פספוס

עוזי שכטר

גיליון מס' 23 - ניסן תשס"ט * 4/09

"עַל-זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל-חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא
רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ" תהילים ל"ב, ו'

פעמונים מרעידים שקט קפוא טרם שחר מעלים מודעותו כמצוף מקרקעית שינה. אויר קר מכה בפנים, ריאות דלות חמצן. מסיר שמיכה מצמר, קם מקרש מחוספס. אור עמום מבעד פתח מטיל צללים כהים על קירות תאו הקטן. ריח קטורת ספוג בחלל. יוצא לחצר חשוכה למתקן המים, מגעם משתק. בתער חד גוֹלֵח בקפידה ראש ופנים. כּוֹסֶה גלימה כבדה על גוף דחלילי מורעב, קושרה סביבו בחבל עבה, גס, ושאריתו נופלת מטה כעוגן תלוי. בכחול העמוק ממעל מנצנצים כוכבים.

לפני ארבעים שנה הגיע בשביל המטפס למנזר העתיק. תרמיל כבד מכותף על גב חסון. המראה הפנט אותו - מבנים מעץ ואבני-סלע דבוקים למצח הררי מעל גיא-תהום. עומד כנקודה מול פסגות צחור נוסקות לגבהים עצומים מעליו. מי-שלג צונחים, פאות עשב ירקרק רענן ופרחים, פלג רונן רץ בין פסי ירוק למדרונות הרחק מטה, ציפורים גולשות שמים תכולים זכים מוארים צח. הוד קדום.

לאחר שלושה ימים, הוזמן לשיחה עם ראש-המנזר שכינויו 'המורה השותק'.
עיניו שקועות היו בחוריהן, שחורות, כצופות אל אָין.
"מדוע באת לכאן?" - שאלו בקול חלול.
"להשתחרר מהאדמה המלובנת, מנחשיו ועקרביו של עולם זה." - השיבו, וקולו נרעד.
"היוכל ירח להכפיל עצמו?" – הפתיעו כמהלומה.
שתיקה חסרת אונים מתחה עוותה את פניו.
קם המורה לאות סיום.
לעצמו יסכם אחר כך, שפני המורה קצת הפחידוהו, כמי ש... חיפש את מילותיו - כמי שמת לָעולם!

ניחן היה בשקדנות ודבקות מברזל מחושל. למד ותרגל, ותרגל... שעות על שעות, ללא הרף מלמל-שׁר מנטרות בסדר קבוע, ימינו אוחזת שרשרת חרוזי-אבן קטנים והבוהן מעבירה אבן אחר אבן קדימה, מבלי לפספס.

חלפו עברו העונות.
סתיו וחורף, שמונה חודשים המקום מנותק מהעולם. אביב הגיע שוב. ריחות פריחה ואדמה נישאו באוויר והוא ממשיך לחפשׂ את הפתרון, ללא מוצא.

ביום שמשי קסום, יצא וישב בפינה צדדית בחצר המנזר. לידו ראה צרור פקעות משי זהבהבות סמוך לחומתה. זיע משך את עינו. והנה, שבר ביקע קליפה צמרית, בצבץ הגיח פרפר צהבהב, ועופף למרחב. צפה בלידה מרותק ופתע, הבזיק בהכרתו מהו שמורו כיוונו אליו.

יום וליל לא הרפה, לחם בהורמונים שוצפים ולהבי יצרים מתהפכים חותכים בצינוריות דמיו. כיבה שלהבת, אוּד לוהב, טיפת חום בלבו, כל גל חשיבה הקפיא.

באחד הסתווים נחתה על אדן חלונו סנונית פצועה, תשושה. מבטה וציוציה התחננו לעזרה. שיכניסה לתאו שתוכל להתחמם, לקבל קצת פירורים ומעט מים עד תתחזק ותעוף בתודה. התעלם ממנה. כעבור שעות ספורות קפאה. מתה.

על קיר חדרו הוא חרט:

רִיק נטול כל
ישחררני מכל
רִיק ורִיק
ללא גבולות

ליל חורף. סערת שלגים משתוללת, יללות רוח פראיות מקפיאות. קור אימים. תוהו ובוהו בעוצמותיו. מפולות שלג אפלות ענקיות מתגלגלות כמשחק מטורף במדרונות התלולים. ברק נחשים לבנים עצום מכה במנזר - ובשבריר רגע הוא נותק.

רִיק.
לוטוס זכוכית
בגוויה מהלכת
לִבָּהּ קפוא,
עטוף גלימות
ברִיק.

מת לָעולם כמורו.

וישות ממעל צחורה, זוהרהּ כשבעת הרקיעים, עיניה קורנות אהבה זכה, לא תדענה חת, גולשת בדממה מעל פסגת האוורסט. חולפת רוחפת מעל פסגות ועמקים. עוברת בתוך הסערה הנוראה, רואה תחתיה את המנזר העתיק השקוע בשלג. קולטת את הנזיר, שנבלע בריק, יושב בתאו, ודמעה חמה מעינה, רוויה רחמים ואהבה צונחת על אדן צוהרו, מתנפצת לרסיסים הקופאים במעופם מטה, ועל חלונו.

ותישא קולה, כקול מים רבים מרעיד סיפי ארץ, וכל לב אנוש:

רק עבד אלוהים, אוהבו בכל מאודו - הוא בן-חורין.