יש לך את

יעקב עציון

גיליון מס' 28 - כסליו תש"ע * 11/09

וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד (בראשית ל, יא)

לפני ארבעים ושלוש שנה, בשנת תשכ"ז, פנה נער בן 14 בשם עמוס לדוד בן גוריון, שהיה באותה עת בביתו בשדה בוקר.

"בדבריו כבודו כמעט אינו מזכיר את המילה 'את'", כתב הנער לזקן. "מבין אני כי לעתים רחוקות אפשר להשמיט את ה'את', אך אין לעשות זאת לשיטה קבועה... בכלל, כל עניין ה'השמטה' אינו מוצא חן בעיני. מה חטאה ומה פשעה של המילה הקטנה והחשובה הזאת שרוצים להשמידה?".

בן גוריון היה מורגל בפניות מעין אלו. כ-15 שנים קודם לכן, בזמן ששימש ראש הממשלה, התפלמס בנושא עם איש הלשון יצחק אבינרי ועם אחרים מעל דפי עיתון 'דבר'. "ריבוי האתים משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט – הרי זה משובח", כתב במאמרו המוכתר "בלא את". גם במגילת העצמאות, אף שנוסחהּ עבר תחת יד כמה וכמה, ניכרות טביעות אצבעותיו של ב"ג, כמו למשל במשפט חסר-האת: "מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".

דוגמה חביבה על ב"ג בבואו להצדיק את שיטתו הייתה פרשת קריאת שמותיהם של בני יעקב.

"עיין בפרשת בראשית כ"ט", כתב למשל במכתב תשובתו לעמוס, "כשקראו שמות לילדי יעקב, שם נקראו 11 ילדים בשמותיהם. לגבי שבעה נאמר 'ותקרא שמו' – בלי את, ורק לגבי ארבעה כתוב 'ותקרא את שמו'. זאת אומרת, 'את' היא רשות ולא חובה".

במכתב אחר באותו נושא, משנת תשי"ג, מצטט בן גוריון את הפסוקים האמורים – ואף מנמק את שיטתו החסכנית ברוח ימי הצנע:

"ואשר למילת את המסכנה... ברוב הגדול של המקרים היא מיותרת בהחלט, והראיה – מאות פסוקים בתנ"ך שמשמיטים 'את' [כלומר, את 'את']... בכל מקום שאין 'את' חסרונה לא מורגש כלל, סימן שאין בה צורך, אלא במקרים מעטים שאפשר לטעות בנושא ובנשוא. ובכל מילה מיותרת – יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות..." (ניתן לראות את צילומי התשובות ב'בלוג של דוד בן גוריון' באתר האינטרנט של 'המכון למורשת ב"ג').

מי נגד מי
בן גוריון לא דק פורתא כשכתב שיש במילה "את" צורך כשאפשר לטעות בנושא ובנשוא. תפקידה של האת בעברית הוא לסמן את המושא הישיר המיודע, והיא נצרכת בייחוד במקומות שבהם אפשר להחליף בין הנושא למושא. במשפט כמו "ותתן לו את בלהה שפחתה" למשל אין אפשרות לוותר על האת – כי היא זו שמסמנת לנו שבלהה היא זו שניתנה. לו הייתה מושמטת ה'את' היינו יכולים להבין שבלהה היא נושא המשפט, והיא זו שנתנה דבר מה.

ישנן שפות שלא נזקקות לסימון המושא, שכן בהן סדר האיברים במשפט מלמד על ההבנה הנכונה ולא מותיר מקום לאפשרויות שונות. בעברית אפשר לומר "לקחתי את הספר", ואפשר גם "את הספר לקחתי" (לשם הדגשה; דוגמה מהתנ"ך: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל" לעומת "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש"), ואילו באנגלית סדר האיברים הוא קבוע. במשפט כמו"The dog is pushing the cat" ברור מי דוחף את מי, שכן המשפט יתחיל תמיד בַּנושא ולא בַּמושא. המשפט המקביל בעברית, "הכלב דוחף החתול", פתוח לשתי אפשרויות, שיוכרעו על ידי מיקומה של ה"את": הכלב דוחף את החתול, או – את הכלב דוחף החתול (כך דברי ראב"ע בשמות י, ח: "אם אמור אומר כי ראובן הרג את שמעון אז שמעון הרוג, אך באמור ראובן הרג שמעון הטעם שווה [= שתי האפשרות קיימות]").

יש שתלו את התנזרותו של בן גוריון מה'את' בהשפעת הרוסית שבצילה גדל – שבה אין כלל המילה את, ואף אין סימון מיוחד ליידוע (כדוגמת ה-ה' בעברית או המילית the באנגלית; לכן, לעיתים קרובות ניתן לשמוע עולים מרוסיה הצועדים את צעדיהם הראשונים בעברית אומרים משפטים כמו "לקחתי ילד לְמרפאה", כשכוונתם "לקחתי את הילד לַמרפאה").

כהן את כהן
עוד את נפוצה יש בעברית, והיא את במובן "עִם". בפרשה הבאה יאמר יעקב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". המילה את כאן אינה מסמנת את המושא, אלא באה במשמעות "עם". ההבדל בין שתי האתין בא לביטוי ברור כשהמילה נוטה אחר אחד הגופים. האת הראשונה, סמנית המושא, נטייתה היא אותו, אותה, אותנו ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ") - ולעומת זאת האת השנייה, נטייתה היא איתו, איתה, איתנו ("וגם ללוט ההלך את אברם" – וילך אִתּוֹ לוט).

כשבאות המילים ללא נטייה ניתן להבדיל בין שתי האתין לפי התרגום. אונקלוס מתרגם את המילה "את" הנפוצה בחלופה הארמית "ית", ואילו את האת השנייה הוא מתרגם "עִם". כך למשל תרגומו לפסוק "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" – "ויעקב שמע ארי סאיב ית דינא ברתיה, ובנוהי הוו עם גיתוהי בחקלא". אגב, ישנם פסוקים בתנ"ך שבהם מוחלפת בחופשיות המילה את במילה עם. כך לדוגמה בשופטים ז':

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן: עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ".

כיום בעברית כמעט לא משתמשים ב'את' במובן עִם בצורתה הנפרדת, אלא רק בנטיותיה. שימוש ששרד הוא במילה "מֵאֵת", למשל על גבי מעטפת מכתב או על כריכת ספר, שפירושה "מעִם" - כמו בפסוק "השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת".

במילון אבן שוֹשן מובאת בערך 'את' במובן 'עִם' גם הדוגמה הבאה: "בית מסחר של יצחקי את כהן". ברם, מקור האת הזו אינו בעברית המקראית, אלא בלטינית ובצרפתית. המילה et בשפות אלו פירושה "וגם", בדומה לוי"ו החיבור בעברית. אם מר כהן ומר לוי פתחו יחד משרד בפריז, שם הפירמה היה אפוא Cohen et Levy, כלומר כהן וְלוי (הסימן &, שמשמעותו "וגם", הוא למעשה חיבור של האותיות הלטיניות et בכתב מעוטר). כשבאו לקבוע שמות מעין אלו בעברית השאירו למעשה את המילה הצרפתית et והלבישוה מחלצות עבריות, וכנראה אמנם נסמכו על מובנה העתיק של המילה את במשמעות עִם.

שימוש משעשע בכפל המשמעות של המילה "את" עשו שני מסעדנים ערבים שפתחו מסעדה בשם "אחמד את סלים". היוצאים מהמסעדה, כך מספרים, היו מקבלים סטיקר שעליו נכתב: "אכלתי אצל אחמד את סלים".