מקורות השפעה על שירת אסתר ויתקון

שאלה וראיינה פרופ' חנה יעוז

חנה יעוז - אסתר ויתקון

גיליון מס' 22 - אדר תשס"ט * 3/09

התפרסם בגיליון 70 של פסיפס תשס"ח

שאלות
1. מהם נופי טבע וסביבה- שהשפיעו על כתיבתך?
2. מי הן דמויות שהשפיעו עליך – בספרות ומחוצה לה?
3. אילו מראות לשון מצויים בכתיבתך?
4. מה יחסך לתמורות שחלו בנוף הישראלי-בעשורים האחרונים?

תשובות

1. לטבע הבר ולטבע המתורבת יש ביטוי ניכר בשירתי, אולי, כמעט כמו לתמונות לשון, שמקורם בתנ"ך וסידור התפילה. הטבע הארץ -ישראלי מספק לשירתי מראות שתיה, שהם ביטוי לאהבתי השורשית, הילידית אל נופי הארץ. אלו מעומתים לעיתים נוכח פני המציאות המשברית של חיינו, והם משמשים לה לפעמים רקע ניגודי-אירוני ולעיתים בבואה סמלית. הנוף הארץ –ישראלי מעגן את זיקתי לדורות הקדומים של יהודים שחיו כאן, ומעמיק את תחושת הזיקה והמשכיות רצף הדורות של חיי העם היהודי בארצו.

לעיתים נופי הארץ ,שאני מזהה בהם את נופי קדם, אינם מצליחים לממש את החזון "ושבו בנים לגבולם", "ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו". כאז, בימים הרחוקים של תקופת השופטים ובית ראשון, כן עתה – נופה של הארץ משמש זירה להתרחשויות קשות ונוראות.

בשירי –"ברגלים יחפות טעמתי אותך מולדת" אני מפזרת בתוך נופי הילדות הקסומים, רמזים למציאות מאויימת.

לנופי הטבע באשר הם, יש גם משמעות מטאפיסית מורכבת עבורי. הם נציגיו של הבורא בעולמנו- כמתת וברכה, כאזהרה ומנגד כמהות אינדפרטנית, שהיא ביטוי לנצח האלוהי הקיים באדישות הקדושה, שהיא מעל לשטף מאורעות הזמן. נתתי לכך ביטוי בשירי "הטבע כסמל מטאפיסי".

2. דמויות מעולם הספרות וההגות, שהשפיעו עלי הם לא מעטים. כוונתי לאלו שאני זוכרת. יתכן שישנם רבים שהשפיעו באופן בלתי מודע. אתייחס רק לאחדים.

אתחיל מן המעגל הרחוק, מספרות עולם. אזכיר רק את הגדול מכולם, לטעמי, והוא לב טולסטוי.

בספריו "מלחמה ושלום", "אנה קארנינה" ו"סונטת קוייצר" מעוצבות דמויות רוחניות מורכבות כמו פייר בזוחוב ולוין הזכורות לי עד היום כדמויות אנושיות גדולות. אפילו דמותו של קארנין המוארת באור החסד והרחמים על ערש הדווי של אנה, לאחר לידתה את בתה מניאופיה עם וירונסקי- מצטיירת ברגישות אנושית אצילה, שאין רבים כמוה בספרות העולם. וכן התבוננותו הפסיכולוגית - הרוחנית הדקה והחודרת, בתאור הזוגיות וקשייה בסיפורי "סונטת קרוייצר".

יוצר גדול אחר הוא שקספיר. איך אפשר שלא להיזכר במונולוג הנפלא של מקבת לפני הקרב המכריע עם מקדוף, בו הוא עושה חשבון נפש נוקב משמעות . ואיך לא נתפעל מחדירתו לנבכי הנפש האנושית ותהפוכותיה, בעיצוב כל דמויותיו במחזות הרבים שכתב.

הסופר, הפילוסוף והפסיכולוג, ניצול מחנה אשוויץ, ויקטור פרנקל השפיעה עלי מאד בספריו – 'האדם מחפש משמעות' וב- 'זעקה הבלתי נשמעת למשמעות'. רעיון הלוגותראפיה כפי שניסח ותיאר בספריו שיכנעו אותי , ורגשו. אני סבורה, שאני משתדלת לנהל את חיי במידה ניכרת לאור הגותו, שבבסיסה היא מאד יהודית .

בספרות העברית, קודם לכולם, והנפלא מכולם, הוא התנ"ך וגלריית הדמויות החד- פעמיות שהוא מחייה לעיני קוראיו. דמויות שנפתלות עם אלו-הים ואנשים, מצליחות ונכשלות . מתוכם אני קשורה במיוחד לדמותם של אבות האומה,אברהם יצחק ויעקב. ליוסף יש לי רגש מיוחד. יוסף שערג לאהבת אחיו כל חייו ולא זכה. משה, דוד, הנביא ירמיהו, שהעז להפנות שאלה נוקבת אל הא-ל : "למה דרך רשעים צלחה, ישלויו כל בוגדי בגד"? העז לקלל את יום היוולדו, וקונן על חורבן ירושלים וסבל תושביה, בקינה מזעזעת שאין דומה לה ליופי, מלאת אהבה נואשת לעמו.

כל אחת מהדמויות הללו נוגעות בי חזק, בשל נקודות הכוח ונקודות החולשה שבה, ומתוך עומקי המפגש של כוח וחולשה, יש להן שיג ושיח עם אלו-הים.

מבין הנשים הקדומות אני מתרשמת מאד משרה, רבקה , רחל, דבורה , חנה ,מיכל. לכל אחת יש משפט נפלא, שאי-אפשר לשכוח אותו. משפט שמאיר כברק את חשכת הכאב , האומץ והנחישות לעצב את חייהן , את משפחתן או הסביבה בה הן חיות , מתוך ירכתי הבמה . משפט, שבאחת מזניק אותן אל חזית הבמה הסיפורית. לדוגמא: שרה הפגועה מיחסה המזלזל של הגר ההרה לאברהם , ומאדישותו של אברהם לכבודה, מתריסה בכאב מעורב בזעם –" חמסי עליך, ישפוט ה' ביני לביניך!". המשפט שאומרת רבקה לבנה יעקב , בנסיון לשכנעו ל"גנוב" את ברכת הבכורה – " עלי קללתך בני!" . ורחל ביאושה הנורא, פונה אל יעקב אישה לעזרה, עדיין לא הפנימה את האמונה באל יחיד ומופשט שאפשר לפנות אליו בתפילה – " הבה לי בנים, אם אין מתה אנוכי!" ורק לאחר שהיא פונה לה' בתפילה, היא נענת ונפקדת בבן.

דמות מקראית שקרובה אלי במיוחד זו אסתר .מדמות פאסיבית, חרדה, המנסה להעלים את זהותה ולהתבלט כמה שפחות, נכנעת, המקבלת מרות מדודה מרדכי למסור את נפשה למען עמה, היא הופכת לדמות יוזמת, מעיזה, מתחבלת, מצווה, "ותלבש אסתר מלכות". בשיאו של השינוי היא חשה מחוייבת טוטאלית למשימה להציל את עמה, הזדהות מוחלטת עם גורל העם . לאחר המשתה השני, כשהמן מוצא להורג, האמת על זהותה של אסתרמתגלה למלך, ביתו של המן נמסר לאסתר, ומרדכי עולה לדרגת שר בכיר במקום המן, מתנפלת אסתר לרגלי המלך בבכי ותחינה. היא מבקשת על חיי עמה. כאן, מרדכי כבר לא צריך לזרזה, היא עושה זאת באופן עצמאי לגמרי. היא מכריזה שאין טעם לחייה, אם חיי בני עמה בסכנה. כבהמשך היא מעורבת בכל שלבי ההצלה. שולחת באופן אישי איגרות בחותם המלך לכל קהילות ישראל, המבשרות על הרשיון מאת המלך לעמוד על נפשם בנשק ולהרוג באוייבהם.אסתר היא זו שיוזמת את הוצאתם של עשרת בני המן להורג.היא זו שיוזמת להוסיף יום אחד נוסף של רשות להרוג באוייבים. לא ממניעים של נקם, אלא מתוך אהבה עמוקה לעמה. היא רוצה ככל יכולתה להרחיק את הסכנה לחיי עמה לתקופה ארוכה . אסתר גם דורשת מחכמי התורה ומנהיגי העם , לכתוב אותה לדורות. היא מבינה שהעלילה הקשה והנוראה שהיא ובני עמה עברו צריכה לשמש לקח לדורות, שבגולה העם נמצא בסכנת שמד והשמדה.
היא אינה רוצה להצניע את פועלה. יותר מדי לילות חרדה ואימה עברו עליה, מכדי שתרומתה בהצלה עמה לא תזכר לדורות. למרות שהיא יודעת שהיא היתה שליחה של ה', היא גם יודעת שמן הראוי להכיר לה תודה.

בדילוג של כחמש מאות שנים אני מתרשמת מדמותה של ברוריה אשת רבי מאיר, המוצגת בתלמוד כדמות ראויה להערכה. תלמידת חכמים אסרטיבית, מעוררת הערצה, עד כדי סיכון. עד שחכמי התורה בזמנה, חשו מאויימים נוכח האשה המבריקה הזו, שעלולה ליצור תקדים מערער סדרי עולם, ועל כן העמידו אותה בניסיון קשה ונורא, של פיתוי ארוטי, שהוביל להתאבדותה. כך על-פי אחד המקורות בתלמוד.

מן הספרות המודרנית אני זוכרת בהתפעלות עמוקה את ספרו הבלתי נשכח של אביגדור המאירי –"השגעון הגדול" . ספר יהודי גדול, ומיוחד במבעו הסגנוני המשלב שגב וגרוטסקה, הומור וטראגיות. אהבת האדם ואהבת היהודים . ספר שהוא פרוזה ושירה . ספר שראוי וחובה, ללמדו בבתי -הספר . הבא בתור- עגנון, שכשרונו האפי –האירוני ויכולת החדירה הפסיכולוגית שלו, במשולב לזיקתו העמוקה לתרבות היהודית בכל רבדיה, עושים את מקומו בסולם ההשפעה הספרותית עלי-בלתי מעורער. סופר אחר, שאני זוכרת את כוח סיפוריו עלי הוא גנסין, במשפטיו המרוסקים , בדמויותיו ההססניות התלושות , המופנמות. נתינת מקום לאנטי-גיבור, שכל הוויתו במה שהוא חש במעורפל ומתכוון ולא במעשים גדולים שהוא עושה. יש כאן אמירה הומניסטית, ברוח החסידות. תופעה זו מצאתי גם בספרים של חיים ברנר.

כדאי אולי להסביר, שבאומרי "השפיעו עלי", אין כוונתי ליצירה הספרותית שלי דווקא, אלא במובן הרוחני הכולל.

ברצוני לציין את סיפורו הכמו ביוגרפי, שכתב איתמר יעוז קסט בנושא השואה - סיפור, שהאמת הפסיכולוגית-הקיומית שבו, מטלטלת, וכוח התאור הנטוראליסטי שהוא מממש, מבלי לעורר זוועת דחייה, עושים אותו לסיפור חשוב המעניק לקיום האנושי בשואה אור שחור מכמיר לב. כוונתי לסיפור-'אסתינה', מתוך כרך הסיפורים "המהגר הביתה". הסיפור מתאר את אהבתו של ילד במחנה ברגנבלזן, לאישה זרה, על פני אמו החולה והמדוכאת, והצמדותו אליה בשל תכונות של חיוניות וטיפוח נשיות למרות התנאים הסביבתיים האיומים. אישה זו שימשה זונה לשומרי המחנה ובתמורה קבלה מהם הטבות כמו שוקולד, איתו התחלקה עם הילד, ששימש לה כבן.

בשירה- אני מושפעת מהמשוררת זלדה, ואף הקדשתי לה שיר.מראות היום-יום הופכים בשיריה לסמלים בעלי משמעויות נשגבת. ראיית עולמה היא חסידית . אני גם אוהבת את שירת אסתר ראב! זיקתה החושנית לטבע והתמודדותה עם תודעת המוות המוות הקרב.היא העריכה ימים עד לגיל מופלג. קרוב לגיל תשעים.

גם שירת רחל בלובשטיין מצויינת בעיני. שתיהן הצטינו בכתיבת שירים קצרים, מלוטשים ועוצמתיים. אני מתקנאת בכישרונן זה. לשירת לאה גולדברג, יש מקום של כבוד בעולמי הפיוטי. מיצירתו הגדולה של נתן אלתרמן אני אוהבת במיוחד את מחזהו הפיוטי –"פונדק הרוחות". יצירה שובת לב ודמיון העוסקת בקונפליקט שבין החיים והאמנות.

מחוץ לעולם הספרות השפיעו עלי הורי- אבי מהבחינה האמונית, הדתית . אבי כשליח ציבור אהוב מאד. קולו הערב והחם הוליכו את ריגשותיו הדתיים הישר אל לב המתפללים. ולא פחות מכך, מן הבחינה של הענקת חום ומסירות אבהית.

אמי השפיעה עלי מהבחינה הראציואלית, המוח החוקר, המנתח, המטיל ספק והפתוח לאפשרויות בלתי-שגרתיות, ואהבת האסתטיקה. שניהם מהווים בשבילי דוגמא למסירות וחום משפחתי.

סבתי, אם אימי, היא מופת עבורי גם שנים רבות לאחר מותה, לאיפוק, לאמונה דתית שלמה שאינה כופה עצמה, לשמירת הלשון בצורה מושלמת. מעולם לא שמעתי ממנה מילה רעה על מישהו או על משהו. אפס רכילות . לא פחות מכך הרשימה אותי דבקותה בתפילה . בכל עת פנאי היתה מצויה עם סידור התפילה. שמה חנה, וכחנה המקראית הצטיינה בתפילה. שתקנותה המופלגת היתה ניגוד לאישיות אמה, שהיתה מכונה 'מרים המגידה', כי הרבתה להטיף ולדרוש באוזני הנשים בעיירה. לזכרה נטעתי חורשה ליד בית -הכנסת "אוהל אפרים" בו אני מתפללת.

סבי, אב אימי, הקסים אותי בכשרון הרטורי שלו. היה אמן הסיפור העממי . לאחר סעודת שבת היה מרתק אותנו בסיפוריו אודות אנשים, צדיקים, וגורלות. הוא גם אהב לנאום באופן דראמתי, מציץ בהנאה לדמותו המשתקפת במראה.

סבי היה אוטודידקט, יהודי דתי מודרני מובהק. שלא כאביו שהיה גאון בתלמוד, שידע את כל התלמוד והפוסקים בע"פ, רב, שסירב לשמש ברבנות, בהולכו אחרי גישת הרמב"ם, ולכן פירנס את משפחתו מייצוג משפטי של יהודים בפני בתי-משפט של הגויים, בפולין. סבי, לעומתו, ידע בע"פ את התנ"ך, את שירת חובבי ציון, והתעמק בהגותם של מרכס, אנגלס, ניטשה, וובר ואחרים. והנה ממנו שמעתי משפט מפתיע, שהשאיר עלי רושם עז. הוא אמר לי זאת לעת זיקנתו –"אני אומר לך,אסתי, שכל כתבי הפילוסופים שקראתי, לא נחשבים בעיני לעומת התלמוד הזה" - ולשם הדגשה טפח בידו הגרומה על כריכתו של תלמוד בבלי גדול, שהיה מונח על שולחנו. עברו שלושים וחמש שנים מאז. לא מזמן התחלתי ללמוד תלמוד בחברותא של נשים. אולי בהשפעת אותו משפט של סבי.

מחוץ למעגל המשפחה, נשבתי מגדולתו החריגה של תאודור הרצל כפי שהסופר עמוס אילון תיארו בספרו הביוגרפי משנות השבעים של המאה הקודמת. מסירותו ודבקותו במטרה להקים מדינה לעם היהודי בנחישות, ובאומץ נדירים, שהיו כרוכים בסבל ובקורבן אישי ומשפחתי עצומים. עם זאת, חבל לי, שבציבור הישראלי לא מכירים בעובדה שראשית הציונות המדינית החלה עוד לפני תאודור הרצל, בהגותם ופועלם של הרבנים יהודה צבי קאלישר ואלקלעי.

דמות אחרת לגמרי, נפלאה וחשובה ביותר בתולדות הרוח של עמנו, שהשפיעה השפעה עצומה על בני דורו, ועל דורות אחריו עד ימנו, הוא הבעל-שם-טוב, עליו השלום. אני מזדהה עמוקות עם תפיסת עולמו האנושית, האמונית והדתית. במידה רבה, אני רואה בכתיבת שירים עניין חסידי עמוק. זהו בעיני מבע אוטנטי הנמצא בתנועה למגע אמיתי עם האלו-הים. כמו אותו ילד בסיפור החסידי, שידע רק לשרוק את התפילה, ודווקא היא זו שפתחה שערי שמים. כמותו יש משוררים, ששירתם היא השריקה ההיא.

3. מראות לשון בשירתי נשאבים ממקורות חיצוניים ופנימיים -ממראות הנופים והסביבה בה חייתי בעבר, ובה אני חיה בעשרים השנים האחרונות. לרוב, נופי טבע ומעט נופים אורבאניים. נמצאים בשירתי נופי השומרון, נופי העמקים והגבעות שבסמוך להם חייתי כילדה בטבעון, נופי מדבר ועצים שאני אוהבת. האלון, הדקל, הזית, ואזכורי פרחי בר וגינה.

מראות לשון מסוג אחר לגמרי הם אלו, שאני לוקחת במודע ובלא מודע מן המקורות העבריים. מסיפורי האבות בספר בראשית, מפרטי המשכן, משפת הנביאים וספר תהילים , משפת התפילה של הימים הנוראים. ישנם גם איזכורי לשון שמקורם בשירים ישראלים מולחנים.

4. בניגוד למקובל, אני ממש לא מתלוננת. ההפך. אני מוצאת שארצנו יפה בנופיה, בישוביה ובעריה. כביש שש שטרם סלילתו עורר התנגדות עזה בארץ, מאפשר לי לראות חבלי ארץ שהיו עלומים מעיני. ומי שנוסע ברכבת המאסף לחיפה או לבאר-שבע יכול עדיין להתענג על מראות של ברכות, שדות ומטעים. פרדסי הדרים כמעט שאין כבר. אישי מקונן על גבעות הכורכר של ילדותו בתל-אביב, והירקון בלי הדגים. אני זוכרת את גבעות החול הצחות בואכה קרית -ים בו גרו סבי וסבתי, שהקדימו את פני באהבה בחלון האוטובוס ובשמחה ילדותית נופפתי להם לשלום. גם הם כבר אינם. הקריות התאחדו ברצף בתים וחולות הזהב נעלמו. למזלנו, הגליל התחתון והעליון עדיין שומרים על חורשות עצי האלון, והאלה, ועל העמקים החרושים בגווני חום, צהבהב, אדמדם, ירוק, בריבועים משרי שלווה ושקט. השומרון עדיין מלא עצי זית, והרי ירושלים והכרמל עדיין מלאים עצי אורן ועצי א"י, כליל החורש והאלה הים תיכונית ,שינטעו לפני כעשרים שנה.כביש חוצה שומרון הישן, המתפתל בין גבעות הזית וכפר בידיה הערבי, כבר איננו. נסענו בו חמש עשרה שנים. אהבתי את הכביש הזה. היום אנו נוסעים באוטוסטרדה ישרה ומהירה והנוף השתנה, למרות שעדיין ניתן לראות קצת עצי זית ומסגד .

אני מתגעגעת לחווה החקלאית שהייתי נוסעת אליה פעם בשבוע עם כתתי בבית - ספר "יבנה" למרגלות הר נאפוליון שברמת-גן. שם נגעתי באצבעותי באדמה, שתלתי וקטפתי, הרחתי, ושמחתי.היו לי שם רגעים של אושר אמיתי.

היום , במרחק נסיעה לא ארוך אפשר להגיע לפארקים יפים ומטופחים, בראש העין, בהוד השרון, בת"א, ברעננה, בחדרה, ובכל רחבי הארץ. שמורות טבע שניתן לסייר בהם בצורה מוגנת ומהנה. אתרים ארכיאולוגים שמורים ומטופחים . בחול המועד סוכות האחרון, ביקרתי בבית שערים, והתפעלתי ממראה עיני. היום הנגישות גבוהה יותר, והאתרים כולם מלווים בהדרכה, ובסביבה אסתטית מטופחת. גם בנסעותי לשירת- הים בחבל קטיף לפני שנחרב, התפעלתי מחבל הבשור, שבצפון הנגב, ומחבל אשכול. יותר ויותר אתרים ובתים מוכרזים כאתרים שמורים ע"פ החוק, וכיום מתקיימים סיורים מודרכים לאותם אתרים בכל רחבי הארץ. בנסיעותי לצפון, ההתרשמות דומה. הכבישים שהשתפרו עד מאד מאפשרים לי יותר מתמיד, להגיע לחבלי ארצנו היפה. אני כמובן מצרה מאד על ים המלח שמתייבש, אבל בסך הכל אני מתרשמת , שארצי יפה ומרתקת לא פחות מאשר לפני שנים , ומול תהליכי הרס ואובדן, מתקיימים תהליכי שימור וטיפוח הנוף הטבעי והנוף האורבאני.

אני מקווה שתהליכי ההרס והשינוי יהיו מזעריים , גם אם בלתי נמנעים, ותהליכי השימור והטיפוח ילכו ויתעצמו.