקרא משום מה "איטליגנטי", יודע מעט מאוד על ספרות אירופה ועל אמנותה, ולא רק רוב היצירות, אלא אפילו רוב היוצרים כלל אינם ידועים לו. והנה, "הכול דיבורים" והם סוברים בבורותם, שהזכרת השמות בדיבור משמש תחליף לידיעת היוצרים והיצירות ולהבנתם. באמת אין כל קושי להוכיח, שאף ב- "תרבות" זו חוגגת הבורות בקרב המוני החילוניים. ואולם בכל מה שנוגע לתרבות ישראל, ובייחוד בהיות זו תרבותנו הלאומית, המצב חמור הרבה יותר, הן מפני שזו מהווה יסוד לרכישת כל תרבות אחרת, והן מפני שבתרבות זו אין הציבור החילוני מתמצא אפילו במה שידוע לכל ילד דתי כבר בגיל חמש או שש. דבר אחרון זה בולט ביותר בתקשורת החילונית עד שחוקרי לשון רציניים אספו אינסוף דוגמאות המתארות והמדגימות את המצב. סיפר לי חבר, הלא הוא הבלשן הפרופ' שמחה קוגוט מאוניברסיטת ירושלים את המעשה הבא: "בהלווייתו של מנחם בגין ז"ל סיפר קרין ברדיו על המתרחש ליד הקבר. הנה אנשי הרבנות מורידים את גווית בגין העטוף "בבד לבן" אל הבור. מיד לאחר מכן הוא ספר שהבן בני בגין כבר מתכונן לשאת את נאומו לזכר אביו. הוא נושא נאום נשגב ומליצי והוא משתמש במלים עבריות עתיקות ומערב בהן גם מלים ארמיות. (בני בגין אמר פשוט קדיש יתום ליד הקבר ואמרו בלא שבושים כבר אורין ולא כעם הארץ). ועתה הוסיף הקרין תודה מיוחדת למר בגין הצעיר, ושבחו בשבח מיוחד על שבחר לסיים את נאומו במשפט המזכיר את השלום ואמר: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו, אמן" קשה להאמין שקרין יכול להתקבל לרדיו עם רמה גבוהה כל כך של בורות. מורגש בספור שהדבר היחיד שמלא את ראשו של אותו קרין בשעת הקבורה היה השלום המעסיק את אנשי "השמאל" בכל אתר ואתר ובכל שעות היממה. נראה שעל אמירת קדיש יתום הוא לא שמע מימיו, כשם שלא שמע שאת המת מביאים אל הקבר בטלית, ולא בסתם בד לבן. אך מה לנו כי נתלונן על קרין בתקשורת, כאשר קראנו מעתו של עיתונאי אחר סיפור על אחת משרות החינוך שלנו. שרת החינוך התורנית באותו פרק זמן נשאלה על-ידי העתונאי מדוע אין חופשה מבית הספר בט"ו בשבט. זה פשוט מאד ענתה כבוד השרה, שהרי החג הזה אין לו כל זכר במקורות היהדות, והוא הומצא על ידי הסתדרות המורים כדי לקיים בו נטיעות. אם ניתן חופשה ביום זה מבית הספר אי אפשר יהיה לקיים את המצווה החשובה של הנטיעות. כך קבעה אותה שרה שמוטב שלא להזכיר את שמה. ראוי היה שהעיתונאי יעמיד את השרה על טעויותיה, אלא שכפי הנראה גם הוא לא ידע שהשרה טועה בדבר אלמנטרי כזה. (אם אני זוכר נכון אף מעשיה זו שמעתיה מפי הפרופ' קוגוט). הגב' הדסה קנטור, אספנית הקוריוזים החשובה האוספת עדויות לבורותם של אנשי התקשורת שלנו שלחה לי קטע מרתק מתוך מעריב מיום י"ד בתשרי תשס"ח ה- .2007 .9 .26. וכך כתוב שם במאמר בשם "כיפה, טלית ורוקנרול" המספר על ביקור של בוב דילן בבית הכנסת ביום הכיפורים של שנת תשס"ח. (מפרי עתה של טל שניידר, כתבת מעריב בוושינגטון). וכך מסופר שם: "...בערב שישי האחרון. הסופרסטאר עטה טלית, חבש כובע סקי במקום כיפה והצטרף לאנשי חב"ד של קהילת אטלנטה. רב חב"ד יוסי ליו כינה את דילן בשמו העברי, זושא בן אברהם, והעלה אותו לתפילה בדוכן המרכזי בבית הכנסת, לחלק השישי מבין שבע התפילות". ובכן הבלגן שלם לחלוטין. ברור שלא מדובר כאן בשישי מבין שבע התפילות, אלא בשישי מבין שבע העליות לתורה הנהוגות בשבת בבוקר. בדרך כלל ביום כיפור בערב אין עולים לתורה לבימה המרכזית. אם יש לפעמים שקוראים בתורה בערב, כי אז יש רק שלושה קרואים ולא שבעה. יש אמנם שבע ברכות של תפילת העמידה, אבל אלו אינן ברשות הגבאים, ואינו עומדות לחלוקה בין באי בית הכנסת. לעומת זה לביטוי "שבע תפילות" אין כל משמעות לא בהקשר זה ולא בכל הקשר רלוונטי אחר. העתונאית הלא מלומדת פשוט בלבלה את המושגים, ורק מזל הוא שלא הוסיפה עליהם גם את שבע התחנות שעל הירקון. העיתון "מלאבס" בתאריך .2004 .5 .20 (אין תאריך עברי על הדף, ואולי עיתון זה בכלל אינו יודע שקיים תאריך כזה), קובל קשה על בית ספר תורני אחד, שעל אף ההבטחות מקיימים בו אירועים פרטיים. וכך הוא כותב: "בסוף השבוע נערך במקום אירוע שבת חתן לנער שחגג בר מצווה". ובכן ידידי המלומד מ – "אם המושבות" המושך בעט סופרים. מכובד ומלומד כמוך ראוי היה שידע כי לנער בר מצווה, אף-על-פי שקוראים לו חתן בר מצווה, לא עושים לו "שבת חתן", אלא סעודת מצווה בלבד. "שבת חתן" הוא מושג מיוחד, ואותו עושים רק לחתן העומד לשאת אישה בשבת הקרובה ליום הנישואין. (אצל האשכנזים לפני יום הנישואין ואצל עדות המזרח לאחריו). כל אדם ואף כותב שורות אלה עשוי לטעות. ואולם לפי ניסוח הדברים ברור שבמקרים שהבאנו, ובאלפי מקרים נוספים שלא הבאנום מדובר לא בטעויות, אלא בבורות הזועקת לשמים. הגיע הזמן, שמועצת העיתונות תכנס לעובי הקורה, ותדאג, שלא יוכל לשמש כעיתונאי, אלא מי שמגלה ידיעות יסודיות ואף מעמיקות הן בתרבות הכללית, ועוד הרבה יותר מכן בתרבות העברית והמסורתית. ויתכן שמשימה זו צריכה להימסר לידי הממשלה, והבחינות לעיתונאות וכן הנפקת התעודות תערכנה על-ידי משרד החינוך. הבדל שלישי בין העיתונות החילונית לדתית הרישעות הזדונית וההתנשאות השחצנית. בהצופה מתאריך .2007 .9. סיפרה נילי בן-גיגי-וולף על ראיון שערכה אסתי פרז (מי זאת בכלל?) עם פוליטיקאים ועם מאזינים וביניהם עם ח"כ הרב יצחק לוי על שילוב בנות בכל התפקידים הקרביים בצה"ל. הרב לוי השמיע בקורת נוקבת על עצם הרעיון. לאחר השמעת הטענות של הרב לוי, שאמר, כי "פעילות מבצעית משותפת היא פתח להטרדות מיניות" העירה אסתי פרז בלי שהמרואין יוכל להגיב ואמרה: "מה הקשר? (כאילו באמת אין קשר חזק מאד) והוסיפה: "בדרך כלל הוא מדבר דברים של טעם". ואני שואל: מי מינה את אסתי פרז להיות הקובעת מהו דבר של טעם ומה לא? הרב לוי הוא תלמיד חכם, הבקי בכל חדרי התורה שבכתב ושבעל-פה, הוא שימש ראש ישיבה תיכונית, הוא בקיא בעקרונות החינוך המודרני, והוא גם מתמצא יפה בענפי התרבות הכללית. והנה אסתי פרז קובעת שעתה הוא מדבר שטויות חסרי טעם, אף-על-פי שבדרך כלל הוא מדבר "דברים של טעם". בדרך שחצנית מכוערת זו מנסה עיתונאית שאינה ידועה לציבור, לבנות לעצמה שם ומעמד בין אנשי התקשורת. ברור לכל שאין דרך זו אלא שיא השחצנות החילונית "הנאורה" לכאורה. איני רוצה להאריך, ולכן אוותר על הפרטים של המשך ההערות השחצניות של הגברת פרז באותו נושא, בלי שהמרואין יוכל להגן על כבודו ועל עמדתו. באותו תאריך מספרת נילי בן-גיגי-וולף גם על דיון בענין שעון החורף, שבו השתתף נחמיה שטרסלר מן "הארץ" וח"כ חיים אורון ממרץ. שני המרואינים וכן המגישה קרן נויבך דיברו בציניות, בבוז ובבכינות על הנושא שנויבך ניסחה אותו במשפט: "איזה קריזה עם הדתיים האלה?". בלי להכנס לגופו של ענין ברור לחלוטין שלפנינו תקשורת שקרית, אגרסיבית, זדונית וצינית, המשתמשת בכלים פרימיטיביים המוצגים כאילו הם מתוחכמים. דמגוגיה ארסית כדי לבזות את מי שדוגל בהשקפת עולם אחרת המעדיפה את עולם הרוח על פני עולם החומר. אם עתה נכנס מעט לגופו של ענין תתגלה לפנינו הצביעות במלא כיעורה. בכוח חוק שאגודת צער בעלי חיים הצליחה להעביר בכנסת, סגרו אצלנו שורה של חוות גידול לאווזים. אווזים אלה ובעיקר הכבד שלהם שימשו ליצוא לצרפת לשם עיבוד בבתי חרושת, ולשם שיווק למסעדות שלהם. דרכי הפיטום של האווזים פגעו ברגשותיהם של חברי האגודה מלאי הצער. מה עשו הבעלים? ההעבירו את החוות לחוץ לארץ, ובמקום מאות המשפחות מישראל שהתפרנסו מהן, עכשיו מתפרנסים מהם הגויים, ולאווזים לא הועילו בכלל. לעומת האווזים, על אותם נשים, ועל אותם זקנים שצמים ביום הכיפורים שעה נוספת של יום ארוך, שיש למנותה מעלות השחר ועד הערב (שהרי הלילה אינו נחשב כי בלילה ישנים) איש אינו מרחם. ידוע שהשעה האחרונה של הצום הוא לעיתים השעה הקריטית ביותר, ובשעה זו מתרחשות רוב ההתעלפויות ורוב ההתקפים, ואף על פי כן אגודת צער בעלי החיים אינה מתערבת. במקום זה באים מספר עיתונעים חסרי דעת ומצטערים על הפסד הכסף בגין קיצור שעות הקיץ, ואולם על הפסד הכסף בגין סגירת חוות האווזים, על התעלפויות ועל התקפים אצל זקנים שבקיצור של שעה מן הצום אפשר היה למנוע אותם, בגינם איש אינו מצטער. והרי לך טיפשות שצביעות בצידה. כבר רמזתי שאני מיצר זה שנים ללא הואיל על כך, שהעתונאים הדתיים מתוך איזה פחד מן הבריונות החילונית, או מתוך עדינות שאינה במקומה, אינם משלמים לחילונים באותה מטבע עצמה, על אף שדוגמאות יש למצוא למכביר. אני עצמי יכול לספק הוכחות רבות לכך שעגלתם של החילוניים לא זו בלבד שהיא ריקה מכל תרבות (גם תרבות כללית), אלא שהיא דווקא מלאה רפש, בוץ, זבל וגסות רוח פרימיטיבית. כמעט שכחתי שלפי טענתם, יש להם גם תרבות כללית (שבאמת היא אינה שלהם, אלא היא גזל בידם), שנגזל מן האנגלים, מן הצרפתים, מן הגרמנים ומאחרים. כך הם טוענים, אבל אני טרם מצאתי אישור לדבריהם, שתרבות העמים היא אכן תרבותם. התקשורת, ובעקבותיה דעת הקהל ואפילו מקצת מן המלומדים מסלפים בזדון את האמת על חייהם ועל מנהגיהם של רוב המיעוטים. כך מופצים שקרים והבנות מסולפות על הדתיים, על החרדים, על העולים החדשים, על העובדים הזרים, ובכלל על כל המהגרים, השונים בפרצופיהם, בתרבותם ובחיצוניותם. הביטוי העיקרי לסילופים ולתיאורים שקריים אלה הוא, יצירת שפה עברית חדשה, השונה מן השפה המקובלת באוצר המילים, בתחביר ובשימושי הלשון. שינויים אלה מעניקים למושגים הישנים משמעויות חדשות, התואמות את תפישת העולם הישראלית הפוסט-מודרנית והפוסט-ציונית (לרוב שמאלנית מן הסוג החדיש), הרוויה שנאה עצמית (יהודים או ישראלים השונאים את עם ישראל), התנשאות ובוז כלפי גילוייה של תרבות ישראל (הגותה, מוסרה, מנהגיה, נימוסיה, דתה ותולדותיה וכד'), ובעצם שנאה כלפי כל מה שריח יהודי נודף ממנו. כך מספרים על שולמית אלוני שקראה ל- "כותל המערבי" המקודש בעיני כל ישראל, בשם "קיר" החסר כל קונוטציה דתית או היסטורית לאומית המצויות בביטוי ובמושג "הכותל". מתוך גישה דומה קרא הפרופ' קימרלינג בספרו מהגרים, מתישבים, ילידים" (עם עובד בשיתוף עם מכללת עלמא, 2004) לעולים החדשים בשם "מהגרים", תוך השחתה מחלטת של הקונוטציות הדתיות, הציוניות והלאומיות של המושג המקורי "עולים". באותו ספר קרא קימרלינג לעולים, למתנחלים ולמתישבים בשם "קולוניאליסתים", והעניק למושגים הנידונים קונוטציות שליליות ומשפילות שדבקו במאה הקודמת בקלוניליזם של מדינות אירופה שכבשו, ניצלו, שיעבדו והיפלו את התושבים הילידים בארצות אפריקה אסיה וכו'. מובן שיש כאן מלבד סילוף בוטה של האמת, טשטוש של כל ההבדלים בין התופעות, באמצעות הענקת משמעות חדשה למילים של השפה. הרחיק לכת בדרך זו עמוס עוז, שקרא למתנחל בשם "פוגרומיסט" על שם ההמון המוסט ברוסיה שרצח, אנס, שדד ועינה יהודים חפים מכל פשע, אך ורק בגלל יהדותם. (ידיעות חדשות יוני 1989). אם כך מבין עמוס עוז את שפת כתיבתו העברית, שוב אין לי כל אימון אף לא בלשון יצירתו, ואני חייב לבדוק אותה בבחינת "כבדהו וחשדהו" עם דגש מיוחד על החשדהו. בדומה לזה קורא זאב שטרנהל ב- "דבר" באפריל 1988 למתנחל בשם "פשיסט". אנשים אלה התוקפים את בני שארית הפליטה המשתמשים בשיגם ושיחם ובמאבקיהם בסמלי השואה, אינם בוחלים אפילו בשימוש במילה "פשיסט" עבור יהודים שחלקם הוא שארית של שארית הפליטה, אף-על-פי שהם עצמם בקושי הריחו את ריח השואה. ב- "מעריב" כסלו תשנ"א נקראים החרדים בשמות כגון "טפילים" או "אסון", ובבטאון הסטודנטים של ירושלים נקראים הדתיים בשם "נאצים", והפגנה משל חרדים בשם "אינטיפדה של חרדים".. אין בהכללות מסולפות אלה כל הבחנה בדקויות שבין העובדות. כסילוף דומה מנסח קימרלינג שהזכרנו קודם הנחות ומציגן אגב אורחה כעובדות מחלטות. כך הוא מניח שהחינוך הדתי הנו נחות לעומת החינוך החילוני, ומתעלם מן הבורות הכמעט מחלטת של הציבור החילוני ושל תלמיד החינוך שלהם בכל מערכות תרבות ישראל ואליבא דאמת אף בתרבות הרוחנית של העמים. (מה הם יודעים על אפלטון, על אריסטו, על דיקרט, על קנט, על הגל והבאים אחריהם. ומה ידוע להם על יצירת טולסטוי, דוסטויבסקי, תומס מן, גינטר גראס, שקספור, רסין, בודליר, ורלין וכו' ומה ידוע להם על פיקסו, על רינואר, על סיזן, על וון גוך, על הנרי מור ודומיהם?). והנה לקימרלנג ברור שהחינוך הדתי דווקא נחות מן החילוני, והוא כותב לאחר כשלונם של החילוניים לקלוט את העליה מאטיופיה: "ויתכן שדווקא בגלל רמתם הנמוכה יחסית של הלימודים בבתי הספר המשתייכים למערכת החינוך המסורתית והדתית, חלק ניכר מן התלמידים האטיופיים אכן הצליחו לסיימם. (עמ' 499). (מענין מה זה בכלל חינוך מסורתי בארץ? האם יש דבר כזה? או שמא הוא קיים רק בהזיותיו רוויות השנאה של קימרלינג. לפני שנות יובל הנהיגו בכפר נוער אחד חינוך מסורתי. היה זה בכפר הנוער שפיה. הם עשו זאת בגלל אהבת המסורת היהודית. היום נעלמה אף מסורת מועטה זו, וטבעה במערבולת הקידמה הפוסט-מודרנית). ומשמע שאף את שבחיו של החינוך הדתי מציג שקרן זה ככשלונות. יש לציין שאטיופים אלה עמדו ברובם גם בבחינות הבגרות שהן ארציות וכלליות ואינן תלויות בדתיות של בית הספר. כל המערכת הלשונית הזדונית שתוארה כאן נספגה כמובן בתקשורת הישראלית החילונית, ומשמשת יום אחר יום ככלי להסתה נגד שליש מאזרחי מדינת ישראל. ויש לומר מחדש מה שכבר אמרנו. התקשורת הדתית, אם מתוך איזה פחד מן הבריונות החילונית, או מתוך איזו עדינות שאינה במקומה, ואם מפני שהם מבקשים לשמור על קשרים טובים וידידותיים עם הצבור החילוני, אין היא משלמת לחילונים כפי שראוי לשלם להם, ואינה מודדת להם במידה שבה הם מודדים לנו. במקום תגובה מילולית אגרסיבית, היא נוטלת לעצמה את "זכות השתיקה", או שהיא פונה לתלונות בכיניות. היחס החיובי לבכינות איפשרה לבעלים של אחד העיתונים "השותקים", להדיח מתפקידו עורך נועז, שפנה עורף לשיטת "השתיקה", ופתח את פיו נגד העוולות שנעשות לציבור הדתי. נראה שאותו עורך לא מצא תומכים לשיטתו. לעומת זה הכל מכירים את העובדה, שהציבור הערבי המלוכד שידע להגיב בעצמה גדולה על קיפוחים אמיתיים ואף על קיפוחים מדומים, הצליח למנוע הן קיפוחים והן האשמות נבזיות מן הסוג שתארנו. אין לנו מנוס אם כן מלראות בציבור החילוני יריבים קשוחים ואכזריים, ולהשתמש נגדם בנשק שלהם עצמם. מובן שהסילופים הלשוניים הסוגסטיביים והזדוניים אינם מכוונים תמיד רק נגד הציבור הדתי, אלא הם פונים גם כלפי המיעוטים המקופחים האחרים. נגד העליות השונות, נגד ענפי הימין הפוליטי למיניהם, נגד יהודי הגולה וכד'. התקשורת הדתית היה לאיל ידה להשתמש בכליה ובמעמדה כדי למנוע התקפות נגד המגזרים, שהיא מרגישה קרבה אליהם, ויכלה להיות להם לפה. חבל שהי החמיצה וחבל עוד יותר שהיא ממשיכה להחמיץ את ההזדמנות הזאת, לעשות משהו ממשי למען אופיה התרבותי של עם ישראל. עשרות שנים הצטערנו על שאין לציבור הדתי עיתונאים ועובדי תקשורת. עשינו תעמולה בין הצעירים, הקמנו בתי ספר, חלקנו מלגות (אמנם הרבה פחות מן הצרכים), ובקשנו מן הצעירים לראות בעבודה בתחום זה משימה לאומית עבור המגזר הדתי. והנה בניגוד לכל הציפיות הצלחנו. היה לנו אדם שהלך בראש השיירה, הלא הוא ידידי הטוב משכבר הימים ר' אדיר זיק ז"ל. שיבדלו לאוימ"ט יש לנו היום עיתונאים כאורי אורבך, כגונן גינח ועוד שורה ארוכה של עיתונאים ששמם הולך לפניהם. ועם כל זה אין בכל אלה מי שיעקוב אחרי כל תעלולי הציבור החילוני ועיתוניו, וישיב נגדם מלחמה שערה. עלינו להוקיעם ולהעמידם לעמוד הקלון בגין כל כשל וכשל בלשונם, בגין כל רפיון בדעותיהם ובעמדותיהם, ויש להשיב מלחמה שערה על כל התקפותיהם. אסור לנו להתגונן. עלינו לתקוף כל גילוי של בורות, של זילזול ושל זדון לב, בלי לתת להם מנוחה לרגע, עד שיתקפם אימה, ויפחדו לפצות את פיהם נגד ישראל עם קדושים, שישכנו לבטח בארצם ויתענגו על תורתם ונאמר אמן. הבדל רביעי בין העיתונות החילונית לדתית על הנימוס ועל הטעם הטוב כבר במה שכתבתי עד עתה אפשר לראות הוכחה מספיקה לכך, שהתקשורת החילונית מיחסת חשיבות השואפת לאפס לכל מה שנוגע לנימוסים ולטעם הטוב. הדבר בא לביטויו הן באיכות הלשון ובנקיונו, הן באגרסיביות לשונית, בלשון המשתמשת בקללות לסוגיהן, והן בלשון הנוקטת חופש רב מן הראוי באזכור שמות של אברים מוצנעים, ושל פעולות של חדר המיטות ושל בתי הכבוד. מטבע הדברים מנוע אני להביא דוגמאות קונקרטיות ועסיסיות לתופעות אלו, אבל אין זה פוגע במהימנות דברי, מפני שהמפורסמות אינן צריכות ראיה. יש אמנם עיתון חילוני מובהק אחד היודע לשמור על לשון נקיה פחות או יותר, אבל במה שנוגע ללשון צינית וסרקסטית כלפי יריביו, וכן בביטויי שנאה ובוז כלפי מתנגדיו אף הוא אינו יודע כל גבולות. נוסף לכך, גם עיתון זה כחבריו החילוניים האחרים נכשל בפשע החמור של רדוד הלשון והפיכתה לשפה דלה באוצר לשונה, רדודה במשמעויותיה הסמליות ובמסריה הפשטניים המתחמקים מכל רב ממדיות הנקנית על-ידי הקשרים האינטרטקסטואליים ועל ידי הקונוטציות היוצרות משמעוית רב ממדיות מעמיקות. חסרון תכונות אלה של הלשון גורם, שאין ללשון העיתונות כל שיח ושיג לא עם עברה ההסטורי של לשון האומה, ולא עם המגזרים הרבים המסורתיים והמדעיים הבונים היום את הבסיס לשפה העברית המקיפה. בכל אלה עולה התקשורת הדתית על חברתה החילונית, ואין היא משתמשת באי אלו מילים, ביטויים וניבים מחודשים המשמשים תכופות בפי נוער השווקים, ובפי מבוגרים המזלזלים בכבוד עצמם. לעומת זה כל דרכי הבטוי הבוטות והגסות נחשבות היום בטלוויזיה כלגיטימיות לחלוטין. בשעה שבתקשורת החילונית השימוש בכינויים המוניים לאברי הגוף ולפעילויות המוצנעות, כל אלה שאבותנו נהגו להשתמש כלפיהם בלשון נקיה, נעשתה "תקנית", אנו מוצאים בתקשורת הדתית הימנעות מן הלשון הבוטה ומכל לשון נמוכה וגסה. מין צניעות שהיא בעצם אינה אלא שמירה על הטעם הטוב שולטת על התקשורת הדתית כפי שזה מקובל במגזר הדתי עצמו, שבו נדרשים אפילו מבקרים זרים להתאים עצמם למקובל, להופיע בלבוש הולם, לדבר בלשון נקיה ולכבד את הנוהג של החברה. ויתורים בדרישות אלו מצד המגזר הציוני דתי (למשל למען האחווה הלאומית עם הציבור החילוני או עם כל חוג אנשים אחר), יש בהם מידה רבה של חולשה תרבותית. בהשפעת התקשורת החילונית ובמיוחד בהשפעת הטלוויזיה המתיחסת לנימוסים כאילו הם מטרד וכפיה שרירותית הפוגעים בחופש הפרט, נפרצו כל הסכרים לא רק בדיבור, אלא גם בהופעה וגם בהתנהלות לפי המנהגים המקובלים. אנשים, נשים וגברים החלו להופיע בפומבי בלבוש המבזה את עקרונות המקום. הופעה בחזיות, בגופיות, בחולצות החושפות את הבטן, וכן הופעה במכנסיים קצרצרים (גברים ונשים) במסעדות, בבתי חולים, בבתי עלמין ואף בבתי כנסת, בבתי נבחרים, בבנקים ובשאר מקומות מכובדים ו-או מקודשים כגון בנקים מזה והכותל המערבי מזה מביכים את הממונים על הטיפול במקומות אלה ואת המבקרים בהם. לעיתים נאלצים ממונים אלה לתבוע הופעה הולמת ובשעת הצורך אפילו להרחיק בכח את כל מי שאינו מציית לכללי המקום. הקפדה כזו מקובלת באירופה בכל משרדי השלטון, בבנקים, במסעדות מכובדות, באולמי הצגות וקונצרטים וכד'. יש רושם שהתקשורת החילונית שלנו מנהלת מלחמת חרמה נגד צניעות זו ונגד נימוסים אלה, תוך שימוש בבוז (כינויים כגון פרימיטיבי או מפגר או שריד מימי הביניים וכד'). הציניות והלעג מופנים על-ידי הציניקנים כלפי מה שנקרא בפיהם "אנשים מאובנים" המבקשים להשליט במאה ה- 21 עקרונות חברתיים של ימי הביניים. במיוחד מופנית הציניות כלפי המנהגים של החרדים וכלפי לבושם. בעזרת הדקונסטרוקציה הם מגיעים אפילו לתפישה, כי כל מה שמכנים בציבור הדתי בשם צניעות, היא בעצם אינה אלא צביעות. על אף העמדות הקיצוניות והתוקפניות הללו של התקשורת החילונית, מצאתי שהתקשורת הדתית המצייתת לכללים של החברה המתוקנת ולשונה, ולהתנהגותה, נקייה הרבה יותר משל חברתה החילונית, אבל עם כל זה אין היא מוכנה להלחם למען מצב טוב ונאה יותר באופן גלוי ומורגש ובמידה הדרושה, בתופעות האנטי תרבותיות אצל החילוניים ובתקשורתם. אין ספק אפוא שאבד לה לתקשורת החילונית החלק הארי מתחושת הטעם הטוב, שהוא עדיין מקובל בעולם הגדול ביחס למקומות ציבוריים . אף ישראלי לא יעיז, על אף השם הרע שיצא לישראלים, לנהוג בניגוד לכללי הנימוס המקובלים במקומות אלה, גם אם הכללים נראים בעיניו תמוהים וחסרי הגיון, כגון החובה לענוב עניבה במסעדות, או החובה להסיר את הכובע בכנסיות ולחלוץ את הנעלים במסגדים. רק בנמל הבית שלהם, בישראל, הם מרשים לעצמם לנהוג כפורעי עול, ולגרום לביזוי הציבור הישראלי כפרימיטיבי, כחסר תרבות, כחסר נימוס וכחסר טעם טוב בעיני תיירים ובעיני כל מבקר זר אחר המזדמן אצלנו. נראה שדווקא תופעה שלילית זו בחיים ובתקשורת מלמדת אותנו שהיפוכה צריכה להיות ההתנהלות הראויה. והנה העיתונות החילונית לא זו בלבד שאינה מגיבה בשלילה מחלטת נגד התופעות הישראליות הללו, אלא שלעיתים היא עוד משבחת ומעלה אותם על נס כגילויים של האופי הטבעי של הצבר הצעיר, שהוא הישראלי החדש. הבדל חמישי בין העיתונות החילונית לדתית על היחס לזמנים המצוינים מוטיב הזמן במשמעות של גורל משמש כבר בשירת ימי הביניים. למשמעות רבגונית מקיפה ולעומק רגשי בעל עצמה מיוחדת זוכה המוטיב בשירתו של אורי צבי גרינברג. ואולם הזמן הוא לא רק ייצוג לגורל האנושי, אלא הוא גם אחד הכלים המפעילים את האדם בכלל ואת מעשיו בפרט. ככלי מפעיל או ככוח משיכה רוחני, הוא משמש כאנרגיה המכוונת את עמדותיו ואת מעשיו של האדם. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חיינו הוא העובדה, שהזמן יצר תחנות הצפויות מראש, ונפש האדם נדרכת לקראתן בציפיה חזקה לבואן. ציפיות אלו לתחנות הזמן והסיפוק שאדם מרגיש עם בואן הופכות את הזמן לבעל משמעות רוחנית חשובה בחייו. בתולדות ישראל היתה זו הדת היהודית שהצליחה ליצור תחנות כאלה של הזמן ולצקת לתוכן משמעויות רוחנית מקודשות. פסח ושבועות מזה והימים הנוראים וסוכות מזה וגם ימי הצום והשמחה הקלים יותר שביניהם בנו מערכת שלמה של ציפייה לזמנים המקודשים, והם מצילים את האדם מישראל מן השממון בחייו, ומן הזמן הסתמי החסר תחנות מקודשות, ולכן גם חסר כל משמעות רוחנית. והנה יחסה של התקשורת החילונית אל הזמן, כמו אצל רוב החילוניים בעצמם, הוא אינדיפרנטי. השבת משמשת זמן לבישול, לקניות, לכביסה, לניקוי המכונית, לערכת קנית בקניונים, לנסיעות וכד'. אין לזמן הזה כל ייחוד שעשוי לגרום לקהל ישראל להערך לקראתו ולצפות לבואו בחינת "לך דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". העיתונות החילונית משקפת את המצב הזה במשפטים כגון: פלוני עובד בעבודה רצופה, ושבתות הוא מקבל לפי תורנות פעם ביום שלישי, פעם ביום רביעי או חמישי. יש כאן שחיטה של הקונוטציות הדתיות של השבת, שחיטה שהפכה מקובלת על כל התקשורת החילונית, ואלמלא החוק המחייב , הם לא היו מציינים כלל אפילו את התאריך העברי. עד כמה הזמן אינדיפרנטי בציבור החילוני קראנו באחד העתונים החילוניים שסיפר כי קצין באחת היחידות של הצבא או של המשטרה למד מספר שנים בקורס לרבנות כדי להעלות את שכרו, אבל לא הגיע לבחינת הסיום, כי שבר את רגליו בשיפוצים שעשה בביתו. בדיקה העלתה שהשיפוצים נעשו בים כיפור דוקא. פרוש הדברים שעבור אותו קצין רמאי שזייף את זהותו, לא היתה כל משמעות לא לזמן המקודש של יום כיפור ולא ללימודי הרבנות. אף לעיתון המדווח על המקרה לא היתה כל חשיבות לזמן, וכל הסיפור בא רק הודות לקוריוז שבדבר. המענין הוא שכל התחליפים המודרניים הדתיים והחילוניים לציון הזמנים המסורתי לא צלחו. לא יום העצמאות לא ימי הזיכרון הלאומיים (למשל, יום הזיכרון לרבין, שבאחד המשאלים שנערכו בין ילדי חטיבת הביניים, רוב הילדים לא הכירו את שמו), ואף לא האירוויזיון ודומיהם. רוב האירועים החילוניים אינם משתלבים בכל רצף היסטורי, ואינם יוצרים ציפייה מחזורית, וודאי לא ציפייה מקודשת לקראתם. אפילו יום העצמאות, הואיל ועדיין אינו נכלל בכל סידורי התפילה אינו מצליח להשתלב ברצף החגים הדתיים אפילו לא כחנוכה או כפורים. באשמת עצמם, באשמת חינוכם, אך במידה רבה גם באשמת התקשורת החילונית חיים בני הציבור הזה בזמן שהוא סתמי וחסר כל ייחוד. עם החי בזמן סתמי מאבד את המטרה של קיומו הנפרד, ודבר זה משותף לכל המטרות הקולקטיביות, הלאומיות, הן ההומנית, הן החברתיות והן הפטריוטיות. עם כזה שאצלו הכל הוא סתמי אין לו דברים מקודשים שראוי למות בשבילם, ועל כן גם אין לו דברים מקודשים שכדאי לחיות למענם. ברור, כי עם שאין לו בשביל מה לחיות, אינו מוטרד כלל מסכנת ההכחדה הלאומית המרחפת מעל ראשו, והוא כולו מרוכז בזכויותיו ובצרכיו של הפרט, ובסכנות האורבות לו. תהליך זה של השתלטות הסתמיות על החיים של עם ישראל מוביל אם כן למצב שעלול להשלים את כל מה שהיטלר לא הצליח לעשות. אוי לנו שדבר זה אינו מטריד בכלל את מנוחת מנהיגי המדינה, לא את ציבור האינטלקטואלים, אך גם לא את מחנכיהם. אפשר לומר שדאגה למצב זה אתה מוצא רק בתקשורת הדתית, ובזה הוא נבדל מן התקשורת החילונית. בתקשורת הדתית מתקיימים למשל דיונים נוקבים כבר שנתיים לפני הזמן על דבר השמיטה, על קיום מצוותיה ועל הבעיות שהיא מביאה עמה. רבים מאנשי התקשורת הדתית ורבים מקוראיה חיים על פי לוח הזמנים של חגי ישראל. הם אפילו משתמשים בזמנים אלה כדי לציין בהם את התאריכים, על אף שהציבור החילוני לרוב אינו מבין אותם כלל. התקשורת הדתית וביחוד זו החרדית מציינת אפילו את התאריכים לפי לוח הזמנים העברי: לפי פרשיות השבוע, לפי ספירת העומר, לפי ימי בין המצרים (בתחילת ימי בין המצרים, בתשעת הימים, בשבוע שחל בו תשעה באב) ובעיקר לפי השנים והחדשים העבריים. חלק הולך וגדל של הציבור החילוני לרוב בכלל אינו מבין את ציוני התאריכים האלה ואפילו אינו מכיר את שמות החודשים העברים שבעקרם הם עלו מבבל. על אף שהחוק מחייב להכיר בתאריכים העבריים, יש בנקים המסרבים לקבל צ'קים המציינים רק תאריך עברי, וכדי בזיון וקצף. גם הנהיה אחר הלע"זים על כל מטרותיו, מעידה גם על התיחסות לא יהודית אל התכנים. לענין אחרון זה קראתי ספור במעריב מערב שבת פרשת נוח א' דראש חודש מר-חשון שלפיו: האקדמיה האמרקאית לקולנוע קבעה, כי הסרט "ביקור התזמורת" לא יוכל להשתתף בתחרות האוסקר לסרטים הזרים, מפני שמשתמשים בו יותר מדי באנגלית. דבר זה מזכיר לי את סיפורו של בנימין תמוז על "תינוק שנשבה" (בתוך ספרו אנג'יאוקסיל תרופה נדירה הקיבוץ המאוחד, ת"א תשל"ג). נראה מן הספור ודומיו שהשומרים האמיתיים על תרבותינו העברית הייחודית הם הגויים בני התרבות מזה, והגוים האנטישמיים מזה. סיפורים אלה ראוי שכל יהודי חילוני יקרא ואף יפנים אותו. לאור האמור אין פלא שהציבור החילוני מתקשה ביותר להבין את שפת העיתונות הדתית, כמעט כמו שהוא מתקשה להבין את שפתו של עגנון. החילוניים יצרו לעצמם שפה עברית חדשה דלת תרבות, ואת שפתם משכבר הימים, שהיום היא הפכה להיות שפת הדתיים בלבד, שוב אינם זוכרים ואינם מבינים. דברי סיכום: על חשיבותה של התרבות הלאומית לאומה ולתקשורתה. בסיום הדברים נביא ראיות נוספות לראשוניותה ולעדיפותה של תרבות ישראל מכל התרבויות לפחות עבור בני האומה היהודית. נזכיר גם שהנסיון לאמץ את תרבות העמים לא יוכל למלא לעולם את מקומה של תרבות ישראל המקורית וראוי שהציבור החילוני וכן התקשורת החילונית יתנו על כך את דעתם. כל אדם יכול ללמוד שפה ולהגיע בה לרמה גבוהה ביותר, אפילו בתחום השימוש האקטיבי. בנימין תמוז הצעיר, שטרם הושחת על-ידי התפיסות האוטו-אנטישמיות, כתב סיפור שהזכרנו מקודם על צעיר ישראלי אחד בשם מיכאל אנגלסון שהיה בעל כישרון פנומנלי לשפות. אנגלית, צרפתית, גרמנית ואף שפות אחרות, והוא הגיע בהן עד מהרה לרמה של שפת אם, על כל הצלילים, ההטעמות והניואנסים של השפות השונות. צעיר זה קבע כמטרת חייו לשמש שחקן בצרפת או באנגליה, ודווקא לגלם דמויות ששפת אימן היא אנגלית או צרפתית. על אף שהוא גילה כשרון לא רגיל במבטאו בבחינה לפני גדול מורי הבימה בצרפת, הלה דחה אותו בבוז בטענה, שאמנם מותר ללמוד שפות זרות כדי לדבר בהן, "אבל לחיות מותר ואפשר רק בשפה אחת" הווה אומר בשפת האם. לכל זה הוא עוד הוסיף על הבחור שלנו כי: "היכולת לשחק היא היכולת לבטא אמת. אמיתו של המחבר או אמיתו של השחקן, או של שניהם, ובסופו של דבר אמיתה של תרבות שלמה. ומה הוא מבטא? איזו אמת? של איזו תרבות? של מה? זונה. זה הכל". וכדברים הללו אמר לו למיכאל שלנו גם הבימאי האנגלי, שאצלו נסה את מזלו לאחר מכן, ולאחר ששינה את שמו למייק אנג'ל. וכך נאמר שם: "הבימאי חיבק את כתפו, ובהשפלת קול, כמגלה סוד אמר: בין הזרים דוברי גישה מעין זו אנו מוצאים גם בבקורת הספרות, וגם בפילוסופיה של השפה ושל התרבות, אך יש לה מהלכין גם בשירה: "האדם אינו אלא קרקע נוף מולדתו" אמר שאול טשרניחובסקי", ואף הוסיף ופרט את דבריו: "רק מה שספגה אוזנו עודה רעננה והוא מסיים את הבית ואומר: "ואך ברבות הימים ובמלחמת ישות, לפי זה קיום של תרבות תלוי בשפה הלאומית, במנהגים הלאומיים או השבטיים, במנטליות הלאומית, ברקע ההסטורי המשותף, במטרות וביעוד הלאומי המשותפים, בשותפות של גורל, ואפילו בנוף הגיאוגרפי המשותף של המולדת. מסיבה זו אין קיום ואין עתיד לשום תרבות אוניברסלית, ואפילו רכישת תרבות חדשה היא משימה קשה ביותר. אפשר ללמוד שפה אפילו בגיל מבוגר, אך קשה מאד לספוג בשלמות את תרבותה, אפילו בשנות העשרים המוקדמות ביותר של חיינו. במידה שבה נקלטה אצל הצעיר תרבותו המקורית בצורה מעמיקה יותר, באותה מידה קשה לו יותר להתמזג עם התרבות החדשה שהוא קולט. אינסוף הפרטים של התרבות, יסודותיה וסמליה נקלטים שעה אחר שעה, ויום אחר יום עם גידולו ועם התפתחותו של תינוק. במידה שבה לוח התודעה חלק יותר, במידה שבה יש עליה פחות עומס של תרבות קודמת העשויה לפעול כעכבה פרואקטיבית, בה במידה קליטת התרבות החדשה חלקה וקלה יותר. כל מה שנקלט לאחר מכן על גבי עומס תרבותי קודם, ואפילו בגיל צעיר, מורגש לאורך כל החיים כטלאי מלאכותי שאינו משתלב אורגנית בתשתית הקודמת. בגיל מבוגר, כאשר התשתית התרבותית הבסיסית כבר מעוגנת חזק בתוך התודעה, הקליטה החדשה קשה עוד יותר, עד שבשלב מסויים היא נעשית בלתי אפשרית. מובן שכל אדם הגון חייב להתיחס בסלחנות ובאהדה לכל הדרגות השונות של הקליטה התרבותית המאוחרת, כל זמן שהיא משמשת את הסוביקט בצורה כנה וצנועה. ואולם, כאשר אנו נתקלים בהעמדת פנים מזוייפת, בהצגת תרבות טלאים חדשה כאילו מדובר בתרבות מקורית מילדות, לא זו בלבד שאנו מרגישים מיד בזיוף, אלא שאנו גם חשים סלידה. זה המצב בדיוק בסיפורו של בנימין תמוז שבו פתחנו דיון זה, וזה בדיוק המצב ביחס לטענות התקשורת החילונית, שלפיהן יש לנו ליהודים תרבות חילונית משל הגרמנים, משל האנגלים, משל הצרפתים וכד'. דברים אלה מעוגנים כמובן גם בתפיסתו של ג'ון לוק על היות תודעתו של האדם מלידתו כלוח חלק. רמז לתפיסה זו אנו מוצאים כבר בתפיסתו של אלישע בן אבויה על ילד שלימודו "דומה לדיו כתובה על ניר חדש, ועל זקן שלימודו "דומה לדיו כתובה על ניר מחוק". (אבות ד כ"ה). מתברר שהיהירות רב כוחה להעביר את האמן על דעתו, ומדרבנת אותו ליצור דברים מן הדמיון שלא תמיד יש להם אחיזה במציאות. תופעה דומה מצאנו גם בתקשורת. משותף לספרות ולתקשורת ששתיהן עוסקות בגילגוליהם של בני אדם. אף על פי שמבחינת ההתרחקות הכמותית והאיכותית מן הממשות שונה העיתונות מן הספרות שוני רב, פעמים שקשה מאוד להפריד בין שלשה תחומים אלה, ולעיתים גולשות הספרות והעיתונות אל תחומי הממשות שאותם אנו רואים במו עינינו. מסיבה זו אנו אומרים לעיתים שהחיים מספקים לנו עלילות טרגיות, קומיות, מיסטוריות, מפותלות או מסובכות לא פחות מן הרומן אןו מן המחזה. לפעמים אנו חשים (ואף אומרים) שהחיים עולים בהתפתלויותיהם על כל דמיון. עם כל זה, רע וחמור הדבר, כאשר התקשורת, מרוב להיטות להיות דמוית מציאות, מגזימה במודע באפיה הבדיוני, וגולשת הרבה מעבר לפיקטיביות הטבעית וההכרחית שלה. במקרה זה, התחושה של הקורא הנבון היא שמרמים אותו, ומוכרים לו סחורה שיקרית. גילוי קיצוני של תופעה זו היא הצגת מציאות שלא היתה ולא נבראה, ואף-על-פי-כן היא מוצגת כמציאות קיימת. משהוא מעין זה יכול להתרחש כאשר עיתונאי משועמם, שאין לו דבר כדי לדווח עליו ממציא ברווזים עיתונאיים כיד הפנטזיה הטובה עליו. הואיל וחדשות דמיוניות אלו קשורות בנקודה זו או אחרת אל המציאות הממשית, יש בההן הטעיה רבה, והן גורמות נזק רב הן לתחום המסוקר והן לתקשורת המסקרת, המאבדת אף את שארית האמון שעוד נותר לה בתודעת הציבור. גם ניפוח של נסיונות הצצה אל החיים הפרטיים והאינטימיים של אנשי ציבור קרוב לתחום זה של ברווזים עיתונאיים, והוא מתרחש לעיתים גם בעתונים "המהוגנים" ולא רק בצהובונים. אף על פי שהעיתונות הדתית מרוסנת למדי בפעולות כגון אלו, ועל אף שהיא מעצם טבעה בכלל אינה מטפלת בהצצות, קשה לי לקבוע בוודאות שהיא נקיה לחלוטין מחטאים אלה, והיא שונה תכלית שינוי מחברתה החילונית. נראה לי שההבדל ביניהם בתחום זה טעון עדיין בדיקה וחקירה. ראוי שהעיתונות הדתית מזה והאקדמיה מזה יהיו היוזמים של מחקר כזה, ואנו יכולים בינתיים רק להתפלל שיהיו כל מעשינו לשם שמיים. מדברי הסקירה האמורים בפרקים של מאמר זה וכמסקנה מהם מתברר שאכן עגלת התרבות היהודית הדתית היא עגלה מלאה. לעומתה עגלתם של החילוניים היא אמנם ריקה מתרבות של ממש, אבל הודות לבידור הזול והודות לבורותה של התקשורת החילונית, הודות להנאתה מן הגזל של תרבויות אחרות ושל תת תרבויות רוויי כעור, וכן הודות להזדקקותה לפסולת של תרבויות זרות (אמריקאית למשל), היא מלאה ממש זבל תרבותי שריחו הרע נודף למרחקים. |
|
