 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
דור שני לשואה
על ספרה של ברכה רוזנפלד 'אמי מציירת'
אסתר זילבר ויתקון גיליון מס' 27 - מרחשוון תש"ע * 10/9 עיון בספר שיריה של ברכה רוזנפלד, מגלה התמודדות רבת פנים עם היותה בת לאם ציירת ניצולת שואה, שאומנותה היא אקט קיומי, מתמשך עבורה. נראה שגם לברכה כמשוררת, תהליך היצירה השירית היא פעולה קיומית. במערכת היחסים של אם ובת. אנו שומעים טרוניה מאופקת כלפי האם, שאולי לא מלאה את תפקידה האימהי המגונן. הכאב והמחאה מובלעים ב"בהררי" שירים מעריצים של הבת כלפי האם- הציירת וכלפי יצירותיה. הבת הופכת לאם המכילה את אמה, סיוטיה, כאביה, כשרונותיה, ויצירותיה. רק כך, כשהבת הופכת לאמה של האם, והאם היא בתה של הבת, מסוגלת המשוררת מכוח היצירה השירית, שהיא אקט הולדה רב כוח, להתגבר על רגשות התסכול והכאב המייסרים אותה על ילדות מקופחת, ועל חרדות קיומיות שעברו מן האם אל הבת. אילו איתרע מזלה והייתה נולדת קצת קודם, הייתה עוברת את אימי השואה על בשרה ממש, ואולי לא שורדת ממנה.
עוצמתם של השירים נובעת מהיותם מרוכזים ותמציתיים. השיר התמציתי והקצר משתמש במעט מילים ובמבחר מטפורות ומציב מלות מפתח בתוך המבנה השירי. אלו מעבירות את הרגש העצום המתפרץ לעיתים. כבר מן השיר הראשון – "אֶת הָאֵשׁ בַּחַלּוֹנוֹת- אנו רואים שבכל פרט מתוך הבית בוערת אש. הטוטאליות של האש הבוערת ומגוון המילים היוצרות את האש, מייצרות תמונת תקריב מבהילה הלוכדת את המבט לראות שמשום מקום אין מנוס מן האש. מתמונת הבית הבוער יש מעבר אל תמונת האם המחזיקה בתוך היד, האיבר האנושי והפגיע, את הבית הבוער. את האש, שהיא יסוד טבעי ואלוהי, מפגישה המשוררת עם היסוד האנושי הפגיע – היד והפה, הפעם פיה שלה - "ואני בפי מכבה". מצויים בשיר זה כמה אלמנטים שמאפיינים את הספר כולו: המשוררת ואמה כרוכות זו בזו. יש קרבה ויש קונפליקט. יש ניסיון אנושי שמעורר רחמים – הבת צריכה לכבות את האש. יש תחושה שכורח קיומי הוטל על הבת. אילוץ של עול על טבעי. הילדה הבת מחויבת להצלת האם ממציאות בלתי אפשרית. יש כאן שימוש בפועל "מכבה" – הווה מתמשך. כשהתוצאה היא "לשון חרוכה צועקת מים". מצוקה של רצון עז לצאת מתוך המציאות של צעקה מתמשכת. זה שיר קצר דחוס. כמעט אטומי. כל מילה, כל שורה ממקדת את תשומת הלב אל "האני". פתיחה של אש וצעקה, ותחושת האחראיות כלפי האם. יש כאן אקספוזיציה ודיספוזיציה שמוכיחה את עצמה גם בהמשך הספר. כל מה שטמון בשיר הראשון מתפתח ומופיע בהמשכו של הספר. בשיר השני "כותבת מוחקת" מצויה מטפורה מאוד מעניינת וחדשנית. הכתיבה היא סוג של ריפוי. ליקוק פצעים. "אֲנִי כּוֹתֶבֶת כְּאֵבזאת ההתמודדות עם הכאב. המילה "כמו" היא כלי של הרחקה. זה לא בדיוק כלב מדמם וכו', אלא כמו, בדומה. הסבל הוא אוניברסלי, יש סבל בעולם, כמו למשל "כלב מדמם". בהמשך יש פיתוח של המטפורה. איחוי של שתי מטפורות זו לתוך זו : "בְּלָשׁוֹן מְחֻסְפֶּסֶתהליקוק הוא לא תמיד חלק ונעים ואילו העפרון הרך הוא התחבושת, הוא תיקון הלשון המחוספסת. כי הכתיבה מנסה לעדן. "אַחַר כָּךְ מוֹחֶקֶתאם הכתיבה היא ליקוק הפצעים, הרי שהכותבת מבקשת למחוק את היד שלא רק פצעה, אלא הטילה בו, בכלב המטפורי, מום. אולי זאת היד שמחזיקה את הבית הבוער. לבסוף יש כאן גם סוג של נחמה. הפצע לא נותר פתוח. הוא הגליד, הותיר צלקת שלאחר הפצע. הפצע כבר אינו מדמם. כאן שוב המשוררת מאחה את שתי התמונות: תמונת הפצע הקיומי שמקורו באסון, עם תמונת הכתיבה. היד הכותבת מאששת את הקיום. "הַצַּלֶּקֶת בְּיָדִי מְאַשֵׁשֵתאישוש משמעו חיזוק, ביסוס, ביטוי שנותן כוח. הצלקת באופן פרדוקסלי מאששת גם את הכתוב וגם את הקיום. אם אתה יודע עבור מה אתה סובל אתה יכול לסבול כל "איך". (דוסטוייבסקי) גם בשיר השלישי "התבגרות" יש שימוש במטפורה מפתיעה מעולם החי. "אֶת יַתְמוּתָהּ הַמְּלוּחָהזו תמונה של יתמות חבויה עמוק בתוך הכיסים וכבדה כאבנים. היתמות היא מודבקת בכוונה ולא דבוקה באקראי. ויש כאן תמונה של אמהות כפויה ומייסרת. הוידויים האפלים הם הדבק וגם הציפורניים הנאחזות בה, כשהדוברת כאמא קנגורו קטנה נסה "מקפצת מדדה" על אף הקושי, מן המציאות הקשה. מצויות כאן שתי תמונות שמתפתחות. מילדה שלובשת שמלה עם אבני יתמות מכבידות, היא הופכת לאמא קנגורו שמצליחה לקפץ. בתוך התמונה הפסטורלית של קנגורו מקפץ נכנס משהו דמוני ומסוייט – הציפורניים. גם כאן יש מחאה כנגד ה"נצמדת לתמיד". בשיר הבא היא כותבת: "אִמִּי מְצַיֶּרֶת אֶת עִיֵּי הָרְחוֹב, אֲבָנִים מְרֻבָּעוֹתבשיר זה המשוררת מעתיקה את הבית הבוער אל תוך שמורות העיניים."שמורה" היא מילה רב משמעית. מביעה את הרצון גם לשמור, להנציח, לא להתכחש למה שהיה. גם בו יש שימוש במטפורה מפתיעה "אבנים מרובעות צומחות כיבלות". היבלות קשורות להליכה, לנדידה. היבלות הן גם בנפש. וחצי עץ מפוחם הוא "כעורב ניטע באדמה". עורב היא ציפור המסמלת איום לאסון. לעומת זאת, בסיפור התנכ"י על אליהו הנביא שברח מאימת מלכה איזבל שביקשה את מותו, דווקא העורבים הם אלו שהביאו לו בשר ולחם, ובכך הצילו את נפשו. בשיר זה העורב אינו מתעופף, הוא נטוע לעד באדמה. ואילו הריבוע, שמייצג איזו שלמות, הוא המסגרת שנפגמה. כל זה מציב תמונה סוריאליסטית. הבית הנחרב הוא בסיס לשיר וגם בסיס לכתיבת בתי שיר. המטפורה של בית היא מטפורת תשתית. תמונת הבית מופיעה ברבים מן השירים. יש אובססיה בלתאר בית. השיר הוא מילה נרדפת לבית. הבית הוא גם רחם. השיר הוא הבניה המחודשת. הנסיון לבנות דרך השיר את הבית ההרוס ותחושת ההגנה, בדומה לרחם. הרחוב המוכר, העליה היומיומית באותן המדרגות אל אותו הבית, נותנים תחושת בטחון קיומי, תחושת השתייכות ותחושת של נורמליות. האֵם מציירת את ההרס מתוך צפייה שייבנה מחדש. אולי סוג של אנדרטה, אלטרנטיבה למה שהיה. ואת אותה הבניה עושה הבת במילים. יש כאן השתקפות בתוך השתקפות ובנייה בתוך בנייה. גם בשיר הבא (עמ' 9) מוזכר הבית. "הִיא מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת שֶׁהָיָה --- וְהִיא עוֹלָה וְּנסוֹגָה--". שלוש תנועות נגדיות "עולה ונסוגה" - למעלה ולמטה, "נִמְלֶטֶת קָדִימָה, דּוֹלֶקֶת לְאָחורֹ"- קדימה ואחורה, וגם פנימה אל חשכת המכרה והחוצה אל האור – "כּוֹרָה בְּמִרְבְּצֵי הַחשֶׁךְמצויות בשיר זה. כל התנועות הללו הן נסיון להחלץ, נסיון של תיקון "להוציא שבבאור". כש"הַנְּשָׁמָה נִמְלֶטֶת מֵעָצְמָה וְשָׁבָה אֶל בֵּית גִּדּוּלָה" (בשיר הבא בעמ' 10). יש כאן נסיון לשלוט על החורבן, להיות קל מן האימה ולשלוט עליה מלמעלה, ממבט על "עַכְשָׁיו הִיא מְרַחֶפֶת מֵעַל רְחוֹבוֹת רְפָאִים" (עמ'11). "כְּשֶׁבַּחֲלַל דִּמְדּוּמִים נִכְתָבוֹת אוֹתִיּוֹת" – אלו הקשרים מעניינים וזיקות עמוקות. האותיות מייצגות גם את הכוח להרוס לא רק לבנות. איום מתמיד של כוח ההרס. הקיום כולו מאוים. מה שהאם עושה – עושה גם הבת. אלה שתי וריאציות על אותו הנושא. בשיר "היא מציירת את הכוח שאמר לה לברוח" (בעמ' 15), דוברת המשוררת-הבת שמנסה לפענח את סוד החיים והיצירה של אמה, ומתחברת אל אותו הכוח ואל היתמות המאפשרת את שרידתה. הבדידות והיתמות מותזות קילוחים כמו דם או מים. כאן הצבע הוא ביטוי לאובדן ולחיים (מים) גם יחד, ביטוי לפרדוקס עמוק בקיומה של האם. פרדוקס שהוא סוג של פצע מדמם, כמו "בדמייך חיי", ביטויו המרטיט של הנביא יחזקאל על כנסת ישראל החיה מתוך קילוחי הדם. אבל הבת בשיר יולדת את אביה ואת אמה. זהו סיום שהוא סיום של אין מוצא. האם שלא מצליחה באמת לברוח ולא מצליחה באמת ללדת את הוריה. הציור אינו מספק את המוצא. תמיד יש סוג של בריחה וחרדה קיומית. הציור, האומנות, אינם באמת כוח מתקן. יש כאן משחק מילים: ילדה – יולדת. השיר "עדיין משקשקת הרכבת" (עמ' 16) משרטט ביוגרפיה מקוצרת של אמה של המשוררת, בו המשוררת עוקבת בהתמכרות רגשית מלאה אחר הביוגרפיה של אמה, אחר כל בית בביוגרפיה בתקופת המלחמה, ומקשרת בכשרון את האלמנטים אל היצירה של האם בהווה. לכן אותה הרכבת שהובילה אותה אל ההצלה עדיין משקשקת על בד הציור. כמו שהאם חיה את הביוגרפיה דרך הזכרון על הבד, כך הבת, דרך ההכרות האינטימית, חיה את חוויות האם. באמצעות המעקב אחר האם, הבת לוקחת חלק בתוך שקשוק הרכבת ונמצאת בתוך ובעיצומו של המסע, אבל גם מחוצה לו, ולשם רוצה לשלוח "כובע, כפפות וגרביים" לחמם את האם בקור העז. המרחק והזמן הצטמצמו לאפס, נמחקו, והמציאות נחווית על אותו המימד. חויה דומה של מחיקת מרחק-זמן מצויה בשיר "בואי נסב את הזמן לאחור" (עמ' 44) בו הבת מתנדבת להשתתף בביוגרפיה של האם ולהצילה: "אַתְּ תאחֲזִי בְּגַבִּיאך הפעם היא מבקשת תמורה - לשוב אל הרחם המגוננת: אֶתְכַּרְבֵּל בשלושת השירים הפותחים את הספר מספרת הדוברת על עצמה. נקודת המוצא היא "האני". אולם את רוב הספר היא מקדישה לאם וליצירתה. שירים ראשונים מתייחסים לקווים ולצורות, לגרפיקה. אחר כך יש סדרה של שירים העוסקים בצבעים. "צבעים של פרדה" (עמ' 16), "צבעים של תימהון" (עמ' 18), צבעים ככישוף וצבעים כקסם, כמו בשיר "צבעים" שבעמ' 20, בו מצויה חגיגה של צבעים. יש כאן סוג של התעלסות עם הצבעים, התמכרות לצבעים. המשוררת נשאבת לתוך הצבעים במחול מילולי, מעין שיר הלל לאל הגדול הנהדר – התפעלות של שירה אפיפנית והתלהבות מן הצבעים עד שהיא שוכחת את האם. יש כאן הערצה. שיר הלל אכסטטי לצבעים ככוח מבע המלא הניגודים, דיאלקטיקה של מצבים. בשיר זה היא עזבה את הגהנום ויצאה אל גן העדן. "כָּל הַצְּבָעִיםיש בספר התייחסות מיוחדת לצבע האדום ולצבע הטורקיז (עמ' 23). צבעים מנוגדים לגמרי. הצבע החם ביותר עם הצבע הקר ביותר. הצבע החושני עם הצבע הרוחני . ניסיון לצרף את הניגודים למהות אחת שלמה. מוטיב נוסף שחוזר ועובר כחוט השני לאורך כל הספר זה החושך והאור. אלה מתחברים לסמליות המעמקים של יונג: "כּוֹרָה בְּמִרְבְּצֵי הַחשֶׁךְשוב חוויה של ניגודים כמעצבי זהות הנפש. ועוד אני מבקשת לעיין בשלושה שירי הערצה לאם, לפעולתה היצירתית שהיא מלאת עוצמה ללא שיעור ומידה, כמעט ככוח אלהי, כוח על טבעי החורג מטבע אנושי. הערצה מתוך השתאות. אלה שירים: "עכשיו געגוע אמי" (עמ' 23), "מעופפת לוליינית" (עמ' 24) ו"מבט העין הריקה" (עמ' 33) "עַכְשָׁיו גַּעְגּוּעֵי אִמִּי הֵם יָם אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מַסְעִירוֹת -----הים מופיע כאן כסמל לאינסוף, אשליית האינסוף, יצירה של האינסוף, כל יסודות הבריאה. חותמו של האינסוף בתוך החומר. האם בוראת, מתוך הגעגועים שהם אינסוף וים, עולם נפשי שלם. בתה המשוררת גואלת, מוציאה אל הפועל את הפואטיקה שלה, משמשת לה לפה. הפואטיקה משתמשת במטפורה של חולין ומשעבדת למשהו אלוהי, חורג מן החולין, ומתחברת מן המקרה הפרטי כאומנית וכאישה יהודיה, אל הקודש. מציפה את ים הצעקות הפרדוכסלי והאינסופי מבחינת מהותו. ובהמשך: " צוֹבַעַת קוֹנְכִיּוֹת בַּעֲוִיתוֹת מְכֻשָּפוֹת" . מייחסת לאמה כוחות על טבעיים השואפים ומגיעים אל עבר הקדושה. הליכה מן הכישוף אל הקדושה. "מעופפת לוליינית" – כאן הלוליינית היא מין אלה שמייצרת "ביציות מופרות להולדת עולמות". התפעמות מן הכוח ליצור עולם. יש כאן העצמה נשית. יותר משרשרות קיום. אלהים בורא עולמות ומחריבן. ממדים חורגי גבולות אנוש. יש גם רמז להסתכנות. לכן היא נעה "בזהירות עטלֵפִית". היא יכולה להתרסק באקט היצירה. הסכנה מופיעה גם בשיר "על פסגת הר געש" (עמ' 34). "מַבָּט הָעַיִן הָרֵיקָההעין הריקה מתבוננת אל פנימיותה, מכוונת לנקודה הראשונית, כמו חושך על פני תהום. גם כאן אקט היצירה הוא כמו אלוהי. בסיומו של הספר חוזרת הבת להתבונן בעצמה. אחד המוטיבים הוא הזמן. הזמן אצל רוזנפלד איננו זמן ליניארי שהתחיל בעבר וזורם אל כיוון העתיד. זמן זה משהו בלתי יציב שיכול להישבר כחרס ולסגת אחורה : "חֲרָסִים שֶׁל זְמָןובמקום אחר "בּוֹאִי נָסֵב אֶת הַזְּמָן לְאָחוֹר" (בשיר בעמ' 44). ובשיר המסיים את הספר הזמן מופיע כפרסוניפיקציה "דּוֹרֵךְ עַל יַבְּלוֹת הַגַּעְגּוּעַ" ו"מוּבָסהוא אמנם דורך על המקום הכואב והנגוע, על היבלת, אבל בסופו של דבר מובס בגלל קוצרו של הזכרון האנושי. ואולם, היצירה האנושית היא מעין נצחון על הזמן המתעתע. ביצירה מנסה האמן להגיע לעל-זמניות. אם שפר מזלו, הוא מצליח. שיריה של ברכה רוזנפלד בספר שירים חשוב זה, נראים לי ייחודיים בנושא עמו הם מתמודדים, וייחודיים באופני ההתמודדות . אני לא מכירה משוררים אחרים בני דור שני לשואה, שבכתיבתם יש מכלול כה גדול של התעמקות בעולמו של הורה שחווה את השואה וניסיון עקבי וממושך, מלא אהבה, להציב יד לעולמו הפנימי המסויט, והאופן בו עולם זה מתורגם לאמנות. במקרה של ברכה רוזנפלד, ההורה-האם מציירת והבת כותבת שירה, מובנת וברורה, שירה צלולה. כך קורות חייה של האם, אומנותה וחייה הנפשיים, משתקפים במראת הנפש של בתה בתוך בתי שיריה. בבואה בתוך בבואה. הספר מלווה בציוריה של האם - לנה, לאה פיינבורג - ליליינהיים. "אמי מציירת" הוא ספר מיוחד במינו בספרות דור שני לשואה, וראוי שימצא את מקומו בלימודי ספרות השואה בארץ. |
|
