אברהם

בעקבות 'משה' של יאנוש קורצ'ק

יהושע רוזנברג

גיליון מס' 20 - כסליו תשס"ט * 12/08

כמה חבל, שהתורה אינה מדברת על הילד אברהם. היא רק מספרת לנו שלתֶרַח היו שלושה בנים: אַבְרָם, נָחוֹר וְהָרָן. "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן". לְהָרָן נולד בן ושמו לוֹט. הרן נפטר צעיר, עוד בחיי תֶּרַח אביו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים.

התורה אינה מספרת איך גדל אברם, היכן למד, מי היו חבריו. אני סקרן לדעת מה למד אברם בבית הספר, האם הציקו לו הילדים בבית הספר, האם דחו אותו מעליהם? ואולי היה "מסמר" הכיתה, מנהיג החבורה? אילו משחקים שיחק? אילו אמיתות ידע בעודו ילד?
איני יודע ואף מורתי לא תדע, גם כל אחד לא ידע. חבל, כי מעטים דברי התורה על אברם בגודלו ויהי לנער, ומעטים דבריה על אביו ואמו.
אני מפעיל את מחשבותיי, שולח את דמיוני, אומר לו ומצווה עליו, כי ירוץ מעל השנים הארוכות אשר עברו, כי ירוץ למקומות אשר לא ראיתי, לעולם קדום וקסום, ואני משלים לעצמי את הסיפור.

התורה רק מספרת כי חלפו השנים ואברם ונחור גדלו ונשאו נשים. שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. התורה מספרת לנו כי שָׂרַי הייתה עֲקָרָה ולא היה לה ילד. עוד מספרת לנו התורה שתֶּרַח יצא מֵאוּר כַּשְׂדִּים ולקח איתו אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת נכדו לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ. הם הגיעו עַד חָרָן וישבו שָׁם. הם ישבו שם הרבה שנים. "וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה" כמה שנים ישבו שם? איני יודע. תֶּרַח מת בְּחָרָן. "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". רק זאת מספרת לנו התורה.

ואני רוצה לדעת יותר. למה עזב תֶּרַח את מֵאוּר כַּשְׂדִּים? בן כמה היה אברם כשיצאו מאור כשדים? האם לקח אתו תֶּרַח גם את בנו נחור ואת אשתו מִלְכָּה כלתו? ואולי סירב נחור לעזוב את אוּר כַּשְׂדִּים כי אהב את ארצו? למה עצרו תרח ומשפחתו בחרן ולא המשיכו עם אברם לארץ כנען שאליה רצו ללכת?

כשהייתי בגן הילדים שאלתי את הגננת. עכשיו כשגדלתי, ואני כבר בכיתה ב', אני חושב בעצמי ונותן תשובות. אני גם שואל את המורה ואת ההורים. לפעמים כל אחד מן המבוגרים מציע לי תשובה אחרת. גיליתי שאפשר לתת תשובות רבות.
אולי לא היה יכול תרח לשבת במקום שבו מת בנו הָרָן? כל מקום הזכיר לו את בנו. כאן טיילנו יחדיו, כאן התפללנו, כאן אכלנו, כאן ישבנו לנוח.
או אולי חשב כמו שחושבים המבוגרים ש"משנה מקום משנה מזל" וקיווה שבמקום אחר ייוולד לו נכד מבנו אברם?
ואולי גרשו אותו מֵאוּר כַּשְׂדִּים כי היה יוצא דופן ואנשים לא כל כך אוהבים את השונה מהם?
אולי עזב את אור כשדים ללכת לארץ כנען כי אברם בנו ביקש ממנו? האם גילה אברם לאביו שה' דבר אליו? אולי מצא שֶׁחָרָן הוא מקום יפה ונחמד לגור בו ולא צריך להרחיק עד כנען?

עכשיו שאני יודע לקרוא אני כבר לא מסתפק בסיפורים שספרו לי הגננות. אני קורא ושואל שאלות. אני מחפש בעצמי ומנסה לספר סיפור מלא. לא מצאתי תשובה אחת, כי רבות התשובות. ואני יכול לספר הרבה סיפורים.
אני קורא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
למדתי שהתורה גלתה לנו למה בחר ה' להציל את נח ומשפחתו מן המבול: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' ... נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָא-לקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". ה' אמר לְנֹחַ: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה."

ואני שואל: מדוע בחר ה' לדבר דווקא עם אברם? מדוע רצה לברך דווקא אותו ואת זרעו? מדוע לא הסביר לאברהם למה בחר דווקא בו כמו שהסביר לנח?למה לא פנה ה' אל לוט אחיינו של אברם? או אל נחור אחיו של אברם? או אל מישהו אחר לא מבני תרח?

אני שואל ואני בעצמי עונה, שוקל ומוצא. אולי מגלה לנו התורה את הסיבה רק מאוחר יותר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ואולי אם נתבונן במעשי אברם המסופרים בהמשך נבין למה נבחר? אני מאד רוצה לדעת את המשך הסיפור. אני חייב לדעת מה קרה בהמשך.

אני קורא: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'".

אברם לא שאל את ה' מדוע עליו ללכת. הוא לא שאל מתי אתחיל ללכת. הוא לא שאל לאיזו ארץ עלי ללכת. הוא קם והלך. ממלא את צו ה'.
אני שואל: האם בשמחה עזב אברם את חרן? האם קשתה על אברם הפרידה מחבריו? האם היה לו קל לעזוב את שכניו? או אולי עזב למרות כל הקשיים, צער הפרידה והחששות, כי רצה לקיים מיד את הצו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"? האם לא היה לו קשה להתנתק מכל מחוזות ילדותו, לעזוב את בית אביו, את משפחתו ואת ארצו? האם לא היו לו חששות לבוא אל ארץ לא נודעת, "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"? האם לא חשש להגיע למקום שאין מכירים אותו? האם לא חשש שילעגו למבטא הזר שלו כמו שלועגים בכיתה לסאשה מברית המועצות, או יזלזלו בו בגלל מראהו החיצוני כמו שעושים בשכונה לגֶנֶט שבאה מאתיופיה? האם לא חשש שיכנוהו כינויי גנאי ויקראו אחריו: "עברי", "עברי"? מה חשב אברם? מה הרגיש? ומה חלם בלילות? אילו זיכרונות עלו בו מזיכרונות בית אביו? האם כל הסובב אותו היה חדש וזר ועורר בלבו געגועים נוגים?

אני קורא: "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן".
אני יודע כמה קשה לנדוד ממקום למקום בגיל כזה. אני יודע מה הרגיש אברם למרות שמעולם לא נפגשתי איתו כי אני יודע כמה היה קשה לסבא לעזוב את המושב שבו חי ולעבור לדירה ליד הורי.

אני שואל. אני רוצה לדעת גם מה שלא נאמר בתורה.

האם קשה הייתה הדרך הארוכה. לא היו אז מטוסים או מכוניות. ברגל הלכו או רכבו על גמלים וחמורים. מה קרה כאשר הגיע אברם לכנען? איך הביטו עליו תושבי המקום בעומדו ביניהם לראשונה? הקידמו אותו בברכה? השאלו לשלומו? ומה היו הדברים הראשונים שאמרו לו? ומה ענה? ההבין את שפתם והיא שפת עם לועז? ההציקו לו ולעגו לו או האירו לו פנים? ההיו אשר רצו להתחבר אליו?
אני מהרהר, אני מדמיין, ויודע.
*** *** ***

הקב"ה הבטיח לאברם בנים. הרבה הבטחות לזרע קיבל אברם מהא-לקים: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל", "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", אברם מחכה ומחכה ימים רבים. הימים חולפים, שרי והוא מתבגרים והולכים.

אברם ושרי הספיקו כבר לרדת מצרימה, חזרו ועלו לארץ, אברם נלחם עם ארבעת המלכים, הציל את לוט, ונכרתה עמו הברית בין הבתרים, ה' הבטיח לו "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" – ועדיין אין לו בן.

אברם אומר לה': "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" וה' שב ומבטיח: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".

יום ולילה. בוקר, יום, ערב ולילה. יום עובר ועוד יום. קיץ וחורף חולפים, רוח וגשם וצל. הרבה נשים בשכנותם של שרי ואברם הרות ויולדות, ולאברם ושרי אין בן.
האם ימשיך אברם להאמין להבטחות שאינן מתגשמות? האם יאמין גם כאשר שרי הולכת ומזדקנת וכבר עבר הזמן שבו תוכל ללדת?
התורה מזדרזת להשיב על שאלותיי: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אברם האמין בה'.

אבל לי לא ברור מי חשב למי צדקה? האם הקב"ה חשב לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו, או אולי אברם החשיב את הבטחת ה' כמעשה צדקה עבורו, כמתנה שאינה מגיעה לו?

אברם מאד רצה להיות אב. גם שרי רצתה להיות מאד אם. אבל הבטחת ה' לבן טרם התקיימה. "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ". אברם יצא מאור כשדים בן שבעים וחמש. כבר עברו עשר שנים מאז הגיע אברם לארץ כנען - ועדיין אין בן.

אני יודע מה חשבו אברם ושרי, ומה הרגישו אף כי לא שמעתי שיחתם.
אני יודע, כי קראתי בתורה. אני יודע יותר, כי שאלתי שאלות ואני בעצמי עונה, שוקל ומוצא.

אמר אברם לשרי: אני כל כך משתוקק לבן, לבן שיבוא אתי בבקר להתפלל, שאוכל לשוחח איתו כאשר ילווה אותי במרעה הצאן, שישתתף בהכנסת האורחים.
ועונה לו שרי: ואני משתוקקת לחבוק בזרועותיי את תינוקי. ללטף את שער ראשו השחור. לשמוע את צחוקו. אני רוצה לראותו משחק בארגז החול, כיתר הילדים. אין זה משנה לי אם בן יהיה או בת תהיה. כשאני מחזיקה בזרועותיי את בן אחת השפחות והוא מחייך אלי אני מדמיינת איך יראה ילדנו המשותף. כמה שמחה יביא אל ליבותינו.
ואולי כך אמר אברם: אני משתוקק ליורש. לבן שימשיך את דרכי. לבן שימשיך את המשפחה. שיזכור ויזכיר אותנו. בן שאוכל לחנכו לשמור דרך ה', להדריך אותו לעשות צדקה ומשפט.
וממשיכה שרי: בן שיעזור לנו בזקנותנו. בן שיכניס אור לביתנו.

מחייך אברם ואומר: אני יודע שיהיה לנו בן. ה' הבטיח לנו בן. נתחזק ונחכה בסבלנות לקיום ההבטחה.
אברהם האמין בהבטחה. אילו היה אברהם מפקפק, היה מתייאש.

"וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ".
"שמא איני ראויה לקיום ההבטחה", מהרהרת שרי, "אולי אין לי תקווה עוד"?
האם התייאשה שרי מלהיות שותפתו של אברם בהתגשמות הבטחת ה'?
ואולי כך אמרה שרי בליבה: הנה כי הא-ל אמר לאברם שייתן לו זרע שיירש הארץ, וממני לא יהיה לו זרע עוד, כי אני זקנה. אולי יהיה לו בן מאישה אחרת?

ועולה רעיון במוחה של שרי. היא מגלה את הרעיון לאברם בעלה.
"לי שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר", אומרת שרי אֶל אַבְרָם, "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". אני עקרה. איני רוצה שבגלל עקרותי יימנע ממך הבן שאתה כה משתוקק לו. קח את שפחתי לאישה. תלד לך השפחה ויהיה לנו בן. תישמע נעימת בכי תינוק בביתנו. תבוא השמחה הביתה. יהיה בן השפחה בננו. לא ארגיש עוד כי אישה עקרה אני. ואולי בזכות הילד הזה אזכה גם אני לבן.

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי." אברם מסכים. אך הוא מסכים רק בגלל שאינו רוצה לאכזב את שרי. אברם מתכוון לרצות את שרי. אברם רוצה לעשות את רצון שרי כדי שיהיה לה נחת רוח. בינו לבין עצמו עדיין מאמין אברם שהבטחת ה' תקוים וששרי והוא יזכו לבן משותף. אבל אברם רוצה להקטין את צערה של אשתו בתקופת ההמתנה.

"וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ ... וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה". –
אולי לא הזדרז אברם למלא את בקשתה של אשתו? לקחה שרי את שפחתה ונתנה אותה לאברם.

לקח אברם את הגר לאישה וַתַּהַר. "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ".

ראתה הגר שהיא בהריון ובקרוב ייוולד לה בן מאברם והחלה לזלזל בגברתה.
מה אמרה הגר לשרי? מה עשתה? התורה אינה מספרת לנו. ואני יכול לשמוע באזני את הדברים בין שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לבין הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ.
אולי כך אמרה הגר: "את אינך צדקת אמיתית כמו שכולם חושבים. את רק מעמידה פני צדקת אבל אינך כזו. אילו היית צדקת אמיתית היית זוכה לבן כבר מזמן. הנה אני מיד כשנעשיתי אשתו של אברם זכיתי להריון".
ואולי אמרה: "עכשיו כולם יודעים כי את היא העקרה ולא אברם".
או אולי: "רק ממני יצא היורש לאדון אברם. בני הוא אשר יירש את הארץ. אותי יאהב אישך כי אלד לו בן".
או אולי אמרה: "כשאלד לאדון הבית בן לא אהיה עוד שפחה. גברת אהיה. בת חורין בבית הזה. אֵם בנו של אדוני".

ואברם רואה ושותק. ואברם שומע ואינו מגיב.

"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ".

כעסה מאד שרי ואמרה לאברם: "אתה שומע בזיוני ושותק. תה רואה שהשפחה אינה שומעת בקולי ואינך מעיר לה. אתה רואה כיצד השפחה מזלזלת בי ואינך מגיב. בגלל שאתה מחשה, נוצר את לשונך, הגר השפחה בטוחה שהיא צודקת. האם תרצה שתהייה גם היא לגברת? הֶחֳדַלְתָּ מאהוב אותי?"

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ".

"לא גבירה היא הגר בבית הזה", אמר אברם, "שפחתך היא. אינה משוחררת ממך. הראי לה את כי למרות הריונה, שפחה הייתה ושפחה תישאר".

"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ"

אני קורא ואיני מבין. עכשיו התבלבל לי הסיפור. קראתי ואני תמה ושואל: איך שרי הצדקת, נקיית הכפיים, איך שרי שותפתו של אברם ההולך תמים, של אברם ירא השמים, איך שרי מכניסת האורחים, עושה מעשה כזה? איך איש תָּם וְיָשָׁר כאברם מרשה שדבר כזה יתרחש בביתו? לא מתאים לשרי הסיפור הזה, לא מתאים המעשה לבית אברם.

אני זוכר כמה היה קשה לאימא כשהייתה בהיריון של אחי הקטן, כמה קשה היה לה לשאת משא, היא הפסיקה להרים אותי כדי להראות לי כמה היא אוהבת אותי, בקשה לאסוף את הצעצועים כי קשה לה להתכופף. כל מאמץ היה לה קשה. אבא ביקש שנתחשב ולא נכביד עליה. כמה הייתה אימא רגישה לכל מילה שנאמרה.
והנה שרי הצדקת נוהגת כל כך לא יפה? אני תמה ושואל: מה קרה לה לשרי הצדקת? האם חטאה אמנו שרי בעינוי הזה? ואיך הניח לה אברם אבינו לעשות כך? האם זוהי מידת המוסר של שרי ואברם? האם זו מידת חסידות? האם לא היה מן הראוי שתמחל על כבודה, שתשמע חרפתה ולא תשיב?

אני ממשיך וקורא: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ".
האם מלאך ה' נותן יד למעשה לא מוסרי? האם הוא מצדיק את מה שעשתה שרי?
ואולי לא הבנתי נכון את הדברים שקראתי? פעם אמרה לנו המורה כי לפעמים יש למילים בימינו משמעות אחרת מאשר בתורה. שאלתי את עצמי: אולי צריך להבין אחרת את המילים: וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי?
ניסיתי לחפש במילון וזה מה שמצאתי: "עִנּוּי - סבל, כאב, ייסורים גופניים או נפשיים קשים; גרימה לייסורים כאלה, בעיקר במכוון כדי להעניש מישהו, לסחוט ממנו מידע או הודאה, לשבור את התנגדותו וכד'."
לא! המילון לא עזר לי. הוא לא שינה לי את הסיפור.

סיפרתי למורה את הרגשתי ואת מה שאני חושב על מה שקראתי. המורה אמרה כי לפעמים התורה גם מביאה סיפורים המלמדים אותנו כיצד אין ראוי להתנהג. התורה מבקשת להקנות לאדם מידות טובות ולהרחיק אותו מן המידות הרעות. ואולי זה מה שהתורה מלמדת כאן.

שמעתי את דברי המורה אבל הם לא נכנסו ללִבִּי.
האמת שלי אומרת, כי לא כן היה הדבר, כי לא ייתכן הדבר. הוא בודאי היה אחר. לא יכול להיות ששרי שאני כה אוהב תתנהג כך. צריך לחפש תשובה שונה. צריך למצוא תשובה אחרת.
המורה הציעה לי לחפש במילון מיוחד לתנ"ך או להסתכל בספר מיוחד שנקרא קוֹנְקוֹרְדַּנְצְיָה שהוא מעין מילון ובו רשימה של כל המילים והניבים שבתנ"ך בצירוף מראי המקומות שלהם. אימא עזרה לי לחפש. מצאתי! "לענות – להכניע, ללחוץ, לשעבד."
מצאתי פסוק שבו משה אמר לפרעה בשם ה': עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.
אבא הראה לי עוד שני פסוקים: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה".

עכשיו אני יכול לקרוא את הסיפור אחרת.

"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" -
שרי שקודם לכן לא התייחסה אל הגר כאל שפחה, אלא כאל בת בית, רצתה עכשיו, אחרי התנהגותה השחצנית של הגר להראות לה מי הגבירה בבית. היא רצתה שהגר תדע את מקומה, שתרגיש שהיא השפחה. היא הטילה עליה עבודות המתאימות לשפחה, עבודות ששפחה צריכה לעשות, כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה. הגר לא יכלה לשאת זאת. הגר רצתה לצאת לחופשי, להיות בת-חורין, משוחררת ולא משועבדת, ולכן ברחה.
הגר ברחה למדבר. אולי רצתה לחזור הביתה למצרים. "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר". דרך שור היא הדרך המובילה למצרים.
המלאך פונה אל הגר: "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי". המלאך מזכיר לה שאינה בת חורין אלא שפחה.
שואל המלאך את הגר שתי שאלות: האחת: מאין באה, והשנייה: לאן היא הולכת. "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי" אבל הגר עונה: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". לא משנה לי לאן ללכת. העיקר לברוח משרי גברתי.
מלאך ה' אמר לה לשוב ולהשתעבד תחת יד שרה. המלאך ציווה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה. "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ". שובי אל מקומך הטבעי.
כך קראתי שוב את הסיפור.

סיפרתי למורה את הסיפור והיא אמרה לי שאונקלום שתרגם את התורה לארמית תרגם את "וְהִתְעַנִּי" – "ואשתעבידי". (איזו מילה בעברית דומה למילה הזאת?).
כמו שה' ברך את אברם כך ברך מלאך ה' את הגר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב".
מלאך ה' ציווה עליה לקרוא לילד שייוולד: יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע ה' אֶל ענייה. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.

"וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם."

בן שמונים ושש שנה אברם ועדיין לא זכה לבן משרי.

*** *** ***
"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים" -
עברו עוד שלוש עשרה שנה. אברהם כבר בן תשעים ותשע שנה. בשנה הבאה יחגגו אי"ה את יום הולדתו המאה. ושוב נגלה אליו ה' ומברך אותו.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד". שוב ברכה לצאצאים רבים.
נפל אברם על פניו, אולי רצה לומר משהו על הבטחות.
אבל ה' המשיך לדבר איתו:
"אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ". ושוב נותן ה' את ברכת הארץ לזרעו של אברם: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים."
"אולי", חשב אברהם לעצמו, "אולי הכוונה לישמעאל. הן כבר גדל והוא נער חסון בן שלוש עשרה שנה".
אבל הא-להים ממשיך ואומר: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ". משרה ייוולד לך בן.
אברהם נופל על פניו וצוחק. האם היה קשה לאברהם להאמין למשמע אוזניו? ואולי משמחה צחק. צחוק של חדווה לשמע הבשורה המחודשת? אמר אברהם בליבו: "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?"

אמר אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ."
הלוואי שישמעאל יחיה ויהיה ממשיכי. זרעו יירש את הארץ.
השיב ה' לאברהם: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.
וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת."

מה רב ההבדל בין ההבטחה הזאת לבין ההבטחות הקודמות, חושב אברהם. כל ההבטחות הקודמות היו כלליות. ה' הבטיח לי בן. אבל לא אמר מתי ייוולד הבן הזה. והנה עתה, כשאבדה כל תקווה ללדת בדרך הטבע, דווקא עכשיו ההבטחה קרובה. בשנה הבאה תלד לי שרה בן.

ואני שואל: למה לא רץ אברהם לספר לשרה על הבשורה? ואולי כך עשה והתורה לא ספרה לנו? אולי חשש שלא תאמין שרה שנס כזה יכול להתרחש? אולי לא רצה לרגש יותר מדי את לִבָּה הזקן של אשתו האהובה?

*** *** ***
ה' מצווה על אברהם למול את כל הזכרים בביתו. מכאן ואילך ימולו ביום השמיני את כל מי שייוולד במשפחת צאצאי אברהם. "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם".

נזדרז אברהם לקיים את המצווה. עוד באותו היום מל אברהם את עצמו ואת כל הזכרים בביתו. "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ א-לקים".

"וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. "וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ.

גם את כל עבדיו מל אברהם. גם את העבדים שנולדו בביתו, גם את העבדים שקנה בכספו: "וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ."

*** *** ***

קַיִץ בּוֹעֵר בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. שעת צהרים. השמש יוקדת. האוויר באוהל לוֹהֵט, החול הרותח צוֹרֵב את הרגלים. חַם! יוֹשֵׁב אברהם בְּפֶתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, מנגב את הזיעה מעל מצחו, מצפה למשב רוח קליל. אברהם מנסה להתגבר על כאביו מברית המילה.
והנה נראה אליו ה'. שמח אברהם על הביקור שמחה רבה.

כאשר אני חולה ובאים חברים לבקר אותי אני מאד שמח. הכאבים שלי פוחתים. אני מרגיש כאילו חבריי שבאו לביקור חולים לוקחים ממני חלק מן המחלה. אולי כך הרגיש גם אברהם?

הרים אברהם את מבטו, נָשָׂא אֶת עֵינָיו וְרָאָה וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים מתקדמים אל עבר האוהל.
אורחים! חשב אברהם. הרבה זמן לא באו אורחים אל אוהלי. אלך להזמין אותם.

אני סקרן לדעת האם היו האנשים צעירים, נראים כמו תרמילאים, ואולי סוחרים מבוגרים, או רועי צאן מן המדבר. ואולי זקנים ששמלותיהם בלות, גבם כפוף והם נושאים את שקיהם על שכמם?

מה לעשות, שואל אברהם את עצמו. מצד אחד הביקור החשוב ביותר. מלך מלכי המלכים נראה אליי. ומצד שני: הכנסת אורחים!

פונה אברהם אל ה' ואומר: "ה' אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ". בבקשה ממך חכה לי עד שאכניס את האורחים. אנא המתן לי.

אברהם אינו מצפה לתשובה וכבר הוא רץ מִפֶּתַח הָאֹהֶל לקראת האנשים שראה.

"בואו אורחים יקרים, היכנסו לחצרי. קחו בבקשה מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ". בודאי רעבים אתם. הן מדרך רחוקה באתם. אזדרז להכין לכם סעודה. אחרי שתאכלו תוכלו להמשיך בדרככם.

אני שם לב שאברהם אמר: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" ולא אמר: אכין לכם סעודה גדולה", כפי שבאמת עשה. אברהם אומר מעט ועושה הרבה. אני חושב שכדאי לי ללמוד ממנו.

שמחו האנשים על ההזמנה וענו לו: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". מיהר אַבְרָהָם אל האוהל שבו ישבה שָׂרָה ואמר לה: אורחים באו בצל קורתנו. ודאי רעבים האורחים. מַהֲרִי! לוּשִׁי הרבה קֶמַח מנופה היטב, ואפי ממנו את המאפה העגול שאנו כה אוהבים לאכול. - אולי אפתה שרה לאורחים פיתות עגולות, כמו אלה שאימא קונה לי לפעמים, ושאני כה אוהב לאכול? -

אַבְרָהָם עצמו רָץ אֶל הַבָּקָר לקח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר. מהר, הכן לאורחים מטעמים כאשר אהבתי. וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
הביא אברהם לאורחיו את הסעודה. איכלו, איכלו, מפציר אברהם באורחיו. אם חסר משהו אמרו לי. אני כאן לשרותכם. "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ. וַיֹּאכֵלוּ."

אברהם חושב כי לפניו שלושה עוברי אורח. הוא מתייחס אליהם כאל בני אדם. הוא מכבד את אורחיו. מאכיל אותם. אבל מי באמת האנשים? שליחי הא-להים? מלאכי שמים?

שאלו האורחים את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"? היכן שרה? מדוע אין בעלת הבית נמצאת אתנו? וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל. צנועה היא. היא מאזינה לנו מעבר ליריעת האוהל. אבל כאן היא, איתנו.

בישר האורח לאברהם: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ".

נזכר אברהם בהבטחת ה': "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק ... וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת". הבין אברהם: שליחי שמים לפניי, נביאים? מלאכים?
אבל שרה, אינה רואה את האורחים אלא שומעת מפתח האוהל: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו". אולי לא ידעה שרה על דבר הבטחת ה' לאברהם. צחקה שָׂרָה ואמרה לעצמה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". אני כבר זקנה. איני יכולה עוד ללדת. וגם אברם כבר זקן. אין עוד סיכוי שיהיה לי בן.

אמר מלאך ה' אֶל אַבְרָהָם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.

אני מבין מדוע שינה מלאך ה' את דברי שרה. שרה חשבה: וַאדֹנִי זָקֵן, אבל ה' לא רצה לסכסך בין שרה לאברהם. לכן אמר לאברהם ששרה אמרה: "וַאֲנִי זָקַנְתִּי".

אמר אברהם לשרה. מדוע צחקת לשמע הבשורה? האם קצרה יד ה' מלמלא את הבטחותיו? האם יש דבר שה' אינו יכול לעשות? התפלאה שרה. איך ידע אברהם שצחקתי? הרי רק בקרבי, במחשבתי, צחקתי. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: 'לֹא צָחַקְתִּי'! כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: 'לֹא! כִּי צָחָקְתּ'.

האם היה המשך לשיחה? מה היה המשך השיחה? התורה אינה מספרת לנו.

*** *** ***

סוף סוף קוימה ההבטחה! עשה ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
דווקא כאשר אברהם ושרה היו זקנים, באים בימים, כאשר נראה היה שאין עוד תקווה פָּקַד ה' אֶת שָׂרָה. בדיוק כמו שהובטח. שרה הרתה וילדה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ א-לקים.
בן מאה שנה היה אברהם כאשר נולד בנו יצחק. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ א-לקים.

עברו ימים. אולי שנתיים, אולי שלוש שנים. גדל יצחק. כבר נגמל. כבר אינו יונק. כבר אוכל כמו הגדולים.
"וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק".
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

בקריאה ראשונה נשמע לי הדבר כמעשה קשה ואכזרי. בגלל משחק בין ילדים מגרשים ילד ואמו מן הבית? מנתקים אב מבנו ובן מאביו?
אבל מתגובתה הקשה של שרה, ומבקשתה לגרש את האמה ואת בנה, אני מבין שהמילה 'מְצַחֵק' אין פירושה כמו 'מְשַׂחֵק'. לא לב אבן לה לשרה. לא בגלל משחק תדרוש שרה את הרחקתו של הנער מן הבית. בלא ספק היה בו בצחוק זה משהו חמור יותר.
אם אבין את פירושה של המילה 'מְצַחֵק' אוכל להבין מדוע רצתה שרה לגרש את הגר ואת בנה, בנו של אברהם.
אני מנסה להבין בעצמי. אולי צחוק זה כמוהו כלעג. אין התורה מפרשת לנו את טיבו של לעג זה. אולי חשב ישמעאל, כי בתור בנו הגדול של אברהם הוא רשאי להתנשאות על אחיו הקטן וללעוג לו, לראותו ככפוף לו והוא רשאי להתעלל בו?
לשרה היה מקום לדאגה, שמא יבוא היום ובן האמה הגר ידחה את יצחק בנה, בן הגבירה, מירושתו החוקית. שמא לאחר פטירת שני ההורים תשלוט בבית אברהם השפעתם של הגר וישמעאל, הבן הבכור. משום כך אמרה: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת ואת הבן שהוכיח עצמו כבן אמה. כִּי לא יִירַשׁ - אל לו לבן האמה לרשת יחד עם בני, אל להם לחיות ביחד ולנחול בארץ אחת.
אולי חששה שרה שאם יצחק יהיה תמיד בחברותא עם ישמעאל אולי ילמד ממעשיו הרעים, על כן רצתה לגרשו מביתה?

אני שם לב שהתורה אינה קוראת לישמעאל בשמו. בפסוק כתוב: 'אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית' ולא נאמר 'את ישמעאל' מְצַחֵק, וגם שרה לא אמרה גרש את ישמעאל אלא אמרה 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת בְּנָהּ'.

מדוע רצתה שרה לגרש גם את הגר? מה חטאה הגר במעשי בנה? אולי חשבה שרה כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו. לא רצתה שרה להפריד בין הנער לאמו.

"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" -
מאד הצטער אברהם לשמוע שבנו עושה מעשים מגונים. אבל לא רצה להיפרד מעל בנו, כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה, בנו בכורו, והיה אוהב אותו, והיה מרחם עליו כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים. אב אינו נוטש את בנו העושה מעשים רעים.
אברהם התנהג עם בנו בדרך טובה, גידל אותו וחינך אותו ולמדהו דרך ה'. אפילו אנשים אחרים, זרים, היה אברהם מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן את בנו.
"אולי", חשב אברהם בליבו, "אולי ייטיב ישמעאל את דרכיו אם יהיה עם יצחק תמיד. אולי ישפיע יצחק על ישמעאל שייטיב דרכיו על ידי שילמד מתום דרכיו של יצחק. אולי אצליח להחזירו למוטב".

רע היה בעיני אברהם לגרש את ישמעאל בנו מביתו.

ואילו שרה בחכמתה ידעה והבינה שישמעאל בוודאי לא יקבל תוכחה, שהרי לץ הוא ולועג לכל דבר. אין סיכוי להחזיר לץ למוטב.

אמר ה' לאברהם: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע".

האם אין הציווי הזה מוכיח, כי אמנם צדקה שרה אמנו?
הבטיח ה' לאברהם: "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא". ילדיו של ישמעאל יהיו רבים. הם יהיו לעם.

התורה מתארת את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של חוסר ברירה. מעשה המוצדק על ידי ה', ובכל זאת יש ויש מקום בליבי רחמנות על אלה, אשר המעשה פגע בהם לרעה. הרבה רחמים יש בליבי על ישמעאל הנאלץ לעזוב את בית אביו. האם מתנגדת התורה לכך?

בלילה ההוא נדדה שנתו של אברהם. מחר ייפרד מבנו. מחר ירחיק מביתו את בנו אשר אהב. קשה הפרידה. קשה האבדן. וישמעאל? מה עשה ישמעאל באותו לילה?

בבקר השכם קם אברהם. הזדרז לקיים את מצוות ה' הקשה.
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד, וַיְשַׁלְּחֶהָ".

ואני תמה. אברהם העשיר, עתיר הנכסים - 'וְאַבְרָם כָּבֵד מְאד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב' - מדוע הסתפק בלחם וחמת מים ולא נתן בידם גמלים נושאי כל טוב וצידה רבה לדרך? האם כך נוהג אב אוהב? איך גרש בנו, איך שִׁלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו?

ואני חושב ועונה: אולי נתן להם אברהם כל טוב אבל התורה לא ספרה לנו. התורה הרי אינה מספרת לנו הכול.

ואולי לא נתן אברהם להגר גמל וצידה לדרך ארוכה מפני שלא רצה שתרחיק נדוד. הוא חשש שמא תנסה הגר, השפחה המצרית, לשוב לבית אביה, למצרים, ובכך יאבד לו סופית הקשר עם בנו.

אברהם הכיר את פזיזותה של הגר. הוא זכר כי לפני שנים, בעת הריונה, כשברחה משרי הלכה אל המדבר, אל דרך שׁוּר המובילה למצרים, וסיכנה את עוברה.

נתן אברהם להגר לחם ומים שיספיקו לה עד באר שבע. כי בגרר היה אברהם.

הגר אינה מבינה את הרמז של אברהם. הגר אינה מבינה שאברם רוצה לשמור על קשר עם בנו, שהוא משלח אותה ואותו על פי דברי שרה וצו הא-ל. למרות שהייתה מודעת לסכנות הדרך שמה הגר את פעמיה למצרים.

"וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע". הולכת הגר, לחם וחמת מים על שכמה, וישמעאל בנה פוסע לצידה.

התורה מדגישה שההליכה אל המדבר הייתה יוזמתה של הגר: "וַתֵּלֶךְ".

לפיכך כלו המים מן החמת. אילו הלכה בדרך ישרה היה מספיק לה חמת המים שנתן לה אברהם עד המלון.
בכיסופיה לשוב אל בית אביה מסכנת הגר המצרית לא רק את עצמה אלא גם את ישמעאל בנה. היא מביאה אותו עד לסכנת חיים.

"וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת " –

תעתה הגר במדבר. כלו המים מן החמת. לא נותרה אף טיפה. החום קודח.
"מים! "מים"! מבקש הנער. "אפסו המים", משיבה לו אמו. "תש כוחי, איני יכול עוד להמשיך בדרך. איני יכול עוד לצעוד", אמר בנה.
ראתה הגר שבנה חלה מחסרון המים, ראתה שבנה התייבש מחום המדבר, נשאה את בנה ולקחה אותו בחיקה. המשיכה הגר לצעוד ובנה על זרועותיה, לחפש את עין המים במדבר, אבל לא מצאה.
כוחותיה הולכים וכלים. כבד הנער. החום מתיש. הזיעה ניגרת. הגרון יבש מחוסר מים. כיצד נוהגת האֵם הגר כאשר באשמתה נשארו היא ובנה במדבר ללא מים?

"וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".

אני שם לב שהתורה משתמשת כאן במילה קשה: "וַתַּשְׁלֵךְ". להשליך פירושו לזרוק, להטיל בכוח, לזנוח, לנטוש. התורה אינה אומרת וַתָּשֶׂם אֶת הַיֶּלֶד ואף אינה משתמשת במילה רכה אחרת, אלא בוחרת במילה הקשה: "וַתַּשְׁלֵךְ".

הגר אינה בוחרת שיח מיוחד בעל צל או נוח. היא משליכה את הילד, את בנה ישמעאל, באקראי "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". ואחת הייתה לה, היכן ייפול. ושמא ייפול בין קוצים שיסרטו את בשרו. לא שמה לב כי במעשיה היא עלולה להוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך.

ואני ממשיך וקורא: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ".

הגר יושבת מרחוק בחוסר מעש. היא יושבת מנגד. אינה מנסה למצוא מים, למרות שהיא מכירה את המדבר ויודעת שאם יש שיחים בסביבה סימן שיש בסביבה מקור מים. הגר כבר הייתה כאן בעבר. כאשר ברחה מפני שרי גברתה. כאן פגשה את המלאך על עין המים במדבר. הגר אינה פועלת להצלת בנה. היא אינה מחפשת את העין. היא יושבת מנגד ובוכה. מרחמת על עצמה: "אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד".
הגר אפילו אינה מתפללת, אלא יושבת ובוכה: "וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קלָהּ וַתֵּבְךְּ".

הגר המצרית לא ניסתה להקל ולו במעט על ייסורי מותו של בנה. היא לא ישבה לידו, לא ניגבה את זיעתו, לא נשפה עליו לצננו מעט, לא השתתפה בצער סבלו ולא עודדה אותו בדברים רכים.

על עצמה היא חסה. אינה רוצה לראות במות בנה: "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד".
הנוטש ילד באפס מעשה, מפני שאין בכוחו לראות בייסוריו, אינו פועל מתוך רחמים. זוהי אנוכיות אכזרית. אפילו חיה אינה נוהגת כך. חיה יושבת ליד גורה העומד למות, מלקקת אותו, מנסה להקל ככל יכולתה את סבלו.

גם בספרים אשר לעמים אחרים כתוב לאמר: כי חמל חמלו על ילד מושלך גם זקן, גם איש צבא, גם רועה וגם זאבה.

וַיִּשְׁמַע א-לקים אֶת קוֹל הַנַּעַר. בכייה של הגר אינו מגיע אל הא-לקים.
"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ א-לקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע א-לקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". ה' שמע "את קול הַנַּעַר" ולא את קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד.

"וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם", לא נס נעשה לה ובאה באר, הבאר הייתה שם והגר לא ראתה אותה. היא עמדה מנגד ולא פעלה להצלתה ולהצלת בנה.

גם כאשר נמצאים המים אין הגר דואגת תחילה לבנה: "וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר".

חֵמֶת הוא נאד, שק עשוי מעור ששימש לנשיאה או לאחזקה של נוזלים. הוא אינו כלי לשאיבת מים. במקום לרוץ ולהשקות את בנה הנוטה למות, לקחת מים בכפות ידיה ולהשקותו, או לשאת אותו אל המעין ולהשקותו, ממלאת הגר תחילה את החמת ורק אחר כך משקה את בנה. הגר חששה שלא יהיו לה מים להמשך הדרך ולפיכך מלאה תחילה את החמת.

למרות שהתורה מתארת את גירושם של הגר וישמעאל כמעשה של חוסר ברירה, למרות שה' אמר לאברם "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", בראותי את התנהגותה של הגר, אין אני יכול שלא להימלא רחמים על ישמעאל ועל גורלו.

אני מנסה להבין איך ישמעאל לא נטר לאביו על גירושו. אני שם לב כי למרות התנהגותה של הגר ולמרות הדרך המצרית שהיא כיוונה את בנה, דווקא חינוכו של אברהם הצליח. כאשר נפטר אברהם בשיבה טובה בא ישמעאל ממקומו לחלוק לו את הכבוד האחרון: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵיבָה טובָה זָקֵן וְשָבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אתו יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְדֵה עֶפְרן בֶּן צחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָרָה אִשְׁתּו". ישמעאל מכיר את מקומו כבן השפחה ונותן את הכבוד ליצחק, ולפיכך כתוב בתורה יצחק וישמעאל ולא לפי סדר לידתם: ישמעאל ויצחק. בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה....

גם סופה של הפרשה מעיד על אופיה הגר: "וַתִּקַּח לו אִמּו אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", מהמקום שממנו באה, מן המקום שבו גדלה. שנאמר 'וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וגו'. זה מה שאומרים האנשים: זרוק מקל לאוויר ועל עיקרו הוא עומד, למקום שממנו זרקו אותו לשם הוא חוזר.
על ישמעאל מסופר מאוחר יותר: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל".
*** *** ***

את סיפור עקדת יצחק פותחת התורה בדברי הרגעה.
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.
"דע לך הקורא", אומרת התורה, "רק ניסיון לפניך. לא באמת יקריב אברהם את בנו לעולה". הקרבת ילדים היא תוֹעֲבַת ה'. מעתה אני יכול להמשיך לקרוא ואיני חרד עוד לגורלו של יצחק.

שאלתי את מורתי: לשם מה ה' – הכול יודע – ינסה אדם? ה' היודע את כל מחשבותינו ומעשינו, היודע עתידות, לשם מה ניסה את אברהם? ה' הרי ידע האם יעמוד אברהם בניסיונו אם לא, אם כן מה צורך בכל הייסורים הללו?

אמרה לי המורה: שאלה גדולה שאלת. הרבה תשובות נתנו חכמים לשאלה זו. אנסה לתת לך תשובה שתתקבל אולי עכשיו על דעתך. בשנים הבאות תלמד תשובות נוספות.

כולם יודעים שאתה ילד טוב. הוריך יודעים שאם יבקשו ממך לעשות משהו שהוא "כיבוד אב ואם" אתה בלא ספק תעשה בחפץ לב. אבל אם הם לא יניחו לך לעשות, האם תוכל לומר שקיימת מצוות כיבוד אב ואם? האם מגיע לך שכר עבור הידיעה שאתה מסוגל לעשות מעשים טובים אבל אינך עושה?
למי אנחנו רשאים לקרוא 'גנב' למי שיודע לגנוב או למי שגונב בפועל?

ה' רצה לתת שכר לאברהם על אמונתו. הוא ידע שאברהם מאמין. אבל כדי לקבל שכר על אברהם לעשות מעשה. להיות ראוי לטוב שה' רוצה להעניק לו. ה' מביא אותו לעשות מעשה שיוכיח את אהבת ה' שבו. את אמונתו המלאה. ה' רצה שבאמצעות מעשיו יהיה אברהם לבעל ניסיון. למען אברהם הניסיון לא כדי שה' ידע.

יש פסוק האומר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן". ה' מנסה רק את אלה היכולים לעמוד בניסיון. במדרש משלו משל. יוצר כלי חרס רוצה לשכנע אנשים לקנות את סחורתו. הוא לוקח כלים שיצר ומקיש עליהם כדי להראות שאינם שבירים. הוא "מנסה" את הכלים. באילו כלים יבחר בחלשים או בחזקים?

"היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים".

ה' פנה אל אברהם ואמר אֵלָיו: אַבְרָהָם! השיב אברהם: "הִנֵּנִי"! אני מוכן תמיד למלא את מצוות א-לקיי.

אמר לו ה': "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" -
קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני.

ואני שואל: מדוע לא אמר לו ה' מיד: "קַח נָא אֶת יִצְחָק "?

אולי לא רצה ה' להפיל פתאום את המצווה עליו. הדבר עלול לפגוע יותר מדי באברהם האוהב את בנו יחידו. ה' ידע שאברהם הוא אב אוהב מאד. "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". אולי תתבלבל דעתו אם ישמע את הציווי בבת אחת.

"וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

אני מדקדק בכתוב ושם לב שה' לא אמר לאברהם: "שחטהו", אלא רק: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". לא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו.

ומה ענה אברהם לה' כשאמר לו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ"?

אני מחפש בפרק, ונוכח שאין תשובה. אברהם אינו משיב. נעתקו המילים מפיו. אברהם אינו מדבר.
אברהם עושה! אהבתו לבנו יחידו אינה מעכבת אותו מלשמוע בקול ה'.
"וַיַּשְׁכֵּם … וַיַּחֲבֹשׁ … וַיִּקַּח … וַיְבַקַּע … וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ..." בין המילים אפשר ממש לשמוע את השתיקה.

התורה אינה מספרת לנו מה היו מחשבותיו של אברהם, מה הרהר, ההיו לו ספקות. התורה רק מספרת שעשה הכול מיד. וַיַּשְׁכֵּם - נזדרז למצווה.

אילו הייתי במקומו הייתי מתווכח עם ה'. הייתי אומר לאבי שבשמים:
הרי הבטחת לי "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", הרי אמרת: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו". הלא הִשְׁמַעְתָּ: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת".
הייתי אומר: הרי צווית אותנו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" ואיך אפשר עכשיו לבקש: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה".
הייתי חושב: לא ייתכן שאדון כל העולם משנה את דעתו.
הייתי אומר אל הא-לקים: איך אתה א-ל רחום וחנון, משטה בי. בדרך פלא עשית את הבלתי-אפשרי למציאות, ועתה הופך אתה את המציאות לדמיון. ברגע אחד אתה מצווה להרוס מאה שנים של ציפייה נאמנה, וימי שמחה קצרים אחרי התגשמות האמונה! קח נא אתה את יצחק וידי לא תהא בו.
הייתי שואל את בורא עולם: איך יתכן לשחוט ילד שלא חטא?
אני בטוח שאבא שלי לא היה עומד בניסיון. אני לא מכיר אבות שהיו עומדים בניסיון. אבות היו מעדיפים למות בעצמם מאשר ייקחו מהם את ילדם. אבות אחרים היו בוכים ואומרים: "בְּנִי בְנִי, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ בְּנִי בְנִי".

אבל אברהם האמין בה' מעל כל דבר אחר. אברהם הוא איש האמונה. אברהם מלמד אותנו אמונה מהי.
אברהם השכים בבוקר, חבש את חמורו לקח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

איני יודע בן כמה היה יצחק כשלקחו אביו אל העקדה. יש האומרים שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. שהרי מיד אחרי סיפור העקדה מספרת התורה על מות שרה. אם הסיפורים באמת התרחשו ברצף, שרה מתה בת 127, ויצחק נולד כאשר הייתה שרה בת תשעים שנה ואם כן יצחק היה גבר בן שלשים ושבע שנים.
אבל אני חושב שאין זה נכון. אם באמת יצחק היה כה בוגר, הרי שהשכר על העקדה מגיע לו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה ואין בכתוב מאומה על יצחק. ה' מדבר בעקבות העקדה עם אברהם ואומר לו: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" "... כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי."

חברים אומרים לי אולי היה בן חמש שנים? ואני חושב שגם זה לא יתכן, שהר כתוב: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ". האם ילד בן חמש יכול לשאת על גבו עצי עולה?

על דעתי מתקבל שהיה בערך בן שלוש עשרה. שהתקרב לגיל מצוות. אברהם עקד אותו למרות שלא רצה. אולי אפילו התנגד. לכן כאשר שאל יצחק בדרך: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" לא גילה לו אביו את האמת ורק אמר: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". אם היה מגלה לו את הסוד אולי היה בורח. אילו אמר לו אתה העולה, יתכן היה שיברח.

שלושה ימים הולכים האב האוהב אברהם ובנו האהוב יצחק ושני הנערים וחמור עמם. התורה אינה מגלה לנו מה אמרו זה לזה, על מה שוחחו, היכן עברו, את מי פגשו, היכן לנו. התורה משאירה זאת כסודם של אברהם ויצחק.
ואני סקרן לדעת: הנרדם אברהם או נדדה עליו שנתו? אני חושב שיצחק שלא ידע את הסוד נהנה מאד מן הטיול עם אביו. כל השנים היה אבא עסוק. לא היה לו פנאי לצאת לטיול. והנה עתה טיול לארץ המוריה. אברהם אינו יודע היכן יהיה סופה של הדרך. ה' אמר לו: "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
אברהם ממתין לאות.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.
איך ידע אברהם כי זה המקום? איך סימן ה' לאברהם כי כאן עליו להקים את המזבח?
התורה אינה מגלה לנו. אבל אברהם ידע.

אמר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם".

לקח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה שם עַל יִצְחָק בְּנוֹ לקח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

עתה, משהולכים האב ובנו יחדיו, ללא הנערים מספרת לנו התורה על שיחה אחת בניהם:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: "אָבִי"!
וַיֹּאמֶר [אַבְרָהָם]: "הִנֶּנִּי בְנִי".
וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי".
וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

אני חושב שיצחק הילד הפיקח והחכם שם לב שאביו מתחמק מלתת לו תשובה. ודאי שם לב גם בצליל קולו המהסס. אף על פי כן הולכים האב והבן יחדיו. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

התורה כותבת: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" גם לפני השיחה וגם לאחריה.

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.
וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ
וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים
וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ
וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ
וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

אני שם לב כמה פעולות עשה אברהם לפני שלקח את המאכלת. נראה שניסה לעכב ככל האפשר את המעשה. כי רצה להישאר עם בנו אהובו עוד כמה רגעים.
רק עכשיו משגילה אברהם בפועל את הסכמתו להקריב את כל עתידו, לוותר על כל ההבטחות, לשחוט את בנו יחידו אשר אהב, רק עכשיו מגלה לו ה' שאינו חפץ בקרבן כזה. יצחק חייב לחיות. אם יועלה יצחק לקרבן לא יוכל לעבוד את הבורא. לא יוכל לשמור דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אם יישחט יצחק יֵחָסֵךְ מאת ה'.

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם.
וַיֹּאמֶר: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם"!
וַיֹּאמֶר [אַבְרָהָם]: הִנֵּנִי!
וַיֹּאמֶר [מַלְאַךְ ה']: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה!
כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה.

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם.
וַיֹּאמֶר: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

ביום הזיכרון ראיתי בטלוויזיה שיחות עם הורים שכולים. המנחה דבר על "עקדה". הוא אמר שההורים, שחינכו את ילדיהם להיות חיילים נאמנים וּמְגִנֵּי ארצנו בחירוף נפש כאילו "עקדו" את בניהם על מזבח המולדת.
עכשיו, אחרי שקראתי שוב את הסיפור בתורה אני חושב שזהו שימוש לא נכון ומסולף.
הנלחם למען ארצו להגנת עצמו, משפחתו, עמו וארץ הקודש (שזכינו לה אחר שנות הגלות הארוכות) יודע יפה את הסיבות להליכתו. הוא מוכן להקריב את עצמו כדי להגן על כל היקר לו.
אברהם אבינו נצטווה ציווי, שלא ידע את פשרו, שלא היה להגנה, לא להצלה, ולא לקיום האומה.
להפך. הציווי לאברהם בא לביטול כל ההבטחות, שניתנו לו על קיום זרעו, ואף-על-פי-כן הלך ועשה מפני שה' ציווה. אברהם לא קווה לגמול. לא ציפה לשכר על מעשהו, כי מה גמול יהיה לאחר עקדת בנו? אברהם לא עשה את מעשהו מפני שחשש מעונש, כי מה העונש ומה הרעה שיהיו נוראים מעקדת בנו? אברהם עשה הכול מאמונה שלמה.

*** *** ***

אני קורא ומפעיל את מחשבותיי. אני משחרר את הרהוריי, שולח את דמיוני ומצווה עליו, כי יעוף מעל ים השנים, מעל מאות השנים אשר עברו, כי ירוץ מעל אלף שנים ואלף שנים, כי ירוץ לעולם אשר לא ידעתי.

וכן תקרא גם אתה ידידי גם בין השורות, כן תשלח גם אתה, חברי הקורא, את דמיונך לארץ כנען, אל ארץ האבות, לבית אברהם ושרה, לאוהל אבינו ואמנו, כי יביט דמיונך ויקשיב, וישמע – וידעת.