ופתאום פרש - שיר מאת אלחנן ניר ופירושו

יהודית וינוגרד וד"ר רבקה שאול בן צבי

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

מהקובץ "תחינה על האינטימיות" העומד לצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

וּפִתְאֹם פָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ
אֶת טַלִּית הַיֹּפִי
וְהִבְעִיר בָּנוּ אֶת תְּפִלָּתוֹ
בִּדְמוּת הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה

וְחַסְדּוֹ הָלַךְ עִמָּנוּ בְּכָל הֶהָרִים
מְטַפֵּס עִמָּנוּ לְלֵב הַקֹּשִׁי
מַרְאֶה בּוֹ בֻּסְתָּנִים נִסְתָּרִים
וְאֵיזֶה רֵיחוֹת
וְאֵיזֶה בְּאֵרוֹת

וְכַמָּה קְלִפּוֹת הָיִינוּ צְרִיכִים לְקַלֵּף
עִם כָּל פָּגָה שֶׁהִבְשִׁילָה
אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר
עִם כָּל הַיֹּפִי וְהַיַּיִן שֶׁפָּרַשׂ אֱלֹהִים לְעֵינֵינוּ
בְּיָמֵינוּ הָעוֹלִים

בְּעָשָׁן

שיר מתהפך או שיר מתגלגל?
יהודית וינוגרד, רבקה שאול בן צבי

ישנם שירים שבהם התהליך הוא ברור וניתן להגדרה מדויקת. בשירים מסוג אחר התהליך אינו חד משמעי, ומאפשר יותר מפרשנות אחת. "ופתאום פרש" של אלחנן ניר היא שיר תמציתי שיש בו מורכבות רבה, וניתן להבינו באופנים שונים.

ניתן לראותו כשיר מתהפך, שהאקורד האחרון שלו שולל את החוויה המובעת לאורכו. הבית הראשון נפתח בחוויית שיא של יפי הבריאה, במראה פנורמי כמו מניפה נפרשת במלוא צבעיה. הטבע אלוהי, והאדם בוער באש הקודש שמקורה בתפילת ה' המתגלית בבריאה. (המושג "תפילת ה"' מופיע במקורותינו ואין כאן המקום לפרט). הגפן והתאנה נקשרים אסוציאטיבית ל"שיר השירים" ולמלכות שלמה. בבית זה אנו חשים רוממות, אושר והרמוניה!

הבית השני רומז לנופי נפש ולהתחבטות פנימית המייסרת את הדובר לעומת השלמות שבקודמו, מופיע צל נסתר, תחושת קושי, המאפיל מעט על חוויית ההתפעמות. אולם החסד האלוהי מלווה את האדם לאורך כל הדרך.

שלוה אידילית שוררת בבית השלישי, למרות שהוא פותח ברמז הקבלי לכוחות רוע וטומאה –הקליפות. קליפה היא גם ביטוי מושאל לכיסוי שמחפה על מהות אחרת, נסתרת. ואולם, קליפה עשויה גם להתקשר לחוויית הבוסתן העוברת לאורך השיר. ואכן, מייד מופיעה תמונה מרהיבה הלקוחה ממסכת "ביכורים" פרק ג', משנה א': "כיצד מפרישין הביכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר, קושרו בגמי, ואומר, הרי אלו ביכורים." ושוב נפרש הנוף כמניפה משכרת: "עם כל היופי והיין שפרש אלוהים לעינינו בימינו העולים". אנו בנקודת גובה פיסית ונפשית!

ואז - נופל הקורא לתוך החלל הפיסי שנוצר על פני הדף עם קטיעת השורה והבית, ונשאב אל העשן, שהוא אחד הקודים של שירי שואה, אך קשור גם למלחמות, פיגועים ושרפות. סיום זה סותר את מראות היופי ואת תחושת הדיאלוג עם ישות עליונה, ומשאיר את הקורא בתחושת הלם. השיר שדיבר על יופי ארץ ישראלי משכר, התהפך לעשן המסתיר את הכול, תרתי משמע. האופי הקולקטיבי של החוויה מודגש על ידי לשון הרבים המובעת בחזרות ובחריזה לאורך השיר, וכן על ידי המילה "לעינינו" המופיעה בראשית השיר ולקראת סיומו, ומזכירה את הביטוי המקראי "לעיני כל העם" המתקשר לנס או לפורענות.

אך אפשרית גם קריאה אחרת, לפיה זהו שיר אופטימי שיש בו ביטוי עז לחסדי ה'. אומנם אין שלמות: העולם אינו אידאלי ואינו אידילי, ויש בו צרות ופורענויות המתגלמות בתמונת העשן, אך ה' תמיד עמנו גם בקשיים ובצרות. לפי פרשנות זאת, אין זה שיר מתהפך אלא שיר מתגלגל, מעגלי, שבהיותו נטול סימני פיסוק, אין בו הפסקות. לאחר שהגענו למלה "בעשן" ניתן לחזור מייד אל השורה הראשונה הפותחת בווה חיבור, ומעבירה אותנו אל חוויית היופי, שעוצמתה עשויה לרומם את רוחנו, למרות הכול.

שיר זה לקוח מהקובץ "תחינה על האינטימיות" העומד להופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הקובץ זכה בפרס ורטהיים היוקרתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן.