תשתיות מדרשיות בסיפור המלבוש לעגנון

שושנה רבין

גיליון מס' 20 - כסליו תשס"ט * 12/08

הקדמה
"המלבוש" - סיפור אלגורי ויסודות סוריאליסטיים
זיקתו של מאמר חז"ל [מפרקי אבות] לסיפורנו
מוטיב ה"מלבוש" - גילגוליו בסיפורנו
"מסכת חיבוט הקבר" בסיפורנו
"מדרש יונה" בסיפורנו
מאמר חז"ל נוסף שמשוקע בסיפור
רשמי ספרות האגדה בסיפור המלבוש - סיכום
ביבליוגרפיה
נספחים

הקדמה
הנושא: רשמי ספרות האגדה בספרות העברית החדשה, מזכיר את סיפורו של ש"י עגנון: "המלבוש".

כידוע, לסיפורי עגנון יש זיקה קרובה לספרות חז"ל ולארון הספרים היהודי לדורותיו.

זיקה זאת מתבטאת בשימוש בלשון, בסגנון, בסמלים וכן בטקסטים ממש. חלק מהטקסטים נרמזים באופן אסוציאטיבי וחלק מוזכרים בצורה גלויה.

עגנון כדרכו, משתמש בטקסטים לא רק להעשרת היצירה וגיוונה, אלא מאיר אותם באור חדש ואולי מפתיע.

כדי לבדוק את אופן השימוש בתשתית, עמדתי בפרק א' על האופי הספרותי של הסיפור.
בפרקים הבאים הדגמתי מס' מקורות, את הופעתם, ואת ההתיחסות החדשה אליהם בסיפורנו.
בפרק האחרון יש סיכום של השפעת רשמי המקורות בסיפור.

הנספחים כוללים את הטקסטים הארוכים יותר . וכן צירפתי צילום של ציור של צדיק [כנראה הגאון מוילנה] הלבוש כולו במלבוש העשוי פסוקים של ספרים מהמקרא. [דמות של צדיק שהוא בעל מלבוש... בניגוד לדמות בסיפורנו שמלבושה אבד].

המלבוש - סיפור אלגורי ויסודות סוריאליסטיים.
תמצית העלילה:
במרכז הסיפור חייט, [במשך הסיפור מתברר ששמו ישראל]. החייט זקן היה, ועם "פנות היום" הגיע להכרה שהחמיץ זמנו בעיסוק בדברים טפלים והגיע השעה להחזיר את המלבוש שהיה עליו להכין לשר, לבעליו.. החייט מרגיש צער וחרטה על שהתרשל במלאכתו ולא השלים מלאכתו בזמנה. מתוך הצער והרהורים התעכב מלהמשיך מלאכתו. כיון שלא סיים במועד הגיעו עבדי השר וגררהו לבית השר [ חדר צר וארוך ללא חלונות]. החייט מקבל ארכה לסיום המלאכה, אך שוב נכשל במשימה. כל מיני עיכובים: כמו אכילה, שתייה, פטפוט עם האישה ועם חברים, הרהורים ואפילו תפילה, מעכבים אותו, והוא לא מצליח לעמוד במחויבויותיו.

תוך כדי סעודתו נשפך המאכל על המלבוש והוא נכתם. החייט רוצה לכבסו בנהר. נסחף המלבוש למים, בא דג ובולעו, החייט רודף אחר המלבוש נופל לתוך הנהר וטובע.

עם קריאת הסיפור הקורא מזהה מיד שלפנינו סיפור אלגורי. ישנו רובד גלוי של סיפור המעשה שאת תוכנו פירטתי למעלה, וישנו הרובד הסמוי [ברמת הרעיון והמשמעות] המסומל והמקביל לרובד הגלוי.

הרובד הסמוי מפוענח באמצעות ריבוי של סמלים ארכיטיפיים כלליים [ כגון נר - סמל לחיים, שקיעה - סמל לזיקנה שלפני המוות] וכן סמלים יהודיים ספציפיים ["מלבוש", "פנות היום"] וכן ביטויים וטקסטים יהודיים קודמים שמשוקעים בסיפור על שני רבדיו, ושנתייחס אליהם בהמשך.

הדמויות בסיפור, ובעיקר החייט עצמו הוא בעל ישות ריאליסטית מסוימת, כך ידוע עיסוקו, גילו ושמו. אולם, מעבר לכך, לכל אלה יש פירוש במישור הסמוי המעבה את המשמעות האלגורית של הסיפור.

גם ציוני המקום וציוני הזמן הם לכאורה ריאליסטיים. מקומות התרחשויות כמו: ביתו של החייט, בית השר, בית כנסת, בית מרזח, גדות הנהר, הם ממשיים במישור הריאליסטי, וכך גם תיאורי זמן, כמו הערב שמש ,מנחה, לילה, יום וכדומה. ובכל זאת נוספת להם משמעות מטפורית שמתבררת יותר תוך כדי קריאת הסיפור וזיהוי הסמלים המרכיבים אותו.

הסמלים ניתנים לפירוש באמצעות -
* זיהוי זיקתם של ציורים ומטבעות לשון, למטבעות לשון ולקונוטציות מוכרות מהמקורות.
* תשתית של מקורות [טקסטים] אגדיים ומסורתיים שמעבים את משמעותם בהקשר לסיפורנו.
* סמלים ארכיטיפיים שמרחיבים את המשמעות מעבר לתרבות יהודית דווקא.

יתר על כן, הסיפור "המלבוש", מסופר כדוגמת הז'אנר הלא ראליסטי [סוריאליסטי], הקיים הן ברובד הגלוי ובמיוחד ברובד הסמוי.

הרובד הגלוי ברובו נשמע ריאליסטי, אם כי מובלעות בו תמונות שהם מעבר למציאות, כמו: "קול הנפת מגלבים", או "מחט שבין אצבעותיו מתהפכת לכאן ולכאן ותופרת רוח" [עמ' ש"ז ], לקראת סופו כבר הופך להיות סוריאליסטי מובהק כגון התמונה בה רודף החייט אחרי הדג שבלע את המלבוש.

הרובד הסמוי בנוי מסמלים והוא בעל אופי סוריאליסטי: תיאור אדם שמת ועומד לבירור על מעשיו, ולאחר מכן חוזר לחיים. אפשר להגיד שהלא- ריאליסטי מדגיש את האופי האלגורי של הסיפור. הסיפור הזה מצטרף לסיפורים נוספים של עגנון שכתיבתם לא ריאליסטית.

מדוע בחר המספר בכתיבה לא ריאליסטית, המתאפיינת בטשטוש בין חיים למוות, דמיון ומציאות ומערבבת זמנים??

קורצוייל¹ מסביר שעגנון בחר בז'אנר הלא ריאליסטי בחלק מיצירותיו ל"תיאור מצבים של ההתמוטטות הודאות הדתית התמימה". ספקות הרווחות בעולם המודרני גוררות בעקבותיהן נסיונות בריחה של הדובר או הדמות מפני ציוויים שונים. סטייה מהדרך הסלולה של ההלכה, יוצרת רגשות אשם וחטא קשים, ופחד מפני עונש.

מצד שני, מתעוררים געגועים לשוב אל העולם שבו שלטת האמונה השלמה, אלא ששיבה זאת אינה אפשרית יותר.

סיפור בעל אופי ריאליסטי שבמרכזו הקרע הזה, היה עלול להתפרש כהסכמה וחיוב של העולם המודרני, חסר האמונה.... ולא כן הדבר: הנשמה של המספר מושכת דווקא אל עולם האבות והאמונה התמימה, אותו עולם שאבד.

לכן, נבחר ז'אנר זה של סיפור לא ריאליסטי, כפיתרון אומנותי להצגת המציאות האמביולנטית והקרע שבלב המספר - בין האידאל [רצוי] ובין הקיים [מצוי].

אירוני למדי שלהצגת אותה שניות נזקק הסופר דווקא ללשון ,לדימויים ולסמלים השאובים מהספרות היהודית המסורתית, כמו שימוש בתשתית של מקורות מהמדרש, מהאגדה, מפיוטים של ימים נוראים ואפילו ממקורות של ספרות קבלית וחסידית.

בהמשך אתייחס בעיקר לטקסטים הסמויים מתחום האגדה, שמדגישים את האופי האלגורי של הסיפור הקצר "המלבוש". במרכזו מתוארת תחושת כישלון והחמצה של דמות לגבי מיצוי ייעודו ושליחותו הדתית, ומתבררת הישות הטרגית של האדם שלא מסוגל להגיע לשלמות הנכספת על ידיו.

בעבודה זאת, אבדוק מקורות מספרות האגדה, את רושמם ואת תרומתם להעמקת ההבנה של הסיפור המלבוש.

זיקתו של מאמר חז"ל [מפרקי אבות] לסיפורנו.
בסיפור "המלבוש" ניכרים רשמיו של מאמר חז"ל הידוע מפרקי אבות ב, טו:

"הזמן קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים ובעל הבית דוחק"

במאמר חז"ל הנ"ל ישנו הרעיון לגבי מגבלותיו של האדם בגלל זמניותו ועצלותו. רעיון זה מופיע באופן ציורי ומטפורי תוך כדי השאלת היחסים בין בעל בית לבין פועלים שעצלותם וזמנם הקצר מעכבים את סיום מלאכתם.

הנמשל של משל זה ברור: בעל הבית הוא הקב"ה, המלאכה - קיום המצוות, הפועלים - בני האדם, הזמן הקצר - החיים.

בסיפור "המלבוש" ישנה המחזה וקונקרטיזציה לחלקי המשל:
ישנו פועל אחד [ישראל החייט] שמקבל מלאכה מסוימת[ להתקין מלבושו של השר], בעל הבית הוא "השר", שדוחק בפועל על ידי עבדיו שדורשים את סיום המלאכה. בסיפורנו החייט מקבל ארכה נוספת גם בה אינו עומד, ולבסוף הוא מאבד המלאכה ונענש במוות בין גלים סוערים בנהר.

הסיפור של עגנון מאשר את הפתגם מפרקי אבות ויש בו מימוש פרטני, מעין דוגמא, לאחת מהאפשרויות שפרקי אבות מתאר. כלומר, הסיפור מרחיב את המשל [הרובד הגלוי של מאמר חז"ל בפרקי אבות].

כמו כן ישנה הרחבה גם של המישור האלגורי : ברמה האלגורית הסיפור "המלבוש" מדגיש את מצבו הטראגי של האדם [היהודי] שמעוניין למלא שליחותו אך נכשל מסיבות שאינן דווקא "עצלות" או "זמן קצר" כבפתגם.

הרקע האמיתי לכישלון הוא מצב הספקנות שמאפיינת את העולם המודרני ושבירת הוודאות האמונית, זאת שבבסיס ראית עולמם של חז"ל, כמו שמובא, בשם ר' טרפון, במאמר שבפרקי אבות הנזכר למעלה.

ואכן, העדרה של אותה אמונה היא שמרפה את ידיו של החייט מהשלמת מלאכתו ולכן אין הוא מצליח לזהות מה עליו להשלים בהתקנת המלבוש: "אבל המלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש המלבוש, מלבוש" [עמ' שה], ובעטיה הוא נתפס להרהורים ולעיכובים שמביאים בסופו של דבר להפסדו של המלבוש.

מוטיב ה"מלבוש" - גלגוליו בסיפורנו
כאמור, בסיפור "המלבוש" החייט מנסה להשלים את מלאכת הכנת המלבוש שנמסר לו על ידי השר. החייט מאד רוצה להשלים מלאכה זאת ויודע היטב שעליו לבצע משימה זאת. עיכובים שונים מבטלים אותו מהמלאכה. בסופו של דבר המלבוש אינו מוכן והחייט עצמו גורם להכתמתו ואף מאבדו, הוא עצמו טובע ברדיפה אחר הדג שבלע את המלבוש.

תמונת יסוד של מלבוש שנמסר לאדם כפיקדון מופיעה במסכת שבת קנ"ב ע"ב . הטקסט מביא משל ונמשל. המשל משווה בין טיפשים שלא שומרים על בגדי מלכות שנמסר להם על ידי מלך, עושים בהם מלאכה ומחזירים אותם למלך מלוכלכים, לעומת החכמים [= הצדיקים] שכל ימיהם שומרים עליהם מגוהצים, וכך מצילים גופם.

הנמשל מזהה את בגדי המלכות כנשמה שנמסרת לאדם למשמרת על ידי הקב"ה.

הטקסט האגדי הזה משוקע בסיפורנו וממומש בחייט שהוא כאותם "טיפשים שלא שמרו על הפיקדון שבידיהם". אלא שבאגדה במסכת שבת, מוצגות שתי האפשרויות, זאת של הטיפשים [או הרשעים], הנכשלים במשימתם, וזאת של החכמים [או הצדיקים] שמסוגלים להגיע לשלמות רוחנית. לעומת זאת, בסיפורו של עגנון "המלבוש", הדמות המרכזית היא, חייט שנכשל במילוי ייעודו. אין הוא מסוגל לשמור על ה"מלבוש" שהופקד בידיו למרות שהוא מודע לצורך לתקן את המלבוש [שבהתייחס למקור מסמל נשמה], ולמרות שהוא מודע לעונש הצפוי לו, הוא מפסיד אותו.

השימוש בטקסט התלמודי וחיקויו יוצר אירוניה כלפיו ויש כאן אפילו שימוש פארודי בטקסט המקורי². במסכת שבת התביעה לשלמות היא תביעה ריאלית ובידי האדם ישנה בחירה לקיימה או להחמיצה. ואילו בסיפור "המלבוש" תביעה זאת מוצגת כמוגזמת מדי. חולשתו הפיזית [צרכים גופניים כמו אוכל ושתיה ושינה], והנפשית [לבטים, המחשבות] ואולי גם הרוחנית [תפילות ברכות] של הגיבור לא מאפשרת לו לממש את הנדרש ממנו על ידי השר ויותר מכך: אינו מסוגל למלא את מה שהוא עצמו דורש מעצמו.

כך מדגים הסיפור את התמוטטותה של הודאות הדתית: החייט משקף את האדם המודרני אשר אינו מסוגל עוד למלא את המטלות הרוחניות בשלמותם, ולאו דווקא מסיבות של מכשולים אוביקטיביים אלא דווקא מסיבה של מכשולים סובייקטיביים שמבטאים את חולשת אמונתו³.

הטקסט האגדי מעבה את היסוד הלא ריאליסטי הסמוי ודורש אותו מעבר לפרטי וחד פעמי, הוא גם מגמד את האפשרויות הגלומות בסיפור התלמודי לגבי האדם.

עניין המלבוש התפתח במסורת היהודית הסיפורית, ובעיקר במסורת הקבלית, כך בזוהר חלק ג' דף קא כתוב: "מעשים טובים של בן אדם בעולם הזה עושים לו לבוש יקר עליון להתלבש בו".

ובזוהר פרשת ויחי נאמר: "בוא וראה כשקרבים אותם הימים לפני המלך הקדוש, אם זכה אותו האדם היוצא מן העולם, הוא עולה ונכנס בגן עדן באותם הימים, והם לבושי כבוד שמתלבשת בהם נשמתו. והם הימים שהיטיב בהם ולא חטא בהם. וי לזה שגרע ימיו למעלה, אותם הימים שפגם בעוונותיו, חסרים באותו הלבוש, ומלובש בבגדים חסרים".⁴

גרשום שלום⁵ במאמרו "לבוש הנשמות וחלוקא דרבנן" כותב: "עניין הבגד הנארג בשביל האדם לשימושו בגן עדן והנקרא חלוק אין לו מקור בספרות האגדה הקדומה אבל יש לו מקור באגדה המאוחרת שהגיעה לידי מחבר הזוהר דרך קובץ האגדות של ר' נסים בן יעקב מקירואן, [חכם שנפטר בין 1058 -1065] בשם "חיבור יפה מן הישועה" . ובו מסופר "ויהי ערב צום כיפור והמה מתהלכים בהר הבית והנה מלאך בא לקראתם ובידו חלוק לבן ומזריח כשמש ..החלוק הזה לאיש אחד מאשקלון ושמו יוסף הגנן". בהמשך האיש הזה ואשתו מנסים להשלים את חלוקם שהיה חסר. עד שלבסוף מודיעים להם שחלוקם הושלם.

נראה שעגנון אמנם מכיר סיפור זה ואף משתמש בו בסיפורים "ר' גדיאל התינוק" שב"אלו ואלו" ובסיפור ה"נידח"⁶. אף כאן ישנה רמיזה למקור זה בתיאור החייט שמנסה להשלים מלבושו.

בכל המקורות הללו ישנו קשר בין תיקון הנשמה לבין דו"ח שאדם נתבע לו לקראת מותו. קשר זה קיים גם בסיפורו של עגנון: החייט "זקן היה" והיום פנה... ואז מכיר החייט שלא עשה את שראוי היה לעשות. ולא זאת בלבד, הוא אף לא יודע מהו שחסר כדי שהמלבוש יהיה מלבוש.

אין ספק שרשמי המקורות הספרותיים הרבים על רבדיהם השונים מהדהדים בסיפורו של עגנון שבמרכזו מוטיב זה [המלבוש], על משמעיותיו הדתיות . יתר על כן, בסיפורנו כאמור למעלה, ניתן לראות תמונה רחבה יותר של המבוכה של האדם המודרני העומד חסר אונים מול חולשותיו והעדר שלמותו.

בסוף הסיפור מדגיש המספר עצמו את משמעותו האלגורית של המלבוש: "ולעניין המלבוש שלא השלים החייט, ולא עוד אלא שטינפו, ולא עוד אלא שאיבדו. השר מלבושים לו הרבה ויכול לוותר על מלבוש אחד, אבל החייט שאיבד את המלבוש שנעשה מן האריגים של בית מלאכתו של השר מה יענה ומה יאמר לכשישאלו אותו היכן המלבוש", [עמ' שכ].

- ראוי לציין שמוטיב המלבוש מרבה להופיע ביצירות עגנון בכלל ובכרך "עד הנה", בפרט. כך בסיפור "עד הנה" עצמו, מתוארת המבוכה של הגיבור בעולם שהוא ללא ספרים וללא מלבושים.

בסיפור "עם כניסת היום", לאחר שחרב ביתו בורח הגיבור עם ילדתו הקטנה ומגיע לעיר שעה קלה קודם כניסת יוה"כ, אש אוחזת בכותנת הבת ואין הוא מוצא כסות לכסותה. כך שבסיפורים אלה לא רק הדמות המרכזית מאבדת את המלבוש, אלא העולם כולו נותר ערום...
דורנו מתאפיין כדור חסר מלבושים.

"מסכת חיבוט הקבר"⁷ בסיפורנו
טקסט נוסף שמשולב בגוף הסיפור ממש הוא "מסכת חיבוט הקבר".

המספר מתאר את החייט שמצטער על שניתן לו זמן לתקן את המלבוש ואינו יכול לתקן, "צער חיבוט הקבר אינו כלום כנגד צערו של זה". [עמ' ש"ז]

טקסט זה מקביל למסופר בסיפורנו, בקטעים שמסמלים את בואם של מלאכי החבלה הבאים לקחת את החיט ל"בית השר". תיאור של בית השר מרמז לקבר "המקום צר היה ודחוק היה, עד שאתה תוהה שבבית נאה ורחב כבית השר אפשר שיש בו מקום צר ודחוק כזה [עמ' שח'].

מלבד התיאור המוזר הזה שמתפרש כסמל לקבר, עצם הזכרת "מסכת חיבוט הקבר", מפנה אותנו לטקסט הסמוי המתאר ייסורי האדם בקברו. כלומר, המקור הספרותי הקדום מכיל תיאור סוריאלסטי של מה שקורה לאחר מותו של האדם והוא מקביל לתמונה הסוריאליסטית שבסיפורנו בה ישנו טישטוש שבין החיים למוות ובין מציאות לדמיון. הנה כי כן טקסט אגדי קבלי שמשוקע בסיפורו של עגנון וההתייחסות אליו כאל מציאות קיימת.

וכך מתואר למשל בפרק חמישי של "מסכת חיבוט הקבר": "טורח גדול היה לי עליך שיצרתיך במעי אימך ולא היית נפל וכשיצאת לאוויר העולם תקנתי לך מזונות והצלתיך מן הייסורים. כלום עסקת בתורה ועשית גמילות חסדים לפני אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין אותו לחמשת מלאכי חבלה, אחד מכה ואחד מונה..."

ובסיפורנו החייט כביכול מת, מובא על ידי מלאכי חבלה שמגלבים בידם למקום שמסמל קבר , ולאחר חקירה , הוא מקבל ארכה שעשויה להתפרש כגלגול נשמה.

= יש לציין שהאמונה בגלגול נשמות מקורה במשל התלמודי ממסכת שבת קנ"ב [שהזכרנו בעניין מקור המטפורה של מלבוש]: "...ועל נשמתן הוא אומר [שמואל כ"ה] ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע"⁸.

ואכן האפשרות לגלגול נשמה מתוארת על ידי הארכה שניתנה לחייט לתקן מעשיו לאחר מותו.

אלא שגם לאחר הארכה, אין הוא מצליח לעמוד במחויבותו : לא מצליח להתפלל בכוונה, לברך ברכת המזון, הרהורים מטרידים אותו, הוא מתפתה אחר מאכלים שאשתו מציעה לו, עד שנשפך המאכל על המלבוש ומכתימו.

לסיכום, "חיבוט הקבר" המוזכר בסיפונו מרמז אם כן לטקסט של "מסכת חיבוט הקבר" שעגנון ודאי הכיר. גם תיאורי היסורים של החייט דומים לפרטים שבאותם מסכת.

לכן, הטקסט הוא גורם מפרש למצבו של הגיבור, שהתרשל במלאכתו ,נרו כבה [סמל לסיום החיים],וכו'. יש כאן תמונה של מוות ועמידה במשפט שבו מתברר שזכויותיו אין מספיקות [המלבוש לא גמור].

מלבד התפקיד המפרש ישנו כאן תיאור גרוטסקי: עצם הצירוף של משפט, עמידה לפני השר, תירוצים מגוחכים של החייט, שר רחמני לעומת עבדים אכזרים וכדומה.

הגרוטסקיות - התמונה הנלעגת - מבטאת את התסכול של האדם המודרני שלא מיצה את חייו ואת מבוכתו.

"מדרש יונה"⁹ בסיפורנו
לקראת סיום הסיפור, האופי הלא ריאליסטי של סיפור המלבוש נעשה ברור יותר ושוב אין להבינו כלשונו. ישנו כאן תיאור פנטסטי של מותו של החייט שמזכיר את סיפור יונה.

בספר יונה הדג בולע את יונה עצמו, ובסיפורנו המלבוש נבלע על ידי הדג.

המלבוש עמ' שיט : "נטל החייט את המלבוש והלך אצל הנהר, כיבס את המלבוש במים טהורים והניחו על שפת הנהר להתייבש... בא דג ובלע את המלבוש. קפץ החייט לתוך הנהר ורץ אחר הדג, רדף אחריו החייט שחה הדג לתוך המים ונתעלם...צלל במים אדירים ולא מצא ידיו ורגליו לצאת."

ההקבלה הברורה היא אל ההסבר האלגורי של מדרש יונה שמפרש את ספר יונה כמשל ולא כסיפור ריאליסטי וכך אומר המדרש: "יונה שירד לספינה זו הנשמה של אדם שירדה בעולם הזה להיות בגוף של אדם הנמשל בספינה", הדג שבלע את יונה מסמל קבר, וים סוער מסמל עונשו של אדם שחטא, וחטאיו לא מאפשרים לו לנוח בקברו.

הנה כי כן, עגנון מוסיף סמל נוסף ל"נשמה". הזכרנו למעלה שהמלבוש מסמל נשמה, כאן ישנה רמיזה ליונה הנלחם בגלים כסמל לנשמה.

הסיפור מסתיים בכך שהחייט איבד גופו ונשמתו בגלל מחדליו בתיקון נשמתו לפני מסירתה חזרה לבוראה.

ההסתמכות על המקור המדרשי הזה מעניק לו מימד נוסף בכך שמתקשר ליום הכיפורים ולגזר דין, שהרי ידוע שספר יונה נקרא ביום הכיפורים. [ובסיפורנו כבר בתחילת הסיפור ישנה רמיזה ליוה"כ - "עם פנות היום¹⁰"]

כלומר, המצאות מדרש יונה בתשתית של סיפורנו, מרחיבה את הציור הסוריאליסטי מחד, ומאידך גיסא מבטאת את המסרים: אין אפשרות לברוח מהמשימה של האדם, העונש בגלל התחמקות, רודף את האדם אפילו מעבר לעולם הזה.

מאמר חז"ל נוסף שמשוקע בסיפור :[ סוכה נ"ב ע"א]
"חוט בן מחט, חוט של עכביש" [עמ' שח] כינויים של לעג שכינו עבדי השר את החייט כאשר גררהו אל השר. מרמז למדרש תנאים על ספר דברים: "תחילתו של חטא דומה לחוט של כוכיא וסופו להיות כעבות העגלה". וכן בתלמוד "אמר ר' אסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של כוכיא ולסוף דומה כעבות העגלה, שנאמר: הוי מושכי העוון בחבלי השווא וכעבות העגלה חטאה" סוכה נב, ע"א.

השימוש בציור מטפורי של חוט עכביש [= כוכיא], מתקשר במקורות לחטא וליצר הרע שתחילתו בחטא קל והוא הולך וגדל. ובסיפורנו הדימוי של חוט, ומחט מבטא את כלי עבודתו של החייט שלא ניצל אותם כראוי.

בטקסט המקורי ישנו דימוי, ואילו בסיפורנו הדימוי מבטא אירוניה ולעג לגבי חוסר האונים של האדם [ החייט שכאמור למעלה מייצג את האדם בעולם המודרני]. כן חשים אנו קורטוב של הומור בכינוי זה כלפי גיבורנו המסכן...

רשמי ספרות האגדה בסיפור "המלבוש" - סיכום:
לסיכום - תפקידם של המקורות בסיפורנו:
השימוש בסמלים מהמקורות, מעשיר ומעבה את משמעותם הסמלית ממילא, מעצם היות היצירה אלגורית באופייה. כך לדוגמה, מעשיר מדרש יונה את סמליות תמונת הדג הבולע את המלבוש. דוגמה נוספת: תמונת החדר שאליו מובל החייט מפורשת כקבר גם [ מלבד עצם התיאור של חדר צר ללא חלונות וכן מתמיהתו של החייט כי חדר כזה יש לשר], בגלל "מלאכי החבלה" החובטים בו כמתואר ב"מסכת חיבוט הקבר".
השימוש בתכנים של סיפורים מהמקורות בסיפורנו זה, מציגים את חלקי הסיפור המקבילים למקורות, כפארודיה עליהם. דהיינו: ישנה הנמכה של הטקסטים המקוריים ביחס לסיפור, כאילו שאין הם, אלא אגדות, יחסית לסיפורנו המצמצם את האפשרויות והמתאר את האדם במערומיו. כך לדוגמא הטקסט ממסכת שבת מוצג באור נלעג יחסית לסיפורנו, כביכול שיש פער בין ראיית העולם התמימה של המדרש, לבין הראיה מפוקחת של המספר בן דורנו, בה נאיביות אינה מציאותית. {כפי שראינו בפרק "מוטיב המלבוש".}
אפקט דומה [של הנמכה ופארודיה] יש לתמונה הגרוטסקית שראינו לאחר מותו של החייט
כאשר הוא עומד בפני השר לבירור. לכך אפשר להוסיף אף הומור שמתבטא בביטוי כמו "חוט בן מחט", כפי שראינו למעלה.
רושם נוסף שמתקשר לספרות האגדה, אינו קשור לתכנים המאומצים על ידי עגנון, אלא דווקא לסגנון הכתיבה:
עגנון מאמץ את צורת המשל בבנית אליגוריה שהיא משל מפותח . כן יש שימוש בדמויות כלליות [ עם שם כללי - ישראל ], דמויות שמזוהות בעיסוקן כמו גבאי, חייט וכדומה.
הסיפור המלבוש בהחלט מזכיר בסיגנונו ובמבנהו את ספרות האגדה של חז"ל.

דב סדן¹¹ אומר:

"חקר לשונו של עגנון אי אפשר לו שיסתפק בכתובים ורישומי מימרות המשוקעים על דרך השינוי [R1]והגילגול, בכתביו, שכן הצד השונה שבינו ובין סופרים אחרים ,המתפרנסים גם הם ממעיני דורות , במה שאין הוא קונה לעצמו מליצה, אם בדפוסה אם בשינויה, אלא קונה חטיבה שלמה, לא על מילותיה וסדר מילותיה אלא על חיתוכה ורוח חיתוכה."

ואכן, ה"ריתמוס" של הסיפור שאוב מהריתמוס המאפיין ספרות האגדה בדורות שונים.

כן מצטט סדן במאמרו הנ"ל דברי א"מ ליפשיץ:

"הוא [עגנון] למד לדבר בלשון דור שלשום, המליצה המיוחדת של סיפורי מעשיות וספרי דרוש, של אגדות שלומים ודברי תחינות, של ספרי תולדות ומגילות גנוזות...".

והדברים מדברים בעד עצמם.

ביבליוגרפיה
1. אררט רחל, על המשמעות הייחודית של "המלבוש" בכמה מסיפורי עגנון, בשדה חמד כ"ט, 1985, עמ' 62-72.
2. גרב יוני, סוד המלבוש משקפים: רבעון 34, 1998. עמ' 24-27.
3 גרשם שלום, לבוש הנשמות וחלוקא דרבנן, תרביץ כ"ד תשט"ו, עמ' 299.
4 גרשום שלום, לעגנון ש"י, ירושלים, תשי"ט, עמ' 289-305.
5. יעללינעק א. "בית המדרש", 138.
6. ר' ניסים מקירואן, חיבור יפה מן הישועה, מהדורת הירשברג, מוסד הרב קוק, תשי"ד.
7. מגד אהרון, שש נפשות מחפשות מוצא, מאזניים כ"ג חוב' ב' 1966', 144-147.
8. סדן דב, על ש"י עגנון, מסה עיון וחקר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו.
9. קורצוייל ברוך, מסות על סיפורי ש"י עגנון. ירושלים ות"א, תשל"ו.
10. קוכרמן, י,, רמזי הסיפור המלבוש לרש"י עגנון, מעלות א,5 1962 , 16-19.
11. שקד גרשון, אומנות הסיפור של עגנון, ספרית הפועלים, 1976.