בין סיפור מוסר לסיפור נשים משעשע

ד"ר קרסני אריאלה

גיליון מס' 23 - ניסן תשס"ט * 4/09

התוכן:
סיפור ראשון
מדרש הגדול
סיפור שני
אם תדביקני קח את השתים..
סיפור שלישי
גרטל הפקחית
מבוא
סיפורי נשים
"המדרש הגדול:
בסיפורו של גמליאלי:
בסיפורו של גרים:
אידאה מוסרית כמעצבת צורה בסיפור
מסיפור מוסר לסיפור משעשע - "אם תדביקני קח את השתים"
גרטל הפקחית
סיכום
ביבליוגרפיה

מושגים: סיפור מוסר, סיפור נשים, המדרש הגדול, אחים גרים, הומור, סיטואציה היגודית, סיפורי עם תימניים, נעליים אדומות, אינטרטקסט.

תקציר
מאמר זה עוסק בשלושה סיפורים, שיש בהם פונקציות משותפות ולו גם באופן חלקי:
שניים מהם יהודיים ממוצא תימני והשלישי - מתוך האוסף של האחים גרים.

הגרסא הראשונה, שהיא כנראה הקדומה יותר, היא של הרב דוד בן עמרם הדני (המאה ה - 14) , שנתפרסמה בספרו "מדרש הגדול".

את הגרסה השניה רשם נסים בנימין גמליאלי ז"ל - מפי קרוב משפחה, שלום מליחי, והעלה אותו על הכתב בספרו "חדרי תימן".

הגרסה השלישית 'גרטל הפקחית' מצויה בקובץ הסיפורים של האחים גרים מ- 1812.

ההקשר ההיגודי שונה מסיפור לסיפור, ובעקבות זאת - גם המערך האידאי והדינמיקה הסיפורית.

במדרש של הרב עדני מופיע ההקשר במסגרת לימוד בבית המדרש. המספר, הוא הרב המלמד, מבקש להבהיר סוגיה הלכתית באמצעות מדרש, המשמש סיפור אילוסטרטיבי ובא לדון בסיטואציה, שבה "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו". האידאה המוסרית המשתמעת מאמירה זו, הופכת למעין ישות, המשתלבת עם הדמויות ועם דרכי פעולתן, ובכך היא מעצבת את צורת הסיפור.

הסיפור מתחיל בנימה אנטי-פמיניסטית עקב יחסו חסר הכבוד והמזלזל של הבעל כלפי אשתו, גיבורת הסיפור, אולם בחלקו השני חל היפוך - האישה מלגלגת עליו ועל אורחו, משסה אותם זה בזה ויוצרת קצר תקשורתי ביניהם.

זמן ההיגוד של הגרסה השניה הוא לאחר הרצאתו הרצינית של מר גמליאלי על יהדות תימן, כששומעיו מבקשים ממנו בסיום ההרצאה לספר סיפור משעשע.

בסיפור שתי אפיזודות א-סימטריות:

הראשונה מאופיינת כסיפור מוסר המציג מודל פסיכולוגי - התנהגותי , אשר משקף את הנורמות של המספר ושל החברה, אשר הוא חי ופועל בה, ובא להדגיש ערכים ולחנך לפיהם.

השנייה מעוצבת אמנם בתבנית ז'אנרית של סיפור מוסר ומזכירה מאוד את האפיזודה הראשונה, אולם בעוד שבראשונה תנועתן של הדמויות במרחב היא מעגלית, כשהמטרה היא יצירת הרמוניה, המשקפת אידאל התנהגותי - הרי באפיזודה השניה נפרצות הנורמות האלה, ומסיפור מוסר עובר הדגש לסיפור נשים הומוריסטי עסיסי.

הפורמולה הסיפורית הבסיסית, כפי שהופיעה בשתי הגרסאות לעיל, חוזרת בגרסה השלישית, בסיפורם של האחים גרים.

עם זאת מופיעים בגרסה זו אספקטים חדשים משמעותיים, המובילים לתבנית פרשנית, השונה מאוד מזו של שתי הגרסאות הקודמות - הן בעיצוב הספרותי-אמנותי, הן בתשתית הרעיונית, הן בעיצוב הז'אנרי של הסיפור.

הסיפורים הנדונים, ובעיקר - שני הסיפורים היהודיים התימניים, מתקיימים במציאות מסורתית, אשר אין בה כל זכויות של חופש או עצמאות לאישה בחברה, שבה קובע הגבר את הנורמות הערכיות המתייחסות אליה. בחברה זו משתקפת חכמתה של האישה במשיכת החוטים ובקביעת החלטות מאחורי הקלעים ובחסות הבעל:

שלוש הנשים הגיבורות נוהגות כל אחת בדרך שונה, אולם ניתן לאפיין אותן כנשים אסרטיביות וחיוניות, הכמהות לבטא את עצמן, להביע את דעתן ולעתים גם להיסחף אחר חושיהן:

גרטל, הגיבורה של האחים גרים, נועלת מידי פעם בפעם נעלים אדומות, המרקידות אותה אל החופש. שתי הנשים התימניות היהודיות אינן מאופיינות בפריטי לבוש כלל וכלל, אולם גם הן בדרכן טועמות את טעמו של החופש -

עם זאת, שלושתן מבינות - כל אחת בדרכה - כי יש להימנע מההיסחפות אחר ריגושים, שכן ממנה אין דרך חזרה.



מדרש הגדול
"ולקחת אותנו לעבדים, אין אדם יודע מה בלבו של חברו".
מעשה באדם אחד שביקש לעשות סעודה לפילוספוס אחד, בא וצוה אשתו לתקן שני תרנגולות מפוטמות, והיתה עינו צרה באשתו, שלא תאכל משני התרנגולין כלום. אמר לה: הריני מביא פילוספוס אחד, ויהיה ביני לבינך סימן שתדעי בו ברמיזה. שכשאני יושב עמו אני מרגיש בראשי, הוציאי לי שני ראשי התורנגולין הם וצואריהם, וכשאני מרגיש באיברי הוציאי איברי שניהם, וכשאני מרגיש בארכובותי הוציאי לי שני שוקים שלמים.
אמרה לו: הין. אני אעשה כמו שאמרת.
הלך והביא אותו פלוספוס לתוך ביתו. ונכנסה האשה במכון שלה. וישב הוא והפלוספוס והמה מתגהצין בפוך ובסיכות ובקטרת, עד שיצא בעל הבית לצורך לעצמו. והלא הפלוספוס יושב.
מיד נכנסה אצלו ודברה אליו אשת בעל הבית ואמרה לו, בעוון גדול ובצרה גדולה באת היום אל ביתנו, אללי לך מה שיארע לך מבעלי זה.
אמר לה: ומה הוא עון זה הטמון?
אמרה לו: בעלי זה יש בו רוח רעה והוא מבקש לחתוך ממך שתי ביצין ואוכלן ואתה הזהר בעצמך ממנו.
אמר לה: ומה הוא הסימן?
אמרה לו: בתחלה הוא מרעיש ומרעיד בראשו וזה הוא הסמן הראשון, ושנייה הוא מרגיש בידיו, ושלישית הוא מרגיש באיבריו. ואלו האותות המה בינינים. ורביעית הוא מרעיש בשוקיו, וההיא שעתה קשה מכולן, הזהר בעצמך על שתי ביציך שהן חתוכות.
בא בעל הבית וישב לפניו, והתחיל להרעיש בראשו ולא הכניסה לו כלום, כמו שרמז לה. חזר והרעיש באיבריו ובידיו ולא הקפידה אשתו כלום, חזר והרעיש בשוקיו ולא השגיחה על רמיזותיו. והפלוספוס ראה הסימנין הללו כולן שבאו - האמין לדברי האשה ונתירא על עצמו מבעל הבית. וכיון שעמד בעל הבית אל אשתו להריב עמה כשם שלא הוציאה כלום - עמד אותו האיש בחפזון ויצא וברח, מתירא מבעל הבית שמא יחתוך ביציו.
אמרה לו אשתו אני לא נמנעתי מלהכניס לך שני התורנגולים, אלא כבר לקח שניהם הפלוספוס תחת שמלתו, ונתביישתי מלומר לו בפניך כלום.
מיד יצא בעל הבית ורץ אחריו במהרה.
אמר לו: המתן לי שאקח ממך אחת ולך אחת.
סבר אותו הפלוספוס וחשב בלבו שמא על שתי ביציו הוא מדבר עמו.
אמר לו הפלוספוס, אם רצתה אחרי והשגתני יש לך שתיהן כאחת, והרי שתיהן לך נתונים במתנה.
מיד זה רץ וזה רץ אחריו בכל כוחו, ולא יכול להשיגו, ונמלט ממנו. והיא החביאה שני התורנגולין ואכלה אותן.
הדא היא דאמרין בריאתא לעולם אין אדם יודע מה בלבו של חברו אלא הקב"ה בלבד.



אם תדביקני קח את השתים..
מעשה בעשיר קמצן שהלך בדרך, והחשיך עליו היום והוא רחוק מביתו. ומאחר ולא יכול היה עוד להמשיך את דרכו, כי עייף היה וצמא ורעב, וחושך על פני האדמה, פנה אל הכפר הקרוב וביקש מקום ללון. שאל את אנשי המקום אם יש יהודים בכפר, ונאמר לו כי יש יהודי אחד ויחיד, אבל הוא עני ואינו יכול לכבדו כערכו. גויי המקום הציעו לו מלון בבתיהם אך הוא סרב והעדיף להתאכסן בביתו של היהודי. העני קיבל את פני האורח העשיר בחיבה ובמאור פנים; הוא הכירו בשמו ובדמותו בתור פלוני הסוחר מפגישות מקריות ביום השוק, אך האורח לא הכיר את בעל הבית ולא ידע מיהו ומה שמו עד לאותו יום ולאותה שעה.

העני נמלך באשתו בדבר הארוחה שיש להכין לכבוד האורח הנכבד, ושניהם באו לכלל דעה לשחוט למענו תרנגולת, כי הוא מורגל במאכלים טובים, ואפשר שהמחווה הזאת לא תלך לאיבוד...

בני הזוג טרחו אפוא בכל כוחם למען האורח, האשה הגישה מיני קליות, והאיש נזכר כי יש עמו מעט ערק מן הנותר של החג האחרון, והלך והוציאו ממחבואו וכיבד בו את האורח. בקיצור, אכלו ושתו וסעדו ובילו את לילם בטוב ובנעימים.
למחר בבוקר השכימה האשה והכינה לאורח לחם חם מאפה תנור, והוא אכל ושתה והכין עצמו לדרך. בני הזוג קיוו בסתר ליבם, כי העשיר הנכבד "יזרוק" להם ריאל כסף חלף הכבוד שזכה לו מידם וחלף הטרחה וההפסד, אולם האיש רק הפטיר "שלום" בשפה רפה, וכלאחר-יד, ונחפז ללכת לדרכו...

לימים נקלע האיש העני לעירו של האיש העשיר, ושני המכרים נפגשו בשוק. העשיר הזמין את העני לבוא לסעוד על שולחנו בערב, וללון בביתו, וכה אמר לו: השלם עסקיך בשוק, ועם חשכה פנה וסור אל הרמה כי שם ביתי, ואני אחריך...

העני הלך לשוטט בשוק, והעשיר עלה לביתו והודיע לאשתו: הערב יש לנו אורח, וכבר הזמנתי אותו לסעוד על שולחני. יש אפוא לכבדו כיאות.
אמרה האשה: אינני יכולה לקבל אורחים ואינני חפצה בהם...
אמר לה: חוב הוא עמדי, ולא אוכל להתעלם מחובי, ולא עוד אלא שכבר פציתי את פי ולא אוכל לשוב.
אמרה: היאך מלאך לבך להביא אורחים ביתה וביתך ריק מטוב, לא ביצה ולא תרנגול? הלא זה כמשלוש חדשים שלא נתבשל בשר בקדרתי, כי צר עין אתה, וכילי גם על בני ביתך, וממונך חביב עליך יותר מגופך, ובמה תקדם את פני אורחך, האמנם בעציד וזום (מיני מאכלים עממיים זולים)?
אמר: לא עציד ולא זום אלא תרנגולת, אביא לך תרנגולת מטילה...
- אם האורח כה יקר כל כך בעיניך עד שאתה מוכן לכבדו בתרנגולת - שמע בעצתי והבא שתי תרנגולות ולא אחת. כבר שכחתי מתי אכלנו לאחרונה בשר עוף, וראוי לנו לזכות בזכותו של האורח... אם כבר מרק - מוטב שתהיה זו ארוחה לשמה...
- אעשה כדבריך ואקנה שתי תרנגולות, אמר האיש ופנה לעבר הדלת.
- ואל תשכח להביא גם בקבוק ערק ומעט קליות ומעט טלופחות וסמי קטורת שתהיה סעודה מושלמת...
בעל הבית עמד בדיבורו הביא לאשתו שתי תרנגולות ואת כל הנצרך. אולם לפני שעזב את המקום הוא ראה לנכון להסביר לה את סדר ההגשה כפי שהוא רצה שזה יהיה.
הוא אמר: "כאשר אושיט את ידי לפנים, הגישי את הערק ואלפסוך" (בלשון הצפוניים ג'עלה, והוא הריבוד הנאכל בין כוס לכוס והמתיש את תקפו של הערקי). "וכאשר אשתעל קלות, יש להגיש את הארוחה. ולבסוף, וזה העיקר, כאשר אדפוק בקיר - הביאי את הבשר..."
האשה הבטיחה לנהוג בהתאם, והאיש שב לעיסוקו בחנותו שבשוק.

בזמן הבישול, כאשר ריח המרק המתובל היה נודף ומגרה וממלא את כל חללו של הבית, אמרה האישה לנפשה: "אטעם את המרק ואבחן את שיעור המלח". וכיוון שטעמה וראתה כי טוב הוא, התאוותה לטעום גם מן הבשר... ואז שלתה מן הקדרה כנף אחת ובלעה אותה בשקיקה. הבשר היה כה מתוק וטעים וערב לחיך עד שהיא לא יכלה לגבור על תאוותה, ושבה ושלתה עוד כנף אחת ואכלה גם אותה. היא אמרה:
"מה תוסיף כנף ומה תגרע!"
ומשפרצה גדר, לא יכלה עוד למשול בתאוותה, וזללה גם הרגלים, ואחרי הרגלים פנתה לשאר חלקים ואכלה אותם בזה אחר זה למן הראשים ועד הכרעים. היא אכלה את שתי התרנגולות לא השאירה מהן שריד ופליט. רק המרק נשאר, והמרק היה מלוא הקדרה, והיה בו די והותר...

סוף דבר הגיע האורח. האשה הכניסה אותו וקידמה את פניו באנחות צער...
אמר האורח: "גברתי, למה תאנחי, ולמה ירע לבבך?"
אמרה: "נאנחת אני ומיצרה על הגורל הצפוי לך מידי בעלי... אתה נראה לי אדם הגון ואינך ראוי לעונש כה אכזרי..."
אמר לה: "דבריך חידות לי, פרשי אותם!"
אמרה: "אם תנצור סוד, אגלה לך את הצפון בלבי, ואזהירך מפני הסכנה..."
אמר: "בטחי בי."
אמרה: "מחלה יש בו בבעלי, ובכל שנה הוא מזמין אליו אורח ומכבדו, ובתוך הארוחה הוא קם ומתנפל עליו וכורת את שני אשכיו ואוכלן ומתרפא... לשם כך הוא הזמין אותך היום, וזה מה שצפוי לך! ראה, הזהרתיך!..."
אמר לה: "במה יאמנו דבריך, ומה האות שאת דוברת אמת?"
אמרה: "הנה לך שלושה אותות: לראשונה הוא מושיט את ידיו לפנים כמנסה לתפוס דבר מה, בשניה - הוא משתעל ומזדקף כמתכונן לזנק על טרפו... ובשלישית- הוא דופק בקיר, וזה לך האות שהוא עומד כבר לעוט עליך..."
האורח לא ברח מן הבית, כפי שהאשה קיוותה שהוא יעשה, אך שמר את דבריה בלבו מחמת השמא...

ובינתיים הגיע בעל הבית. הוא התיישב במקומו הקבוע והאורח לצדו. מיד נטל כוס קטנה ומילא אותה ערקי וברך שהכל, ויצק אותה לתוך פיו. מילא את הכוס שנית והגישה לאורח, וגם זה ברך שהכל ושתה. לאחר מכן החל לאותת בידו לאשתו, כמוסכם, כדי שזו תגיש את אלפסוך הריבוך. הוא שלח ידו פעם ופעמיים ושלוש. והדבר לא נעלם מעינו הפקוחה של האורח העוקב בחרדה אחר תנועותיו... הלה פירש את תנועת היד כפי שפירשה לו האשה, וראה בכך אות מבשר רע...,

שעה קלה לאחר מכן החל האיש להשתעל - א-הה, ב-הה, והחל להתנודד לכאן ולכאן - רמז לאשתו שהנה הגיעה העת להגיש את הארוחה. האורח נדרך כמיתר מתוח, כי הוא ראה שדברי האשה הולכים ומתקיימים. הוא הסתכל אל עבר הדלת, ומשראה אותה פתוחה נחה דעתו. זו הייתה האשה שצפתה מראש את מהלך העניינים והשאירה את הדלת פתוחה כדי להקל על האורח את הבריחה. תיאבונו של האיש הסתלק ממנו, ובעל הבית היה מוכרח להעיר לו: "למה אינך אוכל, יא- אבי ואהלי, הלא טרחנו לכבודכם!..."
"ברוכים תהיו!" פטר האיש, "כבר אכלתי דיי..."
"השולחן צועק משלושה, וכבוד האדם רצונו", אמר בעל הבית והחל לדפוק בקיר. הוא רצה שהאשה תביא כבר את הבשר, אך זו הייתה "עסוקה" במטבח והוא היה מוכרח לדפוק עוד פעם ועוד פעם, ובכוח רב יותר, כדי שזו תשמע ותמהר לעשות כמבוקש...

אותה שעה קפץ האורח ממקומו כמוכה בעתה, זינק לעבר הדלת, ונמלט החוצה אל הרחוב הפתוח... בריחתו המבוהלת והמתמיהה עוררה את השתוממותו של בעל הבית, והוא שאל את אשתו אם יש בפיה הסבר לבריחתו השגעונית של האורח.

"בודאי שיש הסבר לדבר" אמרה האשה בהעמדת פנים חסודה, "הסבר מספיק בהחלט. לאחר שעשה מה שעשה הגיוני הדבר שהוא ישא רגלו ויברח..."
"וכי מהו הדבר שעשה?" אמר הבעל בהבעה נדהמת ודחק באשתו למהר ולהשמיע את סיפור המעשה.
"לפני שבאת מן השוק" סיפרה האשה בחמה שפוכה, "נכנס האורח אלי למטבח, אמר שהוא רעב ונטל את שתי התרנגולות המבושלות ושם אותן בתרמילו. 'צידה לדרך' אמר, והשאיר רק את המרק..."
"ולמה לא סיפרת לי את כל זאת כשהאיש היה עוד כאן?" זעם הבעל והיכה אל מצחו. "הלא זה מעשה שפלות שלא נשמע כמוהו..."
"לא יכולתי לבייש אותו", אמרה האישה כמתחסדת. אילו סיפרתי לך, הייתי מלבינה את פניו, ומוטב שימות האדם ואל יתבייש..."
הוא רץ בדרך המובילה אל מחוץ לעיר, וכעבור שעה קלה יכול היה לראות מרחוק את האיש אשר הוא מבקש. הירח היה במלואו והעני הבחין באיש הרודף אחריו. זה החיש את מרוצתו וזה התאמץ להדביקו, אולם משנוכח העשיר כי האורח מהיר ממנו, וכי אין לו כל סיכוי להשיג אותו, הוא קרא אליו ואמר בתוכחה ובתחינה: "נהג בהגינות, ואל תהיה רשע, קח אחת ותן אחת!..."

העשיר התכוון בדבריו, שהעני יקח לו תרנגולת אחת ויניח את התרנגולת השניה. ההגינות מחייבת שלא לקחת את הכל... אולם העני הבין אחרת. הוא סבר, שהעשיר אומר לו: "תן לי ביצה אחת והנח לך את הביצה השניה, ולכן תשובתו הייתה החלטית ובלתי מתפשרת: "אם תשיג אותי, קח לך את השתיים!" אמר והוסיף להגביר את מהירותו ולהגדיל את המרחק בין שניהם...


גרטל הפקחית
היה הייתה טבחית שנקראה גרטל. היא נעלה נעליים בעלות עקב אדום וכשיצאה אתן, הסתובבה אנה ואנה, שמחה וחשבה: "אכן, את בחורה יפה." כשחזרה הביתה לגמה יין מתוך שמחה, ומאחר שיין מעורר את התיאבון, טעמה ממיטב המאכלים שבישלה עד ששבעה ואמרה: "טבחית חייבת לדעת איזה טעם יש לאוכל."

אירע שהאדון אמר לה פעם: "גרטל, הערב בא אורח, הכיני לי היטב שתי תרנגולות משובחות." "בטח, אדון," ענתה גרטל. היא שחטה את התרנגולות, חרכה אותן, מרטה אותן, שיפדה אותן ולעת ערב הביאה אותן לצלייה בתנור. התרנגולות החלו להשחים והיו כמעט מוכנות אך האורח לא בא עדיין. אז קראה גרטל לאדון: "אם האורח לא הגיע, עלי להרחיק את התרנגולות מן האש, אבל ממש חבל וצר לא לאכול אותן מייד, כשהן עסיסיות ביותר." אמר האדון:"אם כן ארוץ בעצמי להביא את האורח." כשהפנה האדון גבו, הניחה גרטל את השיפוד עם התרנגולות בצד וחשבה: "לעמוד כך זמן רב ליד האש, זה גורם להזעה ומצמיא. מי יודע מתי יגיעו! אקפוץ לי בינתיים למרתף ללגימה קלה."

היא רצה למטה, נצמדה לכד ואמרה: "שאלוקים יברך לך ת'לגימה, גרטל", ולגמה להנאתה. "היין סוחף," אמרה, "לא טוב להפסיק באמצע," ויצקה עוד לגימה הגונה. עתה ניגשה ושבה והציבה את התרנגולות מעל לאש, ציפתה אותן בחמאה ונופפה בשיפוד בעליזות. מאחר שריח הצלי היה נפלא, חשבה גרטל: "אולי חסר משהו! צריך לטעום!"

היא ליקקה אצבעותיה ואמרה: "יוהו, כמה טובות התרנגולות! ממש בושה וחרפה שלא אוכלים אותן מייד!"

היא רצה לחלון לראות אם האדון והאורח מגיעים, אך לא ראתה איש. אז התייצבה שוב ליד התרנגולות וחשבה: "הכנף הזאת הולכת ונשרפת מוטב שאוכל אותה." אם כן, חתכה אותה ואכלה, והיא ערבה לחכה מאוד. כשגמרה חשבה: "יש להוריד גם את השנייה, אחרת ירגיש האדון שמשהו חסר."

כשנזללו שתי הכנפיים הלכה שוב להביט אם בא האדון ולא ראתה אותו. "מי יודע," עלה בדעתה, "אולי לא יבואו כלל." אולי נכנסו למקום כלשהו." אחר כך אמרה: "היי גרטל, עשי חיים, אחת מהתרנגולות כבר לא שלמה, קחי עוד לגימה בריאה וחסלי אותה לגמרי. כשתגמרי אותה, תבוא עליך השלווה. למה שיישחת מתת האל הטוב?" אם כן רצה שוב למרתף, לגמה לגימה מכובדת ואכלה בשמחה רבה את התרנגולת האחת עד תום. כשחוסלה התרנגולת והאדון עדיין לא בא, הציצה גרטל בשנייה ואמרה: "במקום שבו האחת, חייבת גם השניה להיות. עליהן להיות ביחד: מה שטוב לאחת, טוב גם לשנייה, מלבד זאת עוד לגימה לא תזיק לי." יצקה עוד לגימה מכל הלב, ושילחה את התרנגולת השנייה בעקבות הראשונה.

עוד היא בעיצומה של האכילה, הגיע האדון וקרא: "מהרי גרטל, האורח בא מייד אחרי." "כן, אדון, אני כבר מגישה." ענתה גרטל. בינתיים בדק האדון אם השולחן ערוך כהלכה, לקח את הסכין הגדולה שבה התכוון לבתר את התרנגולות, והשחיז אותה על אבן הסף. עד מהרה הגיע האורח, הקיש בנימוס ובנועם בדלת הבית. גרטל רצה לראות מי זה, וכשראתה את האורח, הושיטה אצבע לפיה ואמר: "שקט! שקט! הזדרז והסתלק מייד, אם אדוני יתפוס אותך, רע ומר יהיה גורלך; אמנם הזמין אותך לארוחת ערב, אבל לא זמם אלא לחתוך לך את שתי האוזניים. רק תקשיב איך הוא משחיז לשם כך את הסכין."

האורח שמע את קול ההשחזה ומיהר ככל יכולתו לשוב ולרדת במדרגות. גרטל לא התעצלה, רצה בצרחות אל האדון וקראה: "איזה יופי של אורח הזמנת!" "אה, גרטל? למה את מתכוונת בכך?" "כן", אמרה, "זה לקח מן המגש את שתי התרנגולות שבדיוק עכשיו רציתי להגיש, וברח איתן. " "באמת תעלול נאה," אמר האדון וצר היה לו על התרנגולות הנחמדות. "אילו רק היה משאיר לי אחת מהן, שלפחות יישאר גם לי משהו לאכול." הוא קרא אחריו שישאר, אבל האורח השים עצמו כלא שומע. אז רדף אחריו והסכין עוד בידו, צועק: "רק אחת! רק אחת!" והתכוון שהאורח ישאיר לו רק תרנגולת אחת ולא ייקח את שתיהן. אבל האורח לא חשב אלא שעליו לוותר רק על אחת מאוזניו וברח כאילו בערה אש תחתיו, כדי להביא את שתיהן הביתה.


מבוא
שלושת הסיפורים, שהוצגו לעיל, בנויים סביב פורמולה, שיש בה פונקציות משותפות ולו גם באופן חלקי, ולכן ניתן להתייחס אליהם כאל גרסאות.

עם זאת, קיים שוני בין הסיפורים.

נראה אפוא, כי בשונה מתמטולוגיה, חקר הסיפור היהודי לדורותיו, הרואה בגרסאות לסיפור מרכיבים של פנומן סיפורי אחד, הנבנה באופן דיאכרוני ¹ - הרי משום שהגרסאות המוצגות במאמר הן בעלות גנאולוגיה שונה, הן מהוות כל אחת בפני עצמה יחידה סיפורית עצמאית וייחודית, למרות העובדה, שגם הן עוסקות באותה תמה, שנדדה כנראה ממקום למקום. ²

כיוון שאין רצף לשלושת הסיפורים מבחינה כרונולוגית, אין משמעות לגביהם מהבחינה הדיאכרונית, והדיון בהם ייעשה באופן סינכרוני מהיבטים שונים.

אין ספק, שההשוואה בין הגרסאות, שיש בה משום דיאלוג בין מרכיביהן, מעבה ומעמיקה את הבנת חומריהן. תפיסתי היא, שלא רק המרכיבים השווים משקפים אחידות בחשיבת האדם, באשר הוא שייך למשפחת העמים, אלא גם המרכיבים, המציגים שוני בין תרבויות והשקפות עולם.

אערוך עיון משווה בין הגרסאות, שיתייחס בין היתר לגישה ההקשרית ³ הרואה בסיטואציה ההיגודית גורם מרכזי בעיצוב הסיפור, המשפיע על העיצוב הז'אנרי של הסיפור אם באמצעות הנסיבות, שהביאו לארוע ההיגודי, או שבאמצעות מטרותיו אף תורם להבנת המארג האידאי והתמטי של הסיפורים.

עם זאת תידון כל גרסה - כיחידה סיפורית עצמאית, ויודגשו בה המרכיבים הייחודיים לה.

הגרסה הראשונה, שהיא, כנראה, קדומה יותר, היא של דוד בן עמרם עדני (המאה 14) ⁴ ,

שנתפרסמה בספרו "מדרש הגדול". ⁵

עד לפני 200 שנה היה "מדרש הגדול" לחם חוקם של יהודי תימן ודחק את כל מדרשי ההלכה והאגדה האחרים. מעטים כתבי- היד של מדרשי הלכה ואגדה, ששרדו בין יהודי תימן, ורבים מהם הם העתקים של "מדרש הגדול". ⁶

את הגרסה השניה רשם נסים בנימין גמליאלי ז"ל - מפי קרוב משפחה. הוא אסף את סיפוריהם של פשוטי- עם יהודים וערבים,הצליח לדובב אנשים ונשים, ואף דלה מהם סיפורים מתהום השכחה.

שלא כמו יהודים תימנים רבים, שנולדו בתוך הקהילה היהודית בערים כמו צנעא, נולד וגדל גמליאל רחוק מהעיר בסביבה חקלאית דשנה, המשופעת במים ובנופים מקסימים.

שכניו התימנים הערבים לא היו קנאים לדתם, לא רדפו את היהודים שכניהם, אלא קרבו אותם וחיו עימם בשלום. חיים אידיליים אלה השפיעו עליו ועל דרכו הספרותית.

בעלייתו ארצה הקים אסכולה ייחודית למסירת מורשת יהדות תימן, ויחד עם שותפיו לכתיבה תיאר את חיי יהודי תימן ואת ההווי היהודי שם מזוית ראייה, שלא היתה מוכרת לרבים מבין המתעניינים במורשת תימן .

באחת משבתות העיון, שאורגנה ע"י חמיה של תלמידתי, ⁷ הוזמן המחבר, גמליאלי, להרצאה על יהדות תימן. לאחר הרצאתו התבקש ע"י הקהל לספר סיפור משעשע, והוא נענה ושלף מזכרונו את הסיפור הנדון "אם תדביקני, קח את השתים..." ⁸

לאחר ההרצאה - ניגשה אליו אחת השומעות (חמותה ז"ל של תלמידתי) ואמרה לו, כי לסיפורו קיימת מסורת סיפורית רבת שנים, שמקורה, כנראה, ב'מדרש הגדול'.

קשה היה למספר להאמין, שסיפור משעשע כזה מצוי בספר שכולו מדרש והלכה, והאשה הבטיחה למסור לו את המקור המדויק: "מדרש הגדול' בהקשר לבראשית מ"ג פירוש הפסוק "ואתם תהיו לי לעבדים".

הגרסה השלישית 'גרטל הפקחית' - מצויה בקובץ הסיפורים של האחים גרים מ- 1812, שנחל הצלחה רבה ותורגם ליותר מ- 140 שפות. מתוך 210 סיפורים - הרי 40 הם על נשים, ובדרך כלל מדובר בנשים פסיביות ונרדפות. סיפורים אלה מבליטים את דמותו של הגבר ואת הדרך, שהוא רואה בה את האישה האידאלית. ⁹

שונה הדבר בסיפור הנדון "גרטל הפקחית".

אף שגרטל רחוקה ביותר מהמרחב התרבותי - חברתי, שהגיבורות שייכות אליו בגרסאות התימניות-יהודיות, והרגליה שונים בהחלט מהרגליהן, היא "מסובבת על אצבעה הקטנה" שני גברים ועושה מהם חוכא ואטלולא - בדיוק כפי שחברותיה היהודיות עושות.

עם זאת, שונות הגיבורות זו מזו: גרטל שונה מאוד משתי הגיבורות היהודיות. צורתן מתעצבת בהשפעת הסיטואציה ההיגודית, שבסופו של יום מטרתה לבטא את המסגרת האידאית של הסיפור.


סיפורי נשים
אף שהסיטואציה ההיגודית שונה מסיפור לסיפור ובעקבות זאת גם המערך האידאי שלהן, הרי הנושא המרכזי בכל שלושת הסיפורים הוא האישה התחבלנית, שהעמידה את שני הגברים בסיפור כפתיים מושלמים.

עפ"י הדגם של פרופ - הרי מעשיית נשים מוגדרת בהיפוך תפקידים: האישה היא הפעילה, היא משתמשת בחכמתה כדי לתחבל תחבולות וניחנת בדבקות במטרה עד השגתה. ¹⁰ ואמנם בסיפורינו כזו היא האישה.

נוי מגדיר את מעשיית הנשים כסיפור של נשים לנשים, שיש בו מסר נשי. ¹¹

הגדרה זו מצומצמת ביותר לטעמי, ואינה מתאימה לסיפורים, הנדונים במאמר זה, שכן, לפחות, שני הסיפורים התימניים לא סופרו ע"י נשים; הם אולי סופרו לנשים - כדי להוכיח את פיקחותה של האישה וללגלג בקריצת עין על הגברים; בוודאי ובוודאי יש בסיפורים מסר נשי - אין האישה נופלת בחכמתה, בתושיתה ובדבקותה במטרה מהגבר, ואולי היא אף עולה עליו.

לדעתי, יש לכלול בהגדרת סיפורי הנשים גם את ההיבט הפמיניסטי, אשר לפיו סיפור נשים עוסק במקומה של האישה בחברה ובתרבות, בסטריאוטיפים המאפיינים אותה ובמאבקה לשוויון זכויות ולמיצוי אישי. הגיבורות לא חייבות להיות אקטיביות; גיבורות פסיביות, שאינן מסוגלות להיאבק או שהן נכנעות לגבר הרודה בהן - משקפות בהחלט מציאות קיימת, שמוטל על הנשים לשנותה.

הסיפורים הנדונים, ובעיקר שני הסיפורים היהודיים התימניים - מתקיימים במציאות מסורתית, אשר בה אין כל זכויות לאישה כאישה עצמאית בחברה, ובה הגבר הוא שקובע את הנורמות הערכיות המתייחסות אליה.

בחברה זו משתקפת חכמתה של האישה במשיכת החוטים ובקביעת החלטות רק מאחורי הקלעים ובחסות הבעל. גם כשהיא פעילה מאוד, היא חייבת להתנהג בצניעות, בצייתנות, לייחס לבעל את כל הרעיונות ואת כל ההחלטות שלה ולבסוף - גם למחוא לו כפיים על חכמתו.

בסיפורנו קיימת התמרדות, כביכול, כנגד נורמות אלה -המספר מעמיד את האישה במרכז ומציג אותה כתחבלנית, ובמידה מסוימת - כמרדנית, הממרה את פי בעלה / אדונה, מקבלת החלטות משלה, מבצעת אותם, ואף מציגה את הבעל / האדון ואת האורח - ככלים ריקים, שגאוותם הגברית סופגת מכה אנושה.

תחבולתה של האשה מוצגת בצורה הומוריסטית, שיש בה לגלוג על גברים באופן כללי. היא נובעת מניגוד בין טיפשות לפיקחות - צמד ניגודים, הנפוץ ביותר בכל התרבויות ומשקף חוסר הבנה של מנהגים, מוסכמות ואופני - דיבור.

היפוכה של ה'טיפשות' אינה 'חכמה', אלא ערמומיות וידיעה כיצד להשתמש בסיטואציה הומוריסטית או לנצל אותה לרעה. האישה הערמומית מוצגת כ'פקחית יותר מדי', ודאגתה לעצמה מתבטאת, לכאורה, במרידה כנגד הקונבנציות החברתיות, ברמאות ובהפרת האימון, האמור להתקיים בינה לבין בעלה או אדונה. ¹²

בספרו מתייחס אנרי ברגסון, בין היתר, גם לתפקידו החברתי של הצחוק. על הרגשתו של הצוחק הוא אומר: "הצוחק [...] מכריז על גדולתו בפחות או יותר גאווה ונוטה לראות את אישיות הזולת כבובת משחק, שפתיליה נתונים בידו. אגב, בהתנשאות זו נגלה על נקלה מקצת מן האגואיזם [...]" ¹³

אחרים יאמרו, כי פעולתן של הנשים היא מעין שחרור של "שסתומי לחץ", המשקף תוקפנות, שמניעיה הם לעיתים פחד ותסכול. ¹⁴

עפ"י הובס, ¹⁵ תכנונה ומימושה של סיטואציה הומוריסטית כזו נובעת מתחושה של עליונות, שבאה כתוצאה מתסכול של השפלה: הובס הנציח זאת במשפטו המפורסם, כי הצחוק אינו אלא "sudden glory ", הנובע מהעצמה פתאומית של מעמד הצוחק -בהשוואה לנחיתותם של אלה שצוחקים להם. ¹⁶

תיאוריה נוספת רואה בצחוק - משתנה חברתי, שמוצאו ממורשת קדומים "the thrashing laughter " , ובו שואג המנצח שאגת ניצחון, כשהוא מתגבר על יריבו. מה שהיה בעבר הרחוק שדה הקרב, הופך עכשיו לקרב של שנינות, ובו מסמן הצחוק ניצחון, והלעג - הפסד. ¹⁷

לגיבורות שלנו ניתנה, למעשה, האפשרות לתקוף את בעליהן/אדוניהן בלי להענש:

בדרך זו הן גם פוגעות בעליונותם וגם נוקמות בהם על תסכולים, שהם אחראים להם, לפי דעתן.

תוקפנות זו באה לידי ביטוי בדרכים שונות - החל במשחק של חתול ועכבר בינן לבין בעליהן בזמן הסעודה בגרסאות היהודיות, כשהגיבורות קובעות את סדר היום במקום הבעל; ההמשך מתבטא בפגיעה ישירה בבעליהן, הנגרמת על ידי גיבוב של שקרים ועיוות האמת, והסיום בא לידי ביטוי בשיבוש התקשורת בין שני הגברים.

הדיאלוג הקטוע בין הגברים הוא שיח של חרשים, המעורר צחוק רב אצל הנמענים, ובעיקר עקב העובדה, שהם שותפו בסוד תחבולותיה של האישה, ש "סידרה" את הבעל, ובעקבות זאת נפל האורח התמים, שלא עשה רעה לאיש, קרבן לנכלוליה.

בשתי הגרסאות היהודיות מוצגת באופן בולט התחבלנות כשמחה לאיד, ומתקיימים בהן שלושת התנאים הגורמים לתחושת שמחה זו:

הקרבה לבעלה והאכפתיות שלה לגבי יחסיו עם אורחו בהחלט קיימות, ולכן השמחה לאיד מתעצמת.

ה"נפילה בפח" של השניים אינה כה תהומית, כי האישה אינה מוצגת כרעת לב.

הגורם השלישי הוא התחושה, כי 'הגיע' לבעל, וזה גם הצידוק המוסרי, העשוי לפטור את האישה מרגשות אשמה על שמחתה. ¹⁸

אף שמבחינה עלילתית הסיטואציה הקומית, אשר לתוכה מתמרנת גיבורתו של גרים את אדונה ואת אורחו, דומה מאוד לזו שבשתי הגרסאות היהודיות, הרי היא שונה מבחינה פונקציונלית: אין במעשה שלה כל שמחה לאיד, יחסיה עם הקרבן הם יחסי אדון-משרתת, ואין לה כל קירבה פיזית או נפשית אליו. האדון מתייחס אליה בצורה הוגנת, לא כפי שהתייחסו הבעלים לנשותיהם בשתי הגרסאות היהודיות. הסיום ההומוריסטי מהווה, למעשה, תחבולה הבאה להוציא את גרטל מה'פלונטר', שבו סיבכה את עצמה, והיא עושה זאת ללא כל התחשבות, אף שהיא מתעללת במי שלא עשו לה כל רע.

כמו אצל שתי הגיבורות בגרסאות היהודיות - קיימת גם אצל גרטל תחושת עליונות בעצם שליטתה במצב.

אף שהעיקרון ההומוריסטי בפואנטה של הסיפור דומה בכל שלוש הגרסאות, הרי האבר הנדון בו שונה בסיפורו של גרים בהשוואה לשתי הגרסאות היהודיות:

"המדרש הגדול:
מיד יצא בעל הבית ורץ אחריו במהרה אמ' לו המתן לי שאקח ממך אחת ולך אחת. סבר אותו הפלוספוס וחשב בלבו שמא על שתי ביציו הוא מדבר עמו. אמ' לו הפלוספוס אם רצתה (=רצת) אחרי והשגתני יש לך שתיהן כאחת, והרי שתיהן לך נתונים במתנה מיד זה רץ וזה רץ אחריו בכל כוחו ולא יכול להשיגו ...

בסיפורו של גמליאלי:
הוא קרא אליו ואמר בתוכחה ובתחינה: "נהג בהגינות ואל תהיה רשע קח אחת ותן אחת"

העשיר התכוון בדבריו, שהעני יקח לו תרנגולת אחת, ויניח את התרנגולת השניה.. אולם העני הבין אחרת. הוא סבר שהעשיר אומר לו: " תן לי ביצה אחת והנח לך את הביצה השניה, ולכן תשובתו היתה החלטית ובלתי מתפשרת: "אם תשיג אותי, קח לך את השתיים!

בסיפורו של גרים:
הוא קרא אחריו שיישאר, אבל האורח השים עצמו כלא שומע. אז רדף אחריו והסכין עוד בידו, צועק: "רק אחת! רק אחת!" והתכוון, שהאורח ישאיר לו רק תרנגולת אחת ולא ייקח את שתיהן, אבל האורח לא חשב אלא שעליו לוותר על אחת מאוזניו וברח כאילו בערה אש תחתיו כדי להביא את שתיהן הביתה.

בסיפורו של גרים האבר הנדון הוא אוזניו של הגיבור.

לעומת זאת, בשתי הגרסאות היהודיות - הנשים הצנועות, שאינן יושבות לסעודה עם בעליהן, העושות את רצון בעליהן ומקבלות עליהן את חוקי החברה, אשר בה קובע הגבר את נורמות ההתנהגות, דווקא הן מגניבות רמזים מיניים לסיטואציה הקומית, אשר לתוכה הכניסו את הגברים:

לא די בכך שהן שמו את הבעל ואת האורח ללעג ולקלס, הן עוד הוסיפו להתעלל בהם, כשהן מציגות אותם במערומיהם.

לא לחינם אמר המספר גמליאלי, כי קשה לו להאמין, שסיפור משעשע כזה מצוי בספר, שכולו מדרש והלכה.

אידאה מוסרית כמעצבת צורה בסיפור ¹⁹
כפי שנאמר, הגרסה, המופיעה ב'מדרש הגדול', משמשת כסיפור אילוסטרטיבי הבא להסביר את הפסוק "ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו" (בראשית, מ"ג, יח). בהקשר לפסוק זה אומר המהדיר בחילופי הנוסחאות: "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו". והוא ממשיך ומביא לנמעניו סיפור משעשע: "מעשה באדם אחד, שביקש לעשות סעודה לפלוסופוס אחד. בא וצוה את אשתו לתקן שני תורנגולות מפוטמות."

ההקשר ההיגודי, כפי שמסתבר מהטקסט, הוא ההקשר הלימודי, שמטרתו - דיון ברעיון: "אין אדם יודע מה בלבו של חברו". הסיפור עוסק אפוא ביחסים שבין אדם לחברו, ומודגשים בו קווים, המאפיינים נורמות חברתיות.

זהו סיפור מוסר, שיש בו ערכים חברתיים מוסריים, לדמויות אין שם, וזיהוין נעשה באמצעות עיסוקן, מינן או גילן. ²⁰

האידאה המוסרית, המשתמעת מהפסוק המוזכר, הופכת למעין ישות, המשתלבת עם הדמויות ודרכי פעולותן, ובכך מעצבת את צורת הסיפור.

הרעיון "איש אינו יודע מה בלבו של חבירו", הוא הנושא המקשר בין הסוגיה במדרש לבין הסיפור, והוא גם מעצב את הסיפור בשלושה מעגלים: הקשר בין הבעל לחברו הפילוסוף; הקשר בין האישה לבעלה; הקשר בין האישה לאורח.

החוט המקשר בין המעגלים הוא נושא התקשורת, המשתקף ביחסים שבין הגיבורים:

התקשורת בין הבעל לאישה היא מינימלית ובאה לידי ביטוי בפקודות, שמנחית הבעל על אשתו:

"וצוה לאשתו [...] אמר לה [...] הוציאי לי שני ראשי [...] [הוציאי לי [...] הוציאי איברי שניהם [...] הוציאי לי שני שוקיהם." ואחרי אמירה פקודתית ארוכה זו - עונה האישה בהכנעה "הין! אני אעשה כמו שאמרת."

התקשורת בין הבעל לחברו היא, לכאורה, במרכז הסיפור, שהרי לצורך זה הוזמן הפילוסוף לארוחה, אולם התקשורת היחידה הנוצרת ביניהם היא של שיחת חרשים:

אנו עדים להתפתחות, שלא תוכננה ולא נצפתה מראש - נוצרת הבנה דוקא בין האישה לבין האורח.

מערכת הסימנים המוסכמת בין בני הזוג, הבאה במקום תקשורת פשוטה ביניהם, הופכת לבעל לרועץ ולאישה לגאולה - היא המסמנת לאורח, בהתאם לדברי האישה, את תכניתו של הבעל: "בעלי זה יש בו רוח רעה והוא מבקש לחתוך ממך שתי ביצים ואוכלן [...] בתחילה הוא מרעיש ומרעיד בראשו וזה הוא הסימן הראשון [...]", וכשהאורח מפנים את דברי האישה, הוא בורח כל עוד נפשו בו.

אם כן האישה אחראית לקצר תקשורתי בין הגברים, כשהיא משסה אותם זה בזה, והיא צופה במעשה ידיה בסיפוק רב - שני הגברים רצים זה אחר זה, כשכל אחד חושב שהוא מבין את חברו, אולם לא כך הם פני הדברים.

העלילה בנויה בקו ליניארי, שבו רודפים זה את זה פעולות של גורם ותוצאה: הכנת הסעודה, הסעודה הבלתי מתממשת ושני הגברים הרצים איש אחר חברו. החוט המקשר בין שלושת המרכיבים היא האישה.

המרחב ההתרחשותי בא לידי ביטוי בשתי תבניות עלילתיות ניגודיות, אולם סימטריות:

תבנית ראשונה מורכבת מהכנת הסעודה לבעל ולחברו, הפילוסוף, כשהבעל הוא הגורם המרכזי והדובר הראשי, הפוקד על האישה להגיש את המנות השונות לפי סימנים, שהוא מכתיב מראש. האישה אמורה להיות המבצעת, כשהיא מנועה מלטעום משהו מהתרנגולים.

היחס המשפיל לאישה המתמצה במשפט: "והיתה עינו צרה באשתו, שלא תאכל משני התורנגולין" והניגוד בין שתי התמונות: האחת "ונכנסה האשה במכון שלה ", המשקפת את כניעותה של האישה, ולעומתה, השניה "וישב הוא והפלוספוס והמה מתגהצין בפוך ובסיכות ובקטרת", מלמדת על קלקול, היוצר אצל הנמענים ציפיה לתגובה כלשהי מצד האישה.

תבנית שניה: הניגוד החריף בין יחס הכבוד של הגיבור כלפי הפילוסופוס לעומת יחסו לאשתו - מביא בעקבותיו את ההיפוך הבלתי נמנע בסיפור - שני הגיבורים המלומדים, שהמפגש ביניהם מבוסס על תקשורת - בסופו של דבר אינם מבינים כלל זה את זה:

"אמר לו: המתן לי [...]. סבר אותו הפלוספוס וחשב בלבו שמא [...]" וכפי שאמר הפרשן "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו". האישה השתקנית הופכת לגורם המרכזי ולדוברת הראשית. בסופו של דבר, הסימנים, האמורים לרסן את האישה ולכבול אותה לתוך מסגרת, משמשים כדי לשחרר אותה ולהשיג את רצונה - הארוחה נופלת לידיה כפרי בשל, כשהיא מזהירה את האורח, שבעלה מתכנן לחתוך את אשכיו ("ביציו" בלשון הסיפור). עם זאת, כל תהליך המרידה נעשה בשקט ומאחורי הקלעים.

כך, למעשה, השיג הדרשן את מטרתו במדרש - מעקב אחר סיטואציה צבעונית משהו, אשר בה "איש אינו יודע מה בלבו של חברו".

האידאה המרכזית: "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו" - מעוצבת אפוא במרחב ההתרחשותי של האירוע המסופר - תוך שהיא משתלבת בזמן ההתרחשותי: במסגרת הסעודה, כשכל דמות נעה אליה מכיוון אחר, ולכל אחת מהן מטרה שונה:

המארח דואג לארוחה טובה, המלווה "בפוך ובסיכות ובקטרת", שתשמש תשתית למפגש עם האורח ותקל על יצירת קשר ודיון טובים בין השנים; האורח מוזמן להתארח ומקבל ההזמנה; האישה מתחבלת תחבולות, כיצד להכשיל את המפגש ואת ההבנה בין השניים.

התנועה המנוגדת הזו של הבעל ואשתו במרחב ההתרחשות - מכשילה כל תקשורת אפשרית ומדגימה בדיוק את הסיטואציה, שהמספר מבקש להסביר בהיגודו "ומכאן שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו."

האישה הצייתנית והכנועה זוקפת את קומתה, חושפת את חכמתה וערמתה, ובאמצעות תחבולה היא מצליחה לשסות את שני הגברים זה בזה וליצור קצר תקשורתי ביניהם.

בסוף הסיפור היא משקיפה בסיפוק רב על התוצאות, כשהם רצים זה אחר זה, וכל אחד מבין דבר אחר.
את סיום הסיפור אפשר להבין בשני מישורים:

במישור הראשון משתקפת מטרתו הדידקטית של המספר - להאיר מצב, שבו שני רעים אינם מצליחים להבין זה את זה.

הבדיחה במישור זה באה כחלק מהעיצוב הצורני של האידאה המוסרית - היא עשויה להביא לשיפור התקשורת בין המספר לנמעניו התלמידים, והיא עשויה לפרוק מתחים ולהביא לאפקט קתרטי לגבי הנמענים השומעים את הסיפור בדיעבד. ²¹
לעומת זאת, המישור השני מתייחס לדינמיקה המתארת את הסיפור כסיפור נשים, והוא משקף את השמחה לאיד של האישה המענישה את בעלה וצופה במפלתו ובמפלת חברו בסיפוק רב. אין הסיפור מסתיים אמנם במוסר השכל אולם ניכרים בו מסרים דידקטיים וחינוכיים.


מסיפור מוסר לסיפור משעשע - "אם תדביקני קח את השתים"
סיפור זה בנוי כמעין דיאלוג בין שתי אפיזודות:

האפיזודה הראשונה בסיפורו של בנימין יחזקאלי מאופיינת כסיפור מוסר המציג מודל פסיכולוגי-התנהגותי, אשר משקף את דפוסי החיים של המספר והחברה, שהוא חי בה, והוא בעל מגמה דידקטית מובהקת.

לדמויות אין סימנים מזהים:

הם מייצגים "קמצן עשיר", ו"עני", הם אינם מתעגלים במרחב, ואינם מעוצבים בקווים אינדיבידואליים.

המספר משייך אותם לחברה היהודית: "שאל את אנשי המקום אם יש יהודים בכפר, ונאמר לו, כי יש יהודי אחד ויחיד, אבל הוא עני ואינו יכול לכבדו כערכו".

זאת כדי להציג את הנורמות ההתנהגותיות, המקובלות בחברה המתוארת.

המסגרת העלילתית של האפיזודה השניה מעוגנת בתבנית הז'אנרית של סיפור המוסר, המזכירה את האפיזודה הראשונה, אולם מתפתחת לכיוון שונה.

המרכיבים הפואטיים בשתי האפיזודות מנהלים מעין דיאלוג. אף בתנועת הגיבורים קיים דיאלוג כזה:

בעוד שבאפיזודה הראשונה - תנועתן במרחב היא מעגלית, כשהמטרה היא יצירת הרמוניה המשקפת אידיאל התנהגותי, הרי באפיזודה השניה תנועתן הפוכה: מן המרכז - החוצה.

תנועה ניגודית זו מצביעה על פריצת הנורמות, ומסיפור של מוסר - עובר הדגש לסיפור נשים הומוריסטי עסיסי.

סיפור נשים זה מלגלג על כל אותן נורמות התנהגותיות וערכיות, המוצגות באפיזודה הראשונה, ושם לצחוק את הגברים השולטים באישה - את הבעל הרודה באשתו ומונע ממנה אוכל טוב וחברה נעימה, ואת האורח, שבשבילו היא צריכה לבשל מטעמים, ואותו היא צריכה לשרת, כשהיא אמורה להישאר בצל המטבח.

המטרה מושגת באמצעות וולגריזציה של דמות האישה ושל היחסים בינה לבין בעלה ובאמצעות התחבולה, שהאישה מתחבלת כנגד בעלה ואורחו.

ההקשר ההיגודי של הסיפור הוא כפי שמצוין לעיל - לאחר הרצאתו של מר גמליאלי על יהדות תימן, ומטרת הסיפור מסתברת מבקשת הקהל המופנית אליו - לספר סיפור משעשע.
כפי שנאמר, בסיפור שתי אפיזודות שתבניותיהן הן א-סימטריות:

הדמויות הפועלות אינן זהות מבחינת מצבן הכלכלי, התנהגותן שונה זו מזו, ואפילו הדרכים, אשר בהן בחר המספר לספר את עלילתן - שונות.

באפיזודה הראשונה מתארח עשיר קמצן בביתם של עניים: "העני נמלך באשתו בדבר הארוחה, שיש להכין לכבוד האורח הנכבד, ושניהם באו לכלל דעה לשחוט למענו תרנגולת." בני הזוג יוצאים מעורם כדי להנעים את שהותו של הקמצן העשיר: מזמינים אותו ללון בביתם לאחר הסעודה ומכינים לו מאפה חם טרם צאתו בבוקר לדרך.

באפיזודה השניה גומל העשיר לעני על האירוח הנפלא, כאשר הוא מזמין אותו להתארח בביתו בבואו לעיר מגוריו. אשת העשיר אינה מסכימה לארח את האיש, אלא לאחר דין ודברים עם בעלה הקמצן. אמנם היא מכינה ארוחה אולם היא אינה יכולה לעמוד בפני ריחותיה וטעמה וזוללת את התרנגולות תוך כדי הכנתן.

כשהאורח מגיע, היא מזהירה אותו, כי בעלה מתכוון לכרות את אשכיו ולאכול אותם כתרופה למחלתו, וכשהוא משתכנע מדברי האישה, הוא קם ובורח.

כפי שצוין, תנועתן של הדמויות במרחב יוצרת ניגוד:

באפיזודה הראשונה התנועה היא של התכנסות - העני ואשתו הולכים לקראת האורח תרתי משמע, השלושה יושבים בסעודה, ויחס זה נמשך עד צאתו של האורח לדרכו למחרת היום. לעומת זאת, התנועה באפיזודה השניה היא של הינתקות. מלכתחילה קיימת התנגדות מצד האישה, וטעמיה - עמה, לארח את העני, ובסופו של דבר הסעודה אינה מתממשת, והאורח בורח בבושת פנים.

אף סגנון הסיפור שונה בשתי האפיזודות:

האפיזודה הראשונה של הסיפור מעוצבת כיחידה בעלת מטרה ממוקדת ומסוימת, שאליה שואף הסיפור - הצגת מודל להתנהגות מוסרית, ואין למחבר כל עניין אמנותי ביצירה. לכן היא מתקדמת ברצף, ללא סטיות וללא סיבוכים ספרותיים, כשהדגש מושם בפעלים. מרכיבי העלילה רודפים זה את זה בלא להתעכב על תיאורים.

לעומת זאת, נוקט המספר גישה פואטית שונה - לחלוטין בבואו לדבר על האפיזודה השניה של הסיפור, שכן מטרתו שונה ומוגדרת בפירוש - לשעשע את הקהל.

הוא מעלה את המתח הדרמטי בסיפור באמצעות דיאלוגים:

בעוד שהאפיזודה הראשונה מסופרת בדיבור עקיף ללא דיאלוגים, כשהמשפטים מורכבים וארוכים, הרי למן המשפט הראשון באפיזודה השניה משתנה הדינמיקה:

היא נעשית מואצת ומתחברת לתנועת הדמויות:

"הזמין את העני לבוא לסעוד על שולחנו בערב וללון בביתו, וכה אמר לו: - השלם עסקיך בשוק, ועם חשכה פנה וסור אל הרמה כי שם ביתי ואני אחריך..." ודיאלוג רודף דיאלוג, ובהן חוזרות המלים - "אמרה האשה:... אמר לה... אמרה... אמר..."

באפיזודה השניה יש שלוש תמונות:

שתי הראשונות מתייחסות לאירועים שלפני הסעודה, והשלישית מתייחסת להתרחשות שלאחר הסעודה.

למעשה הסעודה עצמה אינה מתקיימת.

שלא כמו בגרסה התימנית הראשונה, אשר בה נכנעת האישה ומקבלת את דברי בעלה ללא ערעור: "אני אעשה אשר אמרת", הרי בגרסה השניה מוצג קונפליקט חריף בין בני הזוג, הבא לידי ביטוי קולני על רקע קמצנותו של הגבר, שאינו "מפרגן" לאשתו ארוחה ראויה ועל רקע קנטרנותה של האישה ויחסה השלילי העקרוני.

ההתכתשות המילולית בין בני הזוג ומעשה הבישול של האישה - משקפים את תהליך התמרדותה בבעלה ובנורמות הערכיות והחברתיות של סביבתה.

התהליך בא לידי עיצוב פואטי באמצעות חושיה השונים של האישה:

- בתמונה הראשונה באמצעות קולות - דו שיח בעל טונים צורמים בין בני הזוג.

- בתמונה השניה באמצעות ריחות, המגרים את חושיה של המבשלת: "בזמן הבישול, כאשר ריח המרק המתובל היה נודף ומגרה וממלא את כל חללו של הבית, אמרה האשה לנפשה: אטעם את המרק.."

על האישה משתלט בולמוס של תאווה, שאינו מניח לה, עד שהיא מחסלת את כל העופות. המלים, אשר בהן מתאר המספר את הבולמוס, התוקף את האישה, יוצרות שני רובדי משמעות:

ברובד האחד, הקונקרטי, מתוארת תאוות האכילה, שאינה יודעת שבעה, וברובד השני, המשתמע, מרומז התחום המיני: "התאוותה לטעום גם מן הבשר [...] בלעה אותה בשקיקה [...]הבשר היה כה מתוק [...] לא יכלה לגבור על תאוותה [...]"

- בתמונה השלישית סוחפת הגיבורה את בעלה אל תוך המערבולת שיצרה:

היא מזהירה את האורח מפניו, תוך שהיא מתארת את הרגלי סעודתו באופן אנלוגי לסעודתה:

"בכל שנה הוא מזמין אליו אורח ומכבדו, ובתוך הארוחה הוא קם ומתנפל עליו וכורת את שני אשכיו [...]"

כפי שבהתנפלותה חסרת הרסן על התרנגולות - יש מעין טקסיות פולחנית - כך היא מתארת את ארוחתו של הבעל - כריטואל, החוזר על עצמו מידי שנה.

האורח מבין גם מבין את כוונתה, והוא נס כל עוד נפשו בו.

אין בהתמרדות זו ביטוי לשינוי עולמה הערכי - חברתי של האישה, אלא התפרצות, שבאה כתגובה על יחסו של בעלה אליה, והדרך, אשר בה היא עושה זאת, בוטה - בהשוואה לדרכה של הגיבורה בגרסת ר' עמרם:

היא נסחפת אחר תאוותה, ובמשך זמן קצוב היא כמו נתונה לחוקי הקרנבל, השונים מהמציאות היומיומית, שהיא חיה בתוכה. היא מסוחררת מהחופש שנטלה לעצמה בלי לתת דין וחשבון לאיש. זו התפרצות המבטאת תחושת עולם קרנבלית של חיוניות בלתי נדלית. ²²

בסוף הסיפור באה לידי ביטוי שבירת כל הכלים, שלא נותר עמה דבר מלבד שמחה לאיד של האישה לבעלה ולאורחו.

לא בכדי הופך הסיפור להיות מקור לשעשוע - הקהל חש אף הוא בתנודות של החופש הקרנבלי הזה, נסחף אחריו ובתגובתו הוא הופך לרגע להיות חלק ממנו. השומעים מזדהים עם הגיבורה וצוחקים עמה:

הם באו להשתעשע וקיבלו מלוא החופן "צחוקים".

אל תחושת עולם זו נוסף גם מרכיב הקתרזיס, שהרי קהל המאזינים ביקש סיפור משעשע -כדי להשתחרר מלחצים מעיקים ומתוך אמונה, שלב שמח ומאושר - מרפא , והרי אין כמו סיפור משעשע למצב רוח טוב. כל אחד מבין הנמענים יכול לראות את עצמו כחלק מן האפיזודה, כחלק מהמצב, אשר בו נשברים הכלים, אולם רק לזמן קצוב.

כמו בקרנבל, כשכל המשתתפים בו שוכחים לרגע את המציאות היומ-יומית והופכים להיות שותפים להתרחשות בסיפור.

אין כמו ההומור, העוזר לשומע לחוות שמחה ולהרחיק רגשות כדיכאון, ככעס וכחרדה לפחות באורח זמני. ההומור משפר את מצב הרוח ועוזר להתמודד במצבים של מועקה. ²³


גרטל הפקחית
בספרו "סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי" מציג באחטין תפיסה תאורטית, כי בכל טקסט ספרותי היחסים בין מרכיבים לבין גורמים חיצוניים ופנימיים - נושאים אופי דיאלוגי. ²⁴
כל מבע (utterance) משקף אינטראקציה לשונית בהקשר חברתי, והוא מותנה בנאמר בעבר ובאופן התקבלותו. הדיאלוג מתקיים בין תחומים שונים:
אידאולוגיות, תקופות או סוגות (ז'אנרים). כל מבע תרבותי, אם באמנות אם בחיי היומיום, הוא סך הכל של מפגשים קודמים עמו, שיצרו בתודעתנו "טקסט" לגביו. בכל מילה טמון פוטנציאל של קישורים. ²⁵

הפורמולה הסיפורית הבסיסית, כפי שהופיעה בשתי הגרסאות לעיל, חוזרת בסיפורו של גרים. עם זאת, מופיעים בגרסה זו אספקטים חדשים ופריטים משמעותיים, המובילים לתבנית פרשנית, השונה מאוד מזו של שתי הגרסאות הקודמות - הן בעיצוב הספרותי-אמנותי, הן בתשתית הרעיונית, הן בעיצוב הז'אנרי של הסיפור המושפע מהנסיבות, שהביאו להקשר ההיגודי בסיפור.

באקספוזיציה של הסיפור 'גרטל הפקחית' מתואר לבושה של הגיבורה באמצעות פריט אחד: "היא נעלה נעלים אדומות בעלות עקב אדום", המשתלט גם על תיאור התנהגותה: "וכשיצאה אתן, הסתובבה אנה ואנה, שמחה וחשבה: 'אכן את בחורה יפה'."
"הנעלים האדומות" אינן סתם פריט לבוש - הן הפכו למושג בעקבות מעשייה עתיקה, הידועה בשם "נעלים אדומות". הנס כריסטיאן אנדרסן כתב סיפור, שהתבסס על מעשייה זו, ובספרה "רצות עם זאבים" - מספרת המחברת על הסיטואציה ההיגודית, שהולידה סיפור זה:

"יש סיפור שבעזרתו מלמדות נשים זקנות על מצוקתה של האשה המורעבת והחייתית. הוא ידוע לחלופין בשם "נעלי הריקוד של השטן" , "הנעלים המלובנות של השטן" ו"נעלים אדומות".

דברים אלה מבוססים על הנסיון האישי של המחברת:

"הנה לפניכן הגרסה ההונגרית-גרמנית, שדודתי טרזה היתה מספרת לנו בילדותנו. היא היתה פותחת תמיד את גרסתה לסיפור במלים: 'הביטו בנעליכן, והודו לאל שהן פשוטות... מפני שמי שנעליה אדומות מדי צריכה לחיות בזהירות רבה מאוד.'" ²⁶

ההקשר ההיגודי , כפי שמסתבר מהטקסט, הוא ההקשר התרבותי-דידקטי של הסיפור. הוא בא להזהיר נערות צעירות, לבל תיסחפנה אל תוך מערבולת, שתגזור את דינן להידרדר בתהום.

בגרסתו של גרים - אין כלל התייחסות להקשר היגודי, אולם תיאורה של גרטל, הנועלת "נעליים אדומות בסרט אדום", מזכיר את גיבורת "נעלים אדומות" ואת הנערות, שהדודה טרזה מזהירה את נמענותיה מפניהן.

במסעי הפרשני אני מתייחסת אפוא לדיאלוג בין הסיפורים: 'גרטל הפקחית' ו"הנעליים האדומות", המסייע להבנת משמעותם של פערים בטקסטים, של דילוגים ושל יחידות בלתי מקושרות באמצעות רמזים, המסתתרים במילים או במשפטים. ²⁷

מי היא הגיבורה הנועלת נעליים אדומות בסיפורה של הדודה טרזה?

מה הקשר בינה לבין גרטל הפקחית?

בסיפור "הנעלים האדומות" מוצגת נערה, שוויתרה על חיים מלאי משמעות של עשייה, יצירה וסיפוק והתמכרה לריגושים מהירים וזולים. תוך כדי כך הפכו כל חייה לרדיפה מתמדת אחרי אשליות - אחרי חוויות, כביכול, העשויות להעניק לה תחושה טובה, ואחרי כל מי שרק מראה לה צל צילה של תשומת לב, שהיא מפרשת אותה כאהבה. היא נתונה לרדיפה כפייתית אחר הרצון להראות יפה - כדי להרגיש טוב, כדי להרגיש נאהבת ורק לשמוח באותם דברים, שיביאו אותה לרקוד ורק לרקוד, עד שאלה יובילוה אל התהום.

אדום הוא צבע הדם, והדם הוא הנפש, הוא סם החיים, היכול להפוך גם לסם המוות, לקרבן ולאבדן. בין שני קצוות אלה מתנועע כל אדם, והוא צריך למצוא את האיזון ביניהם.

בסיפור "הנעליים האדומות" השתלטו הנעליים על רגלי הנערה הגיבורה:

"כשרצתה לרקד שמאלה, והנעליים התעקשו לרקוד ימינה. כשרצתה לרקוד במעגל, התעקשו הנעליים לרקוד ישר לפניה, וכך הרקידו הנעליים את הילדה [...] והלאה אל היער הקודר והאפל." ²⁸

הנעליים האדומות הפכו לסמל של היסחפות והידרדות בעקבות תשוקתה הבלתי מרוסנת של הילדה לנעליים אלה, והתרכזותה בהן השכיחה ממנה את כל חובותיה וערכיה. רדיפה אובססיבית זו אחר הנעליים האדומות נבעה מאמונתה של הנערה, כי רק הן מסוגלות לגרום שמחה ולהכניס אהבה לחייה העלובים. בכך וויתרה, למעשה, על פיתוח עצמה ועל כשרונותיה ונדחפה לריקוד המטורף - עד כלות.

עיון באקספוזיציה של 'גרטל הפקחית' - בהחלט מזכיר את הנערה מ"הנעליים האדומות":

גם גרטל אוהבת ריגושים: "נעלה נעליים אדומות בעלות עקב אדום", גם גרטל "הסתובבה אנה ואנה, שמחה וחשבה: 'אכן את בחורה יפה'" אולם ההבדל הגדול בין גרטל לאותה נערה מתבטא במלים "כששבה הביתה". גרטל אינה נסחפת אל "היער הקודר והאפל", היא מטיילת בנעליה האדומות, אולם היא גם יודעת מתי להסיר אותן ולבצע תפקידים אחרים.

בסיפורה של דודה טרזה מבינה הגיבורה בסופו של דבר, כי אם לא תעצר בזמן, היא תיסחף אל תוך "היער האפל והקודר", אשר ממנו אין דרך חזרה. היא גם מבינה, שאין בה הכוח לחלוץ את הנעליים האדומות, שכן הנעליים שולטות בה, ונותרה רק אפשרות אכזרית ויחידה: אם חפצת חיים היא - לכרות את רגליה.

רק בדרך אכזרית זו היא עשויה לאזן את חייה ולרסן אותם. היא בוחרת בדרך הקשה:

"ועכשיו היתה הילדה נכה אומללה ונאלצה למצוא מחייתה בעולם כמשרתת לאחרים, ולעולם לעולם לא רצתה עוד נעליים אדומות."

בגרסתו של גרים גרטל היא משרתת.

היא מתבקשת ע"י אדונה להכין סעודה - שני עופות - בעבור אורחו. והיא עושה כמצוותו ומכינה את העופות, וכשהאורח מתמהמה, היא אוכלת אותם בזה אחר זה ומלווה את הארוחה בשתיית יין כיד המלך. כשמגיע האורח, היא פותחת את הדלת ומזהירה אותו, שלא יכנס הביתה, שכן האדון מתכוון לחתוך את שתי אוזניו. האורח בורח כל עוד נפשו בו, וגרטל מודיעה לאדונה, כי אורחו ברח ולקח עמו את שתי התרנגולות. האדון רודף אחריו וזועק לאורח, שיחזיר לו לפחות עוף אחד, כדי שגם לו יהיה מה לאכול, אולם - לשוא: האורח חושב, שמארחו מתכוון לאוזן אחת!

הסיפור בנוי כסיפור מסגרת: המסגרת החיצונית באה לידי ביטוי בפתיחה, המאופיינת בזמן מתמשך וסטטי: זו האקספוזיציה המתארת את הרגליה הכנראה קבועים של גרטל המבשלת הפקחית ומרמזת להתפתחות הסיפור עצמו. הגיבורה מוצגת כדמות עליזה, אוהבת חיים, שמחה וקלת דעת. היא מתוארת גם באמצעות פריטי לבושה, המצביעים על טעמה הצעקני וההמוני ובאמצעות התנהגותה בבית אדונה, המשקפים את עולמה ואת אופיה. לקווי אופי אלה נוספת אינפורמציה על הרגליה:

"כשחזרה הביתה לגמה יין מתוך שמחה [...]" וכאשר היין היה מעורר תאבונה היתה טועמת מהתבשיל שבישלה ומוצאת סימוכין להתנהגותה בפתגם: "טבחית חייבת לדעת איזה טעם יש לאוכל".

מתקבל הרושם, שהיא מעריכה מאוד את חכמתה - היא מתבלת את מחשבותיה בפתגמים ובשפה עממית. אמירותיה הן דו-כיווניות: הן נאמרות אמנם כדי להוכיח את חכמתה, אולם, למעשה, המספר מעצב באמצעותן את השקפת עולמה של הגיבורה.
האמרה " טבחית חייבת לדעת איזה טעם יש לאוכל " מוכרת גם בשפות אחרות:
למשל, בעברית "לא תחסום שור בדישו", ומבחינה זו יש בו אופי מסורתי, המשמש את גרטל כמקור של כוח והוכחה לאמיתות דבריה. יש בו גם משום תירוץ להסיר מעליה את האחריות להיסחפותה אחר גרגרנותה. ²⁹
העלילה עצמה, כפי שנאמר, מתנהלת במסגרת של אחד מהימים הרבים של המבשלת בבית האדון, יום שמתרחש בו משהו:
"אירע שהאדון אמר לה פעם: 'גרטל, הערב בא אורח, הכיני לי היטב שתי תרנגולות משובחות.'", והיא עונה לו "בטח אדון," אולם כאשר חל שיבוש בסדר היום, והאורח אינו מגיע, מתערער גם הסדר בהתנהגותה השגרתית של גרטל, והאיזון בחייה מופר.
המספר מדגיש לאורך הסיפור את מידת הגרגרנות, שגרטל נסחפה לתוכה: היא מוזגת לעצמה יין, קורעת חלקים מהעוף, וחוזר חלילה, וכך נסחפת אחר תאוותה ואחר תענוגותיה.
דפוס התנהגות זה הופך לתבנית, המשפיעה על הדינמיקה בסיפור:
העלילה דחוסה ומרובת פעלים וסובבת סביב שני העופות: גרטל שחטה שני עופות, ניקתה, מרטה ושמה אותם בשיפודים, הרחיקה את העופות המשופדים מן האש - וכן הלאה,
כשבכל שלב בעשיית העופות היא ראתה עצמה בולעת אותם בתאווה רבה ומקנחת בבקבוק יין. תיאור זה מזכיר את היסחפותה של האישה בסיפורו של יחזקאלי אחר תאוות האכילה ואת תחושת החופש הממלאה אותה. עם זאת, אין היא חופשיה לצאת ולבוא כגרטל, לנעול נעליים אדומות ולרקוד ולרקוד, ואחר לחזור לעבודתה כמשרתת.
היא כבולה למסגרת נורמטיבית, אשר בה היא מתפקדת כאישה כנועה בביתה, עושה מצוות בעלה, כשזכויותיה מוגבלות, והתמרדותה באה לידי ביטוי בהיסחפותה אחר תאוות האוכל ובתחבולתה כנגד בעלה.
גם הגיבורה בסיפורו של ר' עמרם נסחפת אחר תחושת החופש, אלא שהיא עושה זאת בהשקט ובצנעה. תחבולתה כנגד בעלה ואורחו נעשית ביסודיות, ולקיחת התרנגולות והסתרתן - נעשית אף היא בחכמה רבה. אמנם איננו חווים יחד אתה את אכילת העופות, אולם אנו שותפים לריגושים שלה, כשהיא מצליחה "לסדר" את בעלה - הן בסכסכה בינו לבין אורחו, הן בהפילה על האורח את גניבת העופות. בסופו של דבר, היא יוצאת זכה וטהורה מכל העניין בלא להרים את קולה, ואנו, השומעים, מריעים לחכמתה.
לאורך הסיפור מתנהל אצל גרטל מאבק בין שגרה לבין היסחפות אל מעבר לגבולות המציאות: היא אוהבת מאוד לשתות יין, ולחזור ולשתות יין, אולם היא גם יודעת להפסיק. היא אוהבת להיסחף, אולם היא יודעת לאזן בין הריגושים לביןו החיים המציאותיים האמיתיים.
איזון זה מעוצב בסיפור בשלוש דרכי ביטוי ומצביע על הדיאלוג בין מרכיבי הסיפור:
המבנה, הסגנון ואפיון הדמות:
- האקספוזיציה מתארת את מנהגה של גרטל לנעול נעלים אדומות, לרקוד, לשמוח ולהרגיש מוערכת, ולעומתה, מתאר הסיפור עצמו אחד מהימים, אשר בו מתנועעת הגיבורה בין ההיסחפות לבין ביצוע תפקידיה.
פתגמיה: " טבחית חייבת לדעת איזה טעם יש לאוכל; ממש בושה וחרפה שלא אוכלים אותן מייד!" - נאמרים כדי לפתור את הקונפליקט בהתאם לרצונה. ³⁰
תחבולתה מצביעה על דמות פרקטית ופרגמטית, שאינה חוששת לפגוע באדונה נדיב הלב.
בניגוד לתיאור הבהמי של גרטל הזוללת היא נחשפת בפואנטה של הסיפור כאישה ערמומית, העומדת על שתי רגליים יציבות ובעלת כישרון לצאת ממצב מורכב - היא מתעללת באדונה על לא עוול בכפו וללא הינד עפעף, ובלבד שתצליח להציל את עורה.

סיכום
בספרו "סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי" - מציג באחטין תפיסה תאורטית, כי במקום שמתחילה התודעה - מתחיל גם הדיאלוג. כך גם לגבי טקסט ספרותי - היחסים בין מרכיביו ובין גורמים חיצוניים ופנימיים נושאים אופי דיאלוגי. ³¹

ההקשר ההיגודי של הסיפורים משפיע על המערך האידאי שלהם: הדמויות ודרכי פעולתן הופכות לחלק ממערך זה, וכגורם משפיע על עיצוב המרקם הסיפורי. בטקסט שנוצר מתקיים דיאלוג בין כל המרכיבים: האידאות השונות, המבעים הלשוניים, הדמויות והנורמות החברתיות, וכן עם גורמים חיצוניים - כמו נמענים ודפוסי חיים.

הסיטואציה ההיגודית בגרסת ר' עמרם, כפי שמסתבר מהטקסט, הוא ההקשר הלימודי, הבא להבהיר סוגיה הלכתית באמצעות מדרש. ההתרחשות במדרש מתנהלת סביב האידאה: "איש אינו יודע מה בלבו של חבירו", המעצבת את הסיפור בשלושה מעגלים: הקשר בין הבעל לאורחו הפילוסוף; הקשר בין האישה לבעלה; הקשר בין האישה לאורח, כשהמרכיב המשותף למעגלים הוא נושא התקשורת.

התקשורת בין הבעל לאישה היא מינימלית ומתבטאת בפקודות, שמנחית הבעל על אשתו, ובמערכת סימנים מוסכמת בין בני הזוג הבאה במקום תקשורת פשוטה;

שלא כפי שתכנן בעל הבית - קיימת הבנה דווקא בין האישה לבין האורח, אולם זו מובילה לקצר תקשורתי בין הגברים:

האישה משסה אותם זה בזה וצופה במעשה ידיה בסיפוק רב - שני הגברים אינם מבינים זה את זה, אף שהם מדברים זה עם זה, ובכך, למעשה, השיג הדרשן את מטרתו במדרש - דיון בנושא "איש אינו יודע מה בלבו של חברו".

ההקשר ההיגודי בסיפורו של יחזקאלי הוא רצונו של הקהל בסיפור משעשע.
בסיפור שתי אפיזודות א- סימטריות, כשהשניה היא היפוכה של הראשונה:

האפיזודה הראשונה מאופיינת כסיפור מוסר המציג מודל פסיכולוגי- התנהגותי.

לעומת זאת, השניה מעוגנת אמנם בתבנית ז'אנרית של סיפור מוסר, המזכירה מאוד את האפיזודה הראשונה, אולם בעוד שתנועתן של הדמויות במרחב היא מעגלית באפיזודה הראשונה ובאה לסמן הרמוניה, הרי באפיזודה השניה עובר הדגש מסיפור מוסר - לסיפור נשים הומוריסטי ומשעשע.

סיפור נשים זה מלגלג על הנורמות ההתנהגותיות והערכיות, המוצגות באפיזודה הראשונה, ושם לצחוק את הגברים השולטים באישה. תהליך זה בא לידי ביטוי באמצעות וולגריזציה של דמות האישה ושל יחסיה עם בעלה ובאמצעות התחבולה כנגד הבעל והאורח.

בסוף הסיפור מוצגת שמחת האישה לאידם של הבעל ואורחו, הסוחפת גם את נמעני הסיפור - הם מזדהים איתה וצוחקים איתה. לא בכדי הופך הסיפור להיות מקור לשעשוע - הקהל חש אף הוא בתנודות של החופש הקרנבלי הזה, נסחף אחריו ובתגובתו הופך להיות לרגע חלק ממנו.

בסיפורו של גרים מתוארת גיבורה המנהלת מאבק יומיומי שלא להיסחף אחר הנאות וריגושים:

גרטל אוהבת לנעול נעליים אדומות, שמאפשרות לה לנוע אל החופש ולהרגיש יפה ונאהבת, אולם היא גם יודעת כיצד לא להיסחף אל "היער הקודר והאפל". היא יודעת לעמוד במטבח ולבצע תפקידים טריביאליים ומשעממים כמשרתת, אולם היא גם אוהבת מאוד לשתות יין, ולחזור ולשתות יין. גרטל למדה לאזן בין הריגושים לבין ותפקידיה היומיומיים, ואיזון זה בא לידי ביטוי בסיפור בשלוש דרכי ביטוי:

- בדיאלוג בין האקספוזיציה לסיפור עצמו - מוצגת מלחמתה הקיומית של הגיבורה בין היסחפות לבין מילוי תפקידיה.

- בהסתמכות על פתגמים: " טבחית חייבת לדעת איזה טעם יש לאוכל; ממש בושה וחרפה שלא אוכלים אותן מייד!" " פותרת הגיבורה את הקונפליקט, אשר נקלעה לתוכו בהתאם לרצונה. ³²

- באמצעות תחבולתה המצביעה על דמות היודעת לכלכל את מעשיה גם אם זה על חשבון אחרים.

בכל שלוש הגרסאות מוצגת התחבולה בצורה הומוריסטית, שיש בה לגלוג על הבעל. הגיבורות יודעות לנצל לטובתן את הסיטואציה אשר נקלעו לתוכה:

בשתי היצירות היהודיות מוצגת התחבולה כשמחה לאידם של בעליהן, ואילו ביצירת גרים היא באה להתיר את התסבוכת, אשר לתוכה נקלעה הגיבורה.


ביבליוגרפיה
אלכסנדר-פריזר, ת. (תש"ס). מעשה אהוב וחצי, הסיפור העממי של יהודי ספרד, ירושלים, באר שבע.
אסטס, ק.פ. (1997) . רצות עם זאבים , ארכיטיפ האשה הפראית, תל אביב.
באחטין, מ. (1978). סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי, תל-אביב.
בן עמוס, ד. (1973). "הגדרת הפולקלור בהקשר לתרבות", הספרות ד, תל-אביב, עמ' 417 - 426
ברגסון, ה. (תרצ"ח). הצחוק, ירושלים.
גמליאלי, נ"ב . ( תשל"ח) חדרי תימן - סיפורים ואגדות, תל-אביב.
הונקו, ל. (תשמ"ב) . "ארבע צורות של הסתגלות למסורת", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ג, עמ' 139-156
גרים (מגרמנית שמעון לוי). (1994). מעשיות - האוסף השלם, ספריית הפועלים, תל-אביב.
הרשב, ב. (2000). מסות בתיאוריה של ספרות ומשמעות, ירושלים
וייס,ח. (1 / 2000 ) "האם שבר הקש את גב הגמל? שלושה היבטים תאורטיים בחקר הפתגם" מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 21: עמ' 163 - 182 .
זיו, א. (1996) הומור ואישיות, תל-אביב.
זיידמן, (1994). ע. הומור תל-אביב
נוי, ד. (1981) "מעשיות.עם במשפחה יהודית-תוניסאית" הגות עברית בארצות האיסלאם, ירושלים.
עדני, ד. (תשנ"ז). מדרש גדול של חמשה חומשי תורה, יוצא לאור ע"פ כתבי יד עם חילופי נוסחאות והערות מאת מרדכי מרגליות, מוסד הרב קוק, ירושלים.
קושלבסקי, ר. ( תשס"ו ). "פערים בין גרסאות כמכונני תמה: עיון באגדת 'שלמה ואשמדאי', בתוך מעשה סיפור, מחקרים בסיפורת היהודית, רמת גן.
רצהבי, י. (עורך) (תשכ"ז). בואי תימן: מחקרים ותעודות בתרבות יהודי תימן, תל-אביב.

Abrahams, R.D. (1975). "Negotiating Respect Patterns of Presentation Among Black Women" in: C.R. Farrer (ed.)" Women and Folklore, Austin-London, pp. 58-81.
Allen, G.( 2000 ). Intertextuality. London and New York:
Ben- Ze'ev, A. (1992). Pleasure in Others Misfortune, Iyyun, The Jerusalem Philosophical Quarterly, 41: pp. 41-61.
Hobbes, T. (1650, 1969). Human Nature, London.
Kristeva, J. (1968)." Probleme de la structrution du texte", in Theory d'Ensemble, (collection Tel Que). Parisl.
Ben-Amos, D (1982). Folklore in Context, New Delhi: Madras.
Lefcourt , H.M.& Martin, R.A.(1986) Humor and Life Stress: Antidote to Adversity - Springer- Verlag, New York, Berlin .
Piddington, R. (1963). The psychology of laughter: A study in social adaptation. New York.
Propp. V. (1968). Morphology of the Folktale, Austin: University of Texas Press.
Rapp, A. (1949). "A Psychologenetic Theory of Wit and Humor", Journal of Social Psychology, 30, pp. 81-96.
Seitel, P. (1969). 'Proverbs: A Social Use of Metaphor, Genre, 2, pp. 143 - 161.


1 קושלבסקי, תשס"ו.
2 על הסתגלות הסיפור העממי לסביבתו - ראה הונקו, תשמ"ב.
3 בן עמוס, 1973
4 על מחברו של "מדרש הגדול" - ראה רצהבי, תשכ"ז
5 זו יצירה מדרשית גדולה על חמישה חומשי תורה. מסורת יהודי תימן בקשר לספר זה - נדחקה עקב השפעה גדולה של ספרי הדפוס בתחום המדרשי - כמו מדרש רבה ומדרש תנחומא, וכן מאורעות היסטוריים קשים, שאירעו ליהודי תימן בסוף המאה ה- 17. לתוך ספרו הכניס עדני מכל אוצרות הרוח של עם ישראל עד זמנו וחיבר בכישרון רב מדרש חדש על התורה, שכלולות בו מיצירות חז"ל, הגאונים ורמב"ם.
6 למשל, ב "מדרש הבאור", שמחברו רבי סעדיה בן דוד מהעיר ד'מאר שבתימן, לקוחות רוב הדרשות מ"מדרש הגדול" וביניהן גם הסיפור הנדון, המיוחס לר' עדני.
7 סיפור זה, ואינפורמציה זו, נמסרו לי ע"י תלמידתי, הדר דחוח-הלוי.
8 לפי עדותו באירוע זה, הוא שמע את הסיפור מפי קרוב משפחה, שלום מליחי, והעלה אותו על הכתב בספרו "חדרי תימן", תשל"ח.
9 אברהמס, 1975
10 פרופ, 1968 (מורפולוגיה).
11 .נוי, 1981 (מעשיות.).
12 זיידמן, 1994, הומור עמ' 160-150
13 ברגסון, תרצ"ח, עמ' 3 - 122
14 זיו, 1996
15 הובס, 1650.
16 פידינגטון, 1963.
17 ראפ, 1949.
18 בן זאב, 1992
19 המושג "מעצבת-הצורה" נלקח מתוך באחטין, 1978, עמ' 95.
20 אלכסנדר, תש"ס עמ' 452.
21 זיידמן, 1994, עמ' 123 - 127
22 באחטין, 1978, עמ 125 - 126 .
23. לפקורט ומרטין, 1986
24 1978, עמ' 47-44
25 את המושג "אינטרטקסט טבעה קריסטבה, תלמידתו של באחטין.
26 אסטס, 1997, עמ' 194
27 על נושא זה ראה הרשב, 2000, עמ' 14
28 אסטס, עמ' 196
29 וייס, 2000/1
30 סייטל, 1969
31 1978, עמ' 47-44
32 סייטל, 1969