השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק א')

יוסף אורן

גיליון מס' 27 - מרחשוון תש"ע * 10/9

על הייחוד של השפה העברית יכולה להעיד העובדה הבאה : קיימות בה ארבע אותיות-שימוש (הן מוכרות כאותיות בכל"מ) ולפעמים יכולה ההחלפה של אות אחת באחרת לשנות לחלוטין מובן של מילה במשפט. כאשר פתח הנביא עמוס, שפעל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, את הנבואה בפרק ו' במילים "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון", הבהירה אות-השימוש ב', שהוצמדה בתקבולת מושלמת ל"ציון" וגם ל"הר-שומרון", כי "השאננות" היא אורח-חיים עכשוויסטי-הדוניסטי, שהאליטות השלטוניות בשתי המלכויות שהתפלגו מממלכת בית-דויד מתמכרות לו. אף שהפילוג לשתי מלכויות החליש אותן וסכנה מאיימת עליהן, אין האליטות עוסקות בהיערכות מול האיום על קיומן (ו"הרעש" אכן הפתיע את שתי המלכויות כעבור שנתיים, כפי שנכתב בפתח קובץ הנבואות של עמוס), אלא דבקוֹת ב"שאננות", באשליה שהשקט (וזה המובן של המילה "שאננות") מובטח למדינותיהן ולכן הן, האליטות, יכולות להמשיך ב"דולצ'ה ויטה" שלהן. לא כזה הוא מובן המילה "שאננות" בכותרת מסה זו, שבה הוחלפה אות-השימוש ב' באות-השימוש ל'. ועקב כך ניתן מובן אחר למילה "שאננות" בצירוף המילים "השאננים לציון".

השאננים בספרות הישראלית, שבפעילותם הספרותית-פוליטית תעסוק המסה, לא יואשמו בהמשך בחוסר פטריוטיות ובאדישות למצבה הקשה של המדינה וגם לא באסקפיזם אנוכיי-הדוניסטי, אלא בניצול המעמד שרכשו לעצמם כסופרים להפעלת השפעה בתחום שהבקיאות שלהם בו מוגבלת ואינה עולה על בקיאותם של אחרים. על-ידי התערבותם בתחום המדיני-בטחוני הם לוחצים על האליטה השלטונית, שנבחרה בהליך דמוקרטי על-ידי העם, להתנהג באופן דפיטיסטי ולקבל החלטות מדיניות וביטחוניות שעלולות לסכן את קיום המדינה. המובן של המילה "שאננות" בכותרת המסה היא לכן אדישות, אך לא כלפי המדינה, אלא כלפי הנחת היסוד של הציונות, שארץ-ישראל בשלמותה היא הנחלה הלאומית של העם היהודי – הנחה שהדריכה את הפעילות של כל הממשלות החוקיות שהעם בחר מאז שהמדינה נוסדה.

ההתחפרות של הסופרים האלה בהשקפה הפוסט-ציונית גם אחרי שהעובדות בתולדות הסכסוך חוזרות ומוכיחות להם שאי-אפשר ליישם את פתרונותיהם ל"סכסוך", מולידה חרדה וזורעת יאוש בקרב אזרחי המדינה, אך יש לה השפעה מזיקה גם מעבר לכך : היא מחלישה את מעמדה של המדינה בדעת הקהל בעולם ומקשיחה את מדינות-ערב בעמדת הסירוב המסורתית שלהן להצעות השלום של מדינת-ישראל. ההתחפרות הזו של סופרי "מחנה השלום" בהשקפה הפוסט-ציונית מצדיקה להגדיר אותם כשאננים לגורל ציון.

מאחר ונעשה כאן שימוש בלשון רבים, יצדק הקורא אם ישאל את השאלות הבאות : מאימתי התחילה תופעת השאננות לציון בקרב הסופרים? מהו מספרם של האוחזים בשאננות לציון בין סופרינו? מי מבין הסופרים העברים נמנה עם השאננים לציון? כיצד הם פועלים, כיחידים או כקבוצה מאורגנת? באלו יצירות ביטאו את שאננותם לציון? ואם אינם דבקים בהנחה שהארץ בשלמותה היא הנחלה הלאומית של העם היהודי, איך הם משערים יהיה מעמדה של הארץ בסיום "הסכסוך", ביום שבו יושג השלום? האם גיבשו סופרי השאננות לציון פתרון בר-יישום לשאלת הבעלות על הארץ, שיהיה מקובל על עמנו? והאם קיים סיכוי שהפתרון שלהם יהיה מקובל גם על הערבים?

אבותינו וכל האחרים
מכל השאלות קל להשיב על השאלות האינפורמטיביות, ולפיכך נתחיל בהן. כבר בסיום מלחמת 1948 הופיעו יצירות בודדות שביטאו את עמדת השאננות לציון. מבין סופרי המשמרת הראשונה, סופרי "דור בארץ", התבלט אז הסופר הצעיר ס. יזהר, בסיפוריו על מלחמת תש"ח, ובעיקר בשני הנודעים מביניהם "חִרבת-חִזעה" ו"השבוי". לימים הפך יזהר למורם הרעיוני (ובמידה רבה גם למאורם הספרותי) של השאננים לציון בספרות הישראלית.

הסיפור "חרבת-חזעה" (1949) מסתיים בשני סיומים. האחד – והוא המפורסם יותר – מבטא את המחאה המוסרית של הגיבור-המספר על מה שאירע בכפר הזה באמצעות שימוש במילה "הכְּצעקתה" הלקוחה מפרק בספר בראשית (י"ח-21) המספר על הריסת סדום החוטאת : "וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה". בסיום הזה ביטא הגיבור-המספר את אכזבתו מעצמו על כך שלא התקומם נגד המעשים שנעשו לערביי הכפר, אלא חנק בחובו את צעקת המחאה שביקשה להתפרץ מתוכו. שוב ושוב חזר על המילים "כל קרבי צעקו", אך לא היה אמיץ-לב דיו לאפשר לצעקתו להישמע. שני עמודים קודם לכן מופיע הסיום האחר של הסיפור, ומהבחינה הרעיונית הוא גם החשוב מבין שני הסיומים. וזה המשפט העיקרי בו : "קולוניזאטורים, צעקו קרבַי. שקר, צעקו קרבי. חרבת-חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השְפנדאו זכות כלשהי".

שני הסיומים משלימים זה את זה, כי לפניהם, לכל אורכו של הסיפור, שקד יזהר להוכיח, שמעמדם של חיילי צה"ל בכפר הזה איננו משתווה למעמדם של תושביו, מאחר והעימות הוא בין כובשים, שהם זרים שפלשו למקום לא-להם, לבין נכבשים, שרק להם הזכות להיות במקום הזה. לחידוד המסקנה הזו, המקנה יתרון לכפריים על פני החיילים, נקט יזהר באמצעי רטורי שכיח. הוא זרע במרחב הטקסט מספר פעמים את צמד המילים "ארג דורות", כדי לציין את השורשים העמוקים המחברים את הכפריים למקום ואת העתיקוּת של זכויותיהם על הנחלות בחרבת-חזעה. באמצעות שכפול צמד המילים "ארג דורות" הבליט את הכובשים כפולשים שאין להם שום זכויות בכפר הזה, פולשים שבאו לנשל את איכרי המקום מאדמתם בכוח השפנדאו, שהיה כלי-נשק התקני והמתקדם של הצבא הנאצי וכמובן שלא היה מצוי כלל בידי לוחמי צה"ל במלחמת תש"ח. מול העומק ההיסטורי שהגניב באמצעות המילה "דורות" להגדרת זכויות הכפריים על אדמתם, הציב יזהר בהבלטה את הרגשת הזרוּת שמרגיש הגיבור-המספר בחרבת-חזעה, עקב אי-יכולתו לגייס לצידו שום זכויות, שיצדיקו את נוכחותו במקום ואת הנישול של תושביו.

"בלי יחוס אבות"
יתרונו של הערבי על היהודי במבחן הזכויות הלאומיות של השניים בארץ-ישראל הובלט על-ידי יזהר גם ברומאן "ימי צקלג" (1958), שבבדיקה ספרותית יותר מקיפה – ולא בזו הרעיונית בלבד שמתבצעת במסה הזו – הוא ספינת-הדגל לא רק ביצירתו של יזהר, אלא בסיפורת של שנות המדינה בכללה. מול הצירוף "ארג דורות" בסיפור "חרבת-חזעה", להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת הכפר שלו, הציב יזהר ברומאן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו : "יחוס אבות". בעזרת צירוף זה ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים : "בחורים בלי יחוס-אבות המה, רק יחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשכה, עד ימי דוד המלך" (עמ' 556). במשפט הזה הכריז יזהר שהוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו ("יחוס-אב"), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית ("יחוס-אבות") ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע, שלעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ-ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי.

ואכן, כאשר חזר יזהר לפרסם, אחרי כשלושים שנות הימנעות מפירסום יצירותיו, שב וביטא את סירובו להכיר בזכויות הבלעדיות של העם היהודי בארץ-ישראל השלמה באופן מתומצת יותר, אך לא פחות חד-משמעי. ההתבטאות המפורשת ביותר נאמרה מפי הגיבור-המספר ברומאן "מלקומיה יפהפיה" (1998) : "מעולם לא היתה כאן אף מולדת לאף עם אחד - - - ותמיד היתה זו ארץ ותמיד היו עליה עמים, כל עם בשעתו" (עמ' 108). ולכן הוסיף עוד, שגם העליות של היהודים לארץ בעידן הציוני לא הוצדקו על-ידי זכויות שהיו להם עליה : "כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה, הארץ, לא רוצה בנו. ואנחנו איננו אלא רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל אין-קץ הפולשים בני הפולשים לדורותיהם שהלכו כל הזמן ובאו הנה בזה אחר זה גל אחרי גל לרשת ארץ לא להם" (עמ' 177).

ועל-פי ההתבטאות הזו צריך לפרש את הרשימה הכאילו-תמימה שבה פירט יזהר ברומאן "צלהבים" (1993) את העמים שהארץ היתה בבעלותם במהלך ההיסטוריה : "אבותינו והפלישתים והביזנטים והערבים כולם". ועל פלישת "אבותינו" בעידן הציוני הוסיף ואמר שהיא היתה הרסנית מכולם לערבים, כי הם באו "להפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת". ההתנסחות הזו היא אירונית, כי היא מגיבה על טענתה הקבועה (וגם המוכחת) של הציונות, שהגשמתה בארץ-ישראל הפריחה את הארץ והצעידה את הישוב הערבי הדל (מספרית וגם איכותית) שישב בה ישיבת קבע מהנחשלות של האוריינט לקידמה של אירופה.

ובה-בעת הגיבה ההתנסחות הזו באירוניה גם כלפי ההשערה החזונית שהשמיע הרצל בספרו האוטופי "אלטנוילנד" (1902), שאותה שתל דווקא בפיו של ערבי מנכבדי הארץ. כאשר נשאל אותו נכבד : " כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים בשל הגירת היהודים? - - - כלום אי אתם רואים בהם (ביהודים) זרים שפרצו לגבולכם?", ענה : "לכולנו היה הדבר לברכה. - - - אדם שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו – כלום ליסטים יהא בעיניך? היהודים העשירו אותנו ומדוע נתרעם עליהם?".

המושפעים מיזהר
בסיפוריו על מלחמת תש"ח קבע יזהר לבאים אחריו את הכללים לכתיבת יצירה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל ריקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים משולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות-מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר : האשמת לוחמי תש"ח בהתנהגות בלתי-מוסרית, בעשיית פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם (ראה המסה "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי "שבבים", 1981). בכך הניח עדות יהודית מרשיעה, שעל סילופיה הסתמכו הפלסטינים כעבור שנים – ואחרי מלחמות כושלות נוספות שהתאגיד של מדינות-ערב יזם בשמם נגד מדינת-ישראל – כאשר בדו את מיתוס "הנַכְּבּה" הכוזב כמשקל נגד ל"שואה", שבעובדותיה המחרידות אין להטיל ספק.

על ההשפעה שהיתה לעמדת השאננות לציון של יזהר על סופרים צעירים ממנו, אפשר להיווכח מרשימה מקבילה של בעלי זכויות על הארץ ששילב מאיר שלו ב"רומן רוסי" (1988). מאחר ולא ברור מתי בדיוק בשנות ההינזרות מהדפסת ספריו כתב יזהר את "צלהבים", שנדפס חמש שנים אחרי הופעת "רומן רוסי", צריך להניח שלא היתה כאן העתקה של הרעיון על-ידי הסופר הצעיר מהספר של הסופר המבוגר, אלא התעברות מקבילה של רעיון דומה במוחם של סופרים שהשקפותיהם זהות. וזו הרשימה של מאיר שלו : "כנענים, תורכמנים, נחליאלים, יהודים, רומאים, עיזי-בר, ערבים, חתולי-ביצות, ילדים גרמנים, פרות דמשקאיות וחיילים אנגלים נאבקו להטביע עקבות בנשיית הרגבים המתפוררים" (עמ' 286).

ניתן לשער שמאיר שלו האמין, שעל-ידי הכללת היהודים, ברשימת חסרי-הזכויות הבלעדיות על הארץ, עם בעלי-חיים, ולא רק עם כובשים ופולשים אנושיים, הפגין חוש-הומור מפותח. אך אין ספק שהיתה לו מטרה נוספת, כאשר שילב את היהודים ברשימת הבעלים המתחלפים של ארץ-ישראל במהלך ההיסטוריה : ללעוג לאמונת מחדשיה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ששאבו את זכותם להקים את הישובים החדשים ביהודה ובשומרון אחרי מלחמת ששת-הימים מההבטחה שניתנה לאבות האומה ("יחוס האבות" שלהם), שהבעלות המלאה והבלעדית על ארץ-ישראל תישמר לנצח לצאצאי העם היהודי.

דוגמא יותר ודאית להשפעת מורשת השאננות לציון של ס. יזהר על סופרי המשמרות המאוחרות מוכחת מהעובדה, שאת טענת הנישול המופרכת, שהעלה יזהר בסיפור "חרבת-חזעה" (1949), כדי שתייסר את מצפוננו ותעיב לדורות על שמחת העצמאות שלנו, אימצו הסופרים המאוחרים כעובדה היסטורית וביססו עליה את ספריהם. ולכן להשפעת השאננות לציון, ההשקפה שיזהר הניח את אדניה בספרות הישראלית, ולטענת הנישול שהפריח לאוויר, כדי שתכתים את צחור דגלנו בזיכרון הדורות הבאים שלנו, צריך לקשור את העלילות של הכותבים הבאים : את "מול היערות" (1968) של א. ב. יהושע, את "עשו" (1991) של מאיר שלו ואת "אחוזת דג'אני" (2008) של אלון חילו.

ממשיכי משה שמיר
במקביל לס. יזהר וגם ביכולת אפית דומה ובלהט מוסרי זהה, הניח משה שמיר אדנים רעיוניים אחרים להתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה. בעוד שיזהר צמצם את תמונת השקף ההיסטורית שעל רקעה התחוללה מלחמת 1948, וגם הצניע והעלים עובדות, שהיו מסבירות את האירועים שקדמו לגירוש הערבים מחִרבת-חִזעה ומנמקות את נחיצות הפעולות שביצעו שם החיילים, בחר שמיר לתאר את מלחמת תש"ח בדרך הרחבת השקף ההיסטורי במסורת הטולסטויאנית. ולכן השתמר בסיפוריו תיאור ספרותי מהימן יותר למלחמת תש"ח. לא נהפוך את המסה להרצאה על ההיסטוריה, ולכן נסתפק רק בשתי אמיתות שנחקקו בהכרת הלוחמים של תש"ח, שבכוחן להסביר מדוע לא כירסם בהם הפקפוק המוסרי בצדקת המלחמה שההיסטוריה הטילה על דורם.

את האמת הראשונה ספגו מתורת ארץ-ישראל בחזונה של הציונות, שהאירה את עיניהם בעובדה הבאה : מעולם לא היתה ארץ-ישראל מולדתו של עם מהעמים שפלשו לארץ-ישראל וכבשו אותה זה מזה ממניעים דתיים ומחמדנות קולוניאליסטית. ולכן גם באלפיים השנים שבהם שהה העם היהודי בגלות נותרה ארץ-ישראל מולדתו רק של עם אחד והוא העם היהודי, ומניעיו לשוב אליה בעת החדשה היו לא רק דתיים-חזוניים ("הגאולה"), אלא גם מדיניים : להשיב לעצמו את נחלתו הלאומית ("ארץ האבות"), לכונן בה מחדש את ריבונותו ("מדינת היהודים") ולכנס אליה בהדרגה את יהדות העולם עד לביטול המוחלט של פרק הגלות בתולדותיו ("שלילת הגלות").

את האמת השנייה הסיקו מהביוגרפיה הדורית שלהם. כאשר חברו הצבאות של מדינות-ערב השכנות לערביי ארץ-ישראל ויזמו את מלחמת 1948, כוונתם לא היתה רק לנצח ולבטל בכך את החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, וגם לא לנצח ולבטל את הכרזת העצמאות מ-ה' באייר תש"ח. במסורת הפרעות והרציחות, שהפעילו הערבים נגד "היישוב" מרגע שהתחדשה השיבה של יהודים אל המולדת ב-1882, הועידו הערבים למלחמת 1948 מטרה זהה לזו שהציבו שנים אחדות קודם לכן, בשנות השואה, הגרמנים ועוזריהם מקרב העמים האחרים באירופה : להשמיד את יהודי "היישוב" ולהרוס עד היסוד את התשתית היישובית שהקימו מבעוד מועד ואליה קלטו את הפליטים משואת מאירופה.

ולכן, לא בסיפוריו של ס. יזהר, אלא בסיפוריו של משה שמיר ניתן ביטוי להכרה של לוחמי תש"ח, שמלחמתם צודקת ושאין מוסרית ממנה. ואכן תיאר שמיר את ההשתוללות של ערביי הארץ, שאז עדיין לא היו בשום מובן "עם", ואת הטירור הרצחני שהפעילו נגד התשתית היישובית שהקימו חלוצי העליות בארץ-ישראל בין השנים 1948-1881, ברומאן "תחת השמש" (1950) ובפרקים שונים של הטרילוגיה "רחוק מפנינים" (שכרכיה הושלמו בין השנים 1991-1973), שהיא יצירה מונומנטלית של אפיקן מזהיר, ואף-על-פי-כן לא בושו יריביו מתנועת השאננים לציון והמיתו אותה בשתיקה עוד בחייו. וכמו כן השאיר עדות מהימנה על התנהלות הלוחמים שלנו במלחמת השיחרור ברומאנים המוקדמים שלו : "הוא הלך בשדות" (1947) ו-"במו ידיו" (1951).

ולפיכך עד היום לא מצוי בספרות הישראלית, ספרות "דור המדינה" על חמש המשמרות שלו, סופר שניסח כמוהו את ההשקפה המנוגדת להשקפת של השאננים לציון. שמיר ביטא אותה באופן הנוקב ביותר וגם האמיץ ביותר בספרו "חיי עם ישמעאל" (1968) : "לא הבינונו אז, מה שאנו מתחילים להבין היום – שהפער בין היהודים והערבים בארץ יצטמצם, שייצוב היחסים יושג, שההשלמה הערבית עם קיומנו וקידמתנו תגיע – רק כאשר הרצון היהודי המאורגן והעצמאי יקבע את גורל הארץ (ההדגשה במקור – י. א.), לשון אחרת : רק במסגרת מדינה יהודית-עצמאית על מלוא שטחה של ארץ-ישראל" (עמ' 59). בהמשך המסה יוכח, שדווקא בעקבות הניצחון המזהיר במלחמת ששת-הימים נטתה הספרות באופן תמוה אחרי השקפת השאננות לציון מבית מדרשו של ס.יזהר, ולא אחרי ההשקפה של משה שמיר שייצגה את המורשת הלאומית-יהודית-ציונות לדורותיה.

עד מלחמת ששת-הימים היו מונחים בפני הקורא שני התיאורים המנוגדים, של יזהר ושל שמיר, על "הסכסוך" בכללו ועל מלחמת השיחרור כנקודת תפנית בו, ושניהם איתגרו במידה שווה לא רק את טעמו הספרותי אלא גם את מצפונו האנושי. לכן, טענת הנישול, שייחס לנו יזהר, רק הטרידה, אך לא נקלטה לא בקרבנו וגם לא בעולם, כי תבוסת מדינות-ערב במלחמת 1948 הובנה אז כתוצאה שהן הביאו אותה על עצמן, כאשר פיתו את ערביי ארץ-ישראל לפתוח במלחמה זו, ושעל כן עליהן לספוג את מחירה ולשקם את אחיהם מארץ-ישראל שהפכו לפליטים באמצעים הבלתי-מוגבלים בשטח ובממון שעומדים לרשותן.

וגם אין להתכחש לעובדות הבאות : טענת הנישול שהשמיע יזהר לא הניבה באותן שנים בקרבנו דרישה להעניק "זכות שיבה" למובסי מלחמת השיחרור לתחומה הריבוני של מדינת-ישראל. והיא גם לא הבשילה אצל ערביי ישראל תביעה לשנות מהנאמר במגילת העצמאות ולהגדיר את מדינת העם היהודי כ"מדינת כל-אזרחיה". אלה גם אלה לא ערערו על הריבונות ולכן גם לא היתה יכולה לצמוח עד מלחמת ששת-הימים תנועת סופרים שכתיבתם תבטא שאננות לציון בלי התלבטות רעיונית וללא היסוס מצפוני.

מחלוקת רעיונית ומשמרתית
יחסי הכוחות בין שתי ההשקפות נותרו פחות או יותר קבועים גם אחרי מלחמת ששת-הימים, אך הם השתנו במובן אחר. מתחילת שנות השישים ועד מלחמת 1967 התבססה משמרת חדשה בספרות הישראלית, שלימים זיהה אותה גרשון שקד, חוקר ומבקר ספרות שצמח מתוך המשמרת, כמשמרת "הגל החדש". סופריה המוכשרים של המשמרת החדשה (הנודעים מביניהם הם גם כן צמד : עמוס עוז וא. ב. יהושע) התבדלו מסופרי "דור בארץ" לא רק בחידושים תימאטיים ובמעבר מהסגנון הריאליסטי, ששלט בכתיבה של קודמיהם, לסגנונות פחות ריאליסטיים, אלא גם באימוץ ההשקפה הרעיונית של ס. יזהר – השקפת השאננות לציון.

ולפתע התברר, שלתנועת "ארץ-ישראל השלמה" השתייכו בפועל או אהדו את עמדתה בשאלת הבעלות על הארץ רק הסופרים הוותיקים : רוב סופרי העליות המבוגרים (עגנון, הזז, דב סדן, אורי-צבי גרינברג ואלתרמן ואחרים) ורוב סופרי "דור בארץ" בגיל הביניים (משה שמיר, אהרון מגד, חיים גורי, בנימין גלאי ואחרים). ועוד התברר, שמבין הסופרים הצעירים של המשמרת החדשה אין תומכים רבים – לפחות בפומבי – בהשקפה שמשה שמיר ייצג אותה. ולכן בוויכוח שהתלהט בין שתי ההשקפות בין השנים 1973-1967, התבלטה לא רק היריבות הרעיונית, אלא גם היריבות המשמרתית בין הסופרים המבוגרים יותר לסופרים הצעירים שזה מקרוב עלו וגם התבססו על הסיפון של ספינת הספרות הישראלית.

ואילו משנת 1973 ואילך, ובמיוחד בשני העשורים של שתי האינתיפאדות, הופר האיזון המספרי בין התומכים בשתי ההשקפות. בהשפעת "רעידת האדמה" שטלטלה את החברה הישראלית במלחמת יום-כיפור, גדל בהתמדה מספר הסופרים התומכים בהשקפת השאננות לציון וכיום מחזיקים בה רוב הסופרים מהמשמרות שהצטרפו לספרות הישראלית אחרי מלחמת 1973 : משמרת "הגל המפוכח" - סופרי שנות השבעים והשמונים, משמרת "הקולות החדשים" – סופרי שנות התשעים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ומשמרת "הגל הדיסטופי", המתגבשת בימים אלה, שבספרי סופריה הצעירים כבר ניכרת הנטייה לדבוק בהשקפת השאננות לציון.

נכונות רוב הסופרים מארבע המשמרות, שהצטרפו לספינת הספרות העברית אחרי המשמרת של ס. יזהר ומשה שמיר, להזדהות עם "מחנה השלום" ולהצהיר בכך על נאמנותם להשקפת השאננות לציון, היא יותר מדי סוחפת מכדי שתהיה חפה מחישובי תועלת. ואכן השתייכות לסופרי "מחנה השלום", ואפילו הזדהות בלבד איתה, מעלה את יוקרתו של הסופר בעיני חבריו, מבססת את מעמדו בספרות וברוב המקרים גם גומלת לו בהרבה טובות הנאה, שהרי בכל מוקדי הכוח של הספרות מחזיקים בימים אלה נציגים מקרב השאננים לציון. מביניהם נבחרים המרצים בחוגים לספרות באקדמיה, העורכים בעיתונות הספרותית, החברים בוועדות הקובעות את מימון הפרויקטים, שופטי הפרסים הספרותיים ומיַצגיה של הספרות הישראלית בכינוסי הסופרים בעולם.

ולכן, לאיש מבין קומץ הסופרים, שנותר נאמן להשקפתו היהודית-לאומית-ציונית והדיר את עצמו מהשקפת השאננות לציון, אין סיכוי כיום לזכות בעידודם של אלה, או בפירור מהסיוע שהם מחלקים לסופרים מההקצאה הממלכתית, או באחד מהפרסים שבאמצעותם מבטאת החברה הכרה בהישגיו הספרותיים של הסופר. קומץ סופרים זה מתאמץ לשרוד בדרכים שונות : מקצתם מוציאים את ספריהם בהוצאה עצמית ובמימון מלא מכספם, אחרים מייסדים לעצמם אתרי אינטרנט שבהם הם מדפיסים את יצירותיהם ומיידעים קוראים על הופעת ספריהם וישנו גם סופר נמרץ אחד מביניהם, אהוד בן עזר, שייסד עיתון אינטרנטי שבאמצעותו הוא מקיים קשר הדוק עם קוראי ספריו ועם נידחים בזדון ובאטימות-לב כמוהו, שמתעקשים להתבדל מבין השאננים לציון.

פשעי הכיבוש
במהלך השנים שחלפו מאז "רעידת האדמה" במלחמת יום-כיפור שיכללו סופרי השאננות לציון לא רק את הרציונאל האידיאולוגי של השקפתם, אלא גם את הטקטיקה להוכחת אמיתותו. וכיום כל סופר המבקש לרכוש לכתיבתו מעמד בספרות יודע בדיוק מה עליו לעשות. ולכן, אם יתפנה קורא מכל עיסוקיו ויקדיש אותן רק לקריאת אלף רומאנים ישראליים, שהופיעו מסיום מלחמת 1967 ועד היום, שבהם תוארו – בין לצורך ובין כסרח-לוואי לנושא האמיתי, לעלילה ולדמויות – מעשיהם והתנהגותם של חיילי צה"ל ב"שטחים", יתברר לו שאם קרא אחד מהם יכול היה לוותר על קריאת כל האחרים.

מהתיאורים בכל אלף הכרכים מצטיירת אותה תמונה. לפיה מעבר לקו הירוק היתה משימתם העיקרית של חיילי צה"ל – כולם בנינו ובנותינו בשרות הסדיר ובמילואים – לפגוע בפלסטינים בכל דרך אפשרית : השפלה, התעללות, עינוי, גרימת נזק, גזל רכוש וירי מכוון באש חיה כדי לפצוע, לגרום לנכות ולהמית (ראה מיבחר מתיאורים אלה, כולם מהעשור האחרון ומספרי הנודעים יותר מבין סופרי השאננות לציון, במסה "הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים" בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית", 2009).

כאשר אלף ספרים כותבים על אותו נושא ומסתייעים באותן תחבולות ספרותיות, אין גבול להגזמה שהסופרים מתירים לעצמם. כל אחד בודה מלבו מקרים מעוררי חלחלה. ואם דמיונו לא מספיק לכך, הוא מסתייע ברטוריקה. כך כובסו מיטב המילים של ההגות הציונית, ובהבל-פה השתרשו בשיחה הציבורי התחליפים הבאים : "שטחים" במקום "אדמת מולדת", "התנחלות" במקום "התיישבות" , "מתנחלים" במקום "מתיישבים" (הממשיכים במעשי החלוצים הראשונים), "עם פלסטיני" במקום "ערביי ארץ-ישראל" ו"ערביי מדינת-ישראל" ו"לוחמי חופש" במקום "טרוריסטים". ואסור לשכוח, כמובן, שינוי נוסף : טענת הנישול, שהשמיע יזהר אחרי מלחמת 1948, הצטיירה פתאום כחסרת מעוף וצמחונית מול נתח הבשר העסיסי שהניחה מלחמת 1967 על צלחתם של סופרי השאננות לציון, שהחליפו את "נישול" ב"כיבוש" או ב"פשע הכיבוש".

תיאורי העוולות באלף הכרכים המרושעים האלה לא הסתפקו רק בביטויי אהדה לפלסטינים ובאמפתיה לסבלם, אלא הסתכמו בדרישה לנסיגה מיידית וחד-צדדית של ישראל חזרה לגבולות 1967, דרישה שביסודה ערעור החלטי על הזכות של ישראל להחזיק במרחבי המולדת ששוחררו ב-1967 וליישב בהם את אזרחיה. איש מבין הסופרים השאננים לציון לא הזכיר שישראל מחזיקה ב"שטחים" (לפי הגדרתם) ומיישבת אותם, כחגורה ביטחונית תומכת לשהותו ההכרחית של צה"ל שם, משום שהפלסטינים בתמיכת מדינות הליגה הערבית דחו את ההצעה "שטחים תמורת שלום" כאשר זו עדיין עמדה על הפרק, והם דחו מאז כל יוזמה של ישראל שהיא פחות ממימוש מלא של שאיפתם לשים קץ לנוכחות של מדינת הלאום של העם היהודי במרחב שהם רואים אותו שלהם – מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי.

יתר על כן : באלף הכרכים של סופרי השאננות לציון נעשתה חזרה מייגעת על השיטה, שיזהר לפחות חיפה על חולשותיה בכישרון הנראטיבי הנדיר שלו, שיטה הכוללת : התעלמות מהעובדות האובייקטיביות של תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי (ובעיקר מאלה שאינן תואמות לנרטיב הפלסטיני), התמקדות באירועים המקוממים מבחינה מוסרית (ובעיקר את אלה שבהם ניתן לתאר את הפלסטינים כאזרחים פשוטים ותמימים שקלגסי הצבא הציוני מאמללים אותם ללא-סיבה) והעתקת אירועים חריגים וגם נדירים כאלה מהשוליים למרכז עלילת הסיפור, כדי שיצטיירו כמקרים שכיחים ואופייניים ליחסו של הלוחם היהודי לקורבן הפלסטיני חסר-האונים.

ובכל אלף הרומאנים הזהים האלה לא נאמר, ואפילו לא ברמז, על כך שמאז מלחמת 1948 ועד עצם היום הזה יזמו הפלסטינים ברציפות מלחמות, אינתיפאדות ואירועי טרור כדי למוטט את מדינת-ישראל. שהרי רמז כזה עשוי היה להעלות על דעת הקורא את המסקנה, כי כל עוד מתמידים הפלסטינים להיצמד למטרתם הנושנה, לפגוע במדינת-ישראל ובתושביה, תהיה זכאית ישראל לגבות מהם מחיר על כך.

· יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. זכה ב"פרס היצירה" מטעם ראש-הממשלה ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש ברנשטיין.