עייף ולא רוצה לישון

יעקב עציון

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

"וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (בראשית כה, כט)

העייף הראשון בתורה – ולמעשה האדם היחיד בתנ"ך שמוכתר בתואר זה – הוא עשו. עשו חוזר מהשדה ורואה את נזיד העדשים האדום שבישל אחיו הצעיר, ופונה אליו נמרצות: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי" (ואלו המילים הראשונות שמשמיענו הכתוב מפיו).

מה עניינה של עייפות זו? מהקשר הכתובים נראה שאין מדובר ביגיעה וברצון לנוח, כרגיל בלשוננו, אלא ברעב ובצמא. הבנה זו עולה בבירור גם מפסוקים אחרים במקרא. אליפז התימני מוכיח את רעהו איוב ואומר לו: "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ... לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה, וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם". העייף כאן הוא הצמא, בן זוגו של הרעב. וכך הוא בדברי החיזוק של הנביא ישעיהו לעם: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל, וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ; וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה, וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה - כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן". החולם התעורר משנתו, אך עדיין עייף הוא, שכן נותר בצמאונו ובהשתוקקותו למים.

הפעם השנייה שבה נזכר התואר עיֵף בתורה היא בפרשת 'זכור' – "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים... ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים". גם כאן העייפות היא צימאון - האירוע שאותו מצווים ישראל לזכור הוא מלחמת עמלק עם ישראל ברפידים, שקדמה לה תלונת העם על המחסור במים. כך נאמר בשמות י"ז: "ויצמא שם העם למים וילן העם על משה... ויבא עמלק וילחם עם ישראל". על פי האמור מבואר גם הביטוי "ארץ עיפה", המופיע בתהלים ובישעיהו, ופירושו ארץ יבשה, צמאה למים.

עייפים לתורה
למרות האמור עד כה, במקומות רבים העייף (וכן חברו הַיָּעֵף) מתפרש כמובנו הרגיל אצלנו, כמילה נרדפת לחלש וליגע, השואף למנוחה (השורש יגע קרוב לשורש הערבי וג'ע, שפירושו כאב; וג'ע ראס – כאב ראש). גם בלשון חכמים המובן הנפוץ של העייף הוא היגע. ברם, גם במדרשי חז"ל ישנם מקומות שבהם לא ניתן להבין את כוונתם לאשורה אלא אם מפרשים שהעייף הוא הצמא והמשתוקק. כך למשל שנינו בשיר השירים רבה, במדרש המשווה בין התורה למים: "... מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו - כך תורה אם אין אדם עייף בה אינה ערבה בגופו". ובדומה מובא בתנא דבי אליהו: "'ה' א-להים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר' (ישעיה נ' ד') - הא למדת שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא עייף להם".

פעם נוספת שבה מוזכרת העייפות במובנה זה היא בסוגיית אגדה במסכת שבת, שבה מופיעים מדרשי אותיות ייחודיים. הסוגיה פותחת במשפט הבא: "אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו" [= אמרו לו חכמים לריב"ל: באו התינוקות עתה לבית המדרש, ואמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמרו כמותם]. התלמידים הצעירים דרשו את שמות האותיות ("אל"ף בי"ת - אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים וכו'"), וכן את צורתן (לדוגמה: "מאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, ואמת מלבן לבוניה? קושטא - קאי, שיקרא - לא קאי"; כלומר, מדוע אותיות המילה שקר מונחות על רגל אחת בלבד [כתיבהּ המקורי של האות ש' הוא עם בסיס זוויתי, כמו בכתב סת"ם], בעוד אותיות המילה אמת ניצבות על שתי רגליים כל אחת? והתשובה: האמת – עומדת, השקר – אינו עומד; ומכאן מקור הביטוי 'לשקר אין רגליים').

לאחר שמסיימים התלמידים לדרוש את רצף אותיות הא"ב כסדרן, הם ממשיכים למצוא רמזים בסדרים נוספים של הא"ב, כדוגמת אתב"ש ואלב"ם. סדר האתב"ש מוכר למדי – האות הראשונה כנגד האחרונה, השנייה כנגד השנייה מהסוף, וכן הלאה. גם האלב"ם הוא סדר פשוט – אותיות הא"ב מסתדרות בשני טורים, 11 בכל טור, וכך יוצא שא' היא כנגד ל', ב' כנגד מ', ג' כנגד נ', וכו'. ומה לאלב"ם ולעייפות? הגמרא מביאה את הדרשה שטוו הדרשנים סביב סימן זה (דרשה שהיא המשך של רמזים קודמים): "א"ל ב"ם, ג"ן ד"ס, להיכן אוליכן - לגן הדס, ה"ע ו"ף - אמר גיהנום לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עיף אנכי; [ענה לו הקב"ה:] ז"ץ ח"ק - הללו זרעו של יצחק, ט"ר י"ש כ"ת – טר [= חַכֵּה], יש לי כיתות כיתות של נכרים שאני נותן לך". לא נתייחס כאן לכל הרמזים, אלא רק לדרשת האותיות ה"ע ו"ף – "אמר גיהנם עיף אנכי". כשמודיע הגיהנום על עייפותו במילותיו של עשו אין כוונתו שרוצה הוא לנוח מזעפו, אלא ש'רעֵב' הוא, ומחכה לאנשים שיבואו בשעריו. על כך נענה שזרעו של יצחק הם, ולפיכך ייאלץ להשביע את רעבונו באמצעות אחרים.

במדרש אותיות דר"ע מובאת דרשה מקבילה, אך שם נדרשו האותיות ה"ע ו"ף באופן אחר ("כשם שהעוף פורח באוויר של עולם ואין לו רשות ליכנס בחופות מלכים ורוזנים... כך אין לך רשות ולא עסק בהן לראות בטובתן של ישראל), אולי בגלל השימוש החריג במילה עייף בדרשה בגמרא.

בקצרה, נציין ש'כתבי סתרים' אלו, דוגמת אתב"ש ואלב"ם, הינם עתיקים בעברית. בכתב האתב"ש נעשה שימוש ככל הנראה כבר בתנ"ך (ירמיהו נ"א: "איך נלכדה ששך... איך היתה לשמה בבל בגוים"; ששך - בבל באתב"ש), ויש הסוברים שאף באלב"ם – בפרק ז' בישעיהו מסופר על רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל שזממו לכבוש את יהודה, ואמרו: "נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל". מיהו בן טבאל זה, שלא נזכר שמו במקום אחר בתנ"ך? הסבירו חז"ל שיש כאן רמז וכינוי לבן רמליהו עצמו, שהרי 'טבאל' בכתב אלב"ם הוא 'רמלא' (ואין לתמוה על הסיומת הארמית, שהרי בשיתוף פעולה ישראלי-ארמי עסקינן).